מחסלים שנה – סיכום שנת 2022 במטאל הבין לאומי של מגזין מטאליסט – חלק א'
דבר העורך:
2022 היא השנה שבה רוב העולם קבר את הקורונה. היא עדיין שם, יש לא מעט שחוטפים אותה לצד מחלת השפעת, אבל כבר לא סוגרים את העולם בגללה.
מבחינת אלבומים שנות הקורונה דווקא לא היו רעות – רק שכמעט שנתיים ללא הופעות אומר גם מצד אחד אפס הכנסות ללהקות, ומצד שני הרבה זמן עודף לעבוד על חומרים. זו כנראה הסיבה שהשנה הייתה מבול יחסי של אלבומי מטאל מכמה להקות גדולות ומוכרות, כמו Megadeth, Blind Guardian, Kreator, Machine Head ואחרות – לצד אלפים רבים של רליסים מלהקות קטנות ופחות מוכרות – שכללו גם הם כמה יצירות מופת שעשו פחות רעש.
כמו בכל שנה, התאגדו כתבי אתר מטאליסט לסכם לכם את מה שהם אהבו השנה, מהמוכרים לפחות מוכרים, מהבי מטאל לפאוור מטאל, ועד פוסט מטאל, קור, ודכאון ים תיכוני. או לפחות מטאל ים תיכוני. גם כזה יש לנו השנה ברשימה.
קריאה מהנה – ולשנת 2023 נקייה ממגפות ומלאה באלבומים חדשים, חלק א':
אלון מיאסניקוב
אלבום השנה:
Megadeth – The Sick, The Dying…And the Dead!
אני לא חושב שמישהו ציפה לאלבום כזה מ Megadeth. 6 שנים מאז Dystopia המוצלח, חשבנו שנקבל עוד משהו בסגנון, אלבום טוב, אבל בהחלט לא כזה שיזכה ליותר מידי השמעות חוזרות.
אז אני הופתעתי לטובה, ובגדול.
עטיפה כעורה, אני מודה, אבל מוזיקלית זה אחד האלבומים הכי כיפיים של הלהקה מאז Youthanesia, אלבום מלודי, קליט, שלא מנסה יותר מידי להיות טכני, כבד, או להיפך – ידידותי מידי, אבל הוא פשוט מכיל שירים טובים, כאלה שנתפסים באוזן. הגיטריסט Kiko Loureiro מתגלה פה סוף סוף בכל יכולתו המרשימה – כנראה הגיטריסט הכי טוב של הלהקה מאז Friedman (האמת שזה משהו שידעתי מאז ההכרות איתו ב Angra), המתופף הבלגי Dirk Verbeuren (יוצא Soilwork) מביא תיפוף סופר טכני להרכב, ומוסטיין כותב פה כמה ריפים ענקיים, כולל לא מעט מחוות לשירים קלאסים של הלהקה מהעבר.
אלבומים נוספים:
Queensryche -Digital Noise Alliance
תקופה מסובכת עברה על אחת הלהקות האהובות עלי ביותר אי-פעם. מההרכב הקלאסי שהנפיק את יצירת המופת הנצחית Operation Mindcrime נותרו בעצם רק שניים – הגיטריסט והבסיסט המקוריים, הסולן המקורי Goeff Tate הועף מההרכב כבר לפני עשור, והחליף אותו Todd La Torre המצויין (שגם נשמע כמעט זהה ל Tate באלבומים שלו עם הלהקה), והמתופף המקורי Scott Rockenfeld הוחלף גם – באלבום הקודם ע"י La Torre עצמו, ובאלבום הנוכחי ע"י Casey Grillo המשובח – שהיה חלק ניכר במה שהפך את Kamelot ללהקת על במשך תקופה ארוכה לפני שעזב אותם.
