מחסלים שנה – סיכום שנת 2022 במטאל הבין לאומי של מגזין מטאליסט – חלק ב'
דבר העורך:
2022 היא השנה שבה רוב העולם קבר את הקורונה. היא עדיין שם, יש לא מעט שחוטפים אותה לצד מחלת השפעת, אבל כבר לא סוגרים את העולם בגללה.
מבחינת אלבומים שנות הקורונה דווקא לא היו רעות – רק שכמעט שנתיים ללא הופעות אומר גם מצד אחד אפס הכנסות ללהקות, ומצד שני הרבה זמן עודף לעבוד על חומרים. זו כנראה הסיבה שהשנה הייתה מבול יחסי של אלבומי מטאל מכמה להקות גדולות ומוכרות, כמו Megadeth, Blind Guardian, Kreator, Machine Head ואחרות – לצד אלפים רבים של רליסים מלהקות קטנות ופחות מוכרות – שכללו גם הם כמה יצירות מופת שעשו פחות רעש.
כמו בכל שנה, התאגדו כתבי אתר מטאליסט לסכם לכם את מה שהם אהבו השנה, מהמוכרים לפחות מוכרים, מהבי מטאל לפאוור מטאל, ועד פוסט מטאל, קור, ודכאון ים תיכוני. או לפחות מטאל ים תיכוני. גם כזה יש לנו השנה ברשימה.
קריאה מהנה – ולשנת 2023 נקייה ממגפות ומלאה באלבומים חדשים, חלק ב':
עדן גולן
אלבום השנה:
Oceans – Hell Is Where the Heart Is
לא קל לבחור את אלבום השנה בשנה עמוסה ריליסים מצויינים, אבל כשניסיתי לחשוב על הדבר שהכי אהבתי בכל אחד מאלבומי השנה הנוספים שלי, הבנתי שהאלבום הזה הוא שילוב של כולם.
להקת Oceans הוקמה ב- 2018 וחבריה מגיעים מגרמניה ואוסטריה. המוזיקה שלהם משלבת נו-מטאל ודת' מטאל מודרני וכל זה עטוף באטמוספירה חשוכה ואפלה. הגיוון המוזיקלי באלבום הזה גרם לי להאזין לו ללא הפסקה. השירים האגרסיביים נשמעים כאילו הם מבוצעים ע"י מפלצת שתקועה שנים רבות במערה וצועקת לעזרה. השירים הרגועים מלאים באפלה נעימה, כזו שנותנת תחושה שהאלבום מחזיק אתכם בשתי הידיים ומושך אתכם באיטיות עמוק לתוכו. לדעתי השירה באלבום מושלמת, גם בגראולים וגם בקלין, והיא משלימה את המלודיות באלבום ומחזקת את כל חוויית ההאזנה אליו.
מדובר פה בלהקה שעוד נמצאת בתחילת דרכה, ועדיין האלבום הזה, שהוא האלבום באורך מלא השני שלה, הוא אלבום מרתק, פצצה מוזיקלית ולא מכיל אפילו שנייה אחת שלא אהבתי. האלבום הזה הוא אחד מהפתעות השנה מבחינתי, ואני סקרנית לשמוע מהם עוד ולראות לאיפה הם יתפתחו. אני מקווה שהמוזיקה שלהם תתפוס תאוצה גדולה יותר ותגיע לקהלים נוספים, עולם המטאל שמחפש מוזיקה חדשה צריך את הלהקה הזו בפלייליסט שלו.
אלבומים נוספים:
Boundaries – Burning Brightness
זהו אלבום המטאלקור של השנה מבחינתי. הוא יחסית פחות מלודי ממה שנפוץ היום בז'אנר ואצל הלהקות היותר מיינסטרימיות שלו, ועדיין לא ברור לי איך אלבום יכול להיות כל כך אגרסיבי ובמקביל מרגש עד דמעות. אני חושבת שאם מוציאים כל אחד מהשירים בו החוצה קשה להבין כמה הוא מדהים ומומלץ להאזין לו מההתחלה ועד הסוף ברצף.
