מטאל כמחאה חברתית
כשהתחלתי להאזין לרוק כבד הייתי בסך הכל בן 13. כבר אז הרגשתי שונה מכולם. בזמן שכל בני גילי התעניינו במעריב לנוער ובמאבק חורץ הגורלות בין עפרה חזה לירדנה ארזי, אני כבר כתבתי יומן ובו שטחתי את העניין והדאגה שהיו לי בנושאים שהיו בחדשות אז כמו משפט דמאניוק, נפילת החומה בברלין, התמוטטות הקומוניזם, וכיו"ב. מאז שאני זוכר את עצמי האמנתי שבני האדם שווים ושמלחמות הם תוצאה של מניפולציה של החזקים מול החלשים, דרך מצויינת לשלוט בהם. לא הבנתי גם למה יש כאלו שיש להם הכל ויש כאלו שאין להם כלום, וכעסתי על העובדה שילדים בביאפרה ובאתיופיה מתים מרעב וממחלות ובשאר העולם מתעסקים בשטויות. אבל לא ידעתי לתת לדברים שם עדיין, היות ובביה"ס לימדו אותי על דוד ושאול מחד ועל שברים עשרוניים מאידך. שום מילה על מארקס, על סוציאליזם, על הון ושלטון.
ואז שמעתי לראשונה את "החומה" של פינק פלויד וצפיתי בסרט הקולנוע שיצא אחרי האלבום, וחיי השתנו. המוסיקה המאיימת והעצובה השתלבה באופן מושלם עם כל מה שהרגשתי וחשבתי. התכנים כפי שהשתקפו במלים ובמצבים שהוצגו על המסך התחברו לצלילים באופן מושלם וביטאו בצורה שלא הכרתי קודם ולא ידעתי שאפשרית את כל מה שחשבתי והייתי. זו הייתה הצגת תכלית של מטרתה להמחיש במוזיקה ובצבע את אימת המלחמה וטפשותה, תוצאותיה על אלו שנשארו בבית והשלכותיה על הדורות הבאים. למחות על הטירוף של הגזענות והרוע שבשנאת השונה והחריג, ולהציג את השימוש שעושה השלטון בתקשורת ובמניפולציות רגשיות כדי לבסס את עצמו ומעמדו בקרב אלו שאותם הוא דורס ואת חייהם הוא מקריב למען ביסוסו הוא.
הכל היה שם בפינק פלויד "החומה", והכל לווה במוזיקה שצמררה אותי והייתה כל כך שונה מכל הפופ הדביק והמתקתק שנשמע מכל עבר והחשבתי כחלק מתהליך ה"טמטומיזציה" שמנהל "האח הגדול" מול האזרח הפשוט כדי לעמעם את תחושת הניכור והתסכול שלו מול מצבו העגום. שנים לאחר מכן גיליתי שמרקס כינה זאת "אופיום להמונים". התמכרתי לגיטרות שלעתים נשמעו לי כמו יבבות בוכיות של אלמנות, לפעמים כמו זעקות שבר של מי שאיבד את הכל, ומדי פעם כמו קולו של הזעם המתפוצץ שלי ושל כל מי שכמוני לא מבין איך העולם הזה כל כך אכזרי ולמה, ומצד שני יודע בדיוק שהאכזריות הזו היא תוצאה של רצונם של החזקים המועטים להכניע את ההמון החלש. כפי ששלום חנוך שר אז "הציבור מטומטם אז הציבור משלם", וגם זה בליווי גיטרות מנסרות ותופים רועמים וקצב כועס – רוק.
ואם המיינסטרים, ה"פופ" הפופולארי הוא דרכו של החזק והשולט לכפות את רצונו על האזרח הפשוט והתמים, אזי הרוק הוא מה שחותר תחת הנוחות המנוונת של ההמון ושל האוליגרך. הרוק מציק. אי אפשר "לעבור לידו" ולא להרגיש אותו, לא לחשוב עליו. הוא מטריד ולכן הוא מעניין. הוא גורם לכל אחד לצאת ממרחב הנוחות שלו ולחשוב "למה לעזאזל הוא צועק האיש הזה עם השיער הארוך שנראה כמו אדם קדמון?!". וכשאדם חושב הוא מתחיל להגיע לתשובות, ומזה ה"כוח העליון" הכי פוחד – שההמון יתחיל לחשוב לבד ולא יאמין כמו פתי לכל מה שמוכרים לו (שרי אוצר, אנשי דת, אנשי צבא, פרסומאים…). אדם חושב מתחיל לרצות לפעול כדי לשנות. אדם חושב מתחיל למחות: אני חושב משמע אני קיים.
