התמונות מתחלפות בין צבעים מדממים לשחור לבן מאיים. זומבים מקרטעים וביניהם אחד שידו מנותקת מגופו ותלויה על עצם חשופה לאוויר. גיטריסט מטיח ראשו קדימה ואחורה ושערו מתנפץ לכל הכיוונים כנחשים הזוחלים על ראשה של מדוזה המיתולוגית יחד עם הקצב המהיר והרצחני. תמונות באות והולכות של זומבים מדממים וגיטרה באס או תופים ורכבת השאון מתגברת לכדי מסיבת שאול ממש שבה איש עם מסור חשמלי ומבט כבוי יחד עם ווקאליסט עם דם מרוח על הפנים וגראולים שנשמעים כאילו והגיעו מן המדור השביעי של התופת של דאנטה. והנה זומבים אוכלים פגרי אדם מרוטשים, נוגסים בבשר הקטוע, מלקקים את הדם, מתענגים על הקניבליזם הזוועתי (מתוך הוידיאו קליפ לשיר Cannibal Corpse – Kill or Become).

זה מה שכולם מעלים בדימיונם כאשר הם חושבים על ההצמדה בין מטאל לאוכל. הרי מה יכל להיות יותר קשור זה לזה ממוסיקה רועשת ואלימה של גברים הלומי טסטוסטרון וקעקועים וגרגרנות קרניבורית מדממת ואלימה עד כדי קניבליזם ממש (שלא לדבר על ההקשר ההיסטורי כביכל בין רוק כבד לשטניזם?!).

ההקשר בין הדברים אינו מופרך לחלוטין כאשר חושבים על שמות אינספור להקות שקשורים לבשר ואפילו לקניבליזם (בין אם Cannibal Corpse, כאמור, או להקות כגון Dead Meat, Septic Flesh, In Utero Cannibalism, Fillial Cannibalism), עטיפות אלבומים שמציגות אכילת קרביים וביתור גופות (כמו עטיפות האלבומים Global flatline של Aborted וגםThe Fatal Feast של Municipal Waste), ואפילו שירים ששמותיהם מדברים על הנושא (כמו למשל Morgue of Cannibalism של להקת Anatomia, Pleasures of the Flesh של Exodus, She-Wolf של Megadeth, Eaten של להקת Bloodbath, Live Undead של Slayer, ואפילו Mein Teil של להקת Rammstein שמספר את הסיפור של בראנדס ומיוויס הגרמנים שנפגשו על-מנת שהשניים יאכלו חלקים מגופו של בראנדס עצמו).

עם זאת, כמטאליסטים, אנו לרוב מוצאים עצמנו מגחכים כאשר אנו נתקלים בהקשרים כאלו שנעשים השכם והערב בתקשורת העולמית. רובנו המוחלט (הייתי רוצה להאמין) איננו קניבלים (חוץ מאשר מקרים בודדים של אמני מטאל, בייחוד מהז'אנר האפל הנורדי כמו לדוגמא Gaahl מ-Gorgoroth שנשפט על תקיפה ועינויים של אדם שאף שתה את דמו), ואנו בסה"כ אנשים רגילים למדיי שאוהבים מוסיקה רועשת עם הרבה גיטרות מכסחות, באס תוקפני ומקצבי תופים רצחניים ותו-לא. הלא כן?

ברורה העובדה שעל-מנת לייצר תדמית בועטת, רעה ומרדנית על המטאל היה לייצר הקשרים למה שמסווג בתרבות הכללית כביזארי, רדיקאלי, קיצוני ואף סוטה ומעוות. מה שהתחיל בהתפרעויות על הבמה ובבתי מלון, התנהגות "מופקרת מינית" ושפה בוטה גדל עם השנים, במיוחד בז'אנרים הכבדים והברוטאליים יותר במטאל, למשהו שאדם מן השורה לא יכל שלא להביט בו ולחוש גועל וזעזוע – עטיפות אלבומים ומלל שעוסק במוות, רצח עינויים וקניבליזם. אולם לרוב אלו רק דימויים וסימבולים שמטרתם לזעזע ולהעביר תחושות של מגיה שחורה ואי כניעה לממסד, ולא רצון או הטפה אמיתית להתנהגות שכזו.

אין ספק, למרות הכל, שכאשר באוכל עסקינן, מטאליסטים נתפשים כחובבי אוכל ש"אכל בעצמו בעבר", לא בריא, עתיר שומנים, חלבונים ואלכוהול, וחסר בירקות ובפירות. אוכל מהזן המהיר, שמעניק סיפוק מיידי ואינו אנין במיוחד. בשר בכמויות גדולות, מאכלים מטוגנים לעייפה, בירה וויסקי עד כדי עילפון חושים וכד'.

