מטאל וקעקועים

הקעקוע נמצא אתנו מאז ומעולם. הוא מלווה אותנו לפחות מאז התקופה הפלאוליתית המאוחרת היות ונמצאו בחפירות ארכיאולוגיות כלים שככל הנראה שימשו ליצירת קעקועים. כמו כן המומיה העתיקה המפורסמת והעתיקה ביותר שנמצאה בהרי האלפים ומתוארכת ל-3000 לפנה"ס, הייתה מקועקעת. למעשה ניתן לומר די בבטחה שמסורת של קעקועים הייתה קיימת לכל אורך קיומה של התרבות האנושית, בכל מקום ובכל זמן.

הסיבות שגרמו ועדיין גורמות לאנשים לקעקע את עצמם הן מגוונות מאד: אמצעי זיהוי, הצהרת ייחודיות, קישוט, סיבות דתיות או אמונה בהשפעה המאגית של כתובת הקעקע. הכאב הכרוך בתהליך הקעקוע לעתים נתפס כאמצעי להפגנת אומץ לב. אסירים בבתי כלא נוהגים לקעקע עצמם כסימן של שותפות באחת מכנופיות הכלא. קיימים גם מקרים בהם אנשים הוכרחו לעבור קעקוע כנגד רצונם מסיבות שונות. הדוגמה הידועה ביותר היא קעקוע מספר זיהוי על האמה של אסירי מחנה הריכוז באושוויץ.

הכנסייה הקתולית הוציאה צו דתי האוסר על קעקועים ב-787 לספירה, ובעקבות כך מסורת כתובות הקעקע פסקה באירופה בימי הביניים, אך התחדשה כאשר נתגלו איי פולינזיה במסעותיו של הקפטן ג'יימס קוק. מה שגרם לכך שמלחים היו העיקריים שהתהדרו בכתובות קעקע. בסוף המאה ה-19 החלו לבצע קעקועים גם באירופה, מאנגליה ועד סקנדינביה, לא מעט בשל העובדה שבשנת 1891 הומצא אקדח הקעקוע החשמלי, שהוזיל את עלות העבודה וקיצר את הזמן הנדרש לעשיית קעקוע.

כיום כתובות קעקע הן סוג של אופנה. מעבר לכך, וניתן להתווכח על מה קדם למה, הקעקועים תופשים כיום מקום של כבוד בתרבות ובאמנות. הם מוצגים באמנות הויזואלית ובעיקר בקומיקס, בצילום וקולנוע, כמו גם בספרות ובאופן עקיף במוסיקה (מוצגת על-ידי זמרים ולהקות). לעתים יש אפילו זליגה מז'אנר אחד לשני כמו בספר רב המכר שהפך כבר לשני סרטים שונים "נערה עם קעקוע דרקון".

באופן לא מפתיע הקעקועים מצאו את דרכם אל תוך המוסיקה ה"רועשת" של שנות השבעים של המאה ה-20' שנוצרה כאקט מחאתי תרבותי-חברתי, ומאז ועד היום הפכה לחלק בלתי נפרד מההופעה של חברי להקות רוק, פאנק ומטאל, כשהביטוי הנפוץ והמגוון ביותר הוא בתרבות המטאל. למרות שגם ברוק הקלאסי וגם בפאנק מוצאים ביטויים נכבדים לתרבות הקעקועים, הרי שברוק ה"קלאסי" מספר ותעוזת הקעקועים פחותה משום שהוא פחות "מרדני" ואפילו די מיינסטרימי היום, ואילו בקשר לפאנק שמבטא אנרכיזם, בוז לכל מה שהוא ממוסד, דייקני, מסודר או ברמה מסויימת "יפה" או "היגייני" המאמץ המדוייק והכמעט כירורגי שנדרש לעשיית קעקועים קצת לא מתאים לווייב הכללי. עבור המטאל שגם הוא ביטוי רדיקאלי לשלילה של השמרנות והפוריטניות ה"משעממת" והקונפורמיסטית של העולם המוסיקלי של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת מחד, ועולם הפופ המתקתק של שנות ה-80' עד היום מאידך, הקעקועים הם אחד מהסמלים למרדנות ואי קבלת המוסכמות ולכן הם שכיחים יותר ויותר ותעוזתם גוברת מדי שנה.