מוזיקלית הלהקה ממשיכה את הקו של שלושת האלבומים הקודמים שלה עם La Torre, כלומר חזרה להבי מטאל הפרוגי שבו נודעה באלבומיה המוקדמים והמושבחים עם Tate. הם לא וירטואוזים גדולים, אבל הם יודעים לכתוב שירים, השירה של La Torre משובחת, מוזיקלית הם עושים בדיוק מה שעשו באלבומי המופת של סוף השמונים ותחילת שנות התשעים, עם Twin Guitar חזקות, ריפים כבדים, טקסטים מעמיקים יחסית לז'אנר, ופזמונים קליטים.
זה לא האלבום הכי טוב שלהם, גם לא הכי טוב מאז חזרתו של La Torre, אבל גם כשהם בינוניים יחסית לעצמם – הם כמה רמות מעל רוב השאר.
Immolation – Acts of God
האלבום ה 11 של להקת הדת' מטאל הוותיקה הפתיע אותי, אפילו מאד. זה לא שהם לא הוציאו אלבומי ענק, השילוב שלהם של ריפים קודרים שנוגעים בבלאק מטאל עם דת' מטאל אמריקאי טכני כבר בא לביטוי באלבום הבכורה המיתולוגי, וגם באלבומים מאוחרים יותר כמו Harnessing Ruin המצויין, ו Kingdom of Conspiracy שגם היה אלבום איכות, אבל עדיין יש משהו בכבדות, הרעננות, והיכולת שלהם באלבום הזה – ה 11 שלהם, שהפתיע אותי לטובה.
כמו שאמרתי – בעיקר דת', קצת בלאק, תיפוף ברוטלי, גראולים עמוקים, ריפים לא פחות ממבריקים, תחכום טכני על גבול ה Tech Death, והתוצאה היא קלאסיקת דת' מטאל מודרנית.
Blind Guardian – The God Machine
כשאחד מהרכבי המטאל הטובים בעולם, הרכב פאוור מטאל מלודי שמשאיר אבק ל 99% מההרכבים האחרים – חוזר לעשות אלבום מטאל, בלי תזמורות, בלי 300 ערוצים ובלי יותר מידי אוויר ונפיחות – כנראה שזה יהיה טוב.
ואכן, 8 שנים עברו מאז האלבום אולפן ה "נורמלי" האחרון של להקת המופת הזאת – והוא לא מאכזב. פאוור מטאל מלודי, עמוס בריפים, תיפוף דאבל בס רועם, והשירה המשובחת של Hansi Kurch הגאוני. André Olbrich הוא עדיין לדעתי אחד הגיטריסטים הכי טובים במטאל, הריפים, הלידים, הוא פשוט כמה דרגות מעל השאר, וכשהוא נותן בכל הכוח הרכבים אחרים יכולים לנסות להדביק את זה – אבל הם לא יוכלו.
אין ממש שירים חלשים באלבום הזה, ה 12 של הלהקה, הוא מצליח להיות כבד, מהיר, מלודי, וגם אפי לפרקים (רק תאזינו ל Secrets of the American Gods כדי להבין), מבלי לעייף. חלק מהשירים, כמו Violent Shadows למשל, מכילים מהרגעים הכי כבדים של הלהקה, אבל תמיד מצליחים לתפור אותם בתוך מלודיה עשירה, ווקאלז אופראיים מרשימים וכתיבה מתוחכמת.
ה God Machine הוא פחות או יותר כל מה שאני רוצה מהלהקה וותיקה שאני אוהב כשהיא מוציאה אלבום חדש – לא מנסה להיות מקורי מידי, אבל עושה את מה שהלהקה יודעת לעשות בצורה אופטימלית.