לעניות דעתי הסיבה העיקרית לתפישה הזו היא המקום בו המטאל נולד והתפתח, ונמצא בו גם היום כאשר הוא מפלצת אדירה ומשומנת – קרי מועדוני המוסיקה. בימים בהם הרוק הכבד רק החל לקרום עור גידים ותיאבון לחיים הוא נאלץ להתקיים במועדוני השוליים הרחוקים ביותר מן המרכז התרבותי-קולינארי. הופעות הרוק הראשונות התקיימו בפאבים ומועדונים מוזנחים וכמעט "רקובים", בהם הקהל שהגיע נאלץ או לשבת מסביב למס' שולחנות מלוכלכים ורעועים או לעמוד בצפיפות יחד עם עוד 100-200 איש מיוזעים. היות ורוב ההופעות הללו נערכו בשעות הערב ולוו בשתייה מרובה של אלכוהול (שלא לדבר על עוד מרכיבים "פחות חוקיים") התיאבון והרעב של הקהל התעורר די מהר והמזון העיקרי שהמקומות העלובים הללו יכלו לספק היה מזון מהיר ושמן שניתן לאכול גם בעמידה, כגון טוגנים, בייקון, ובמקרה הטוב כריכים עם מוצרי בסיס כמו נקניקיות, נקניקים וכרוב כבוש וכד'.

השילוב של האוכל הנוראי מבחינת ערכיו התזונתיים אך המשביע והיצרי עם המוזיקה החדשה והחתרנית היה נפלא עבור הצעירים שרצו למרוד בכל מה שהיה מבוסס, שמרני וקונפורמיסטי, וכך נוצרה מעין התנייה פבלוביאנית אצל דור הרוקיסטים בין מוסיקה חתרנית ומורדת למזון שהוא בהתאם. כמו שהקעקועים, השיער הארוך והבגדים הדו-מיניים ו/או הפטישיסטים נדבקו לרוק הכבד ולפאנק, כך גם האכילה המהירה והבלתי בריאה בעליל.

עד היום, גם בפסטיבלים גדולים של רוק ומטאל, ניתן למצוא דוכנים או מוכרנים שמסתובבים ומוכרים את אותו המזון המהיר – מיני נקניקיות, בשרים מעובדים או כאלו שנעשו "על האש", מאנצ'יז למיניהם והרבה הרבה אלכוהול. וזה מה שהמטאליסטים מחפשים למען האמת, היות ובהופעות הענק האלו רוב הזמן מבלים בעמידה, בישיבה על דשא או בשכיבה עליו ולא בישיבה מנומסת וזקופה על כסאות למול שולחן ועליו מפה עם נרות. דוכני המזון הללו חייבים לעמוד בקצב מכירות מזון לרבבות אנשים והכל חייב להיות מהיר, זמין ומשביע. למי יש זמן באצטדיון הינקיז או ב-Hellfest להכין גורמה שכולל סלט ניסואז ומדליוני פילה מיניון ברוטב חסילונים ושמנת?

עוד סיבה לתפישה המשייכת את המטאל לאכילת בשר רבה היא היות המטאל מקושר לגבריות נוקשה. עד לפני שניים-שלושה עשורים כמעט ולא ניתן היה למצוא נשים מטאליסטיות. בנעוריי בשנות השמונים של המאה הקודמת היינו חבורות חבורות של נערים מחוצ'קנים שהסתובבו יחד מול העולם עם דת המטאל בעודנו מפנטזים על נערה שתבוא ותצטרף לקבוצה. בהופעות רוק כבד המקום היה נראה כמו גיי-בר עם 98% גברים לא מגולחים עם מכנסי עור וג'ינס, וניתן היה למצוא אולי רוקיסטית אחת או שתיים שכולנו הבטנו בה במבטים מעריצים/עורגים וציפינו בשקיקה שתוריד חולצה באקסטזה מתישהו בהופעה (זה אף פעם לא קרה).

היות ומחקרים בעולם המערבי מראים שאחוז הצמחוניים (בתוכם נכללים כל סוגי אי-אכילת המוצרים מן החי כגון טבעונות וכו') נע בין מדינות שונות ומגיע למקסימום 10% מן האוכלוסייה, ומתוך הצמחוניים 70% הן נשים, אזי התפישה שרוב המטאליסטים הם צרכני בשר נכונה הסתברותית, היות וממילא רובה המוחלט של האוכלוסייה עדיין קרניבורית ומתוך הצמחונים עצמם עדיין מיעוט קטן הוא גברים (שמהווים עדיין רוב ניכר מן המטאליסטים).