יש קווי דמיון ומאפיינים דומים מאד בין תרבות הקעקועים לתרבות המטאל. כל כך דומים שניתן לומר בבטחון לא מבוטל שהם יונקים אחד מן השני והתפתחותם כבר אינה מקבילה אלא ממש תלויה זה בזה עד סימביוזה ממש.

• מרד: על נושא המרד כבר נכתב ודובר ללא סוף, גם ביחס לקעקועים וגם בהתייחס לרוק הכבד והמטאל.

בניגוד לימי קדם, בהם אנשים קיעקעו את גופם בעיקר כאלמנט דתי פגאני, הדת המונותאיסטית שרצתה לבדל את עצמה לחלוטין מכל מה שהוא פגאני הפכה את הקעקוע לאסור. גם היהדות אסרה על מאמיניה להתקעקע (ספר ויקרא, פרק י"ט פסוק כ"ח "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם"), גם האסלאם, וגם הנצרות בתקופות מסויימות.

התפישות הללו כנגד הקעקועים המשיכו גם אל תוך תקופת ההשכלה, שם התפישה הרווחת הייתה שהתקעקעות הינה מעשה שמתאים לבורים ולאנשים ברמת מוסר ואנושיות "נחותה" או "בהמית". מה שאישש את ההנחות הללו הייתה העובדה שעיקר נושאי הקעקועים דאז היו מלחים ופושעים (שתי קבוצות שנחשבו לנחותות ופגומות מוסרית), ועבדים שהובאו מיבשות אקזוטיות כמו דרום אסיה, דרום אמריקה ואפריקה וכאמור היו עבדים ולא כאלו שהיה רצון לחקותם.

גם בחציה הראשון של המאה ה-20' הקעקועים ונושאיהם נתפשו כמשהו מה"תת-תרבות", משהו לא מוסרי ולא רצוי. הקונוטציות של הקעקועים היו שליליות, היות ורוב המתקעקעים עדיין היו שייכים לשולי החברה – פושעים, אסירים, כלואי מחנות השמדה וכד'.

עם זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, שחרור האשה, מאבק השחורים לשוויון ושאר המאבקים העולמיים להשתחררות מעול השמרנות הכופה והנוקשה, החלו צעירים בעולם למרוד בערכים הפוריטניים של הוריהם. בעיקר בתקופת המלחמה הקרה בארה"ב שהתאפיינה בשמרנות קיצונית שנבעה מהפחד מחדירת הקומוניזם החלו בני נוער להאזין למוסיקה מחתרתית שחורה, לבלוז ולסווינג ולג'אז ולמה שהתפתח מן הסגנונות האלו יחד עם ה"פתיחות המחשבתית" של השימוש בסמים – הרוק'נרול.

יחד עם התפתחות מוסיקת הרוק ובעקבותיה הרוק הכבד התחילו הצעירים להשתמש במאפיינים פיזיים שונים שהתלוו לעולם המוזיקלי החדש, כמו בגדים "זרוקים" וצבעוניים לעומת החליפות המחוייטות שאפיינו את הזמרים עד אז, שיער ארוך ולא מסודר, השתוללות על הבמה (עד הקצנה שבאה לידי ביטוי לעתים בהתפרעות והרס כלי הנגינה והאולמות עצמם), וכמובן בשימוש בקעקועים כאלמנט חתרני, צעיר ושובב.

המרכיב של הקעקועים במרד הזה הלך וקיבל נפח יותר ויותר גדול, כאשר בעיקר בעולם הרוק הכבד היו להקות וזמרים שהלכו צעד אחד (או יותר) קדימה ומעבר לקעקועים עצמם אף החלו לאפר את עצמם באופן מוחלט כך שהאיפור המאיים/מסתורי/ייחודי היה הסמל המסחרי שלהם (להקות כגון Kiss, Mercyful fate וזמרים כמו Alice Cooper למשל).