איתמר ענברי
אלבום השנה:
Zeal & Ardor – Zeal & Ardor
בניגוד להילוכם הכבד של עבדים שנתונים בשלשלאות ברזל, האלבום השלישי של הרכב הבלאק/אוונגרד מטאל השוויצרי-אמריקאי Zeal & Ardor, דילג בקלילות מעל אלבומים רבים נוספים שיצאו במהלך השנה החולפת, היישר לצמרת האלבומים שניגנתי בריפיט. המפגש בין קרחוני העד של סקנדינביה שבהם התעצבה דמותו של הבלאק מטאל לבין מטעי הכותנה והטבק בדלתא של מיסיסיפי שהיוו קרקע פורייה לצמיחת הדלתא בלוז, בין השריקים לבין השריקות ושירת הגוספל, שנראה היה בתחילה כמתכון בטוח להתנגשות ציוויליזציות, מעולם לא נשמע טבעי ובשל יותר. "Götterdämmerung" נשמע כמו פשיטה דרמטית של משטרת ההגירה הגרמנית על מקום מחבואה של להקת גוספל, ו-"Death to the Holy" ו-"I Caught You" הם המנונים סוחפים.
אלבומים נוספים:
Shadow of Intent – Elegy
עם כל הכבוד לוויל ראמוס מ-Lorna Shore ולקלוז אפים על מיתרי הקול שלו, בן דואר, סולן Shadow of Intent וחבריו להרכב, הם יריבים ראויים בהתמודדות על התואר (שהומצא אד הוק לצורך סיכום שנה זה) "אלבום הסימפוניק דת'קור של השנה". האלבום הרביעי של ההרכב האמריקאי הוא אלבום ורסטילי ומלודי, עם אסופת שירים מהודקת ועוצמתית.
White Ward – False Light
ממדינה שעלתה השנה לכותרות פחות בשל הישגים מוזיקליים ויותר בגלל עמידתם האיתנה של תושביה בפני גייסותיה של שכנתה ממזרח, מגיעה להקת White Ward. באלבום השלישי של הלהקה האוקראינית, "False Light", אין כל זכר להדי הפיצוצים וגם לא להלמות תופי מלחמה, וכלי הנגינה הדומיננטי הוא סקסופון, שבשנים האחרונות נוכחותו באלבומי מטאל מורגשת יותר ויותר. שמונה שירים מונה האלבום – שמונה שירים קסומים של בלאק אטמוספרי, שחלקם נעים על הרצף שבין ג'אז נינוח ומלטף לבין בלאק אינטנסיבי.
Bloodbath – Survival of the Sickest
גם ללא תולעת אוזניים דוגמת "Eaten", האלבום השישי במספר של Bloodbath הוא הומאז' מתמשך לאולדסקול דת', בדגש על הענף הסקנדינבי של ז'אנר זה.
מתן קדר
אלבום השנה:
Shape of Despair – Return to the Void
הלהקה הפינית שקיימת כבר 27 שנה מוציאה אלבום דום אטמוספרי, יפייפה עם מלודיות עצובות, אווירה דכאונית וסאונד עמוק. האלבום כולו אמנם נשמע כמו יצירה אחת מונוטונית יחסית ולא מספר שירים עם הבדלים מעניינים מדי ביניהם, אבל בסופו של דבר מתקבל אלבום שכששומעים אותו כיצירה אחת זה פשוט מושלם. ב-6 שירים ו-57 דקות מצליחה הלהקה הוותיקה הזאת להוציא את אחד מאלבומי העשור בעיניי בתחום. רק המלצה: כנסו למיטה, סגרו את התריסים, כנסו מתחת לשמיכה, עצמו עיניים ותנו לאלבום הזה להיות האוירה שלכם בחיים למשך שעה בלי לעשות שום דבר נוסף. פשוט אלבום להינות ממנו.
אלבומים נוספים:
Kreator – Hate Uber Alles
להקת הת'ראש הגרמנית חוזרת עם עוד אלבום פשוט מצוין כמו שהיא לא מפסיקה לעשות. בהמשך ליציאת האלבום הלהקה ניגנה ממנו שירים בהופעתה בארץ ואיזו הפתעה – הם נשמעים נהדר גם בלייב.
