מוטלי קרו – המוות, הכלא ותאטרון הכאב

Motley Crue – Theater Of Pain
1985 Elektra Records

"…סיימנו סיבוב הופעות עם אוזי אוסברון, ה-Tour היה מטורף, סוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות הגדולה לה חיכינו. אוזי בילה איתנו באוטובוס בכל לילה שאשתו לא היתה, לילות של שתייה וקוקאין, לא היה לנו סיכוי מולו מבחינת רמת הטירוף, האיש הסניף נמלים ממקל תופים… Shout At The Devil הפך לאלבום פלטינה ואורח החיים של Live Fast – Die Young היה סימן ההכר שלנו…"

עד ליל ה-8 לדצמבר 1984… תאריך שייזכר לעד…

היתה זו מסיבה בת שלושה לילות וארבעה ימים בביתו של Vince ב-רודנו ביץ`, קליפורניה. במקום היו חברי ה-Crue, חברים קרובים, ו-Razzle, מתופף להקת Hanoi Rocks (שגם הופיעה בארץ ב-1983 ודאגה להשליך שולחן וכסאות מחלון החדר במלון דן). "אנחנו הולכים לכמה דקות לחנות בפינת הרחוב" אמר Vince, "להביא עוד אלכוהול"… Razzle הצטרף אליו לנסיעה של 2 רחובות, 3 דקות, נצח, חיים שלמים, שניים יצאו, רק אחד חזר…

"אנחנו מדברים על 4 דקות נסיעה במכונית הספורט פורד 72 שלי, הכביש היה מוצף מים, איבדתי שליטה על הרכב, עלינו בעלייה האחרונה כשהרכב לא בשליטה אך לפתע דהר מולינו רכב חיפושית לבן, לא הצלחתי למנוע את התאונה. שתי המכוניות נהרסו כליל, Razzle, החבר שלי מ-Hanoi Rocks… הוא מת בזרועותיי, הבחורה בת ה-18 והגבר בן ה-20 שברכב ממול ריסקו עצמות וקיבלו זעזוע מוח, אני לא נפגעתי, גררתי עצמי החוצה מהרכב, בהלם…"

טומי לי סיפר: "ידענו שהם נוסעים רק להביא בירה מהחנות בפינת הרחוב, חצי שעה ואין להם סימן וזכר, ולפתע רעש עצום של סירנות דהורות בכביש." חשבתי מייד: "אלוהים, רק שזה לא יהיה מה שאני חושב שזה" ודהרתי בריצה החוצה למקום. הדבר הראשון שראיתי לאחר שתי המכוניות ההרוסות זה את הנעליים של Razzle על הכביש, רחוקות מהרכב, היה זה אות מבשר רעות. מייד ראיתי את Vince, יושב בין כל הזכוכיות וההרס על הריצפה, טומן ראשו בין ידיו…"

Razzle אושפז בבית החולים South Bay Medical Plaza. מספר שעות אחר כך קבעו הרופאים את מותו, בן 23 היה.

לא עבר זמו רב ומשטרת Gardeval קליפורניה תפסה את עצור מספר 59421 – הוא, Vince, בשעה 7 בבוקר…

"הרגשתי שאני ראוי לעונש גרוע מאד, הרגשתי שהחיים שלי יצאו מכלל שליטה, אתה יכול לגרום בטעות כל כך הרבה נזק לסובבים אותך ולאנשים שאתה אוהב…"

התביעה תבעה 7 שנות מאסר, סוף הקריירה של Vince וההרכב היה מוחשי מתמיד, בשנות העשרים לחייו היה העתיד אפל וכואב מתמיד. משפט בן חצי שנה ואי עבר פלילי קודם, הביא לגזר דין של חודש מאסר, 200 שעות עבודת שירות, וקנס כספי של 2 מיליון ושש מאות אלף דולר כפיצוי. "הלכתי לגמילה מסמים, רציתי לפתוח דף חדש, הלכתי למאות בתי ספר להעביר הרצאות בנושא נהיגה תחת השפעת אלכוהול ולספר את סיפורי האישי שכיכב בכל כותרות העיתונים. הרגשתי שכולם מתרחקים ממני, גם חברי הלהקה…"

השנה 1985, Motley Crue שלפני האלבום השלישי נמצאת תחת השפעת סמים כבדה מאד, הרואין, קוקאין וכמויות בלתי נתפסות של אלכוהול. הנורה האדומה שצעקה "סכנה" לא הזיזה לחברי ההרכב שהמשיכו במסע ההרס העצמי כרכבת ללא מעצורים, Vince נגמל לזמן מה, אך בהשפעת חבריו להרכב חזר עד מהרה לבור הסמים חסר התחתית, Motley נכנסה לאולפן, תחת ציפייה כבדה, ויצאה ממנו עם אלבום שלי אישית שינה את החיים – Theater Of Pain: ברוכים הבאים לתאטרון הכאב!