באופן הזה נוצר המצב בו הדימוי הציבורי של להקות רוק כבד או מעריצי רוק כבד ומטאל הוא של "צרחנים שעושים רעש עם שיער ארוך ומליון קעקועים".

• השתייכות לקבוצה מיוחדת: חלק בלתי מבוטל מן הרצון להתקעקע הינו הרצון להשתייך לקבוצה מסויימת שמזדהים עם ערכיה / פעולותיה / ההיסטוריה או המסורת שלה. בין אם המדובר בקבוצה דתית או אתנית (כמו שניתן לראות למשל בקרב ילידי פולינזיה או בני הפלאשמורה, הקופטים במצרים, היאקוזה ביפן, וכד'). הקעקועים הללו בדרך כלל מבטאים ערכים משותפים לבני הקבוצה, מציגים סמלים שמאפיינים אותה, מספרים סיפורי אגדה ומיתוסים שנקשרו בה במהלך ההיסטוריה, וכד'.

כך גם המטאל. חלק ניכר מאוהבי מוסיקת המטאל החלו להאזין למוסיקה בימי נעוריהם לאחר שנחשפו אליה על-ידי אחיהם הגדולים או הוריהם מחד, ומחבריהם מאידך. בכל מקרה מדובר ב"הצטרפות לקבוצה" מתוך רצון להתחבר למה שאנשים אחרים משמעותים בחיי הנער או הנערה אוהבים ומרגישים שייכות אליו. מעבר למוסיקה זו הרגשת ה"ביחד", התמיכה ההדדית והחשיפה המשותפת לתכנים שהופכת את הפרט לחלק מקבוצה ייחודית שהוא מרגיש הזדהות עמה ויכל לחלוק אתה חלק חשוב מחייו.

• אומנותיות ומקוריות חלק חשוב מתרבות הקעקועים הוא המקוריות. עולם הקעקועים משתכלל עם השנים גם מהפן הטכנולוגי וגם מהפן העיצובי. אם לפני 50 שנה הקעקועים הפופולריים היו של נשים בסגנון ה"בטי בופ", עוגנים ומיני לבבות שבורים, הרי שכיום יש אין סוף מיני קעקועים.

המגוון והמקוריות באים לידי ביטוי בתכני הקעקועים (שחור לבן מול צבעוני, קליגרפיה – מילים ואותיות בעיקר בעברית וביפנית במקומות שאינם ישראל או יפן, מסרים חברתיים, מסרי אהבה, מסרי "אל תתקרבו אליי" – כגון שלדים ומיני קעקועים מפחידים, רפרודוקציות אמנותיות – למשל העתקי ציורים של דאלי או גייגר, וכד'). כמו-כן באזורים שבהם הם נעשים על הגוף (בגב התחתון של נשים בעיקר כמוטיב זימתי, על הגב העליון או החזה כמוטיב מאיים אצל גברים, ובשנים האחרונות גם במקומות פחות "נורמטיביים" כמו על על העורף או הצוואר, על הקרסול, על הפנים עצמן, באזורים אינטימיים ואפילו על הלשון או העפעפיים). המקוריות באה לידי ביטוי גם במכשור ובאמצעים עצמם שבהם מבצעים את הקעקועים (ממסרגה ודיו מעורבב באפר בבתי הכלא ברוסיה, דרך עטים/מזרקים מכניים, מכונות קעקועים חשמליות, מכונות ממוחשבות, וכיום גם סוגי צריבה חשמלית או כימית ואפילו חיתוכים מצליקים שיש המחשיבים אותם תחת המונח המקצועי "קעקוע".

