משמידים עוד שנה – סיכום שנת 2017 במגזין מטאליסט – חלק ב'
דבר העורך:
עוד שנה עברה, ולא מעט מטאל נחת עלינו לטובה ולרעה במהלכה. כמובן שהדבר העיקרי היה סגירת הבסטה (כנראה סופית) של Black Sabbath, שחגגו זאת בסיבוב הופעות ארוך מדובר ובהופעה אחת חגיגית במיוחד בעיר היווסדם Birmingham. מעבר לכך להקות קמו, להקות סגרו בסטה, ולצערי הרב איבדנו ממש לקראת הסוף את וורל דיין, לטעמי אחד מהסולנים הגדולים שצמחו לז'אנר וחלק ממי שעשה את Nevermore ו Sanctuary ללהקות הענק שהיו.
השנה איבדנו גם שני ענקים בדמות כריס קורנל, שהתאבד בגיל 52 – אולי מגדולי הקולות של מוזיקת הרוק בכלל ולא רק בז'אנר המטאל, וגם את צ'סטר בנינגטון, סולן לינקין פארק – והוא בן 41 בלבד, עוד סולן ענק ואהוב. העובדה ששני הכשרונות הענקיים האלה התאבדו אולי מעידה על עולמם הפנימי והדכדוך שהיה חלק ממה שעשה מהם אמנים גדולים, או אולי להיפך – על כך שלכוכבות וההצלחה יש מחיר והדכאון מגיע כתוצאה ממנה. תהיה התשובה אשר תהיה, מדובר בשתי מכות קשות לעולם המוזיקה.
בצד החיובי יותר, כמה אלבומים משובחים יצאו השנה, ביניהם אלבומי של וותיקות הז'אנר כמו Kreator ו Cradle Of Filth שהוציאו אלבומים מצליחים והוכיחו שכוחן עוד במותניהן, וחלק צעירות יותר כמו Ne Obliviscaris ו Unleash The Archers שהוכיחו שהז'אנר לא רק צועד במקום אלא גם מתקדם לאפיקים מקוריים וחדשניים יותר.
לא מעט להקות מעולות ביקרו אותנו השנה, אם אלה Dream Theater שעשו קאמבק מצליח במיוחד, ואם אלה Carcass האדירים שחזרו אחרי הרבה יותר מידי שנות העדרות, ונראה ש 2018 שומרת על מומנטום עם הופעות מגוונות כמו של Satyricon, Cradle Of Filth וכמובן אוזי אוסבורן שחוזר אלינו.
את השנה – כרגיל, ישבנו לסכם, כל אחד ותתי הז'אנרים האהובים עליו, כל אחד והאלבומים שלדעתו עשו את השנה – ואני חושב שדי ברור עד כמה מגוון הטעם בקרב צוות האתר לפי רשימת האלבומים הארוכה שלפניכם והפעם, חלק ב':
יותם דפיילר
Pallbearer – Heartless
אני סוס זקן, קשה ללמד אותי תרגילים חדשים. אני נעול על מה שאני מכיר וכמעט שום דבר לא מזיז אותי משם. תנו לי את ה-Thrash שלי בטעם אמריקה, תנו לי את ה-Death שלי מורכב וחכם, ותשאירו את ה-Black או את ה-Sludge לאנשים שאוהבים את זה יותר. אותו ענין היה לי גם עם ה-Doom Metal. מה לי ולזה? אז אהבתי Paradise Lost ו-Candlemass אבל לא ברמה של להתחיל לשנן שירים שלהם. עם הזמן לא באמת הייתה לי ברירה כי שתיהן הוציאו ריליסים מצוינים – אבל כמו הבחורצ'יק הזה שאוהב רק את הלהקה הבודדת ההיא ולא מוכן להפתח לשום דבר אחר – ככה הייתי תקוע עם ז'אנר ה-Doom Metal. פשוט כלום לא הזיז לי שום דבר בלב. ואז באו Pallbearer. זה לא שהם עושים משהו חדש, וזה לא שהם עושים משהו כל כך טוב שצריך לשנות את ספר החוקים בגללם. אבל בהתחשב בעובדה שהם הסיבה שהתחלתי לשמוע Doom Metal ונולדתי מחדש, ובזכות האלבום הזה לא פחות – אני חייב לתת להם את הכבוד המגיע להם. Heartless הוא אלבום יפהפה, עצוב, מלודי וכואב. הוא לוקח את הקצב האיטי והמסתרבל של הז'אנר אבל מערבב אותו עם מלודיות שלא היו מביישות את Judas Priest או Iron Maiden ממש לפני תחילת שנות ה-80. מבחינתי, הרמוניות הגיטרה, השירה הנוגעת של Brett Campbell והכבדות שעוטפת את הכול מביאות ביחד את Heartless להיות אחד מאלבומי השנה שלי. האלבום גם מוכיח שלא צריך להיות דכאון-מוות כדי ליצור Doom Metal מצוין, שאפשר להכין ריפים מהפנטים גם בלי לנגן מהר, ושבגדול – במיוחד בהתחשב שאין יותר Black Sabbath, המורשת שלהם לא התאדתה אלא התפזרה לכמה וכמה קנים בעולם – ויקיריי Pallbearer מחזיקים את רובם ב-Heartless.
