משפחה ורוע בסרטיו של רוב זומבי

רבים מכירים את רוב זומבי כפליט מלהקת האינדסטריאל רוק\מטאל המצליחה White Zombie שפצח בקריירת סולו אחרי התפרקות הלהקה. מבחינת הליריקה אפשר היה להבין שזומבי תמיד היה מושפע מסרטי אימה ישנים (White Zombie הוא סרט אימה זניח משנות השלושית המוקדמות שנחשב לסרט הזומבים הראשון). שנתיים לאחר יציאת אלבום הסולו השני של זומבי, The Sinister Urge, יצא סרט שזומבי כתב וביים שהתבסס על השיר "House of 1000 Corpses" מאותו אלבום. וכך, "בית אלף הגופות" היה אמנם סרט אימה קטן מידות שלא זכה לפרסום גדול, אבל הצליח להגיע למעמד של קאלט בקרב חובבי האימה הכבדים.

"בית אלף הגופות" סיפר על חבורה של צעירים שנקלעים לבית של משפחה באזור מבודד בדרום ארצות-הברית שמנהלת מופע שוליים בו המשפחה משחזרת את פועלם של הרוצחים הסדרתיים המפורסמים. במהרה החבורה מוצאת את עצמה כחלק מהמופע, אבל בתור חלק מהמוצגים עצמם. בבסיס המשפחה נמצאים האח והאחות אוטיס ובייבי (המגולמת ע"י שרי מון זומבי, אשתו של רוב זומבי) וקפטן ספולדינג הליצן, שהוא חבר קרוב של המשפחה שעוזר להם לנהל את מופע השוליים שלהם. הסרט מדגיש את התמה המשפחתית ואת הרוע המוחלט שעומד במרכז התא המשפחתי המעוות. ההשפעה של הסרט היתה מזערית כיוון שהוא לא באמת עסק לעומק בנושאים שהוא העלה. הסרט היה צ'יזי ומיושן כמחווה לתקופות קדומות יותר בז'אנר. היוצרות התהפכו עם היציאה של "דחויי השטן" (באנגלית- "The Devil's Rejects") שנתיים מאוחר יותר.

הסרט זכה לשבחים וזומבי הוכתר כגאון בתחום האימה במסגרת טקס ה- Scream Awards, מעין אוסקר אלטרנטיבי לכל מה שמפחיד. ב"דחויי השטן", זומבי טווה סרט אימה עמוק, מרגש ומזעזע. הסרט משמש כהמשך של "בית אלף הגופות" והוא מתאר פשיטה של כוח המשטרה על הבית של משפחת הרוצחים ואת הימלטותם של אוטיס, בייבי וקפטן ספולדינג לאחר שהשאר נתפסו. בזמן שהם בורחים, השלישיה הזדונית לא נמנעת מלפגוע בעוברי אורח בעוד המצוד מתנהל אחריהם. מוטיב הרוע הטהור חוזר לדיון. במהלך הסרט אנו עדים לשידורי טלוויזיה בהם ניתן לראות תוכניות אירוח שמתעסקות בצמיחת כתות שטניות שמולידות רוצחים סדרתיים הסוגדים לשטן. משפחת הרוצחים כפי שהיא מוצגת בסרט חופפת למשפחת מנסון הידועה לשמצה והיא לגמרי מופשטת מתכונות אנושיות. זומבי העמיד במרכז הסרט את ערכי המשפחה האמריקאית. המשפחה נמצאת במהפך כוחות. בסרט הקודם הם היו אלה שזרעו טרור, ועכשיו הם נרדפים ומסתבר שהם נורא דואגים אחד לשני. האם הם מפלצתיים באמת? ואם כן, מה השתבש בדרך וכיצד הם שונים מאיתנו? הבימוי של זומבי הרבה יותר מחוספס וקודר בסרט הזה. הנאמנות שבני המשפחה המעוותת מפגינים זה כלפי זה מרגישה כנה ולא אחת מצאתי את עצמי מזדהה עם החבר'ה הרעים דווקא בגלל זה. עוד נקודה שנוגעים בה ב"דחויי השטן" היא התקשורת שמאדירה את הרוצחים על-ידי פרסומם והענקת כינויים קליטים למינהם, מוטיב שעוד יחזור אצל זומבי עם השנים.

נקפוץ כמה שנים לאחור. בסוף שנות ה-70 יצא לו סרט שענה לשם (העברי והדי מזעזע) "ליל המסיכות", או בקיצור האלווין, שבוים בידי אשף האימה ג'ון קרפנטר. האלווין המקורי היה סרט שהגדיר את תת-ז'אנר סרטי הסלאשרים, אותם סרטים שבמרכזם עומדת דמות רצחנית בלתי נשלטת. הסרט היה מהפכני בזמנו. הסצינה הראשונה בסרט מראה לנו את מייקל מאיירס, פוחז בן עשר שרוצח את אחותו. הסצינה צולמה דרך עיניו של מייקל והציצו לנו מבט קרוב מתמיד על סצינת הרצח. לרגע אחד, כולנו היינו הרוצח. השנים חלפו ומייקל ברח מבית הכלא הפסיכיאטרי בו הוא אושפז וחזר לעיירת הולדתו כדי להמשיך את מסע הרציחות שלו. הסרט עצמו היווה ביקורת על הנוער המרדני של אותה תקופה. בני הנוער שבסרט נשחטו בעיקר בגלל הוללות מינית ועישון סמים. מאוחר יותר התברר שאחותו האובדת של מייקל מתגוררת באותה עיירה. וכאן רוב זומבי נכנס לתמונה.