Ibaraki – Rashomon
זהו פרויקט בלאק מטאל של Matt Heafy, סולן להקת Trivium. האלבום הוא לא אלבום בלאק מטאל "קלאסי", ומשלב קטעים מאוד מלודיים. באלבום הזה Heafy התחבר לשורשים היפניים שלו, ובחר לתת חשיפה אישית יותר בטקסטים. האלבום מרגיש כמו מסע מרתק, וכולל גם אורחים מעניינים. אני חושבת ש Heafy התעלה על עצמו ונותן לנו להאזין לצדדים בו שלא הכרנו.
Lorna Shore – Pain Remains
מטורף לשמוע כמה Lorna Shore התקדמו עד האלבום הזה, ויחד עם החלפת סולן הלהקה ל- Will Ramos, האלבום הזה הוא הרבה מעבר לסימפוניק דת'קור. הוא מביא איתו מוזיקליות דרמטית נדירה ומהפנטת, שמתארת בצורה הכי טרגית שיכולה להיות את הטקסטים באלבום. אני מרגישה שה Hype סביב הלהקה מייצר "אנטי" אצל אנשים מסוימים, ואני ממליצה לכם לשחרר מזה ולשקוע עמוק אל תוך האלבום.
יותם Defiler
אלבום השנה:
Fallujah – Empyrean
פלוג'ה האמריקאית חזרה עם אלבום נוסף, אחרי אלבום שלא היה בכל הכוח לפני שלוש שנים, הרכב הדת' מטאל הטכני חזר עם כל מה שטוב בדת' מטאל המודרני. מלודיות חזקות לצד כסאח אדיר, מהירות לצד כבדות, והכול מעט יותר חכם ואלגנטי, באופן המזכיר את אלבומם הנהדר Dreamless מ-2016 ואפילו מתעלה עליו. פלוג'ה כבר מזמן משחקים במגרש של הגדולים לצד להקות ענק ו-Empyrean הוא האלבום הכי מחוכם והכי בשל שלהם. עם הצטרפותו של קייל שפר, סולנם החדש, ההרכב השיל מעצמו אלמנטים רבים של Deathcore וחיבק באופן אמיץ יותר סאונד של דת' מטאל פרוגרסיבי וטכני והם הדבר הכי טוב שיצא מסן פרנסיסקו בעשר שנים האחרונות בקלות.
אלבומים נוספים:
Allegaeon – Damnum
להקת הדת' מטאל המלודית מדנבר קולורדו כבר בקושי זוכרת מי נשאר מההרכב המקורי שלה עוד ב-2008, אבל מאז 2016, כאשר רק גרג בורגס נותר ממה שקם לו שם בשלגים הקרים של הרי הרוקי, ההרכב לא מפסיק להפתיע ולהוציא אלבומים נהדרים. Damnum הוא נדבך נוסף במסורת המטאל הטכני, המצוין והמרתק שלהם והוא מומלץ לכל מי שאוהב מטאל מהיר, מלודי, כבד ומחוכם.
Soilwork – Overgivenheten
זה הייתה שנה לא פשוטה לאף הרכב, אבל Soilwork, הרכב שידע תלאות רבות, קיבל את האגרוף החזק ביותר בבטן עם מותו של הגיטריסט הנהדר שלהם דייויד אנדרסון שנפטר מהסיבות המצערות מכולן. הוא הותיר אחריו את שירת הברבור שלו בצורת האלבום ה-12 של להקתו, בה היה חבר רק ב-10 השנים האחרונות, ו-Soilwork הותיקה מפלחת הז'אנרים כבר מזמן הפכה ללהקת Progressive Metal מרגשת ומפעימה, וזהו מכתב פרדה מלא צער כפליים לאחר ההבנה שאחד מיוצריו לא ימשיך ליצור לנו עוד.
