מהגיהנום באהבה – Hellfest 2013
האמת? לא היה מתוכנן לי שום פסטיבל השנה, בחיי. אחרי הטירונות שעברתי ב וואקן הקודם והליין אפ הלא ממש אטרקטיבי עבורי שישנו השנה לא היה נראה לי באופק שום פסטיבל או לינה באוהל השנה. כמובן שיש עוד המון פסטיבלים באופק, מתוכם בעיקר פזלתי אל עבר ה Hellfest ששמעתי עליו דברים טובים והיה עמוס השנה בהמון המון להקות שאני אוהב מאוד אבל למרות הכל אמרתי לעצמי שיהיו עוד הזדמנויות ולא וצריך לחסוך. ואז מת Jeff Hannemn מ Slayer, ומנע ממני לראות אי פעם את הלהקה בהרכב מלא, וירד לי אסימון כלשהו בנוגע לזה שהלהקות שאני אוהב לא תמיד יהיו בשבילי ושיש הזדמנויות שאסור לי לפספס. אז ארזתי את מטלטלי וחפצי, קניתי אוהל נורמלי, חברתי לשני חברים אחרים שעוד לא טיילתי איתם בעבר ונסעתי אל ארץ הקרואסונים אל עבר העיירה Clisson לעוד הרפתקאת פסטיבל בלתי נשכחת.
אני בטוח שעבור חלק גדול ממי שקורא את זה העניין הגדול שאני עושה סביב פסטיבל בודד מעלה גיחוך. אני מכיר לא מעט אנשים שמרוב צמידי פסטיבלים לא רואים להם את השערות בידיים ובשבילם כל העניין הזה הוא סיפור די פשוט. אז אני אוהב לסבך דברים. אני לא אכנס לניתוח אישיותי שלי כי אני לא העניין פה, אבל מאז ומעולם השילוב של קאמפינג מחוץ לבית + מדינה זרה שאני לא יודע בה את השפה + לחצנות פולנית + ההתרגשות שבלראות את הלהקות שאני חורש עליהן כל השנה = אירוע שמאוד חוויתי עבורי ומרגש אבל גם די מלחיץ.
אז ביום רביעי ה19.6 אני, לירן רחאנה, סיירת צילום של איש אחד(כשהוא לא בחופשה) ורועי כהנא, מכונת הירייה של Shredhead נפגשנו בנתב"ג לעבר נסיעה משותפת לעיר Nantes ואל הפסטיבל ב Clisson. לאחר עצירת ביניים ב Marseille שבמהלכה דפקנו שינה של כמה שעות על הרצפה בשדה התעופה הגענו ל Nantes ב7 בבוקר וישר התחלנו להרגיש בבית כשפריקים עטפו אותנו מכל עבר. לאחר בירור קצר לקחנו את האוטובוס והגענו אל הרכבת לעיירה Clisson שבה מתרחש הפסטיבל. כבר בדרך ובעיירה עצמה יצא לנו להתרשם מהנוף המטורף שרץ שם. מבתים ציוריים ועד לנהר מטורף שחוצה את העיירה ונופים אירופאים אחרים. לאחר מסעון רגלי הגענו לקראת השעה 10 למחוז חפצנו – מתחם הקאמפינג של הפסטיבל. לאחר שהקמנו את האוהלים שלנו והתחברנו עם עוד ישראלים על מנת להקים מתחם קאמפינג לנו ולחברים שהיו בדרך – יצאנו לחפש את הסופר המקומי על מנת להצטייד בבירות ומצרכים לימים הקרובים.