Belphegor – The Devils
ענקית הבלאקנד דת' האוסטרית עם האלבום ה-12 שלה, אלבום קצת יותר איטי וסבלני מקודמיו בצורה קצת מפתיעה, אבל עדיין מצליח בהחלט לענות על כל הציפיות.
Machine Head – Of Kingdom and Crown
ההרכב האמריקאי בגרסה המחודש שלו מוציא אלבום שמתחיל להחזיר את הלהקה לימיה היפים היותר ומצליח בעיניי להיות הפתעה לטובה אחרי שהאלבומים הקודמים אכזבו.
יוני אורן
אלבום השנה:
Blind Guardian – The God Machine
כמו שקרה ל-Judas Priest עם Firepower ב-2018, כבר התחלתי לומר תודה ללהקה ותיקה שעשתה מזמן דברים ממש מגניבים אבל שכבר שנים עברו מאז שהיא הגניבה אותי. אז יוצא אלבום חדש שזורק אותי חזרה לכורסה ואומר לי שהם עוד לא סיימו לדבר. פצצת ה-Power Metal האגרסיבי, המלודי והסימפוני הזה נתנה אוסף נכבד של שירים ממריצים וממכרים. אלמנט ה-Queen על סטרואידים ניכר מתמיד, הליריקה פנטסטית מתמיד והמנגינות? הן פשוט לא מרפות מהמוח! שירים כמו Secrets of the American Gods או Let it Be No More מביאים איתם סאונד והרמוניה עשירים ומגרי אוזניים, לא נראה שקולו של Hansi Kürsch מתכנן לדעוך בקרוב ומה שעושה את ה-Heavy Metal הקלאסי כל כך מספק ממש נוכח בבסיס היצירה. אני מצטער שפיקפקתי. אוי, איזה אלבום משובח!
אלבומים נוספים:
Septicflesh – Modern Primitive
המועמד השני לאלבום השנה מבחינתי והמאבק היה צמוד. הלהקה שמביאה את מה שבעיני הוא ה-Symphonic Death Metal המובהק ביותר מכניסה לתוך המלודיה והפולק הים-תיכוני הרבה מאוד מסורת Death Metal קרה וכוחנית עושה זאת שוב. עם האלבום הזה חוזרת ועולה לי המחשבה שמדובר במוזיקה שגם חובבי מוזיקה קלאסית-רומנטית בני שמונים וגם צעירים מרדניים חובבי הרעש בני עשרה יכולים להעריך כאחד.
Wednesday 13 – Horrifier
אחרי שהאלבום Necrophaze של אושיית ה-Horror Punk יוצאת Murderdolls משנת 2019 הראה סימנים של מוזיקה מגניבה וגרם לי להישאר בקשב להתפתחויות, גירסת 2022 הביאה עלייה ברמה. שילוב מוצלח בין Alice Cooper לבין Rob Zombie מוליד משהו כבד ומאיים אבל קצבי ומידבק ברמות. עם זאת, שירים המביאים Punk Rock בוטה כמו Good Day to Be a Bad Guy לא מאפשרים לשמות הנזכרים לעיל למחוק מהמשוואה את האופי של Wednesday 13.
Dream Widow – Dream Widow
האלבום הזה הוא לא סתם תירוץ ל-Dave Grohl לחזור ולעשות מטאל כדי לשחרר לחצים. הוא ממש מזכיר שעוד לפני שהוא היה ב-Nirvana, המוזיקה הכבדה הייתה אצלו במערכות. בין אם מדובר על שיר Thrash Metal צווחני כמו Encino או שיר איטי כמו Cold שמריח חזק מה-Foo Fighters, האלבום מביא איתו חוויה חזקה של מטאל על משמעותו המקורית. תופעת לוואי, האלבום גם עושה חשק לראות את הסרט עבורו הוא נכתב.
