מטאל והעידן הדיגיטלי

שני דברים מעניינים קרו לאחרונה. הראשון הוא ש-Slipknot כבשו את המקום הראשון במצעד המכירות בארה"ב עם אלבומם החדש The Gray Chapter. השני הוא ש-Machine Head החליטו לשחרר מיקס מיוחד ל-iTunes של אלבומם החדש Bloodstone & Diamonds. במקרה של Machine Head מובן מאליו למה כדאי לדבר על זה. הרי ממתי להקות עושות מיקסים מיוחדים לפלטפורמה דיגיטלית? אבל למה ההצלחה של Slipknot במצעד המכירות צריכה לעניין כל כך? הם הרי עושים את זה כל הזמן.

ובכן, הבעיה היא שב-2008 Slipknot כבשו את טבלת ה-Billboard עם 239,516 עותקים שנמכרו מהאלבום All Hope is Gone בשבוע הראשון ליציאתו. ב-2014 הם כובשים את המקום הראשון עם 132,000 עותקים. מדובר בירידה של 55% ומסתבר שזה הסטנדרט של ה-Billboard האמריקאי היום. כש-Trent Reznor, מנהיג להקת Nine Inch Nails אמר בראיון למגזין Metal Hammer בתחילת נובמבר שהצעירים של היום לא יוציאו גרוש על מוזיקה, הוא כמעט צדק.

אבל למרות הירידה במכירות, היום בו להקת ענק כמו Slipknot או חברת תקליטים כמו Roadrunner Records יפשטו רגל רחוק. דבר שאי אפשר לומר על להקות קטנות יותר. לא כולם זוכרים את זה, אבל ב-2004-2007 Bleeding Through היתה להקה ענקית שאפילו השתחלה לסיבובי הופעות לצד Slayer, Marilyn Manson ופסטיבל Ozzfest. אבל החל מ-2008 צניחת המכירות שלהם גברה על היכולת של הלהקה לגדול. מהר מאד, Bleeding Through הפכו מלהקה שמתפרנסת ממוזיקה ללהקה שמתפרנסת מעבודות יום-יום ונאבקת כדי להמשיך לעשות מוזיקה בכל מחיר. יפתיע אתכם לשמוע שמוקדם יותר השנה הם התפרקו באופן רשמי? כדי להבין מה גורם לכך, צריך להבין קודם את הבעיה שנובעת מהתנהלות חברות התקליטים. Brandan Schieppati, סולן Bleeding Through, קרא למעריצים להוריד את Declaration שיצא ב-2008 ולא לקנות אותו בגלל ש-Trustkill Records, חברת בת של Warner ו-Roadrunner לא מסרה ללהקה כסף תמורת עותק המאסטר של הדיסק ולא שילמה משכורת ל-Devin Townsend שהפיק אותו. ואפילו להקות גדולות יותר כמו Katatonia סובלות מהירידה במכירות- זאת היתה ההודעה הרשמית שהוציא Daniel Liljekvist, המתופף לשעבר, כשעזב את הלהקה.

אי אפשר להיתמם ולהפיל את כל האשמה על חברות התקליטים. רוב צרכני המוזיקה מאז ומתמיד היו בני נוער. לא פלא שההורדות הלא חוקיות קורצות להם- דיסקוגרפיות שלמות בהורדת כפתור וחיסכון בזמן, כי לא צריך ללכת לחנויות המוזיקה המקומיות (שרק מתמעטות ומתרחקות גאוגרפית מהפריפריה). בתור התמודדות עם המהלך חברות התקליטים בחרו בטקטיקת סחיטה של המעריצים הנאמנים במקום לנסות להגיע לקהל כמה שיותר רחב. מוזיקאי הפרוגרסיב Steven Wilson ניסה לקדם את המודעות לנושא כשהוציא את אלבום הסולו השלישי שלו The Raven That Refused to Sing שדלף לאינטרנט כחודש וחצי לפני תאריך היציאה הרשמי. Wilson ביקר את חברות התקליטים הסחטניות שמוציאות גרסאות שונות לאותו אלבום וסוחטות את המעריצים לקנות את כולן. לצורך העניין אלבומו האחרון של Wilson יצא בחמש גרסאות שונות: דיסק בודד, דיג'יפאק קומבו של CD ו-DVD, בלו-ריי עם מיקס סראונד של הדיסק, גרסת תקליט וגרסת אספנים מיוחדת שמתלווה אל ספר מהודר. ועוד לא אמרתי מילה על המהדורה היפנית. כמובן שכל גרסא כוללת בונוסים שונים ומי שרוצה לקבל את כולם חייב לשלם, והרבה.

ל-KScope Records יש לפחות יתרון: ההוצאות של Steven Wilson אולי סחטניות אבל מושקעות ומגיעות לצרכן עם ערך מוסף כמו בוקלטים מהודרים, עטיפות איכותיות ושלל בונוסים. אבל מה עם להקות כמו Anaal Nathrakh שאף פעם לא קיבלו תמיכה מחברת התקליטים כדי לעשות את המחווה הזאת למעריצים?