אז אם בשנים הקודמות בוואקן התרגלתי לסופרים השכונתיים בעיירה הפעם ציפתה לי הפתעה קטנה. כשהגענו לבסוף לסופר נגלה לעיננו מתחם מטורף . מין קניון קטן/M הדרך/האנגר עמוס כל טוב. מין סניף פסיכי של מגה שכולל הכל מהכל. אז בנוסף לבירות קנינו עוד המון דברים לא קשורים ולאחר מכן חזרנו לאיזור המחנה. את היום הראשון העברנו בעיקר בארגונים שונים כשבמהלך הדרך אנו פוגשים עוד ועוד חברים מהארץ שהחלו להגיע ומאוחר יותר. כולם היו עסוקים בעיקר בלהשתכר ולהנות עם החברים הצרפתים החדשים והדפוקים שלנו שזכו מאתנו למתנות רעל תוצרת הארץ בדמות סיגריות נובלס וקפה לנדוור ובתמורה נתנו לנו אהבה אינסופית. אני וכהנא יצאנו לחפש הופעה ראשונה לטעום והגענו לאוהל ה Metal Corner שפתח את שעריו כבר מהערב והיה גם פתוח בימים הקרובים עבור כל מי שחיפש מסיבות מטאל/בילוי אחר בשעות הלילה שם יצא לנו לשמוע איזה הרכב סטונר חביב. וכך, בשעה 22-23 בלילה לאחר שהרבצנו מקלחת טובה הלכנו לישון לקראת היום הראשון של הפסטיבל.
היום הראשון – ראשון 23.6
והנה החלה לה שגרת הפסטיבל, כשלירן מעיר אותי ב9 ואנחנו יושבים לנו להכין קפה ותה על הגזיה שהכנתי מבעוד מועד. גם אם קפה שחור מעולם לא עשה לכם את זה, אין נהדר מלשתות קפה שחור חם בבוקר אירופאי קריר. מזג האויר התנהג לפי התחזיות – שמים עמוסי עננים לאורך כל הזמן כשמדי פעם ישנם טפטופים וגשמים של ממש, אך הם היו נסבלים בהחלט והטיפות היו די קטנות ככה שזה הרגיש כמו חורף ישראלי ממוצע ואפילו קצת חם יותר. הכניסה לאזור הפסטיבל עצמו וההופעות היה עמוס באלפי אנשים שגדשו את השערים שבדיוק נפתחו לראשונה. נכנסו גם אנחנו לבסוף ורצנו אל דוכן ה Merch הרשמי של הפסטיבל בשביל להשיג חולצות לפני שהן יגמרו. לצערנו גם שם היה תור די פסיכי וילדה אחת צרפתיה שעשיתי לה מאחור מין פולסה דנורא מרוב עצבים על ההתלבטויות שלה בנוגע לבחירות ה Merch המרובות. בניגוד לתוכניות שלנו יצא לנו לשמוע את רוב ההופעה של Dr. Living Dead מהצד, אבל זה היה נסבל בהחלט שכן לא מדובר בלהקה שהזיזה יותר מדי לאף אחד מאיתנו. בסוף ההופעה פגשנו את הידידות שלנו מהארץ ומשם המשכנו יחדיו לאוהל להופעה של Captain Cleanoff הרכב Grindcore אוסטרלי שבנה לעצמו כבר שם בסצנת הגריינד. ההופעה עצמה הייתה מהנה, ככל שאפשר להנות מ Grind שאתה לא מכיר כל כך טוב. נוכחנו לדעת שגם מרחוק יחסית אפשר לראות סבבה בבמת ה Altar(בה אבלה בהמשך את רוב הפסטיבל) ונהננו מההופעה הקצרה והאינטנסיבית של ההרכב.
חזרנו לאזור הבמה המרכזית לצפות בהופעה של SSS (Short Sharp Shock למי שחשב שהם סוג של נאצים) שמנגנים Thrash-Crossover עם דגש חזק לכיוון ה Crossover וה Punk בתור חובב של שתי הקצוות די נהנתי למרות שלא היה פה שום דבר שלא הכרתי קודם, אבל אפשר להגיד בקלות שהם עושים את הז'אנר על הצד הטוב ביותר שלו ושנהנתי לאורך כל ההופעה. אני וכהנא נשארנו לתפוס מקום ל Vektor – אחת הסיבות העיקריות שבגללן נסעתי. ואני בינתיים הלכתי לשבת עם עצמי ולבחון את השירותים של הפסטיבל במהלך הישיבה זכיתי לשמוע את ההתחלה של ההופעה של ה Black Spiders שבגדול לא ממש תיכננתי לראות, אבל במהלך המשך ההמתנה להופעה זכינו להקשיב להם מהצד. החבר'ה הללו מנגנים מין Stoner , לאו דווקא על הצד המטאלי שלו כמו שעושים Mastodon , Baroness ו Red Fang אלא אפילו יותר בכיוון של רוק נשמע טוב מאוד והיה מגניב לי להכיר.