גם בעולם המטאל המקוריות היא ממד חשוב מאין כמוהו. מהרוק הקלאסי של שנות ה-60' וה-70' ( The Beach boys עם המנגינות הקצביות הקלילות שהתבססו על נגינה פשוטה של גיטרה ומקצבי ריקוד, The Beatles עם הרוק הבריטי הקליל והרומנטי שכבר התחיל גם להתנסות בסמים פסיכדליים, Pink Floyd ו-King Crimson שיצרו מוסיקה פסיכדלית שהתבססה על יצירות ארוכות ומלודיות שחלקן אף אינסטרומנטליות מלאות בקלידים ובצלילים צורמים וארוכים שנולדו מתוך הזיות והכוללות מסרים חברתיים, ועד Deep Purple ו- Black Sabbath שהביאו את בשורת הגיטרות המנסרות, התופים והבאס המהירים והמטורפים והתמלילים השטניים). דרך שנות ה-80' וה-90' שהביאו מחד את הגלאם עם הבגדים הצבעוניים והתסרוקות, האיפור והשירה הכמעט נשית יחד עם מוסיקה קצבית וסקסית משולבת בבלדות מתקתקות (להקות כמו Aerosmith, Poison, Motley Crue, Bon Jovi, Ratt, Warrant ואחרות), את להקות ה-Heavy Metal ששילבו בין הגיטרות המנסרות והמלל הכסאחיסטי למקצבים הכבדים יותר ועדיין עם בלדות ומלודיות נעימה יותר לאוזן הממוצעת (להקות כמו Guns'n'Roses, Wasp, Twisted Sister, Manowar, Accept, Scorpions, וכו') ועד ללהקות מטאל כבדות הרבה יותר עם בגדי עור מחד או ג'ינסים קרועים מאידך, עצבים על העולם ומלל שנע בין מרי החברתי לשטן (Iron Maiden, Metallica, Slayer, Sepultura, Venom, Judas Priest, Mercyful fate ומליון אחרות).

כיום המקוריות היא נדבך כל כך חשוב בעולם המטאל עד שיש כמעט אינסוף ז'אנרים ותתי ז'אנרים: Power metal, Doom metal, Nu metal, Goth metal, Groove metal, Metalcore, Grindcore, Viking metal, Death metal (טכני או מלודי), Drone metal, Prog metal, Stoner metal, ועוד ועוד…).

• מסתורין והפחדה: בתרבויות רבות נהוג היה להתקעקע כדי להפחיד ולהרחיק שדים ומיני מזיקים. ניתן להביא כדוגמא את המאורים שנהגו לקעקע על כל גופם, ובמיוחד על פניהם מיני פנים מפחידות ומבעיתות על-מנת להפחיד שדים ופולשים, את חברי היאקוזה היפנית שנוהגים לקעקע את כל גופם על-מנת לייצר אימה באויביהם, ואפילו את הקעקועים (הקבועים או הזמניים מ"חינה") של המרוקאים שבעת לידה או חתונה מבקשים להרחיק את השדים הרעים מהכלה או הרך הנולד.

גם כיום ניתן למצוא מקומות בהם קבוצות מסויימות מתקעקעות על-מנת להפחיד ולשלוח מסרים מאיימים, כמו למשל אסירים בבתי הכלא ברוסיה שהמציאו קידוד ייחודי של קעקועים שבהם הם בעצם מוסרים מידע לכל מי ש"צריך לדעת" על סיבת ישיבתם בכלא (למשל קעקוע של גולגולת מסמל רצח, קעקוע של כנסיה או צלב מסמל גניבה, נחש על הצוואר/עכביש ברשת משמעם התמכרות לסמים, וכיו"ב).

מעבר להפחדה עצמה, ישנן קבוצות שמשתמשות בקעקועים "נסתרים" או אפילו גלויים אבל לא מובנים כאלמנט שייכותי. יש הטוענים שלקבוצות "מיסטיות" כמו הבונים החופשיים וכד' יש מעבר למאפייני לבוש ותכשיטים מאפיינים גם קעקועים שמאפיינים אותן.

בעולם המטאל, ככל שהמטאל הופך לקיצוני יותר, כך הקעקועים ה"פשוטים" או ה"מסורתיים" יותר של הרוק הכבד הקלאסי הופכים לקיצוניים ומאיימים יותר. אם בעבר חלק ניכר מהקעקועים שאפיינו את המטאליסטים היו של כלי נגינה, שמות להקות, קעקועי זימה וגולגולות וכד', הרי שכיום ניתן למצוא קעקועים מורבידיים הרבה יותר שלעתים מעוררים כעס וחרדה אצל מי שלא מצוי במוסיקה עצמה. ממסרים אנטי דתיים כמו הקעקוע "God hates us all" של קרי קינג מ-Slayer, דרך הקעקועים המאיימים שביניהם נחשים, גולגולות וסמלים מיסטיים שמעטרים את גופו ואף את הקרקפת של פיל אנסלמו מ-Pantera, וכלה במקס קאוואלרה מ-Sepultura, Soulfly וכד' שנושא ראש של עז (סימבול שטני) על חזהו וזרועותיו מעוטרות בעיניים פעורות ומדממות, וכיו"ב.

