מיהו "טרו" ולמה?

ויכוח עתיק יומין בין מטאליסטים מעלה את הסוגייה "מיהו טרו?" (או Tru, True ואפילו Trv). מחנה המטאל מתחלק לשתי קבוצות, האחת הרואה בעצמה טרו, לרוב בלאקרים ו/או ת'ראשרים, והשנייה היא אלה שנראה שלא בדיוק חשים צורך להוכיח לעולם כמה הם טרו.

אני חושב שיש איזשהו דחף אנושי לחיות בשחור ולבן (במקרה שלנו המטאליסטים, בעיקר שחור…). אני מדבר על הביטחון בכך שדברים הם ברורים ודיכוטומיים. בלהיות מוגדר. בלדעת מי ומה אתה ולהיות בטוח בזה בזכות ההגדרה. אז מטאליסט זה סוג של הגדרה עצמית שבן אדם יכול לבחור לתת לעצמו, אבל מטאליסט זאת מילה רחבה מאוד, על אף שאפשר לפרש אותה במשפט קצר. לעומת זאת, להיות טרו זה בעצם מצב בו העובדה שאתה מטאליסט היא מובנת מאליה, והשאלה היא למעשה עד כמה אתה מטאליסט? או משהו כזה… בשביל לדעת מה זה בכלל טרו, הגדלתי ועשיתי, ושאלתי אנשים שונים בקהילת המטאל, מה זה מטאליסט "טרו" בשבילם, והאם הם היו מגדירים את עצמם ככזה?

שמעתי קולות שונים, רבים מהם גיחכו על עצם השאלה, רבים מהם אמרו שטרו זה בן אדם שחושב שמה שהוא שומע טוב ומה שאתה שומע זה גרוע, אחד אף אמר שטרו זה אדם שאוהב להקשיב למוזיקה עם סאונד של טוסטר, והרוב העידו על עצמם שהם לא מגדירים את עצמם כטרו. למעשה, ההגדרה הכי טובה שראיתי למה זה בעצם טרו הייתה: "תסתכל מה כל הזרמים באסלאם חושבים על האחרים ומה ארגונים מוסלמים חושבים אחד על השני וזה ייתן לך אינדיקציה על מה זה המושג הזה TRVE". אני חושב שזה די מסכם.

אחרי דיון ארוך עם הרבה מטאליסטים אני מודה שאני עדיין מרגיש בור, כי עוד לא הבנתי מי הוא טרו בשנת 2016. זה מי ששומע בלאק מערות? זה מי שמכתיר עצמו כמיזנתרופ? זה מי שלובש הכי הרבה ניטים? זה ההוא עם הווסט ג'ינס שיש עליו הכי הרבה פאצ'ים של להקות? זה ההוא שלא מתקלח כי להתקלח זה קונפורמיסטי? זה ההוא ששומע רק מטאל, וגם בו רק ז'אנרים מסוימים? זה ההוא שמדמיין שהוא באמת פגאני?

אני מודה, אני משתייך לזרם שלא מגדיר את עצמו טרו, ויש לזה סיבה. גדלתי בבית שבו ההורים היו שומעים בעיקר שירי ארץ ישראל הישנה. משירים כמו "חורשת האקליפטוס", דרך אלבומים של "כוורת" ואפילו הגעתי לכמה וכמה שירים של זמרים מזרחיים (מרגול למשל). אז ביום שגרתי תוכלו למצוא בפלייליסט שלי סלסולים במבטא תימני, ואחרי זה איזה אלבום נחמד של Nile, ככה בשביל הגיוון. אז האם אני מספיק טרו? ואם אני שומע "תיסלם" ויש לי קעקוע של בלפגור, זה מספיק טרו? ואם ביום יום אני הולך עם גופייה וכפכפים ונראה כמו עוד ערס מהשכונה? זה משנה את מה שאני שומע? או שטרו זה בכלל לא מה אתה שומע אלא איך אתה מתייחס לעצמך? או לסביבה בכלל?

אני חושב שבימינו, בעולם שמלא בכל כך הרבה קונפליקטים בין קבוצות, ובהמון קונפליקטים בתוך קבוצות, הדבר האחרון שהמטאל צריך זה פילוג. הדבר האחרון שצריך זה ריבים שנובעים מגישה של "My god has a bigger dick than your god". ואולי כולנו טרו? ואולי אף אחד לא באמת טרו? ואולי מטאל הוא חלק מאיתנו, אבל רק חלק? ואולי זה בסדר שכל מטאליסט הוא אדם בפני עצמו גם בלי קשר להיותו מטאליסט?

כולנו מכירים מטאליסטים שאוהבים גם מוזיקה ישראלית, או אלקטרוני, או ג'אז (פרוגרים…), או פולק, או לא עלינו, אפילו מזרחית ואפילו דברים מ-MTV. כולנו מכירים מטאליסטים שיש להם בארון עוד כמה צבעים חוץ משחור, שלא לומר אפילו ורוד חס וחלילה. כולנו מכירים מטאליסטים שהולכים לבית ספר ומוציאים ציונים לא רעים, מקימים משפחות, וחיים כמו אנשים נורמטיביים, ועדיין בזמנם הפנוי ישבו עם החבר'ה ויצרחו קצת בלאק מטאל ישן.

אני חושב שכל אחד הרואה בעצמו טרו גדל בסופו של דבר ויוצא מהתפיסה הזאת, של "אני טרו", ופשוט ממשיך להיות מטאליסט, גם בלי הצורך להוכיח משהו למישהו, או אפילו בלי הצורך להוכיח משהו לעצמו. הדבר שהכי קשה לנו להודות זה כמה אנחנו מתעסקים בלהוכיח משהו למישהו. בכמה אנחנו מתעסקים בלמתג את עצמנו, גם בפני אחרים וגם בפני עצמנו. כמה אנחנו מתעקשים על ליצור לעצמנו זהות, ולהגיד "אני מטאליסט" עם כל מה שנלווה לזה.

בסופו של דבר, אני מכבד את האנשים שבמרוצת השנים לא עוזבים את המטאל. אני מכבד את האנשים שלא מפסיקים לשמוע להקות כי הם התבגרו, שלא אומרים שהמטאל היה שלב בחיים שלהם, שלא אומרים "גם אני הייתי שומע פעם את המוזיקה הזאת", שלא יפספסו הופעה כי צריך מחר בבוקר ללכת לעבודה, שלא יהיו מטל"שים. אישית, ממרום גילי אני בטוח שלעולם אני לא אוהב סגנון מוזיקלי כלשהו יותר ממה שאני אוהב מטאל. אני יודע שמה שלקחתי מהמטאל הלאה לחיים שלי יהיה תמיד חלק ממני. ואולי זה הטרו, ולא הניטים והחולצות של בהמות' שכבר חילקתי לאנשים. אולי להיות טרו זה בכלל לא פוזה אלא תחושה. התחושה הזאת שאתם מכירים שעוברת לכם בגוף כשאתם שומעים שיר מטאל שממש אוהבים. ההתרוממות הרוחנית הזאת, דפיקות הלב, השלווה שפתאום עוטפת אתכם גם בשירים מלאי בלאסט-ביטס.

אני מוצא שלווה במטאל.