Archspire – Relentless Mutation
מדי כמה שנים קופצת לה להקת Death Metal, ברוטאלית, טכנית, ומצוינת – שמעלה את הרף שהוצב על ידי הנסיכה הקודמת של הז'אנר. מאז Death ראינו את הזינוקים האלה לכל אורך הדרך עם Dying Fetus, עם Cryptopsy, עם Origin ועם Necrophagist. אז היום ה-Technical Brutal Death Metal המהיר, הלא-הגיוני, המצוין עד כדי חורמה – שייך לאלבומה הטרי והקצרצר של Archspire הקנדית. עם עטיפה פרי מכחולו של המאסטרו אלירן קנטור, ועם מוסיקה שהיא גם מלודית, גם מטורללת, גם כבדה עד אימה וגם בועטת במהירות שבני אנוש לא נועדו לנגן בה – נדמה שבשבעה שירים Archspire הצליחו לשזור בדיוק מה שצריך להיות אלבום Brutal Death Metal מושלם. הוא מאתגר מוסיקלית כמו שליח השטן עלי אדמות. הוא מתקתק מוסיקלית כמעט במהירות האור. הוא מכיל טקסטים על ניסויים נוירולוגיים ותאוריות מעולם המדע בדיוני ובכך גם נשמר מעניין גם אם אתה רק קורא את הטקסט בלי שום קשר למוסיקה – ועדיין מצליח להכניס את המלודיות הקטנות האלה כדי שלא תחשוב שאתה נסחף בים של דיסטורשן אל עבר הלא ידוע בלי גלגל הצלה. כל זאת בפחות מ-30 דקות של מרתון קיצוני ואלים של מוסיקה ברוטאלית שנגמר בדיוק לפני שאמרת לעצמך שיותר מדי מזה והמוח שלך יימס – ועדיין נשאר לך טעם של "מאיפה אני משיג כזה עוד". Archspire לוקחים בגאווה את נס הז'אנר השנה, אחרי תחרות עיקשת וקשה עם Artificial Brain שיותר מעדיפים לקחת את ה-Technical Brutal Death Metal שלהם לכיוונים סטייל Gorguts, בעוד ש-Relentless Mutation נמצא בגאון כיורש מתאים לתוכנית העבודה המכשפת של Dying Fetus ו-Origin. טכני כמו מדע טילים, ברוטאלי כמו הגהנום, ועם זאת קליט, כובש ומצוין.
Unleash The Archers – Apex
זה נכון – הכנסתי להקת Power Metal אל הפירוט הרחב שלי על אלבומי השנה. האמת שהשנה ה-Power Metal באמת שיחק אותה – היו המון אלבומים – של להקות צעירות ולהקות ותיקות – שהחזירו כבוד אבוד לז'אנר שלא רק נדמה כחבוט והגנרי ביותר תחת המטרייה המטאלית – אלא גם מאז ומתמיד החזיק סוג מסוים של מסורת ספק מעליבה וספק מלאת-גאווה בהיותו שומר הגחלת של מה שמבחינתו המטאל צריך להיות. אבל עם הזמן גם הקפאון המוסיקלי הזה השתחרר, אי שם לפני 15 שנים כבר עם להקות כמו 3 Inches Of Blood – וכעת סצינת ה-Power Metal, במיוחד בקנדה, מראה ריויזייה מצוינת. בראש החזית הזו עומדת Unleash The Archers, שהכינו אלבום קונספט סיפורי ויפהפה על דמות אלוהית אימהית שבאה לחסל את ארבעת בניה אשר בהעדרה מעל פני האדמה הפכו לדמויות מפתח בעולם שלה, למרות שהם והיא יודעים כולם שדמם ומותם הוא מה שמקנה לה חיי אלמוות. בסיפור מעוות של אם המחסלת את בניה בזה אחר זה, ועם שירים מצוינים כמו The Matriach ו-Cleanse The Bloodline עד כדי שיר הנושא המצוין בסופו של האלבום – ממש ניתן להרגיש שמדובר ביצירה יוצאת דופן בשמי הז'אנר, מבחינה קונספטואלית כמו שמבחינה מוסיקלית. הלהקה לא בוחלת להתערבב ברעיונות טיפה יותר כבדים (כיאה לסצינת המטאל של ונקובר ממנה הם באו) ממה שהז'אנר מרשה, ועם זאת מספרים סיפור שכל מהותו הוא על הקיפאון של רעיונות אלמותיים והספק הענק שרובץ בלב כולנו האם נמאס לנו לשמוע משהו ישן פעם אחר פעם לעומת כמה סיכוי אנחנו באמת מסוגלים לתת לשינויים בחיינו האומנותיים כאשר אנחנו מזדקנים. אלבום שפוגע בכל רובד, בין אם אתה חובב הז'אנר או לא, ואם אתה לא – זה כנראה יהיה האלבום שעליו תיגש להמליץ בתור היצירה שאולי תפתח לאחרים את האופקים לתוך נבכי ה-Power Metal המודרני.