מה שמעניין (ויש יאמרו אף מצחיק) הוא שכיום, דווקא הלהקות הסקנדינביות שנושאות את הדגל בכמה מן הז'אנרים הכבדים והברוטליים ביותר במטאל (להקות כמו Gorgoroth, Mayhem, Burzum, Immortal וכד') שמו בצד את הקעקועים הפיזיים, ובמקומם מופיעים כשהם מכוסים באיפור "מוות" – איפור לבן כולל על כל הפנים שנחתך בשחור מסביב לעיניים עם שלל מוטיבים שטניים (כמו צלב הפוך על המצח, קמטים מודגשים כמו של גופה מצומקת, וכד'. איפור המוות הנ"ל שהתחיל עם להקת Mercyful fate כבר בשנות ה-80' הפך למאפיין כמעט מחוייב המציאות בלהקות ה-Death וה-Black הללו ואף מחלחל ללהקות אחרות בז'אנרים הללו שאינם מסקנדינביה (כמו למשל Behemoth שאף הופיעו בארץ לפני כחודשיים. לדעתי אין ספק בכך שהאיפור של להקות אלו שגם בא יחד עם קעקועים מאיימים ולעתים מחליף אותם מביא את נושא ההפחדה והמראה המאיים לרמות קיצוניות.

• התחייבות ונאמנות "עד המוות": בכל קעקוע קיימת התחייבות לתמיד. זה מה שמבדיל בין הקעקוע לציור שמצייר ילד בטוש על הידיים. כל מי שמתקעקע יודע שהציור/משפט שהוא שם על עורו יהיה שם לתמיד. זה נכון שכיום קיימים ניתוחים להסרת קעקועים, אבל הם יקרים, כואבים, ומשאירים רקמה צלקתית – בכל זאת ניתוח.

כשאדם מקעקע את עורו הוא מקדיש לכך מחשבה רבה. הוא בוחר נושא שהוא אוהב ושמאפיין אותו. הוא יודע שהקעקוע הזה יישאר אתו גם כשיהיה זקן מקומט. זו רכישה לכל החיים והתחייבות לכל החיים.

כך גם המטאל. כשאדם נכנס לעולם המטאל זה לעולמי עד. אי אפשר להפסיק להיות מטאליסט. אפשר עם השנים ללמוד לאהוב ז'אנרים שונים של מטאל, אפילו להתאהב בסוגי מוסיקה אחרים, אבל הלב תמיד יהיה מטאליסט. גם בגיל 14, וגם בגיל 70. מטאל זה לא רק מוסיקה. מטאל זה דרך חיים וזה אהבה נצחית.

לא סתם הצבתי את אלמנט ה"התחייבות ונאמנות" בסיום הכתבה. היות וזה מה שבעצם מסכם את כולה, והוא החשוב והעיקרי מכל הדברים: להיות מטאליסט, כמו לעשות קעקוע זו הצהרת נאמנות תמידית למה שאתה או את, והתחייבות להיות שלם עם עצמך ועם הבחירות שלך גם אם לא לחלוטין קונפורמיסטיות או אהודות בכלל הציבור. להיות מטאליסט ולהתהדר בקעקועים זו אמירה שכולה קבלה של האיד שלנו, של הצורך שלנו בהשתייכות למשהו שעושה לנו טוב ומקבל אותנו כפי שאנו, ופאק תראו כולם שזה אני וזה מה שאני אוהב.

מטאל וקעקועים. כמו שמחה וצחוק. כמו אהבה וסקס. הולכים הכי טוב ביחד!