ולמרות הנאמר לעיל, עדיין בתוך "עמנו" אנו חיים, ובשנים האחרונות, כחלק מתופעת ה"חזרה אל הטבע" בעקבות התודעה האקולוגית והבריאותית שהולכת וגוברת בשני העשורים האחרונים, גם בקרב חובבי המטאל ישנה התגברות של הקולות הקוראים לאכילה המתחשבת בסביבתנו ובבעלי החיים שנמצאים מסביבנו (דוגמא חיה הם דני אחירון וירון הורינג חבריי ל"מטאליסט").

ישנן עוד ועוד להקות מטאל שמגדירות את עצמן "צמחוניות" או "טבעוניות" ושדואגות להעלות את האג'נדה הטבעונית על סדר יומן. להקות כמו Cattle Decapitation, Between the Burried and Me, Converge, גיטריסט מטאליקה Kirk Hammet, Rob Zombie, Devin Townsend, ואפילו שני חברים מלהקת האקסטרים דת' מטאל Carcass ואטילה מלהקת הבלאק מטאל הנורווגית-Mayhem.

בהמשך ל-Mayhem כדוגמא לטבעונות המפתיעה מבית המדרש של הבלאק מטאל הנורדי (שברובו נקשר בתודעה להתנהגות אפלה, מיסטית וכבדה כגון שטניזם, שריפת כנסיות, וכד'), מצאתי בחיפושיי קוריוז נפלא – סדרת סרטונים ביוטיוב שמציגה בישול/מתכונים טבעוניים בהשראת מוזיקת הבלאק מטאל Vegan Black Metal Chef

עוד דוגמא ל"סקטור" מבין המטאליסטים שמזונם שונה/מובחן מזה של יתר "העולם" הוא שלנו ומתוכנו – שומרי הכשרות. במדינת ישראל (ולא רק בה) שהיא מדינת היהודים, ישנו חלק גדול מהציבור ששומר על מצוות הדת היהודית, ואחת מן העיקריות שבהן היא הכשרות. אי-לכך חלק בלתי מבוטל מן המטאליסטים שהנם שומרי מצוות (וחלקם אפילו "חרדים") אוכלים אוכל כשר. מלבד ההפרדה למזון "כשר" או "לא כשר" אין ממש הבחנות ברורות במזון בין המטאליסטים הללו לאחרים, היות וכל מצרך מזון ניתן למצוא בארץ בגרסאות כשרות או בלתי כשרות בעליל – בין אם אלו מוצרי בשר, ירקות או חלב (פרט לאכילה של בשר חזיר, עירוב של בשר עם חלב, וכד').

על-מנת להיות "בסדר עם כולם" ישנה חובה לציין שגם אצל המוסלמים ישנו מושג ה"חלאל" המקביל לאוכל הכשר היהודי, ואי-לכך יש לשער שהתיאור של המזון בפסקה הקודמת תקף גם לגביהם.

בעולם הרוק ניתן למצוא לא מעט להקות ששמן נלקח מעולם המזון: Red Hot Chili Peppers, Korn, Blue Oyster Cult, Blind Melon ואחרות. עם זאת בעולם המטאל אין רבות כל כך. אולי משום שבמטאל שנתפש כז'אנר המחתרתי והחתרני ביותר של המוסיקה יחד עם הפאנק אוכל אינו נתפש כמשהו שמשמש למרידה או שניתן למרוד נגדו. אוכל הוא מיינסטרים, הוא מזין, הוא טוב, הוא חיוני. המטאל בא למרוד נגד כל מה שנתפש כראשוני ובסיסי ו"טוב". הוא זועם, הוא כועס, הוא רוצה להכאיב. לכן שמות כמו "מלון" או "תירס" הם לא מספיק חתרניים או מרדניים ללהקות מטאל. אולי לכן, כאמור, להקות מטאל שכן מהללות אכילה לוקחות להן כנושא אכילה שנתפשת כ"רעה" או "חריגה" או "בלתי מקובלת" (ואפילו סוטה ומזוויעה" כמו הקניבליזם שאליו התייחסתי כבר).