המקרה של להקת הדת'קור-לשעבר-שהפכה-לדת'-מטאל-וכיום-עושה-דת'-טכני Job for a Cowboy רק מדגים שכיום גדל דור חדש שיש לו ערכים שונים. אחרי הכל, מדובר בלהקה שחתמה על חוזה בחברת תקליטים רק כי בזמנו ניהלו דף MySpace נורא מצליח. אבל גם היום הלהקה מתחננת מהמעריצים לקנות את הדיסק החדש שלהם. להקות נוספות שלא מקבלות את מלוא התמיכה מחברות התקליטים פונות לשיטת מימון הקהל ומבקשות מהמעריצים כסף בתמורה להפקת המוצר (וזאת לפני שהאלבום נוחת בחנויות וצריך לקנות אותו). Chimaira עשו זאת עם שני אלבומי האולפן האחרונים שלהם ואז התפרקו כי אפילו השיטה הזאת לא עזרה להוציא את הלהקה הגוססת משפל כלכלי. Katatonia דווקא ניגשו לעניין מזווית מרעננת והוגנת יותר ויצאו במכירה פומבית של פריטים נדירים שהוציאו מעליות הגג המאובקות שלהם בתמורה להפקת מיקס אקוסטי/אלקטרוני לאלבום האולפן האחרון שלהם.

האינטרנט הוא חרב פיפיות: מצד אחד הוא חושף להקות שחברות התקליטים היו מפספסות ומגשר בין האמנים למעריצים בצורה היעילה ביותר, ומצד שני הוא ממשיך לפגוע בהכנסה של אותן הלהקות בגלל ההורדות הלא חוקיות. יש חברות תקליטים שנלחמות בחירוף נפש בתופעה, ויש כאלה שמזמן וויתרו. הרי אי אפשר לדרוש למחוק כל אלבום שמועלה ל-YouTube או לשרת רנדומלי כלשהו שמארח קבצים. וכאן נכנס המיקס של Machine Head ל-iTunes: מתחילה לחלחל הבנה שאי אפשר להתעלם מהאינטרנט. ה-iTunes הוא דוגמא לא רעה כשכל אלבום זמין להורדה מיידית ב-30 ש"ח. אולי כדאי להשקיע ולדעת שלפחות משהו מזה ילך ללהקה, ומיקס מיוחד שנעשה לפורמט דיגיטלי (ופחות איכותי מעותק פיזי, ולכן מיקס מיוחד לא יזיק) זה רעיון בכיוון הנכון.

אבל חברות התקליטים עדיין לא מצליחות להפנים את השימוש באינטרנט כהוגן. באינטרנט זמינות היא מילת המפתח, אבל כשרציתי לשלם כדי לצפות ב-DVD החדש של Rob Zombie ב-iTunes נתקלתי במכשול: הוא לא היה זמין ב-iTunes הישראלי. בואו נודה בזה. הפורמט הדיגיטלי לא הולך לשום מקום, אף פעם. זמנים מתשנים, ולא תמיד לטובה. מצד שני, אף אחד לא ביקש מחובבי הסאונד לזרוק את המערכות שלהם ולקנות אייפד. אבל אנחנו חיים במציאות שבה לא תמיד יש זמן להירגע ולשמוע דיסק במערכת. הפורמט הדיגיטלי חסכני ונוח אם אתם מתכננים נסיעה או סתם ריצה בחוץ. זאת התעשייה שצריכה להתרגל לשינויים ועד עכשיו היא לא עשתה עבודה טובה כל כך. בדיוק בגלל זה נוצר מצב בו המוזיקה עולה לא מעט בחנויות הנישה, כי כבר מזמן אין חנויות רגילות, ובמיוחד ההוצאות המיוחדות. גם אופציית המשלוחים בחו"ל לא תמיד משתלמת בגלל עלויות משלוח גבוהות לעיתים. ואם מישהו לא מוצא את מה שהוא יחפש, טבעי שילך לחפש את זה במקום אחר. ועדיף שהפורמט הדיגיטלי יהיה זמין וטוב יותר. היי, אם Nine Inch Nails יכולים להציע הורדות של קבצי FLAC, אז למה לא ב-iTunes?

ולכל הטוענים שהפורמט החדש יהרוג את המוזיקה, זוכרים את ימי-הביניים? חבורה של שיכורים מבירה ויין שנודדים ממקום למקום כדי להנעים את האווירה האפלה של המדוכאים עם כמה מנגינות עליזות, מקבלים גרושים על זה וישנים בדירי חזירים? זאת התשובה שלי לכל מי שטוען שהמוזיקה תמות בעידן הדיגיטלי. אני רוצה לראות אתכם מתווכחים.