"מולך" בדיבור נגוע – No. 8

טלטלה רבתי עברתי השבוע רבותיי וגבירותיי. שדרוג דירתי והמעבר לעיר הגדולה דרשו ממני השקעה לא קטנה כלל וכלל, גם חומרית, גם נפשית ובעיקר כמות זמן בלתי מבוטלת שנשפכה אל תוך השידרוג הנ"ל. בתוך כך הציעה אימי היקרה כי נלכה יחדיו לתור אחר למפה חדשה לביתי ההולך ומתהווה. עכשיו, למרות דגילתי באליטיזם אשכנזי גאלור,האינסטינקט הראשוני היה להציע ללכת לבקר בדרום העיר, שם, כמוכר מלידה, אני שוחה היטב בינות לערימות המוכרים הבוכרים. אימי מצד שני הציעה את איקאה. למרות שחיכוך בחבורת הפרולטריון הקונה שם דרך קבע אינו בדיוק כוס הגלן פידיך שלי, הרי שבעל המאה הוא בעל הדעה וכך נגררתי לנתניה אחר כבוד.

ומה אגיד לכם? מי שמחפש מיסחור מוזמן לקפוץ ולראות את הסקנדינבים הכי ממוסחרים בעולם, למעט דימו בורגיר אולי. החנות הנ"ל בנוייה על מנת לסחוט מהקהל התמים את מיטב כספו כשגולת הכותרת של "הדברים הכי מיותרים בעולם שאפשר לקנות". תפסו שני מוצרים ואני נשבע בכל היקר שהם אכן מוצעים למכירה – מכבה נרות דקורטיבי(!!) ו-קבלו את השוס – חלוקי נחל דקורטיביים (!!!). לא יאמן שעם ישראל אכן רוכש חלוקי נחל בחנות הנ"ל. להזכירכם מדובר באבנים, כאלה שאין להן הופכין. לאחר שסיימתי להתגלגל מצחוק על רצפת החנות, נזכרתי שגם לי יש בבית מספר מוצרים ששוים סכום לא מבוטל של כסף שהם בדרך להיות כאחת האבנים. דיסקים למשל.

והנה בא ווידוי מזעזע. בשנה האחרונה רכשתי דיסק. אחד בודד ותו לא – וגם אותו דיסק נרכש עקב שילוב של שיעמום, סנטימנטים ללהקה והקלות הבלתי נסבלת של שליפת כרטיס האשראי והשימוש בו. מדובר, דרך אגב, בהוצאה מחודשת של שני הדיסקים הראשונים של "ט'או ארט לורד", בלאק יווני משובח שזוכה אצלי לחסד נעורים.

בין הסיבות הפרקטיות שבעטיין איני רוכש דיסקים אפשר למנות את העובדה שכסטודנט מזה רעב רוב הכסף מועבר אחר כבוד לבעל הבית, לאוניברסיטה, ליצרני גולדסטאר, פאל מאל ולצאצאי האדון היקר ג.דניאלס, כמו גם למטרות אחרות שבל נזכיר פה, אבל הסיבה העיקרית היא תפיסת מציאות קרה וההתהפכות שהאידיאולוגיה בה החזקתי בעבר ספגה בעקבות אותה תפיסת מציאות.

אתם מבינים, עד לפני כשנה וחצי הייתי אספן דיסקים כפייתי שמבלה שעות לא מועטות בכל נישה אפשרית בה אפשר למצוא דיסקים שמעניינים אותי. רק כדי לסבר את האוזן – בביקורי האחרון באוסטרליה הצלחתי לבלות כארבע שעות רצופות באותה חנות דיסקים כשבסיום אותן שעות ארוכות יצאתי כשבאמתחתי כעשרים דיסקים חדשים, כשלאחר כשלושה ביקורים נוספים נוספו עוד כשישים. האוסף שברשותי מונה כיום כמה וכמה מאות דיסקים ששויים הכולל עומד על כמה וכמה עשרות אלפי שקלים. דרך אגב – אצל רוב עמיתיי לגיל אני משער שתמצאו אוספים בקנה מידה גדול יותר.

מצד שני, הטבע של כל פטישיזם הוא שהוא אינו עולה בקנה אחד עם המציאות הקרה, והמציאות שאותה אנו נושמים כבר עוברת שינוי כמה שנים טובות רק שאנחנו, מתוך אידיאולוגיה שאנחנו בטוחים בצדקתה ,לא ממש טורחים להתעדכן עם המציאות.