האלבום היה פרידה מהתדמית האפלה והדיאבולית של Shout At The Devil וכניסה לתדמית Glam גדולה מהחיים שהיוותה מקור השפעה לאלפי הרכבים ברחבי העולם. מוטלי היו אלופים בלהמציא את עצמם מחדש בכל תקליט ובו בזמן להשאר בקו אחיד המזוהה עם הלהקה, עטיפת האלבום לקוחה מהמחזמר והספר הצרפתי Comedia Del Arte – שתי המסכות – האחת צוחקת, השנייה בוכה, האחת מקרינה אור, לשנייה יש עצב בעיניים ופנטגרם על המצח. Motley Crue הביאו הצגת תיאטרון אל בימת הרוק אנד רול, חברי הלהקה לבשו בגדים ססגוניים, מלאי איפור, מימד תיאטרלי חזק שלט ביצירה לכל אורכה.

City Boy Blues היה שיר פותח מצויין של רוק סוחף, הייתי ילד קטן כשהאלבום הזה יצא, זה היה האלבום הראשון שלהם ששמעתי, גם אלבום הרוק הכבד הראשון שלי. החבורה שהביטה בי מתוך עטיפת התקליט במבט של "בוא אתנו, הצטרף למסיבה שלנו, צא לרחוב" לא השאירה מקום לספק, בדרך מחנות התקליטים קניתי לראשונה קופסת סיגריות ובירות בקיוסק הקרוב… יותר מ-15 שנה אחורה, ואני חוזר בראש לאותו יום שישי ולמסיבה של אותו הערב – ילד קטן, עם המון תמימות נעורים, אבל הרבה נחישות, משום מה הרגשתי הרבה יותר בטחון באותו ערב… אולי הצטרפתי ל-Crue?

השיר הבא אולי מוכר לכם יותר בגלל התרגום הישראלי שלו, "הצלצול מגיע באמצע המשפט, מוציאים סיגריות ורצים מהר, לפינה ההיא שם למטה בחצר…" ובכן.. "מעשנים ביחד" של תיסלם הוא ביצוע לשיר שנכתב ע"י קייב קודה ולהקת Brownville Station ב-1973, Vince שביצע את השיר בלהקתו הראשונה Rock Candy הביא את השיר למוטלי. Smokin In The Boys Room הפך ללהיט ענק ולווה בוידיאו קליפ מרדני ומשעשע שצולם, איך לא, בבית הספר…
מצחיק איך הפך המשפט:
Teacher was lookin' for me all around, Two hours later you know where I was found
ל-"המורה לכימיה תועמד לדין, הוא תפס אותה עם כל התלמידים"… מה שמצביע על זה שלתיסלם ולמוטלי היו אותם מקורות השראה? אולי זו אחת הסיבות שמאד אהבתי את תיסלם מאז ועד היום.

האלבום מפוצץ בשירים שכל אחד סיפור אמיתי. טומי הביא למוטלי קרו את הבלדה הראשונה, פסנתר פותח בשיר האוטוביוגרפי של החיים בצל המוסיקה הזו, ההתפרעות בדרכים, המגורים מחוץ לבית, חיי ההוללות והרצון להניח ראש במקום האינטימי ביותר. "דע לך, אני חולם, אך יש לי לב זהב, לבי כמו ספר פתוח עבור כל העולם שיקרא, קח את השיר הזה, לא תישאר לבד, אמצי אותי בזרועותייך, בעצמות, עוד לילה ואחזור מהמסע, מהכביש הארוך" – Home Sweet Home לווה בקליפ מקסים, MTV התאהבו בו והוא שודר ללא הפסקה. Home Sweet Home הפך להמנון ענק ולשיר המזוהה עם הרחוקים מביתם, חיילים בקרב, מטיילים בעולם, וכל מי שהרגיש את הנדודים בד בבד עם הרצון לחיבוק אוהב וחם.