Revocation – Netherheaven
אלבומה השמיני של Revocation מבוסטון הוא אולי לא פאר היצירה שלהם. הוא למעשה לא מגיע למרגלות קודמו, The Outer Ones, אבל אין בכך שום רמיזה לכך שמדובר בירידת מדרגה באינטנסיביות, התחכום והאלגנטיות האכזרית של הרכב ה-Death/Thrash האמריקאי המשובח הזה. הטריו האמריקאי ממשיך לתת בראש ולא מרפה בשום צורה, ומפגיז בארסנל שירים שמהווים בבירור עוד פגז בארטילרייה המוסיקלית המהודקת שלהם.
ראובן שליט
אלבום השנה:
White Ward – False Light
במבט לאחור האלבום המלא השלישי של האוקראינים הוכתר כאלבום השנה שלי כנראה כבר ביוני. לא הייתה שנה שבמהלכה הזכרתי, כתבתי והמלצתי הרבה כל כך על האלבום שסיים כאלבום השנה שלי. יש קולות בראשי שיגידו שזו נבואה שמגשימה את עצמה. "התקבעת עליו מוקדם וחזק" הם ילחשו. קולות אחרים יספרו לעצמי שנתתי לו הנחת מוצא. כמי שנולד באוקראינה, סובל בסבלה וחפץ בניצחונה, אולי אני משוחד קמעה.
לכל הקולות האלו אני אגיד – אין לכם זכויות קיום, ובטח לא זכות ביטוי. אתם יצירי דמיוני. אתם שייכים לי, אז שתקו. מערכת היחסים שלי עם White Ward התחילה עוד ב-2017 עם צאת אלבום הבכורה שלהם Futility Report. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי שום אלבום פוסט-בלאק עד אז, ואצתי להוסיף אותו כתקליט ויניל לאוסף הפיזי המצומצם שלי. גם השני Love Exchange Failure היה ועודנו אלבום מצוין, אך נראה שעם הנוכחי הם הגיעו לשיא. ב- False Light הפוסט-בלאק האורבני של האוקראינים נושם אוויר פסגות, או לפחות אוויר של גגות גורדי שחקים אפורים במגה-פוליס פוסט-אפוקליפטי חסר שם. הסקסופון עדיין שם, ואף באופן מוגבר – מעניק למוזיקה ניחוח שנע בין ג'אז רדוף לרומנטיקה אבודה. נגיעות הרוק הגותי צובעות את היצירה בצבעים כהים ועגמומיים, והנאו-פולק בוזק על הכל תחושה חסרת מנוח ומבשרת רעות.
כתבתי את זה כבר, אך אחזור שוב. False Light הוא פסקול מושלם לפילם נואר עתידני שמהפנט את הצופה עם אווירה ואסתטיקה מעוררות חרדה ונוסטלגיות בו זמנית. מושלם וממכר.
אלבומים נוספים:
Véhémence – Ordalies
שיתוף הפעולה האוסטרי-צרפתי חוזר עם אלבום שלישי ומחזיר אותנו שוב לימי הביניים. בימים שהפולק-מטאל, ובמיוחד זה האיכותי, הוא לא יותר מזיכרון רחוק, הבלאק הימי-בניימי של Véhémence לוקח על עצמו את המשימה האדירה לחבר מחדש את המטאל לימים קדומים ולהחזיר לו את האפיות. כמו בקודמים גם ב-Ordalies הלהקה ממשיכה לעשות את זה מצוין, ללא פשרה או ויתור על הגולמיות הבלאקית, עם כתיבה מוזיקלית איכותית ורמת טכניות גבוהה.
Ashes – Gloom, Ash and Emptiness to the Horizon
לא באמת חשבתם שאעשה רשימת סוף שנה, גם אם קצרה, ללא נציג מהסצנה הפולנית המשובחת כל כך. לפעמים נדמה ש-Ashes עושים הכל כדי שלא יכירו אותם, מהשם הגנרי, דרך העטיפות חסרות הייחוד ועד ההיעדרות מספוטיפיי, אך אין לזה ולו גרם של הצדקה. אל תתנו לאנונימיות המכוונת הזו להטעות אתכם. הפולנים הורידו עלינו השנה אלבום מלא שני של בלאק מופלא, סמי-מלודי ומלנכולי כמו השמים מעל גדנסק בדצמבר.