והנה הסיבה שלשמה התכנסנו, פאקינג Vektor שזאת הייתה גם ההופעה הראשונה שלהם מחוץ לגבולות ארה"ב. פייר? מיד כשהחל להתנגן ה Intro של השיר הראשון הרגשתי מהשורה השניה לחצים בחזה בקטע שעוד לא קרה לי בחיים ולקח לי כמה דקות לצאת מזה. אין לי מילה אחת רעה להגיד על ההופעה של הלהקה. הצרחות, הסולואים ושלל החלקים המורכבים נוגנו בצורה יוצאת מן הכלל. הנוכחות הבימתית שלהם לא בלטה יותר מדי, אבל אף אחד לא צריך שהם יזוזו אלא רק שהם ינגנו את ה Thrash המורכב והעוצמתי שלהם כמה שיותר מהר ורועש. David הסולן המשיך והצהיר שהם הגיעו אלינו מגלקסיית ארה"ב והאנשים מאחורינו התחילו לזרום לכיוון הבמה כשהם הבינו מה הם מפספסים. הרבה יותר מדי מהר מאז שהתחילה, ההופעה הסתיימה לאחר שישה שירים בלבד והתהיה היחידה שנשארה לי בראש היא האם מי שבספטיבל ולא היה בהופעה הזאת בכלל קולט מה הוא פיספס. חלום.
עמוס באנרגיות וחיוכים המשכתי לעוד הופעה שמאוד שמחתי לקראתה, הפעם של ההרכב Hooded Menace שהגעתי אליו במסגרת ההאזנות המוקדמות לקראת הפסטיבל. הרכב Doom\Death בטעם של פעם. היה לי קשה לצאת מההיפר והאנרגיות ולהתחבר למוזיקה היותר איטית ומכאיבה של הנקמה המבורדסת אבל כשנכנסתי לזה היה קשה לצאת. לא חסר בעולם הרכבים שמנגנים את הז'אנר הזה, אבל הריפים והגיטרות של ההרכב הזה חינניות באופן מיוחד ומדגישות את מה שמחבר אותי לדום מטאל מלכתחילה. המון המון ריפים ששואבים אותך פנימה ונדבקים למוח גם כמה ימים אחרי. ובהופעה הקסם שלהם לא פג לרגע, בין ריחות העשן המתוק ללהקה שעמדו על הבמה עם קפוצ'ונים על הראש(כמובן) הצלחתי להרגע קצת מההופעה הקודמת ולהכנס לעולם מטאלי טיפה אחר ולא פחות מגניב.
ובחזרה לבמה הראשית, המשכתי להופעה של Heathen שבדיוק החלה לה. נסיכי ה Thrash מסן פרנסיסקו עלו ל Intro והשיר הראשון מאלבום הקאמבק המצוין שלהם מ2009, שלדעתי ולדעת עוד רבים הוא אחד מאלבומי הקאמבק היחידים שמתעלים על חומר המקור של הלהקה. הסולן David ריצרץ לו מצד לצד חמוש במשקפי שמש ומגני זעה ועשה לי דה ז'ה וואים לירון המורה שלי לספורט מהחטיבה כשהגיטריסטים Lee Altus ו Kragen Lum מלהטטים בסולואים ועל עמדת התופים המועזב הטרי מ Slayer וככל הנראה החבר הצעיר בחבורה Jon Dette עף על הסט ומצדיק את המעמד שלו כאחד מנגני הסשן הטובים ביותר בז'אנר. בכלל הדבר שהכי בלט לעיני בהופעה זה העובדה שהלהקה הזאת הופיעה עם רעב ותשוקה למוזיקה. רעב ותשוקה שאין כל כך לאחיות היותר מוצלחות בז'אנר וקשור ככל הנראה לעובדה שהם עדיין לא דשנים ונחים אלא גם אחרי 25+ שנות קיום עדיין צריכים להוכיח את עצמם בפני הקהל שלהם, מה שרק מוסיף להם חן וכבוד בעיני.