אלבומים נוספים:
Spirit Adrift – Curse of Conception
Persefone – Aathma
Mors Principium Est – Embers Of A Dying World
Byzantine – The Cicada Tree
Lich King – The Omniclasm
Code Orange – Forever
The Faceless – In Becoming A Ghost
דני ארם
KREATOR – Gods of Violence
אם יש להקה שהולכת ומשתבחת עם השנים זו קריאטור. האלבום הזה ממשיך את הקו הברור של הלהקה ולוקח צעד קדימה מקודמו המצוין Phantom Antichrist. אז בגדול, אין שם משהו חדש שקריאטור לא עשו בעבר, אבל את מה שקריאטור כן עושים, הם משפרים מאלבום לאלבום. יש שם ריפים סוחפים שעושים חשק לנגן ת'ראש ומגובים בתיפוף מדויק ומהיר. מעל לכל זה יש מלודיות נהדרות של גיטרות שהופכות את הכל למלודי ונעים לאוזן. מילה צווח עם הרבה להט את הנושאים החברתיים שהופכים את האלבום לרלוונטי ויותר מעניין מסתם איזה סיפור על דרקון או שטן אקראי. ומעל הכל, אנרגיה מטורפת. אז ב 2017 , אחרי 4 עשורים של ת'ראש וכשנדמה לי שהת'ראש ממש מיצה את עצמו, באים קריאטור ומראים לכולם איך עושים את זה כמו שצריך.
The Haunted – Strength in Numbers
והנה עוד להקת מלודיק דת' מטאל משבדיה שעושה את זה כמו שצריך. לרוב מלודיק אולד סקול כמו בשיר הנושא, אבל עם נגיעות קטנות של השפעות מודרניות, כמו הגרוב ב Preachers of Death ולפעמים אולד סקול ת'ראש סלייר סטייל. באופן כללי יש פה הרבה יותר אמינות ואגרסיביות בשירים ובנגינה. הריפים נשארים וגורמים לך לרצות לזוז או לשבור משהו. המלודיה מרוככת מספיק כדי לייצר פזמונים קליטים, והסולואים פה פשוט יפיפים. שיתוף הפעולה בין אולה אנגלונד ופטריק יינסן מתחיל להניב פירות ולהישמע טבעי. ואסור לשכוח את החשוב מכל, הגראול נשמע עוצמתי, מלא חיוניות ואנרגטי במיוחד.
Andy James – Exodus
האלבום הרביעי של הגיטריסט הבריטי. אנדי הוא טיפוס מוכשר במיוחד וגיטריסט מעולה, אבל בסך הכל לא מצליח להתעלות פה אל מעבר לאלבום נעים לשמיעה עם נגינה מעולה. אפשר לשמוע אותו לוקח מהרבה סגנונות בז'אנר ממטאלקור, מלודיק דת' ועד גרוב כשבכל שיר תבוא מלודיה נעימה שהופכת את האלבום לקל מאוד לשמיעה.
Alluvial – The Deep Longing for Annihilation
הפרויקט האינסטרומנטלי הזה של קית' מרוו ווס הוך כולל הופעת אורח של ג'ף לומיס ולא ממש הצלחתי לגלות מי עוד מנגן שם (אם בכלל). כ 52 דקות של מוזיקה מנוכרת כועסת ואפלה. כתובה ומנוגנת נפלא וקשה למקם אותה תחת ז'אנר ספציפי במטאל. היעדר lead של שירה או גיטרה ברוב השירים תורם לתחושת הניכור מהמוסיקה. אז אפשר להניח שזו הייתה כוונת היוצרים אבל התוצאה המוזיקלית פה היא מוזיקה שמתקשה לפעמים להתעלות מעל למוזיקת רקע נהדרת. אין פה את האנרגיות המטורפות של Conquering Dystopia ובטח לא את ההובלה הפנומנלית של לומיס או את התיפוף הלא אנושי של אלכס רודינגר, אבל שומעים את השורשים המשותפים של שני הפרויקטים ובחלקים היותר אגרסיביים הדימיון מתקרב.