Luminous Vault – Animate the Emptiness
על ההוצאה יוצאת הדופן והפחות שגרתית ברשימה אחראי הבסיסט של Artificial Brain. מחוזק בעוד חבר להרכב, הוציא Samuel Smith השנה אלבום בכורה מלא לפרויקט הבלאק האלקטרוני שלו, ואנחנו הרווחנו ובגדול. זה לא אינדסטריאל-בלאק מהסוג שאתם לבטח מכירים, אלא מטאל קיצוני משובח מעושר באלקטרוניקה דינמית ומרתקת. זהו מסע קצר של מעט יותר מחצי שעה לעתיד אפל ורחוק מאוד בזמן ובמרחב.
ירון הורינג
אלבום השנה:
The Halo Effect – Days Of The Lost
אוי, ירון, לא היה אלבום של In Flames השנה, אז היית צריך לבחור את הדבר הבא בתור?
ובכן, אם יש פה אנשים שמכירים אותי ואת העדפותיי המוזיקליות, זו השאלה הראשונה שהם ישאלו אותי, ככל הנראה.
תשובת לכם ולהם היא : לא, אבל קצת כן.
למי שישן מתחת לסלע ופספס את החבורה הזו, מדובר בכמה מהכשרונות הגדולים ביותר של סצינת המלודת' של גות'נברג, שבדיה. אנשים שעברו בשלב כזה או אחר בחייהם באינפליימז, חלקם לזמנים קצרים יותר, חלקם לזמנים ארוכים יותר, אבל בסופו של דבר יש פה חבורה מוכשרת במיוחד.
בתחילת הדרך, כשנפוצה השמועה על הסינגל הראשון שלהם, היה אפשר לצפות שהם ינסו לייצר סוג של רטרו אינפליימזי, לברוח מההפקה והסאונד המודרני שתפסה להקת האם של רובם.
אבל אני גאה ושמח להגיד שהם לא עשו כן, הם פשוט לקחו את הטוב מאינפליימז, מדארק טרנקוויליטי ומגות'נברג באופן כללי ויצרו אלבום בועט, מלודי בטירוף, סוחף ואגרסיבי.
יש רגעים שבהם המאזין מקשיב ואומר "מה, זה החדש של אינפליימז?" אז התשובה היא, לא, אבל יש פה בהחלט כבוד ומחוות קטנות, אבל לא לדאוג, אין פה InFlames 2.0, יש פה את The Halo Effect, וכולי תקווה שהם הולכים להשאר.
אלבומים נוספים:
Windrose – Warfront
הגמדים האיטלקים עלו על הנוסחה המנצחת, איך מייצרים פולק מטאל שלא יפול לקלישאות, איך מוצאים את הייחוד בתוך ערימה ענקית של להקות פולק שנשמעות כאילו יצאו מפס יצור של מפעל פולק אירופאי.
הם לקחו את ה Theme הגמדי לקצה, בסאונד, בסיפורים ובמראה הכללי והצליחו להרכיב סאונד ייחודי ומזוהה, פולק נותן בראש, מלודי מצד אחד ואגרסיבי מצידו השני, אלבום שלא נמאס עלי, לא משנה כמה פעמים טחנתי אותו השנה.
Revocation – Netherheaven
רבוקיישן הפכו לאהבה אמיתית עבורי אי שם ב 2014, עם אלבומם החמישי – Deathless, מאז אני מנגן אותם על בסיס קבוע, עוקב אחרי דייב דייוידסון וחבורותו ומאזין לכל ריליס שהם משחררים.
השנה שחרר ההרכב את האלבום השמיני שלו, עם סאונד חותך ומוקפד, הפקה מטורפת וטקסטים בועטים בכל מה שקשור בנצרות הקיצונית ובדת הממוסדת, כמו תמיד.