היום ממשיך לו, ואני פוגש את החבר'ה בהופעה של Negative Approach סוג של אגדות הארדקור ששמעתי עליהם רבות אבל בת'כלס להקה די משעממת לראות בלייב. שום מילה רעה על המוזיקה, אבל לשמוע את אותו שיר בוריאציות שונות במשך שעה די ממצה את עצמו בשלב מסוים ולא קל למי שלא מעריץ של הלהקה. אז לאחר שנשארתי כמעט עד הסוף, פרשתי חזרה אל האוהל אל עבר Between The Buried And Me שכהרגלם נתנו הופעה משובחת ומתוקתקת היטב, אבל בשלב הזה התחלתי להתעייף מהיום הדי עמוס וקצת פחות התמקדתי בהם ממה שכן הקשבתי החומר החדש נשמע נהדר בהופעה ולמרות שבמשבצת לא הכי טובה מבחינת הזמנים הם נתנו 110% אחוז של הופעה פסיכית. ועם על פסיכים דיברנו, כנראה שזו מילה די טובה לתאר את הפיאסקו של Absu שרץ לו ממש אח"כ בבמה השניה באוהל.על הבמה עלו בסיסט וגיטריסט עם מבטים של רצח בעיניים ואחריהם עלה המתופף/סולן/מנהיג Proscriptor McGovern עם מין כתר יהלומים על הראש ומקרופון מדונה על הראש והחל בהצגה. לא משנה כמה הופעות של בלאק מטאל אני אראה בחיים שלי, אני בחיים לא אתחבר לצווחות, הפוזות והטררם מסביב למוזיקה שבמקרה הזה הסתכמו בעיקר בהופעה מטורללת של Proscriptor והחברים (שלכל אחד מהם אגב יש גם שם מגניב..אתם מוזמנים לבדוק בויקיפדיה) שצרח, ציחקק, מילמל ונצמד לדמות הלא ברורה שלו. בסופו של דבר הגעתי לשם בגלל המוזיקה שהיא של Absu שזה דבר שצריך לחזות בו בלייב לפחות פעם אחת ולצפות במתופף שצווח ומתופף במהירויות שכאלו זה דבר שכיף לראות ולשמוע.
Absu – Swords and Leather\Highland Tyrant Attack
ושוב חזרתי אל הבמה הראשית, תוך כדי שתפסנו מקום להופעה שמענו את Dee Snider מ Twisted Sister מהבמה השניה מקשקש על זה שהשיער שלו אמיתי וגם קצת מהמוזיקה של הלהקה שהיא אומנם על הכיפאק אבל מעולם לא עניינה אותי יותר מדי. ולעניינו, חיכינו וחיכינו ל Kreator המבריזנים שזו כבר הפעם השלישית שבה יצא לי לראות אותם. עם תפאורה מושקעת של העטיפה של האלבום האחרון של הלהקה ועם חולצת "Milk Kills" עלה לו Mille לבמת ההלפסט לצלילי ה Intro של שיר הנושא Phantom Antichrist וקרע את הקהל לגזרים. בפעם הראשונה בפסטיבל הרגשתי שזה טעות לעמוד מקדימה שפשוט נמעכתי למוות מפוגו מטורף ואלים שרץ מאחורינו ושבשילוב של Crowd Surfing בלתי פוסק הפך את ההופעה לדי בלתי נסבלת במיקום הנוכחי. זזתי לי הצידה והמשכתי להנות מההופעה, ומ Mille שהמשיך עם ההפעלות הרגילות שלו עד לסיום של Flag of Hate עם הפוגו המעגלי. מה אפשר להגיד על הופעה של Kreator? ת'ראש גרמני מכאיב על כל המשתמע מכך, לא לכל אחד אבל מי שבעניין – נהנה עד מאוד.
