הרוק הכבד הוא סוגה מוסיקלית שבשל העובדה שהיא קצבית מאד, מהירה מאד, ומנוגנת בעוצמת קול חזקה עד בלתי-הגיונית בעליל, נתפשת ככזו שמבוססת על כוחניות גדולה, מאצ'ואיזם נכבד ותפישות תוקפניות ואגרסיביות למדי.

התפישה הזו של הרוק הכבד והמטאל כז'אנר שמהלל חי ונושם את האווירה הברוטאלית והאלימה הזו נעזר גם בתדמיות שמנפקות הלהקות המרכזיות בתחום מאז ומתמיד. אלו עושות שימוש באלמנטים מעולמות הכוח והמלחמות (כלי נשק, אש ופיצוצים וכד') והסאדו-מאזו (בגדי עור מבריקים וצמודים, תכשיטי מתכת מחודדים, ניטים, סמלי גולגלות וכיו"ב). לא ניתן להתעלם גם מה"ריקוד" שמלווה את הופעות המטאל – ה"פוגו" או ה"מוש-פיט", שמופק על-ידי קבוצות מעריצים משולהבים שמטיחים זה בזה את גופם בכוח במעין התפרעות משולחת רסן, מה שלצופה מן הצד נראה כמו תגרה מרובת משתתפים (ולא בכדי).

בעקבות סיפורו של Jason Becker הגיטריסט של CACOPHONY ושל David Lee Roth שחלה ב-ALS ונותר משותק בכל גופו, כמו גם (להבדיל אלפי הבדלות) מספר meme-ים ששבים וקופצים לי בפייסבוק ובהם ניתן לראות קהל שככל הנראה משולהב בהופעת מטאל כלשהי (חולצות שחורות, שיער ארוך וכיו"ב, סימון קרני השטן בכף היד ושאר סממנים מוכרים) שמניף אל-על אדם מאושר בכסא גלגלים גבוה מעל הראשים, עם כיתובים שמהללים את היות המטאליסטים "אחים" גם אם הם נכים/מוגבלים וכיו"ב, יצא לי לחשוב לא מעט על נושא המטאל וציבור הנכים.

מעניינת השאלה כיצד ז'אנר מוסיקלי (ותרבותי) שכה שם דגש על עוצמה וכוחניות מתייחס (אם בכלל) לנכות/נכים. ובאמת מתוך בדיקה של הנושא גיליתי שקשה מאד למצוא התייחסות לנושא. קשה למצוא מבצעים מוסיקליים מהז'אנר שישנה התייחסות מפורשת לנכותם בהליכותיהם ובכל מה שידוע עליהם מהבחינה הציבורית הגלויה, וקשה גם למצוא אלבומים או שירים שהתוכן שלהם מתייחס בצורה מפורשת לנושא המוגבלות הפיזית/נפשית או הנכות.

הפעם הראשונה שבה עלה במוחי הקודח העניין בנושא היה עוד בהיותי נער צעיר, כשלתדהמתי נודע לי ש-Rick Allen, המתופף של להקת DEF LEPPARD נפצע בתאונת דרכים ואיבד את יד שמאל. זו הייתה ידיעה מרעישה ומעציבה עד מאד עבורי, היות ובתפישתי דאז האמנתי שבזאת נגמרה הקריירה שלו, וייתכן של הלהקה כולה, שהמוסיקה שלה התבססה מאד על התופים. זה היה ברור לי שמוסיקאי רוק כבד, על אחת כמה וכמה מתופף, לא יכל להמשיך לנגן עם יד אחת. כמה ששמחתי להתבדות כשהלהקה לא רק שלא התפרקה אלא שהתאימה ל-Allen מערכת תופים מיוחדת שבה רגליו החליפו את מה שלא יכל היה לעשות בשמאלו, ושלוש שנים לאחר מכן אף שחררה את אלבומה הטוב מכולם Hysteria, וכל זאת עם מתופף "נכה" איטר ידו השמאלית.