Tonight (We Need a Lover) היה שיר Hard Rock סוחף מאד, עם גרוב שרק המכונה המשומנת של ניקי סיקס & טומי לי יכולה להפיק, (דרך אגב, להרכב היו 2 שירים שונים בשם זה) ההצגה מחליפה פנים מדי ריף, מסכות החיים עולות ויורדות מעל פנינו. "כאב מתוק זה שם המשחק" שר Vince, ובהתחשב בהוללות המינית של חברי ההרכב הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר…

"מלאכים בשחור, צוחקים ברחובות העיר, צעצועי הרחוב זועקים בכאב, אור הירח משקף ומאיר על פשעי העיר… ללא דת, הם צוחקים לקול המלחמה, הצל אותנו, את נשמותינו, מחיים כה טובים בהם לבטח נרגיש רע" כתב Nikki Sixx כקריאה לעזרה, כאור אדום ברמזור הקורא "עצור!". "היה זה שביל קשה, סופה של מנת יתר, לא משנה כמה גבוה תעוף, תמיד תישאר נמוך, הייתי הרקדן, הרומנטיקן המעוות, כסיוט ללא סוף, בקצה הנורא – הצל אותנו מחיים כה טובים בהם לבטח נרגיש רע" כתב Sixx ב-Save Our Souls שעונה לראשי התיבות הכה מתבקשים S.O.S (עוד הערת טריוויה: מוטלי השתמשו בראשי התיבות האלו שני אלבומים מאוחר יותר כשם של שיר אחר Same Ol Situation). בתוך הזוהר חי לו בשלווה המוות, בתוך האור הנוצץ מתחבא תהום הכאב, בתוך החיוך הגלאמי מסתתר הר היאוש וההרס העצמי, מי מהמסכות חזקה יותר?

Sixx בחר לסיים את האלבום בשיר פוליטי וחברתי, קריאה להתעוררות מורדת באגרוף קמוץ שהעירה מיליוני בני נוער ברחבי העולם – Fight For Your Rights. בדרכו המיוחדת המשלבת נאיביות שובת לב ובגרות שמקורה בכאב ונסיון חיים עצום קבע Sixx את השורות הישירות "מרטין לותר דיבר אמת, צבע עורינו זהה, שברו את השלשלאות, פתרו את הכאב כי כולנו גזע אחד, איני יכול לקשר בעיה וסיבה, לא לוקח צדדים, רק שואל למה הכאב אוכל את הילדים? מי שיכתב את החוקים? האם נעזבנו לכשלונות ההסטוריה?" ופזמון החוזר, Fight – For Your Rights אני נשבע שגם אני הנפתי אגרוף ספוג גופרית לעבר כל מי שניסה לשים משקולות או כבלים על הכנפיים שלי דאז, זה היה אחד משירי הדגל, וזה עבד.

ל-Motley Crue היתה כריזמה חזקה שנתנה לך להרגיש מאז ומתמיד שאתה חלק ממשהו, חלק מהלהקה, חלק מהעניין עצמו. מצד אחד ההופעות היו באיצטדיוני ענק, מלוות בפירוטכניקה מדהימה וכל נפלאות וסכנות הבמה עליהם עוד יסופר בהמשך, אך מהעבר השני של המתרס, הקהל היה חלק מההצגה, חלק מהלהקה, דמות ראשית בתיאטרון, ודווקא בגלל ההתחברות של הפקת ענק של נערי רחוב, זה היה אנושי, זה היה אמיתי. אם מוטלי קרו יכולים לעשות את זה – גם אתה תוכל, דבוק בחלום ו-Fight For Your Rights.

Theater Of Pain היה מסע ההתבגרות שלי בצורה הראשונית והבתולית ביותר, אין פלא שאת חלקה העליון של יד ימין שלי מעטרת לה עטיפת האלבום, ללא שמץ סקפטיות או אי ודאות, 2 המסכות משכו אותי פנימה לתאטרון הכאב של ארבעה בחורים שידעו להפיק זהב מתוך זוהמת החיים. ניקי סיקס, טומי לי, מיק מארס ווינס ניל, האחרון ניסה ללא הצלחה, ליישר קו עם הצד החיובי של החיים לאחר הטרגדיה הנוראה אותה עבר והעונש אותו נשא כצלקת עד, "האלבום הזה מוקדש ל -Nicholas 'Razzle' Dingley ולכל הנוער והצעירים בלב, כשאתם שותים – אל תקחו את ההגה לידיים, תחיו ולמדו עצמכם, על מנת שנוכל לתת בראש עוד הרבה שנים של רוק, אוהבים אתכם" – כתבה הלהקה בסוף האלבום.

אך הצלקות והפצעים החלו לתפוח לממדי ענק, המסכה המאיימת קראה חזור והלוך לטרף, היא קבעה את הפגישה השנייה בין Vince למוות, וצירפה לדייט גם את Nikki, היא תמשיך למשוך את החוטים בריקוד המוות לאור פנסי הבמה, מעל בימת תאטרון הכאב.