נטע רוזנטל
אלבום השנה:
Star One – Revel In Time
אני משוחדת – כל דבר ש-Arjen Anthony Lucassen נוגע בו מטפס אצלי אוטומטית לראש כל רשימה. ובכל זאת, אם אגייס לעצמי את כל שיא האובייקטיביות, אלבומם השלישי של הסופר-גרופ Star One מכיל ואף מצטיין בכל מה שאני מחפשת בפרוג מטאל שלי – כובד, גיוון, מלודיות סוחפות, וירטואוזיות ווקלית ואינסטרומנטלית וליריקה איכותית.
משהו בסגנון של Revel In Time קצת יותר נוטה לפרויקט העל הנוסף והמוכר יותר של Lucassen, הלא הוא Ayreon – רביעיית סולני-העל הרגילה קיבלה תוספת של מספר אולטרה-טאלנטים, ביניהם Roy Khan, Tony Martin, Jeff Scott Soto ועוד, וכן חברו להרכב מספר נגני-על אורחים, ביניהם לא אחר מ-Steve Vai עטור הפרסים. גם תמתית האלבום מזכיר קצת את Ayreon – כל שיר נסוב סביב יצירת תרבות פופולרית אחרת העוסקת בנסיעה בזמן, דבר המוסיף נופך גיקי ומשחקי נהדר. באלבום מככב עוד טריק מסל הכלים של Lucassen – האלבום מורכב משני חלקים זהים אך שונים, עם שינוי מהותי אחד – אותם השירים מבוצעים בגרסאות אלטרנטיביות על ידי ווקאליסטים שונים לחלוטין. טוויסט אדיר שנותן תחושת "מעבר למראה", או אם תרצו: מה היה קורה אם היינו חוזרים בזמן ומשנים פרט קטן?
מדובר ביצירת פרוג מפוארת ונהדרת, מהכבדות שיצאו תחת ידיו של Lucassen, שעל כל מורכבותה גם מענגת בקליטות וזכירות.
אלבומים נוספים:
Wind Rose – Warfront
שנה יפה ביותר עברה על כוחות צבא הגמדים של Wind Rose, אחד ההרכבים המעניינים שקיימים בז'אנר הפאוור מטאל בימינו. ההרכב האיטלקי דילוור השנה עם Warfont, אלבום הסטודיו החמישי שלו, המכיל שלל פצצות קצביות ומצוינות כ-Fellows of the Hammer ו-Together We Rise. הכינו את הפטישים, הגרזנים והמקושים שלכם – יוצאים להרפתקאה!
Amorphis – Halo
אלבום הסטודיו ה-14 במספר של Amorphis הוא הרבה מעבר לעוד אלבום דת' מטאל מלודי – הוא מסע סוחף אל עומקי הקצב והדרמה של ההרכב, שמשחרר באופן עקבי אלבומים מצוינים. גם Halo מצטיין בדת' מעולה, קודר ומהודק, עם השפעות אוריינטליות ופרוגיות, שלוקח לפרקים פניות כבדות (ב-War לדוגמא) ולפעמים אף מתקתקות (כב-Halo למשל). כיף גדול.
Avantasia – A Paranormal Evening with the Moonflower Society
ושוב חוזר הסופר-גרופ Avantasia בניצוחו של Tobias Sammet לאלבום סטודיו מלא תשיעי, וכפי ששמו הבומבסטי של האלבום רומז – מדובר באגד שירי פאוור מטאל סוחפים וקליטים, נוטפי קיטש, מתקתקות דביקה ואפיות מוקצנת – תענוג! אל זמרי העל הרגילים של הסופר-גרופ מצטרפים הפעם גם Floor Jansen ו-Ralf Scheepers, ועל אף הגוזמא האופיינית שלל הטאלנטים מצליחים לככב זה לצד זה באיזון מעולה המספק גם פנינות מפתיעות לצד הנוסחא הדביקה והמוכרת.