תיכנונים לחוד ומציאות לחוד, שכן הייתי שחוק לחלוטין מהיום הזה, והשעה רק הייתה 20 בערב. באתי לאוהל ולאחר שיר וחצי של Ceremonial Oath הבנתי שלמרות שזו הופעה היסטורית(אחת מחלוצות ה Death Metal השבדי) אני לגמרי יכול לוותר. אז את השעה וקצת שהייתה לי עד להופעה הבאה ביזבזתי ב Metal Market ובחזרה באוהלים שם הנחתי את כל השיט שקניתי במהלך היום. גררתי את הגופה של עצמי חזרה להופעה של At The Gates שהיה לי די מבעס לראות אותה כשאני במצב עייפות מתקדם. למרות זאת הרשתי לעצמי להיקרע בשורה הראשונה ולשאוג את Slaughter of The Soul ואת Cold ולאחר מכן לעבור אחורה ולהמשיך לראות. מבחינתי לראות את הלהקה הזאת בלייב זה עוד סוג של חלום מטאלי רטוב. הדת' המלודי היה המטאל הקיצוני הראשון ששמעתי ו ATG תמיד ישארו אחת הלהקות שאני יותר אוהב. בניגוד למשינה שמביכה את עצמה באיחודים מיותרים, כל הופעת איחוד של ATG זה דבר מבורך והלהקה לא נראת אף לא לרגע זקנה יותר אלא רק למודי קרבות ונסיון. מבחינתי סימנתי וי עצבני ואני חושב שכל מי שיש לו מקום של כבוד ללהקה ולא הספיק לראות אותם מהאיחוד ב2008 חייב לעצמו לראות אותם
במסגרת אחד הפסטיבלים.
At The Gates – Terminal Spirit Disease
כבר ממש ממש ממש רציתי ללכת לישון וכדי שלא ארדם במקום הייתי חייב לשתות משהו קודם ורצתי למלא את משפך הבירה שלי(או כוס הליטר של הפסטיבל – תלוי את מי שואלים) שם המוזג התלהב מאוד משום מה מחולצת ה Shredhead שלי והביא לי בירה נוספת על חשבון הבית. אמרתי תודה ושמחתי שסוף סוף הפרגון שלי משתלם. אבל לא היה מצב שאפספס את Neurosis הבעיה היחידה הייתה שאף אחד אחר ב Hellfest לא רצה לפספס אותם גם כן והאוהל השני(שזה היה הביקור הראשון שלי בו) היה מפוצץ לחלוטין בלי שום אפשרות לראות אותם כמו שצריך. פגשתי בינתיים את לירן וכהנא וניסינו להקשיב לזה מהצד אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי במגבלות השעה והמקום ובכלל, Neurosis היא להקה קשה. מוזיקה שצריך המון תשומת לב בשבילה ולא היה לי מספיק בנסיבות הנוכחיות. לכן המשכנו הלאה לתפוס מקום לקראת ההופעה של Sick of It All שפחות עניינה אותי ויותר עניינה את לירן וכהנא. אז המשכנו לשם כשאני כבר על טייס אוטומטי והגענו ממש בזמן כי הבמה הייתה מפוצצת באנשים. שכחתי כמה שהצרפתים אוהבים הארדקור ונזכרתי בזה עוד יותר כשההופעה התחילה ואי אפשר היה שלא לחטוף פיצוץ לא משנה איפה עמדת. מוזיקלית יש לי המון סימפטיה לאלבום הראשון של הלהקה אבל את שאר החומר אני קצת פחות מכיר והוא פחות מלהיב אותי, אבל מבחית הופעה היה מדובר באחת ההופעות הטובות שראיתי באותו יום, כשהקהל והלהקה משתוללים, Agnostic Front שהופיעו גם באותו היום עומדים לצד הבמה ביחד עם הבקליינרים ושאר החברים וצופים בהם בהתלהבות ובכלל הייתה הרגשה של אחוות הארדקור של ממש. לא אשקר כשאגיד שקצת שמחתי שזה נגמר כי כבר באמת בדקתי את גבולות הסיבולת שלי לאותו יום והייתי בחוסר פיקוס מוחלט. מיהרנו להיפגש עם שאר החברים ולחזור למחנה לשינה לקראת היום שאחרי.