רוק כבד הוא לא פחות סוציאליסטי מהדגל האדום או מהמניפסט של מארקס. הוא המנון מוזיקלי למי שמרגיש שונה, חריג, דפוק. זה מתחיל בגיל הנעורים בנער עם החצ'קונים שמרגיש שאף אחד לא שם עליו, ובנערה שמרגישה נחותה כי היא גדלה באזור הפחות טוב בעיר. זה ממשיך גם בגיל 40 כשאנשים מרגישים עייפים ושחוקים מחיים של השתעבדות למולך ההישרדות היומיומי ללא כל תקווה לחיים נוחים ולמילוי שאיפותיהם. זה קיים שם גם כשנוהגים הביתה מיום עבודה מטמטם ובלתי נגמר והדבר היחיד שיכול להכניס בלב כוחות ושמחת חיים זה לצרוח בקולי קולות עם METALLICA או IRON MAIDEN באוטו ושכולם מסביב יחשבו שאלו מטורפים ממחלקה סגורה כלשהי. ואז, רק אז הם פותחים חלון וזועקים אלי קרב "Come crawling faster, Obey your master" ומרגישים חזקים, מרגישים ש"אין עליי" ו"מי יכל לגעת בי" באותו רגע. מרגישים שהם מתריסים כנגד כל מי שהכניס אותם למעגל אימה של חוסר תוחלת שבעצם אינו מחוייב המציאות. מרגישים שמגיע גם להם אושר וסיפוק מקריירה וחשבון בנק שלא מצטמק והולך אל מתחת לסף. מרגישים חיים!
ו-METALLICA היא דוגמא מצויינת לטרוניה וחוסר הנוחות שחשים רוקיסטים כשאלו מהם שהיו פעם בועטים וזועמים ומהפכניים הופכים עם השנים ועם הסביאה שבאה עם ההיכרות והפרסום לחלק מהמכונה האליטיסטית שאוכלת את יושביה. דווקא אותה METALLICA שהייתה פעם להקה של צעירים מרדניים כועסים ופרועי שיער ששרו בגרונות ניחרים שהעבדים צריכים להשתחרר מבית המשוגעים הקולקטיבי של החברה האמריקנית של שנות ה-80', אלו ששרו נגד עונש המוות ויצרו המנון מטאלי מבריק ששר הלל לשחרור העבדים העבריים ממצרים, דווקא הם עברו צד. METALLICA הפכה לגולם שקם על יוצרו, התמסחרה והפכה לחלק מהממסד המוסיקלי החזירי, לפרה חולבת. וזה תקע טריז בין הלהקה לרבים ממעריציה שבעיניהם זו בגידה במסורת, במורשת, בדרך. ולמה זה כה מכעיס? דווקא משום שהרוק חייב להיות קשור בטבורו למחאה חברתית ולצדק חברתי. כל דבר אחר מנוגד לערכיו.
גיטרות שנשמעות כמו מסור חשמלי על אמפטמינים, תופים ובס שמסכנים את עור התוף וזמרים וזמרות שנשמעים כמו ויקינגים בהתקפת אמוק הם מרי אזרחי. מרי בכל מה שמנסים למכור לנו כנכון, כטעים, כיפה וכמספק. הם המהפכה שלנו. הם קריאת תיגר נגד הנוחות המרקיבה שמנסה "האח הגדול" למכור לכולנו כדי שנמשיך להקריב לו קורבנות ולשלם את המס. רוק כבד לא היה מיינסטרים ולעולם לא יהיה. הוא לא יכול להיות. הוא בועט ועצבני כמו שרק איש כועס ועצבני יכול להיות. למלוקק ממגדלי הפאר עם היאכטה והמטוס הפרטי אין מה להיות עצבני. החיים שלו דבש, וכך גם המוסיקה שהוא צורך. אנחנו האלטרנטיבה. רוקיסטים כועסים עם אג'נדה ורצון להשמיע את דעתנו. כי היא חשובה והיא לטובת כולם.