Leprous – Malina
במלינה לפרוס ממשיכים לייצר את נישה מוזיקלית אישית ומחדדים את הסגנון הייחודי שלהם. יש באלבום הזה דמיון רב לאלבום המופלא The Congregation שקדם למלינה, כמו בהרגשת הניכור והעצבות שהאלבום מעביר. אבל ההרגשה היא שמלינה הוא אלבום עדין יותר. הכבדות שלו מתונה יותר ונקייה יותר. זה סוג האלבומים שיגרמו לרוב המטאליסטים לשלוף מיד את מד המטאל, ומד המטאל שלי בהחלט מראה פה אינדיקציות שנמצאות בתחום האפור. לפרוס עושים פה שימוש נרחב באלמנטים מעניינים כמו כיוונים נמוכים, ריפים מסוימים של הגיטרות או תיפוף שברגעים מסוימים לוקח אלמנטים של מטאל, אבל שאר המוזיקה שואבת השראה מהרבה מקומות אחרים. גם החלק הפרוגרסיבי של הלהקה נשאר כשהיה. הוא שם וכתוב כך שהוא משתלב במוזיקה בטבעיות כזו שכמעט ולא שמים לב לתחכום. כל זה לא מוריד מהאיכות של האלבום, הוא מעולה, וכמו בקודמו החיבור הרגשי אליו הוא מיידי. המלודיות חזקות כתמיד והריתם סקשן של הלהקה הזאת פשוט מופלא. איינר הוא זמר בחסד עליון מהסוג שתמיד נשמע אינטימי ואמיתי ולוקח אותך עמוק אל תוך עולמו הפנימי.
Soen – Lykaia
האלבום השלישי של הלהקה שהרבה מתייחסים אליה כ TOOL LIGHT, נפתח בשיר שלגמרי יכול היה להיות של אופת', קטע. אבל ברצינות לרגע, האלבום הזה של סואן, שלוקח הרבה משני העולמות של טול ואופת' גם יחד, הוא אחלה אחלה אלבום. בתור התחלה, השירים יפים ממש, זורמים ונבנים נהדר. אפשר ממש להרגיש את הסיפור שמאחורי השיר. חוץ מזה, נגינת כל חברי הלהקה פשוט נהדרת. הם אולי שואלים אלמנטים מלהקות אחרות אבל הם ממש לא מחקים אותם. הם נגנים טובים מספיק ובוגרים דיים כדי לייצר סאונד מקורי. דווקא היכולת שלהם לשלב בצורה מופלאה אלמנטים מגדולי הז'אנר (שימו לב לשיר Lucidity שהוא פינק פלוידי למהדרין), באה לי טוב. ואם נהיה לרגע כנים עם עצמנו, לא יהיה עוד אלבום של טול. ואם יהיה אחד כזה הוא יהיה חרא. אז זה הכי קרוב שתגיעו.
Mutoid Man – War Moans
זה בא לי בהפתעה כי לא הייתי מודע לקיום שלהם ושל הלהקות שמהם באו בכלל, וגם זה לא הסגנון שאני בדרך כלל טובל בו. אבל מה שיש פה זה איזה מש אפ בלתי אפשרי בין הארדקור מטאל קור ת'ראש, פרוג והבי מטאל. I Shit you not. וזה עובד מעולה. מלא מלא אנרגיה של מטאל מלא הורמונים ופרוע. שירה "נקייה" בגישת הארדקור\מטאלקור אין יור פייס ומלא אטיטיוד. מתחת יש ריפים של סלייר במורכבות של פרוגרסיב מטאל וכשיש סולואים הם פשוט מפתיעים בכמה הם טובים. סטיבן ברודסקי הוא לגמרי הגיטריסט הכי טוב שלא הכרתי השנה. כל הריתם סקשן טייט ונשמע מאוד פשוט וישיר, אבל הוא ממש לא.
מתן קדר
Kreator – Gods Of Violence
אחרי קריירה בת יותר מ-30 שנה, בה עברה הלהקה דרך ארוכה, מציגה קריאייטור את ההוצאה המלודית ביותר שלהם עד כה. האלבום רצוף בשירי ת'ראש מהירים ואגרסיביים לצד שירים סבלניים יותר, הימנונים במידה הנכונה, עם הליריקה המלחמתית שכבר למדנו להכיר מהלהקה. השיר שבלט לי אישית יותר מכולם הוא Hail to the hordes, המנון מטאל מלודי יפייפה המחבר את קהילת המטאל בעולם ומצליח גם ב-2017 להחזיר אותנו לימים שהרגשנו שכולנו חלק ממשהו נהדר.