עוד קוריוז מעניין קשור לעולם המטאל והאלכוהול: בשל העובדה שהרוק הכבד החל כמוסיקה חתרנית ומורדת בממסד וכחלק מכך גם מעריציה וגם מבצעיה שתו לשוכרה, עם השנים נוצר קשר הדוק בין עולם המטאל לצריכת אלכוהול (בייחוד בירה וויסקי), עד כדי כך שצריכת אלכוהול הפכה למאפיין מרכזי ב"תרבות המטאל". כך קרה שיש להקות מטאל רבות מבצעות שירים שכל מהותם היא הלל לאלכוהול (החל ב- For a Thousand Beers של להקת Tankard, Metallica ו-Whiskey in the Jar, Demon Alcohol של Ozzy Osbourne, וכלה ב-Korpiklaani שחלק בלתי מבוטל שיריה הם על נושא שתיית האלכוהול – שירי הלל לוודקה וכד').

הדבר המעניין (והנחמד) שמתייחס לאלכוהול הוא שכיום יש להקות וזמרי רוק כבד ומטאל שיש להם ליין משלהם של מוצרי אלכוהול, בין אם מדובר במוצר שהוא קבוע על המדפים או שמדובר בהפקה חד פעמית של מוצר לאספנים. בין אלו ניתן למנות את ליין הוודקה/בירה/יין מבית Motorhead, בירת ה-Australian Hardrock של AC/DC, הבירה בשם Sepultura Weizen של Sepultura, מותג ה-Trooper Ale מבית היוצר של Iron Maiden, ועוד ועוד (Mastodon, Pearl Jam, Amon Amarth ואחרים).

דבר נוסף שברצוני להתייחס אליו בבואי להתייחס לרוק כבד/מטאל ולאוכל, הוא לרשת המסעדות שנקראת Hard Rock Café ושנפתחה ב1971 בלונדון. לרשת המתהדרת בפריטי אספנות הקשורים לעולם הרוק, כמו-גם להופעות חיות, יש כיום כ-180 סניפים ברחבי העולם. בישראל התקיים סניף של הרשת בין 1993 ל-1997, אולם בניגוד לשמו שהבטיח גדולות ונצורות לבחור צעיר ואוהב רוק כבד כמוני, כשהגעתי אליו מפח הנפש היה גדול. לא "הארד רוק" ולא נעליים. כמה פוסטרים של זמרי פופ ומוסיקת רקע שנעה בין פופ לרוק מלודי (ומדי פעם איזה לד זפלין לרפואה).

והכי הכי חשוב! איך אפשר שלא לקבוע באופן ברור וחד משמעי מהו המזון החשוב והעיקרי ביותר בתפריט של כל מטאליסט – החומוס!!!! אין שום אמן או להקת מטאל שמגיעה להופעה בארץ ולא נלקחת לאחר כבוד לחומוסייה התורנית כדי להנות מהמאכל רב החלבון והאנרגיה האהוב. ולא אך זאת אלא שכל להקת מטאל מתנדבת מרוב עונג להצטלם עם הפיתה ביד מורמת מעלה ומריחת חומוס קלה על השפה העליונה המחייכת בשובע ובהשלמה. נמצא המזון העילאי למטאלי סטים. החומוס הוא אלוהי המזון הרוקיסטי, והוא משלנו! אמן!

לסיכום, מפאת קוצר הזמן והיריעה, עולם המטאל הוא אינסופי ורב גוונים וכך גם עולם האוכל. בכל חברה ובכל תרבות ישנן מסגרות ותכתיבים לגבי מה טעים ומה מקובל ומה לא, וכמו-כן בעולם המטאל יש ז'אנרים שונים במקומות ובזמנים שונים. אין אפשרות לייחס נדבך מסויים אחיד ומובחן מעולם האוכל לעולם המטאל או ההיפך. עם זאת, אין ספק שבשל הקשרים היסטוריים ותרבותיים כמו גם אילוצים של הופעות ומועדונים עולם המטאל נקשר, ובצדק, לאכילה של אוכל מהיר, זמין ולא ממש בריא, כמו-גם ובמיוחד לצריכה לא קטנה של אלכוהול לסוגיו.

בנימה אישית משהו, כמטאליסט שבשל מחלת הסוכרת נאלץ לעבור ניתוח קיצור קיבה לאחרונה, אני נחשף יותר ויותר לעולם האכילה המאוזנת והבריאה יותר. פחות אוכל מעובד, מהיר ושמן, ויותר מזון בריא. אבל לעולם לא פחות מטאל. ובזה אסיים. מטאל לא תלוי בסטייקים מדממים ובירה – הוא שם וקיים ובועט גם עם נבטוטי אלפלפא ומים מינרליים.