מטאל בראשית – חיים וינטראוב
שאלה קבועה שנעה בקרב מטאליסטים היא "ממה התחלתם?", מוותיקי הסצנה שהתחילו עם Kiss, Maiden ו Black Sabbath דרך דור הביניים שהכיר את הז'אנר דרך Slayer ו Death ועד הדור הצעיר יותר שהתחיל דווקא בדברים קלילים יותר כמו Linkin Park. בספיישל שבועי חדש – כתבי מטאליסט ומוזיקאים אורחים יתארחו ויספרו לנו את הביוגרפיה המטאלית שלהם: איך וממה הם התחילו לשמוע מטאל: כתב הצוות הטרי במטאליסט, שהוא במקרה גם ותיק הצוות בז'אנר, הוא הבא לגלות לנו מה הפך אותו למטאליסט – ומתי. הנה ההזדמנות של הצעירים בקוראים לדעת איך אנשים נפתחו לז'אנר לפני עידן האינטרנט, וגם לפני MTV:
חיים וינטראוב – כתב מגזין מטאליסט
Pink Floyd – Another brick in the wall
החופש הגדול 1983. הייתי בן 11 ושכבתי כמו בטטה על הספה בסלון נהנה מעוד תכנית של "זהו זה". יואב קוטנר דיבר על סרט מוסיקלי חדש בשם "החומה" של להקה שאת שמה בקושי יכולתי להגות – פינק פלויד. והסתנוורתי. לפתע נגלה אליי משהו שהיה לי קדוש ושטני בו בזמן. מוסיקה קצבית שהממה לי את הלב וסרט אנימציה צבעוני מלא במצעדים פשיסטיים של פטישים, בתולעים שקורעים בבשר ובדמויות על אנושיות. הפסקתי לנשום, הפסקתי לזוז, בהיתי במסך באימה משולבת עם תענוג אסור. גיליתי שמוסיקה יכולה להיות שפה שמבטאת את כל החרדות והכעס והמחשבות הכי כמוסות שלי. החלטתי שאני הולך לסרט הזה ויהי מה. אבל הייתי בן 11 והסרט הוגבל לגילאי 13 ומעלה (או 16 ומעלה – איני זוכר). נשאתי את המוסיקה והאנימציה בלבי עד שגדלתי ויכולתי לצפות בו. ומאז אני סוציאליסט, רוקיסט והומניסט. הכל תודות לפינק פלויד.
Pink Floyd – Another brick in the wall
Marillion – Fugazi
השלב הבא והקריטי בהפיכתי למטאליסט היה בהיותי בן 13. היינו "חבורה" שגדלה בשכונה רעה. היינו "חנונים" באמצע גטו נתנייתי שבו או שהיית "גבר" או שלא היית. ורצינו להיות "גברים". רצינו להיות מיוחדים וחזקים ומאוחדים. ישבנו בסלון ורומה הגיע עם תקליט שעל עטיפתו ליצן עצוב ודי מפחיד. "אתם לא מאמינים. סחבתי את התקליט הזה מאחי הגדול. זה משהו שלא שמעתם אף פעם."הנחנו את התקליט על הפטיפון המיושן ולפתע גילינו עולם הזוי שלא תאם את העולם המוסיקלי שהכרנו עד כה. זה לא היה סמנתה פוקס שהפוסטרים שלה היו הבסיס להתבגרותנו ולא ירדנה ארזי וגם לא שלמה ארצי. הצלילים היו רכים ועם זאת עצובים. מלטפים ומייבבים בו בזמן. הזמר שר בקול נשי ולרגעים זעק כמו מלח שכריש מבתר אותו חי. הקרוסלה נשמה מאיימת והצלילים היו של גן עדן שנאבק בגיהנום ומפסיד לו. נסחפנו בהזיה כלא מאמינים שיש מוסיקה כזו. עם גיטרות ותופים וקלידים שקורעים חור בנשמה וזה כואב ומענג גם יחד. גילינו את הרוק. לא הרוקנרול של ההורים. לא אלביס או קליף. רוק בועט ונושך ומרביץ ומענג כמו אשה שרגע שורטת רגע יונקת. וכבתולים מחוצ'קנים וכעוסים זה תפש אותנו ישר בביצים ובאזניים ובלב ובמרכז ההוויה. זה היה האלבום Fugazi של להקת Marililon.
Loudness – Heavy Chains
התקליט הבא שרומה "סחב" מהוריו היה של להקת רוק כבד מיפן. בימים ההם לא היתה כמעט שום דרך להשיג אלבומים של רוק כבד בארץ, וכל מה שנמצא נחשב לזהב. איני יודע כיצד אחיו הגדול של רומה השיג את התקליט אבל עצם זה שעל עטיפתו האדומה מדם ניתן היה למצוא תמונות של גברים מגודלי שיער עם גיטרות והעוויות כעוסות הפך אותו ליקר בעינינו יותר מהכל. תקליט רוק כבד אמיתי, מחו"ל – ולא סתם חו"ל אלא ממקום מסתורי וקסום כמו יפן. וואו. היום המוסיקה נשמעת ילדותית ולא ממש חשובה. אז הצרחות והגיטרות המייללות כבשו אותנו כמו במאגיה שחורה. עד היום אני מוצא עצמי מזמזם מדי פעם את השיר Heavy chains של להקת Loudness.