Ex Deo – The Immortal Wars
החבורה הקנדית מביאה את האלבום השלישי שלה, משימה לא פשוט שכן הוטלה על כתפי האלבום הזה משימה קשה במיוחד – לעמוד ברף הגבוה (מאוד) שהציבו שני האלבומים הקודמים. להקת הדת' המלודית לקחה על עצמה להביא את הסגנון האפי שלה צעד אחד קדימה והצליחה ליצור אלבום שכולו עלילה מותחת ומלאת סיפורים מימי הקיסרים הרומאים.
Belphegor – Totenritual
הלהקה האוסטרית חוזרת אחרי 3 שנים מטלטלות, ומוסיפה לרפרטואר הארוך שלה תשעה שירי בלאקנד דת' מצוינים נוספים. עם נגינה אגרסיבית כתמיד, סאונד מצוין, ליריקה המחברת בין השטן וסאדו-מאזו ונשארת אחת הלהקות הבולטות בז'אנר. למי שלא מכיר את הלהקה – צפו למתקפת תופים אגרסיבית ועבודה ווקאלית מהאיכותיות ביותר שקיימות היום באקסטרים מטאל.
אלבומים נוספים:
Cannibal Corpse – Red Before Black
Morbid Angel – Kingdoms Disdained
Ad Cinerem – Shadows of Doubt
The Monolith Deathcult – Versus 1
King Of Asgard – taudr
Cavalera Conspiracy – Psychosis
Body Count – Bloodlust
עדי כהן
Pain of Salvation – In The Passing Light of Day
האלבום המצופה של להקת הפרוגרסיב השוודית התקבל באהדה רבה, כך מסתבר. כבר ידוע שמעריצי הלהקה הם כאלה שלא רואים בעיניים, אך יחד עם זאת נוצר קונצזנוס לגבי האלבום הזה, שאחרי שבירת הכלים של Scarsick והקו השונה (אך אהוד) שהביאו עימם צמד ה- Road Salt-ים, סוף סוף החזיר אותנו למקורות של האלבומים הראשונים. הוא מכיל מקצבים משוגעים, שירים שנעים בין פוזת ה״רוקסטאר״ שנדמה שהלהקה נהנית ממנה לאחרונה לבין אומללות בית החולים ש- Daniel Gildenlow חווה באותה תקופה בה נכתב, וגם אם לעתים קשה להתחבר לסצנה שהוא מראה לנו, עדיין אי אפשר להתכחש לכנות הנוטפת ממנו. האלבום אמנם גם לווה באקורד צורם כשהגיטריסט החדש יחסית Ragnar Solberg הוציא עימו לא מעט כביסה מלוכלכת כשעזב או הועזב כמה חודשים אחרי יציאתו, אך הלהקה והמעריצים התגברו על כך בזריזות בגיוס מחדש של הגיטריסט המיתולוגי Johan Hallgren. עוד צעד לכיוון חזרה למקורות של תקופת Remedy Lane ו- The Perfect Element? אני אישית חורשת על האלבום הזה בלי סוף – אם כי בניגוד לסטטיסטיקה האישית שלי איתם, הוא דווקא לא גרם לי לבכות.
Adagio – Life
הלהקה הצרפתית היתה שם גם בתקופה שבה כולם חיפשו פרוגרסיב מגניב סטייל סימפוני איקס שבדיוק פרצו וחצו את גבולות הז׳אנר. אך מאז Domination שקיבל תגובות חמות ברחבי העולם הלהקה נעלמה לה פתאום. היו כמה גישושים והכרזה לא-רשמית על Kelly Carpenter, הקול שמאחורי פרויקטי עבר כמו (Beyond Twilight, Darkology, Outworld) כסולן, אבל השנים חלפו וכלום לא קרה. עד שפתאום התגלה שהלהקה אכן הוציאה אלבום נוסף בשושו ממש לאחרונה. למרות שאני עוקבת אחרי חלק מחבריהם בפייסבוק נאלצתי לגלות עובדה זו כבדרך אגב מויקיפדיה ולא ברור מדוע העניין הוא סוד כמוס כי מדובר באלבום מדהים, אינטילגנטי ומופק לעילא. עם Kelly על המיקרופון אי אפשר באמת לטעות, אבל כאן הוא מבריק במיוחד ומציג צבעים אפלים יותר מהצלילים הגבוהים והחדים שמאפיינים אותו בדרך כלל. בשילוב עם ריפים שגורמים לי לתפוס את הראש ולהגיד ״וואו״ ולחנים שמצליחים להיות גם חכמים מוזיקלית וגם שוברי לבבות ותחושת סיפוריות חזקה ותיאטרלית, אני מכריזה על האלבום הזה לא רק כטוב ביותר של Adagio עד היום (שאם נודה באמת, עד לנקודה זו תמיד היה חסר לי בהם משהו), אלא גם כאחד האלבומים הטובים ביותר של השנים האחרונות.