הנושא המשיך להעסיק אותי לאחר שבגיל 30 גילו אצלי סוכרת מסוג 2. גיליתי עם הזמן שכל נושא ההופעות הלך ונהיה מורכב יותר, שלא לומר קשה למדיי. הייתי חייב לקחת עמי גלוקוז להופעות ארוכות בהן נאלצתי לעמוד שעות ארוכות בשל בעיית ירידת הסוכר המסוכנת (במיוחד כשבחלק בלתי מבוטל מן ההופעות אסור להכניס מזון ומשקאות מבחוץ, ואלו הנמכרים בפנים יקרים להחריד – וזה גם בתנאי שיש מזון ומשקאות פרט לאלכוהול מלכתחילה). כמו-כן קשה היה לי לנהוג בלילה מהופעות במרכז חזרה אל הצפון הרחוק בשל העייפות שבאה בילט-אין בלילה עם הסוכרת.

כמה נדהמתי כשגיליתי לאחר שלא הפסקתי לתהות בנושא, שיש מבצעים נוספים בז'אנר הרוק והמטאל פרט למתופף של לפארד ואליי שסובלים ממומים/מחלות, ולא רק זאת אלא שאף לא נותנים לכך "להפריע להם" בקריירה המוסיקלית שלהם.

בין היתר ניתן למנות ביניהם את אליל הגיטרה Tony Iommi הגיטריסט המיתולוגי של Black Sabbath שאיבד בתאונת עבודה בגיל 17 את קצות שתיים מאצבעות כף ידו הימנית, ועדיין הפך לאגדת מטאל באופן כללי ולאגדת גיטרה באופן ספציפי. את Paul Stanley הגיטריסט המיתולוגי של KISS, שסובל ממחלה שנקראת Microtia (נשמע כמו שם של להקת מטאל בפני עצמה) ושמעוותת את צורת האוזן ולעתים אף מפריעה לשמיעה (יש הגורסים כי זו הסיבה שהתחיל לגדל שיער ארוך מלכתחילה). כמו-כן Bret Michaels סולן להקת POISON שסובל מסוכרת מסוג 1 (מה שנקרא בעבר "סוכרת נעורים").

ניתן למצוא גם להקות כמו RUDELY INTERRUPTED מאוסטרליה שמגדירה את עצמה כלהקה ש"רוצה לאתגר את תפישותיהם של האנשים בנוגע למוגבלות". רוב חברי הלהקה סובלים ממוגבלות פיזית או קוגניטיבית – גם הזמר Rory Burnside וגם הקלידןMarcus Stone סובלים מתסמונת אספרגר, הזמר אף עיוור והקלידן חרש. הבאסיסט Sam Beke בעל תסמונת דאון והמתופף Josh Hogan אוטיסט, וכן הלאה. כמו-כן להקת הפאנק/רוק HEAVY LOAD שחלק מחבריה בעלי תסמונת דאון, ולהקת PKN מפינלנד שאף ייצגה את מדינתה בתחרות האירוויזיון שנערכה בשנת 2015, וחבריה אף הם בעלי תסמונת דאון ורמות שונות של אוטיזם.

עם זאת, כפי שכתבתי קודם, קשה מאד למצוא להקות או שירים שמתייחסים באופן גלוי ומפורש לנושא הנכות או המיגבלה הפיזית. זאת באופן כללי כשלוקחים בחשבון את מספר המבצעים/להקות שיש להן קשר לנושא מתוך רבבות הלהקות ובלי סוף השירים ברוק ובמטאל, ויתר על-כן בתתי-הז'אנר ה"כבדים" יותר בסוג המוסיקה הזה.

לא הצלחתי למצוא (ואיני מעז לטעון שאין בכלל, רק שקשה מאד למצוא – מה שמעיד על הבעייתיות עצמה) אפילו מבצע או להקה אחת בעלי מוגבלות או ששרים על נכות/מוגבלות במטאל הכבד או הקיצוני יותר (ז'אנרים כמו POWER METAL, DEATH METAL לסוגיו, וכן הלאה).