לא יודע להסביר מה גרם לי להתמכר ולהתאהב בסאונד של רבוקיישן, אבל ככה זה, קשה להסביר למה אוהבים.
Bloodywood – Rakshak
אחחח, כמה חיכיתי לאלבום המלא הראשון של החבורה ההודית הזו.
התחלתי להתקל בסרטונים שלהם אי שם ב 2018 וכבר אז היה בהם משהו קסום, פולק הודי מגובה במטאל מודרני, כל כך מודרני שהוא אפילו קצת מיושן לפרקים, עם קטעי ראפ ונגיעות נו מטאל פה ושם.
ואז, זכיתי לראות אותם בלייב, בוואקן – גרמניה, הם היו פשוט נפלאים, כמעט שלא היה ניתן לחוש בהבדל בין האנרגיה שהם מציגים בקליפים לאנרגיה שעברה בלייב.
האלבום המלא של בלאדיווד הוא יישום מדוייק של תרבות הודית בתוך אלבום מטאל, המון סוגים, המון טעמים, המון גוונים של ניואנסים קטנים של מטאל בתוך אלבום אחד.
אם אם ניקח את האוכל ההודי בהשאלה, האלבום הזה הוא מנת טאלי הודית טיפוסית – מגוון, עם המון אלמנטים קטנים ומגוון של טעמים, פשוט יופי של אלבום!
ניצן כהן
אלבום השנה:
Shadow of Intent – Elegy
השנה הזאת זימנה לה כמויות נהדרות של דת' מלודי איכותי שמאוד חיכיתי לו. לראייה, את Shadow of Intent לא באמת הכרתי קודם. הכרתי את השם, שמעתי כמה שירים, אבל מעולם לא ישבתי והקשבתי לאלבום. עם יציאת האלבום החדש זו בהחלט הייתה הזדמנות מעולה לנסות, והמוח שלי התעופף לו. אז שמעתי את האלבום, ושמעתי שוב עם מילים, ושוב את השירים שנתקעים בראש ועוד כמה פעמים בשביל החווייה.
זהו אלבום יוצא דופן של דת' מלודי חכם ומהיר, עם מלודיות קליטות, ריפים מדהימים ומילים מבריקות. הקצב המהיר של האלבום גורם לו לעבור ברגע ולהשאיר את המאזין עם טעם של עוד (אפילו שהוא ארוך), אורחים מצויינים מגוונים קצת את האווירה ולהיטים כמו Of Fury רק גורמים לך לרצות לחזור אליו שוב ושוב.
אלבומים נוספים:
Disquiet – Instigate to Annihilate
הלהקה ההולנדית המצוינת באלבומם השלישי, מהטובים שיצאו השנה. אלבום דת' מלודי מתוחכם עמוס עניין ומלודיה מרתקת שאפשר להתענג עליה. גראולים עמוקים ועצמתיים יחד עם ריפים מבריקים יוצרים תופעה שקשה להתעלם ממנה.
Aeternam – Heir of the Raising Sun
הלהקה האוריינטלית שמזכירה את אורפנדלנד מקנדה כיכבו ברשימת אלבומי השנה שלי לפני שנתיים עם Al-Qassam חזרו באלבום פולקי מצוין נוסף. הפעם התמות עוסקות בראשיתה של השושלת העות'מאנית וכוללות מוזיקה ערבית לצד כזאת על סף היוונית.
League of Distortion – League of Distortion
האלבום הזה שיצא בסוף נובמבר הספיק בקושי להיכנס לרשימה שלי, אבל מרגע ששמעתי לא יכולתי להתעלם. אלטרנטיב מטאל במלוא הדרו, שמושך לכיוונים מודרניים ומרתקים. בהובלתה של אנה ברונר יוצאת Exit Eden שמציגה כאן קול ייחודי באווירה שונה לחלוטין מזאת של להקת הסימפוניק, וליריקה שמחייבת סימן Explicit.