Anubis Gate – Covered in Black
כשהקשבתי ל- Covered in Black הרגשתי תחושת התעלות שכבר מזמן לא הרגשתי. אמנם Anubis Gate הדנים אף פעם לא מאכזבים אותי, אבל היה כאן משהו אחר שמבחינתי התעלה על כל ההוצאות שלהם עד כה. הוא מכיל לחנים מבריקים, שירה נעימה ושמימית לעתים, וסערה של גיטרות שעליהן בעצם נבנה הכל, אך עם זאת מצליח לשמר אווירה אפלה ושחורה כשם האלבום. גם בלי לדעת מראש אני מיד מזהה את פועלו של Jacob Hansen יקירי משכבר הימים, כזה שאלוף בלתת ללהקות מלודיות פרוגרסיביות סאונד בועט ושובר קירות, והסאונד המלא והנפלא הזה, כמו גם שיתוף הפעולה, הוא כבר חלק בלתי נפרד מ- Anubis Gate. היצירתיות נשפכת כאן ומשנה כיוון כל פעם כשהתרגלת לרעיון, אם אלו ליינים אלקטרוניים או אקפלה מפתיעה, סולו מרגש או שינוי קצב בנקודה הנכונה – זה תמיד בדיוק התבלין שאני צריכה בשביל לעוף. ניסיון השנים ניכרות בהרכב הזה המורכב משועלי קרבות ותיקים שגם אם לא פרצו את הזירה הסקנדינבית עדיין, הם לגמרי ברמה הבינלאומית. Covered in Black הוא אלבום מיוחד מאוד שעוד יש לי לחפור בו לא מעט, אך כבר עכשיו אני יכולה להגיד שליבי מחסיר פעימה פעם בשיר בממוצע.
אלבומים נוספים:
Subterranean Masquerade – Vagabond
Adrenaline Mob – We the People
Battle Beast – Bringer of Pain
Threshold – Legends of the Shires
Firewind – Immortals
Diablo Swing Orchestra – Pacifisticuffs
Iced Earth – Incorruptible
יאיר אבלסון
Labyrinth – Architecture of a God
אני אוהב פאוור, והאלבום הזה של Labyrinth נותן לי פאוור. אלבומה השמיני של הלהקה האיטלקית הזו (אם נוציא כמה EPים מהחשבון) ממשיך קו של פאוור קלאסי, בסגנון Rhapsody of Fire , סגנון שאני מאוד מתחבר אליו באופן אישי. המלודיות קולחות, הריפים מהירים ועוצמתים והסולואים שלהם כיפיים לשמיעה וכמובן, לאייר גיטר. מבחינתי מדובר באחד מאלבומי הפאוור היותר מוצלחים של השנה. שיר מועדף – Stardust and ashes. שיר שלא אהבתי – Those days.
Wintersun – The Forest Seasons
האלבום האחרון של Wintersun לא מראה עדיין את התמורות שחלו בלהקה, אבל הוא בהחלט המוצלח ביותר שלהם עד כה בעיניי. הביטים מצויינים, אהבתי את הליריקה וגם אחרי השמיעה החמישית ברצף המשכתי לגלות רבדים במלודיות. בהחלט אחד האלבומים המומלצים של השנה בעבורי.
Oranssi Pazuzu – Kevät / Värimyrsky
לא, אני לא שומע דברים כאלה בדרך כלל. מטאל שחור משחור, פסיכודאלי בטירוף, מוזר. אבל כששמעתי את הEP הקצר הזה של Oranssi Pazuzu קיבלתי משהו שונה לחלוטין. כלומר, השם לא בדיוק מגלה את התוכן. חשבתי שאשמע משהו היספטרי ובמקום זה קיבלתי משהו שונה לחלוטין. התגובה הראשונה שלי היתה "מה זה?" . דקה מאוחר יותר אמרתי "מעניין". ומאוחר יותר פשוט נפלה לי הלסת. שמעתי אותו כמה פעמים ברצף (בכל זאת, EP, לא גוזל הרבה זמן) ובכל פעם חשבתי אותו דבר. "וואו". זה פשוט לקח לי את המוח למקום אחר. וזה לא קורה הרבה (אלא אם שכחתי את הריטלין שלי באותו בוקר). ה EP הזה מרענן מאוד לדעתי, אפילו בתור מי שרוב זמן אוזנו לא נסוב סביב התחום הספציפי הזה. קחו לכם את ה-16 דקות הללו כדי לבדוק אותו, תראו שתגידו כמוני – "וואו".