מעבר לכך, גם באזכורים שמצאתי למוגבלות ולרוק/מטאל, חלק לא מבוטל מתייחס למוגבלויות קוגניטיביות כגון הפרעות למידה, דיסלקציה וכיו"ב, שאמנם מגבילות את התפקוד אולם לרוב לא במידה שניתן ממש להגדירה כ"נכות" או כבעיה תפקודית כזו שדורשת שינויים או מאבקים קשים במיוחד בנושא של יצירת/ביצוע מוסיקה.

למרות שנראה כאילו אך טבעי הוא הדבר שבמוסיקה שכאמור מדגישה כוח, גבריות, עוצמה ושאר אלמנטים של גבורה, מלחמות ונושאים באים מעולם מושגים אגרסיבי למדיי לא תהיה התייחסות רבה לנושא כמו מחלות או נכות, אני טוען שניתן גם לחשוב ההיפך.

דווקא במקום בו באים להלל כוח, עוצמה, יכולת להתגבר על אויבים ומכשולים יש מקום מרכזי וחשוב לעניות דעתי להלל את הנחישות והעוצמה של אנשים שמנסים בכל כוחם להתגבר על מגבלותיהם הפיזיות והנפשיות. יש מקום לכתוב שירים על נשים, גברים וילדים שנלחמים כל יום בשדים, במחלות ובמציאות שמחלישה אותם אבל הם חזקים ממנה, נלחמים בה ויכולים לה. מהו אומץ אם לא היכולת לעמוד על במה למרות תסמונת דאון ולשיר מול עשרות/מאות/רבבות אנשים? מהי נחישות אם לא היכולת לנגן על גיטרה, או קלידים, או תופים כשחלק מהגפיים משותק/לא קיים? או להגיע עם קביים/כסא גלגלים להופעת עמידה בפארק/אצטדיון? מהי גבורה אם לא העמידה על במה כשיש חרדת קהל?

דוגמא לכמה המטאל יכל להעניק כוח לנשים וגברים הסובלים מנכות כלשהי, ומאידך כמה עוצמה פנימית וכח רצון יש לבעלי מוגבלות פיזית/רפואית שמעזים למרות הכל להכנס לעולם המטאל ניתן למצוא בסיפורו של דן מאיר, מלחין ונגן גיטרה משלנו, בוגר בית הספר "רימון" ויוצא הסדנה של דן תורן ומאיר גולדברג לכתיבת שירים, שכבר בשנת 2003 הוציא אלבום ב"נענע" ועובד היום על אלבום שני ותמיד על טהרת המטאל:

"כשהייתי ילד בן 9 נפצעתי בפיגוע. באוגוסט 1988 רימון נזרק והתפוצץ לידי וליד משפחתי. כולנו נפצענו, אני איבדתי את כף רגל שמאל שלי, הרגל השניה מצולקת קשות ובמצח יש לי צלקת. מאז החיים שלי בדיסטורשן. כשאתה ילד שעבר חוויה כזאת בגיל כה מוקדם אתה כבר לא ילד, אתה יותר מהכל אבוד.
הרגעים בהם המוזיקה הצילה את חיי היו מלאים בדיסטורשן ובמהלומות סנייר ודאבל באס מטורפים, גראולים שביטאו יותר ממה שידעתי אז לבטא בעצמי את הסערה שמתחוללת לי בנפש.
השנה היא 1991 ובמקום את נברמיינד של נירוונה והשחור של מטאליקה אבא שלי קונה לי בטעות את בליצ' ואת מאסטר אוף פאפטס ובעצם בלי לדעת פתח לי את הדרך למטאל. זה התחיל במטאליקה, פרל ג'אם ונירוונה אבל מהר מאוד כמו אצל מכור הגוף ביקש עוד ועוד, פנתרה, דת', דייסייד, אוביצ'וארי, ספולטורה, מגדת' ועוד כל-כך הרבה…
בימים האלו של לפני האינטרנט דיסקים של מטאל היו נדירים. היינו מחליפים ביננו ומקליטים קסטות אחד מהשני. פעם אפילו עשינו משלוח של דיסקים "על עיוור" דרך אבא של חבר שעבד בחו"ל. כל אחד שם כסף, בחר שם של להקה וחודשיים אחר כך קיבל את הדיסק.
מה שקרה במקביל היה ההתחלה שלי בתור נגן, נטשתי את הפסנתר שלמדתי מגיל 6 ועברתי קודם לתופים ואח"כ תפסתי גיטרה וזה היה החיבור שלי. עבדתי חופש גדול שלם כדי שאוכל עם הכסף להזמין אצל יהלומן גיטרת ג'קסון קלי מרטי פרידמן סיגנצ'ור כשהיא הגיעה התחברתי למגבר מרשל שש לי עד היום והתחלתי לתת בראש!
הקמנו להקות מטאל, נפגשנו בכל ליל שישי בגן האם בחיפה, הלכנו לערבי להקות בלב המפרץ, הופעות של הגדולים בת"א, בכל מחברת ציירנו לוגואים של להקות, גם היום במחברות מהתואר השני שלי אפשר למצוא פה ושם איזה לוגו משורבט.
לראשונה הרגשתי חלק ממשהו, חלק מצבא, שבט מיוחד. כולנו הרגשנו דפוקים וזרוקים ושבורים והיינו נכנסים אחד בשני בפוגואים מטורפים, אבל לכולם היה לב זהב ואף אחד לא ידע מה הוא ואיך הוא יוצא מהחרא שהוא מרגיש בפנים, אז למה לא לתת לחשמל שהמוזיקה הזו מעביר בחזה להציף ולהתפרץ?
הגוף שלי אומנם היה שבור מלא רסיסי ברזל וכאבים, השיקום הפיזי והחיים עם הנכות הם לא חלום אבל המוזיקה הזו בגילאים האלו ריפאה לי את הנפש, הייתה כמו קביים, מקור כוח מעצים להזדהות.
עד היום אני מרגיש שאת השיר "וואן" מטאליקה קצת כתבו עלי. בתור מוסיקאי לא הייתי מספיק מהיר וטכני כדי להשאר במטאל אבל המטאל נכנס למוסיקה שלי עד היום. גם בימים אלו אני מקליט אלבום שברובו עוסק בטראומה שלי ובחיים עם הנכות, וגם בו אני זוכר את מה שהמטאל לימד אותי עוד בתור ילד: אם זה לא יוצא מהבטן ואם זה לא מגיע ללב של מי ששומע, אם זה לא נכתב או הולחן מתוך כאב, אמת פנימית ומתוך המקומות הכי חשוכים, אם זה לא עדויות לשדים הפנימיים שיש בכל אחד מאתנו, זה לא מוסיקה, זה בכאילו."

כאמור, דווקא המטאל, בשל היותו סוג מוסיקה ותת-תרבות שכה מתמקד בכח, במאבק, בחתירה למסוגלות עצמית ואף למהפכנות, הוא בסיס כה טוב לעניות דעתי לאנשים שסובלים מ"חריגות" בכלל וממוגבלות רפואית כזו או אחרת להפתח לעולם, לצעוק ולהביע את קולם מצד אחד, ולהיות חלק ממשהו גדול וחזק שמחבק ותומך מאידך. וחוץ מזה, זו מוסיקה, זו הנאה, זה מגיע לכולם – גם ליהנות וגם להיות מסוגל להתבטא באמצעותה, כמו בכל אמנות, ולטעמי אף יותר.
ושוב, לשם ההגינות – אין הח"מ טוען שאין בכלל התייחסות לנושא המוגבלויות הרפואיות/בריאותיות בעולם הרוק והמטאל, ושאין כוכבים בתחום שמתמודדים עם נכות או מוגבלות כלשהי. הטענה היא שלא הצלחתי למרות חיפושים ארוכים למצוא התייחסות רלבנטית מפורשת לכך. לא מצאתי כמעט מבצעי מטאל (מפורסמים או פחות) שמצהירים על מוגבלות או נכות או כל בעיה בריאותית, כמו-גם לא מצאתי שירים המתייחסים לכך. זה לא אומר שאין, אבל בעולם תוכן כה ענק ועמוס לעייפה, גם הקושי למצוא תוכן מסויים אומר "דרשני".