איפה שהוא באמצע ספרו האוטוביוגרפי של ברוס דיקינסון – What does this Button Do, הוא מספר עד כמה הוא הושפע מאיאן גיליאן, סולן להקת Deep Purple, עד כמה הלהקה השפיעה עליו – וגם על סטיב האריס.
ואז הוא חולק את הסיפור איך הוא ו Samson, הלהקה בה היה חבר לפני הצטרפותו למיידן – הקליטו אלבום באולפנים של איאן גיליאן בלונדון, לאחר סיום ההקלטות גיליאן בעצמו נכנס לראשונה לאולפן, התיישב והקשיב לאלבום – כשדיקינסון יושב שם, צעיר, לחוץ, ועם כאב בטן פתאומי עז מהאירוע המלחיץ. גיליאן מסיים להאזין, מחכה קצת, ואז מחמיא ללהקה ובמיוחד לסולן המעריץ. דיקינסון קם, מבקש סליחה יפה, ורץ לשרותים להקיא. הדלת נפתחת וגיליאן המודאג בודק מה מצבו, רק כדי לספוג חלק מהקיא ספוג ההתרגשות של דיקינסון. מאז, ובמשך שנים, בכל פעם שברוס דיקינסון פוגש את הזמר הנערץ עליו – האחרון טורח לשאול אם הפעם הוא יכול שלא להקיא עליו..

הספר של דיקינסון מלא בכל מיני סיפורים בסגנון מההיסטוריה הארוכה שלו בז'אנר המטאל, לפני, אחרי, ותוך כדי החברות באירון מיידן – וזה לבד שווה את מחיר הספר, אבל מה שבאמת מעניין פה זה דווקא כל השאר, ההבנה לתוך מוחו של מי שהוא לא רק אחד הסולנים הגדולים ביותר בתולדות הז'אנר, אלא גם אדם מעניין בזכות עצמו, מי שנולד בסוף שנות החמישים בעיר של כורי פחם, גדל בעיקר עם סבו וסבתו בתנאים שקרובים לתנאי עוני – ואז חונך במערכת החינוך הבריטית השמרנית דאז ומרד בה רק כדי להפוך לאחד מגדולי כוכבי המוזיקה שהנפיקה בריטניה בכל הזמנים.

החל מהילדות שלו, והאהבה ארוכת השנים לכל מה שטכני, האהבה למטוסים שהובילו אותו שנים לאחר מכן להיות טייס מוסמך של מטוסי נוסעים והבעלים של חברת התעופה, ודרך העניין ההולך וגדל בסייף שהפך אותו לסייף ברמה אולימפית – כל זה מתחיל את הספר ומתפתח לכל אורכו – כשמה שמעניין את רוב הקוראים – ההצטרפות למיידן ומידע פנימי על הקלטת האלבומים הקלאסים שלה – מגיע בהמשך.

דיקינסון הוא כותב טבעי, בדיוק כמו שהוא מדבר. כל מי ששמע אותו בנאומים הקצרים שלו בהופעות הלהקה, או ראה ראיונות שלו, יודע שהבן אדם קיבל את מה שהבריטים מכנים The Gift of Gab, מונח סלאנג שמתאר אדם שהוא מתקשר טבעית עם בני אדם, מי שיכול לעניין ולפטפט איתך במשך שעות ואתה לא תשתעמם לדקה. אז דיקינסון לוקח היכולת הזאת, ופשוט מעביר אותה לכתב ומתאר אירועים אישיים באופן קולח ומעניין מספיק כדי שזה יעניין אותך גם כשלא מדברים שם על מטאל.

זה מעניין לשמוע איך הוא גילה לראשונה שיש לו קול לשיר, ולא לתופף כמו שהוא תכנן במקור לעצמו, זה מעניין איך הוא היה חבר בכל מיני הרכבים קטנים ועל אילו אלבומים ולהקות הוא גדל. מעניין לשמוע איך מצא עצמו ב Samson, הלהקה הראשונה שלו – ועד כמה חברי ההרכב הזה עסקו יותר בלהשתכר מאשר להתפתח כלהקה רצינית – ומעניין לשמוע איך רוד סמולווד, המנהל המיתולוגי של מיידן, גייס אותו להרכב והיה צמוד ללהקה במשך כל השנים והיה חלק חשוב כל כך בהצלחה שלה.

מיידן היו משהו יוצא דופן בתעשיית המוזיקה, להקה שמההתחלה פחות או יותר סומנה לגדולה. מול עשרות להקות בריטיות שצמחו בסוף שנות השבעים בז'אנר המטאל – שדיקינסון מסרב להכיר במושג העיתונאי New Wave Of British Heavy Metal שהוצמד להן, הם היו הכוכבים הגדולים כבר מההתחלה, והוא בהחלט נותן את הקרדיט למנהיג סטיב האריס כמי שאחראי לזה.

הוא לא מתבייש מלתאר את החיכוכים שהיו לו עם האריס כבר מההתחלה, הסירוב שלו לתת להאריס לרוץ בקדמת הבימה עם הבס שלו לפני עמדת הסולן, והוא מתאר איך הוא חסם פיזית את מסלול הריצה של האריס על הבימה עם מגברים כדי למנוע ממנו לעשות זאת.

דיקינסון גם לא חוסך בהומור הטבעי לו, עם תיאורים שלו שיכור בסיבובי הופעות, כשבמסגרת פסטיבל אחד ביפן הוא טורח לשרבב את איבר המין שלו לתמונת להקה של Quite Riot ואף דחף האיבר הסורר לאוזן של סולן הלהקה, מה שהפך אותו, לפי דבריו, "לחבר חדש ב Quite Riot".

בתוך כל זה אנחנו גם נחשפים לסיבות לפיטוריו של המתופף קלייב באר, לגיוס של ניקו מקבריין שלו, מסתבר, יש נטיה לקלל תוך כדי תיפוף, וגם באולפן, לעזיבתו של אדריאן סמית', לעזיבה שלו עצמו את מיידן ולהצטרפות מחדש – ההיסטוריה האישית של דיקינסון עטופה כל כך עמוק בזו של מיידן שהספר הוא כמעט באותה מידה ביוגרפיה של הלהקה ושלו אישית.

אני מעריץ רב שנים של דיקינסון, כסולן, כאדם, ועכשיו גם כסופר – ואחרי שחיסלתי את הספר הזה במהלך 5 שעות טיסה, אני יכול להמליץ עליו בחום. לא רק למעריצי מיידן, למרות שבהחלט בעיקר.