רועי דגני
The Chasm – A Conscious Creation from the Isolated Domain: Phase I
הרכב הדת' מטאל המקסיקני The Chasm מתקיים מתחת לרדאר כבר מ-1992, והיה אחראי ללא פחות משבעה אלבומים מלאים שכל אחד מהם הוא סוג של יצירת מופת בפני עצמו. עם הזמן הצטמצם ההרכב לצמד, שכולל את Daniel Corchado – המוח מאחורי ההרכב והנגן העיקרי בו, כשלצדו המתופף Antonio León. שמונה שנים ארוכות חלפו מאז אלבומם האחרון, "Farseeing the Paranormal Abysm" שדרכו נחשף לראשונה עבדכם הנאמן לפועלו של ההרכב, והשנה בשעה טובה שחררו השניים אלבום חדש. באלבומם האחרון החליטו הצמד לזנוח סופית את הקולות (מגמה שהחלה בהדרגה בשני האלבומים הקודמים) – כשהתוצאה היא 11 רצועות, ממוספרות באמצעות ספרות רומיות ומחולקות לפרקים, אשר לוקחות את המאזין למסע מטלטל ומרתק אל התהום האפלה של The Chasm, החמושים בסאונד מלוכלך וביכולות נגינה גבוהות – מבלי "לחטוא" באובר-טכניקה. חרף נאמנותו של ההרכב לשורשי האולדסקול שלו, מדובר בלהקה שחוותה התפתחות והתעצבות מתקופה לתקופה, והתעוזה האינסטרומנטלית של "A Conscious Creation" היא נכון לעכשיו הקליימקס. היעדר הקולות מציב את התמהיל של גיטרות-בס-תופים בפרונט ומאפשר להסחף עם המוסיקה למחוזות שאינם מוגבלים על ידי מילים. "A Conscious Creation" הוא סוג של עוף מוזר בנוף הדת' מטאל העכשווי, אך החוויה שבהאזנה לו היא לא פחות ממדהימה.
Sorcerer – The Crowning of the Fire King
לצד להקות בעלות מוניטין מכובד דוגמת Cannibal Corpse ו-The Black Dahlia Murder, נוטה חברת התקליטים הידועה Metal Blade Records להחתים בשנים האחרונות לא מעט הרכבים רעננים ומבטיחים שנשלפו הישר מהמחתרת, שחלקם צירפו את הוצאותיהן לקטלוג של החברה כבר השנה – דוגמת Execration ו-Cripper. לעומתן, הסיפור של Sorcerer קצת שונה, ומזכיר דווקא את זה של Pagan Altar הבריטית: מדובר בלהקת דום שהתקיימה במקור בין השנים 1988-1992, שחותמה הסתכם בשני דמואים בלבד טרם התפרקותה. בשנת 2004 שוחרר אוסף של שיריה מתוך הדמואים בהוצאה מוגבלת על גבי תקליט "12, שגרר בהמשך את איחוד הלהקה כשש שנים לאחר מכן ובסופו של דבר את הולדת אלבום הבכורה "In the Shadow of the Inverted Cross" לפני כשנתיים. חברי Sorcerer מתמקדים ספציפית בדום מטאל אפי, המזכיר להקות דוגמת Candlemass, Solitude Aeturnus ו-Witchfinder General. למרות הסגנון המסורתי והותק הרב – Sorcerer נשמעים עדכניים ורעננים מתמיד. אלבומם השני כולל עבודת גיטרות עוצמתית וכבדה מחד אך מלודית, סוחפת וקליטה מאידך של שני הגיטריסטים שצורפו ללהקה עם שובה, Peter Hallgren ו- Kristian Niemann (לשעבר חבר בלהקת Therion הנודעת). עם זאת, הדובדבן שבקצפת ניצב שם בדמותו של הסולן Anders Engberg, שיכולותיו המרשימות והכריזמה הווקאלית שלו לא נופלות מאלו של Messiah Marcolin האגדי בכבודו ובעצמו. אף על פי שהדום מטאל זוכה לייצוג מכובד בעת העכשווית על שלל תתי-הז'אנרים שבו – דווקא הדום האפי הקלאסי נותר לעתים חבוי אל הכלים, ואלבום מופת כמו זה של Sorcerer, לצד " Doom Decimation " של Procession עמו הוא חולק רשימה זו, הם בדיוק מה שהיה דרוש כדי להצעיד אותו קדימה. למי שהיה ספק – שנת 2017 היא לחלוטין שנת הדום.