אז נכון שאפשר לרכוש דיסקים היום גם במחיר הזעום של עשרה שקלים חדשים ושחוקים (להלן מבצע פברואר המבורך של רייבן מיוזיק), אבל רוב הדיסקים היום, מחירם עומד על שישים עד שמונים שקלים. במדינה שבה השכר הממוצע עומד על בערך שבעת אלפים וחמש מאות שקלים, ורוב הקהל שרוכש את הדיסקים אינו מרוויח סכום זה, אלא משהו בכיוון הארבעת אלפים שקלים, הרי שלהוציא אחוז עד שתיים מהמשכורת בשביל דיסק חדש זה די הרבה כסף, ועדיין לא נגענו בהוצאות מיוחדות כמו דיוידי למיניהם שתמיד עולים יותר – ומי מאיתנו באמת צורך רק דיסק אחד חדש בחודש? רוב מי שקורא טור זה ממצב את המוזיקה כאחד התחביבים המשמעותיים בחייו וככזה מוציא סכומים ניכרים מדי חודש על תחביבו זה.

נקדים ונאמר שאין פה תליית אשמה בסוחרי הדיסקים השונים. אחוז המיסים שגובה מדינתי האהובה ואוכלת יושביה הוא מפלצתי. מתוך דיסק שרכשתם במיטב כספיכם רוב רובו של הכסף הולך למדינה, קנס ראוי על כך שבחרתם לרכוש קצת תרבות. חוץ ממסים בל נשכח שעסק הוא ישות שבולעת כספים – טלפונים, צרכי משרד,הוצאות ממינים שונים ובשורה התחתונה שום יבואן דיסקים לא ממש רכש פרארי חדשה בשנים האחרונות, אפילו לא מזדה, כי הרי כמו כל דבר במטאל אין פה ממש כסף. אני אהמר על כך שמתוך דיסק שרכשתם בשמונים שקלים בחנות ירוויח הרייבן אולי עשרה שקלים וזה במקרה הטוב. במקרה הממוצע הרווח יעמוד על שבעה שקלים – ועם זה קשה ללכת למכולת.

אחרי כל השיקולים הכלכליים הללו נכנס לנו גורם חדש לתמונה – קבלו נא גבירותי ורבותי את האינטרנט. אותה רשת תקשורת עולמית שבזכותה כולנו נהנים מפורנו איכותי במחירים שווים לכל נפש מספקת גם מוזיקה באותה העלות-עלות קניית מדיה לצריבה. בחישוב גס בערך שקל לדיסק. אותה מדיה והאופציות המוזיקליות הגלומות בה מעוררות שאט נפש בקרב חלק נרחב מציבור הקוראים שלי, שמסיבות אידיאולוגיות מעדיפים לשלם מחיר מלא לדיסק וחלקם אף מסרבים באדיקות להשתמש ואפילו רק בכדי לטעום מהמוזיקה בנפלאות קבצי המוזיקה הדיגיטלים המוגשים שם בחינם.

בכנות, בתור מי שמעריך קיצוניות מנומקת, אני לרוב מלא כבוד לאותם אנשים שלטעמם, בכך שהם רוכשים דיסקים במחיר מלא, נותנים כבוד ללהקות שהם אוהבים ותומכים בסצינה שמזינה אותם תרבותית כי הרי עד לפני כשנה וחצי כאמור, גם אני הייתי באותו צד של המתרס. הוויכוח שלי איתם כיום הוא לא על הכוונה, שהיא באופן מוחלט טובה, אלא על דרך הביצוע. לטעמי מה שנגזר מתוך השינוי הטכנולוגי שעובר על עולמנו הוא גם שינוי פני תעשיית המוזיקה העולמית ובעקבותיו של הרגלי הצריכה הפרטיים שלנו בתור מטאליסטים וצרכנים, והכוונה הטובה הזאת תאלץ להתיישר עם השינוי הזה.

עכשיו כמו פעמים קודמות, מפאת גודל החפירה, אני אעצור פה ואשאיר את ניתוח התעשייה שאני מתעתד לעשות לשבוע הבא, ורק אסיים בהערה שמקומה הנכון היה בטור של שבוע שעבר: הטור הוקדש להדר "צרעת" לוז, בסיסט להקת הנגמן, שהוא (ביחד עם ח.ס.) הטראשר היחידי בארץ שאפשר לקרוא לו גבר.

כולכם יכולים להשתעשע בינות אשכיי.