Loudness – Heavy Chains
את השירים הבאים שלמדנו ולאהוב הכרנו בתוכנית הרוק הכבד של ערוץ MTV שהיה לנו עוד בימים הטרופים של הכבלים הפירטיים. פעם בשבוע התאספנו כולנו אצל רומה שלו הייתה צלחת לווין וגמענו בצמא אדיר את התוכנית Headbangers Ball שהציגה קליפים של רוק כבד. רוק כבד אמיתי שלא ניתן היה למצוא בארץ בשום מקום – לא בחנויות, לא ברדיו, לא בשום מקום. פינטזנו על המנחה הסקסית עם הצבעוני הארוך ובגדי העור הצמודים (Vanessa Warwick),התענגנו על כל קליפ חדש שהסעיר את דמנו ושרנו בקולי קולות כל שיר שכבר הכרנו. הקלטנו את השירים שאהבנו במיוחד בוידאו ובילינו שעות ארוכות מדי יום עם ההקלטות הללו עד שהכרנו כל צליל, כל מילה, כל שנייה בקליפ. בין השירים שהכי אהבתי ועשו לי את שנות נעוריי בהן התעצבה זהותי כאדם וכרוקיסט ניתן למצוא בין היתר:
Ozzy Osbourne – Shot in the Dark
בלדה קורעת לב עם הקול המיוחד והמסוייט של Ozzy שמבחינתי הייתה שיר שיכולתי להביע בו את רגשותיי כמתבגר. עצב ולא רק כעס. מלודיה ולא רק רעש. ו-Ozzy . שכבר אז ידעתי שהוא המלך המטורף.
Ozzy Osbourne – Shot in the Dark
Iron Maiden – Wasted years
קליפ שכולו סימן ההיכר של Iron Maiden – המפלצת אדי. כל הפוסטרים של אדי מכל האלבומים וההפועות החיות של מיידן עד אז. חגיגה של צבע ואימה וקטעים מהופעות חיות. Bruce Dickinson בבגדים צמודים רץ על הבמות, זועק את זעמו, מתפתל וקופץ כרקדן מהגיהנום ומאחוריו אדי יורק אש. ומעל הכל שיר מקפיץ עם צלילי גיטרה מלודיים שחוזרים על עצמם ומקצב מהיר שמרטיט את המעיים והבטן. אחד משירי המטאל הטובים בעיניי עד היום. חגיגה אמיתית של רוק.
Iron Maiden – Wasted Years
Kiss – I love it loud
"שמעתם? הבסיסט של Kiss הוא ישראלי מחיפה וקוראים לו חיים וייס. הוא אפילו היה חרדי". שמענו ולא האמנו. החזה התנפח מגאווה. המוזיקה סקסית, הסרטונים מלאי זימה, המסכות מדהימות ומסתוריות. איך הם נראים באמת מתחת למסיכות וחליפות העור ושריון האבירים? Kiss היו הרוקיסטים שרציתי להיות. מסתוריים, לא שמים קצוץ, כל יום עם יפהפיה אחרת. והשיר מתחיל בזעקות ותופים שהדהדו לי בנשמה, והמלים שצעקו את מה שרציתי לומר: אני אוהב את הרוק שלי חזק ובכוח!
Accept – Balls to the wall
קצב קצב קצב! גמד קטן עם שיער קצר שצורח את נשמתו בכעס בלתי מבוקר. שיר מעולה שלא ממש הבנו על מה הוא מדבר אבל הקצב שלו היה כל כך כייפי שנכבשנו בסערה. בסוף הקליפ הכל כך מגוחך עד שהוא מבריק בובה של הזמר נכנסת לתוך קיר כשהוא ישוב על-גבי כדור הריסה. כמה מצחיק וכמה מבטא את הכעס של גיל הנעורים. להרוס בכדי לבנות מחדש!
Accept – Balls to the wall
Warlock – Fight for rock
כמה יפה הזמרת (Doro Pesch). כמה טוב הקצב. כמה נכונות המלים. בתקופה בה הרגשנו נרדפים ע"י ממסד הפופ וה"מדונה" רצינו להיות לוחמי הרוק. אבירי המטאל. הרגשנו שאנו כוחות הטוב המטאלי שנלחמים על זכותם לחיות מול כוחות האופל של מייקל ג'קסון וסינדי לאופר. בואו נילחם בשביל הרוק. בואו ניאבק על זכותנו להיות שונים ונכונים! וכמה היא יפה!
Metal Church – Watch the children pray
שיר מצויין, אפל, כבד ומיתי. כך גם הקליפ. כך גם המלים. אין כמו שיר כזה כדי למשוך אליו נערים בני 14 שמרגישים שהעולם לועס אותם ויורק אותם. שיר אטי שהופך לרוק כבד רצחני שכולו באווירה שחורה. גם הקליפ חשוך, מציג אפוקליפסה. עצב. כאוס. תפילה של ילדים. כמה טוב לי שרע לי.
Metal Church – Watch the children pray
Metallica – Master of Puppets
המלכים הבלתי מעורערים ששמם נאמר בלחש וביראה. יש אלבום בשם Master of Puppets שמשנה את הרוק הכבד. הוא בקצב של מכונת ירייה. מרעיש כמו אלף מסורים חשמליים. כועס כמו אלף מכשפות בעונת הייחום. והם חתרניים המטאליקה האלו. יש להם מסרים מהפכניים. אנחנו בובות של הממסד. כולנו מאושפזים בסניטריום של המערכת. אנחנו לא המשוגעים. הם המשוגים. אנחנו הכועסים. תנו לנו את הכוח ונראה לכם מה הרוק יכול לעשות. והכל בגיטרות שמנסרות את היקום, תופים שממוטטים את בנייני ההוויה ובקול זועף וזועם של זמר מחוצ'קן שכועס יותר מכולנו, ובשבילנו. מ-ט-א-ל-י-ק-ה !!!