Malokarpatan – Nordkarpatenland
כמה להקות בלאק מטאל סלובקיות אתם מכירים? ובכן, לאחרונה התוודעתי לאחת כזו. מדובר בהרכב בן כשלוש שנים בסך הכל, שבאמתחתו כבר שני אלבומים. "Nordkarpatenland" שראה אור באוקטובר האחרון נמנה על האלבומים המרתקים ביותר להם האזנתי השנה. האלבום כולל עשר רצועות המשלבות בין בלאק מטאל כבד וחסר מעצורים לפולקלור הסלובקי, תוך שימוש בכלי נשיפה לצד ריפים מנסרים ואחרים מושפעי-Maiden למיניהם מבלי לחטוא לרגע בקלישאתיות המצועצעת של מרבית הפולק מטאל הפופולארי כיום. למעשה, המוסיקה של Malokarpatan נשמעת כמו אחד מהתוצרים האותנטיים ביותר ששמעתי לאחרונה בז'אנר. נהמותיו הצרודות של Temnohor מזכירות יותר את הגל הראשון של הבלאק מטאל יותר מאשר את הצווחות הגבוהות שמאפיינות את גלגוליו המאוחרים יותר של הסגנון, ואף על פי כן משתלבות באופן טבעי לחלוטין באותו השיר עם סמפלים, קלידים וסינטיסייזרים. גדולתה של הלהקה עצמה, ובפרט של הגיטריסט וכותב השירים שלה As, הוא באופן בו היא שואבת אותך אל תוך המיתוסים המקומיים גם מבלי להבין כלל את השפה. שלא תבינו לא נכון – "Nordkarpatenland" אינו אלבום פשוט להאזנה, ולא כזה המיועד לכל אחד. הוא רחוק מלהשתבץ כעוד אלבום גנרי וחסר ייחודיות, אך עדיין בעל שורשים הנטועים עמוק ביסודות הז'אנר. כל אלו ועוד הופכים אותו ליותר מראוי לרשימת אלבומי השנה שלי.
Gwar – The Blood of Gods
לא מעט תהפוכות עברו על להקת Gwar בשלושת השנים שחלפו מאז מותו של סולן הלהקה ומנהיגה, Dave Brockie, הלוא הוא Oderus Urungus האימתני. לפרקים עתיד הלהקה נראה מעט לוט בערפל. כל זאת לא הפריע לה לשחרר את "The Blood of Gods", שמהווה הוכחה חקוקה בסלע ש-Gwar כאן כדי להשאר. אף על פי שרבים מתקשים לקחת ברצינות את הלהקה ובצדק (ככלות הכל, חבריה מחופשים למפלצות חלל עם הופעות עתירות אביזרי במה ושאר ירקות), "The Blood of Gods" מציג את יכולותיו המוסיקליות השופעות של ההרכב, שלצד שלל פרובוקציות, אווירה קומית ודם מזויף הנחית ב-2017 יצירה שמצטרפת לרפרטואר מכובד. אם Battle Maximus, אלבומה הקודם (והאחרון עם Oderus) היה יותר כבד ו-straightforward בהווייתו, "The Blood of Gods" לוקח פניות שונות בכל שיר ושיר. הוא נפתח עם אופוס סוחף בן מעל ל-7 דקות העונה לשם "War on GWAR" ממשיך עם שירי רוק המנוניים דוגמת "I'll Be Your Monster" והארדקור פאנק לפנים עם " Fuck This Place" ואף נחתם עם קאבר מעולה ל-"If You Want Blood (You Got It)" של AC/DC. גם נשיא ארה"ב הנוכחי טראמפ לא נשכח שם, וזוכה להתייחסות בשיר "El Presidente" שבו כלל חברי ההרכב לוקחים חלק בשירה ומבהירים כי הם אינם מתומכיו הנלהבים של הנשיא, בלשון המעטה. ראוי לציין כי סולן הלהקה הנוכחי, העונה לכינוי Blothar, אינו מתקרב לכריזמה החצופה של Oderus (מה שייתכן ומסביר מדוע בתחילה חלק במה עם הסולנית Vulvatron שעזבה את הלהקה לאחר כשנה בלבד), ובכל זאת, "The Blood of Gods" הוא חתיכת אלבום מרשים, בועט, בלתי צפוי ובעיקר מהנה – שמאגד מכל הבא ליד תחת החותם המוסיקלי המפלצתי שנקרא Gwar – וכל האזנה לו היא הנאה צרופה.
אלבומים נוספים:
Venenum – Trance of Death
Vallenfyre – Fear Those Who Fear Him
Bell Witch – Mirror Reaper
Lying Figures – The Abstract Escape
Paradise Lost – Medusa
Procession – Doom Decimation
Sikth – The Future in Whose Eyes?
Pryapisme – Diabolicus Felinae Pandemonium
Living Colour – Shade
Evil Invaders – Feed Me Violence
Lich King – The Omniclasm
Vulture – The Guillotine
Pain Of Salvation – In the Passing Light of Day
Deep Purple – infinite