ב-2007 יצא הרימייק של זומבי להאלווין. הסרט נפתח בהצגה של המשפחה שממנה הגיע מייקל הקטן: אבא מתעלל, אמא חשפנית (שוב שרי מון זומבי), אחות גדולה שמקיימת יחסי מין מזדמנים ואחות קטנה שהרגע נולדה. בליל האלווין מייקל רוצח את אחותו הגדולה ואת אביו. הוא מאושפז במוסד לחולי נפש ומטופל בידי דוקטור לומיס (אנדי מקדואל, ששיחק את אלכס ב"התפוז המכני"). אך לומיס לא מצליח לברר מה פשר הנסיגה הנפשית של מייקל הצעיר ואת האובססיה שלו למסיכות ולהסתרת פניו. לאחר כ-15 שנים, לומיס מתייאש ועוזב את מייקל. בסופו של דבר מייקל בורח מהמוסד וחוזר לעיירת הולדתו כדי למצוא את אחותו הקטנה. רוב זומבי עשה הרבה מטעמים מקשרי המשפחה בין מייקל לאחותו הצעירה לורי שהוצגו בצורה רופפת בסרט ההמשך לסרט המקורי. ההתדרדרות במצב של מייקל מתרחשת בצורה אמינה ומזעזעת. חלק זה של הסרט מעלה שאלות נוספות, ונכנס לטריטוריה חדשה עבור זומבי- החקר של מקור הרוע. האם הרוע הוא משהו שעובר בתורשה או משהו נרכש מהסביבה? כאמור, הרוע בהאלווין הוא אותו רוע מוחלט, סדיסטי ולא מתפשר בדומה לשני סרטיו הקודמים של זומבי.

מייקל מאיירס של רוב זומבי הוא דמות מאיימת שלא מעניקה חנינה והעובדה שהוא אילם ואי אפשר לדבר איתו (בניגוד למשפחת הרוצחים מ"בית אלף הגופות" ו"דחויי השטן") מעצימה את רמת הפחד. הוא רוע שאי אפשר לשאת ולתת איתו. בסופו של דבר רוב זומבי מגיע לאותו חלק בו מייקל חוזר לעיירה. מהר מאד לורי הופכת מנערה תיכוניסטית טיפוסית למישהי שחייבת להפעיל את האינסטינקטים החייתיים שלה כדי לשרוד. לורי עוברת מהפך- היא נהיית אלימה כדי להלחם ברוע שרודף אותה. מוטיב כלי התקשורת חוזר כאן, בדמותו של דוקטור לומיס שמחליט לכתוב ספר על שנות היכרותו עם מייקל (ועל כך עוד בהמשך). הרימייק לסרט ההמשך של האלווין מתחיל בצורה דומה להמשך המקורי: לורי מתעוררת בבית החולים לאחר שניזוקה ממייקל בסרט הקודם אך מתברר שמייקל לא נתפס והוא מצא את דרכו לבית החולים וכעת רודף אותה. בסרט של זומבי לורי מתעוררת מהחלום בבית החולים ומגלה שהיא חיה שנתיים אחרי המקרה שבו מייקל חזר לעיירת הולדתו ומאז התקרית לא נתפס (ובכך זומבי מתנתק מהסרט המקורי).

הסרט של זומבי בוחן את חייה של לורי ומראה לנו איך היא מנסה להתמודד עם הקשיים לאחר שהיא התוודעה למראות המזעזעים מהסרט הקודם. עם הזמן לורי מפתחת בעיות נפשיות שהיו קיימות גם אצל מייקל. זומבי חושף לנו לאן הוא נוטה בכל הקשור להאם הרוע הוא מולד או נרכש. והתשובה של זומבי היא די מתחכמת, שכן מצד אחד הקרבה המשפחתית בין מייקל ללורי מצביעה על כך שהרוע הוא מולד, אך לורי חיה את חיי נעוריה במשפחה מאמצת ולא נתקלה בקשיים עד שנחשפה לאלימות קשה בחייה. זומבי מראה לנו שמדובר בשילוב של שני הגורמים. מוטיב כלי התקשורת זוכה לביקורת הכי חזקה עד כה בדמותו של לומיס שכתב ספר המשך על מייקל ונהיה תאב פרסום שלא מסוגל לשים לב שהוא חי על חשבון טרגדיה של משפחות שלמות.

מוטיב המשפחה בא לידי שיאו בצורה מבריקה. אנו נחשפים למוחו של מייקל ולמה שהוא חושב ורואה בדמיון שלו. הוא רואה חזיונות בהם אמו מופיעה ודורשת שהוא יתאחד עם אחותו. במקביל, לורי חולמת סיוטים בהם מופיעים בני המשפחה האמיתית שלה. אותם קטעי חלומות והקטעים בהם אנו נכנסים לראש של מייקל הם גאוניים ורק בשבילם שווה לצפות בסרט. מדובר בממתק ויזואלי של ממש. הדרישה של המשפחה הביולוגית מתקשרת ישירות לסרטו האחרון של זומבי, "המכשפות מסיילם". גם בסרט זה הגיבורה הראשית נאלצת להתמודד עם כוחות זדוניים רק משום שהיא נצר לשושלת של ציידי מכשפות וכעת המכשפות ששרדו רוצות לגרום לה לשלם על חטאי אבותיה.

רוב זומבי פועל במגבלות של ז'אנר מאד צר אופקים שלא אחת עולה ממנו תחושת "הכל כבר נעשה", החל מרוחות רפאים ושאר יצורים על טבעיים וכלה ברוצחים מטורפים. הסרטים של רוב זומבי מצליחים לרגש ולזעזע. העומק שהוא מעניק לדמויות הרצחניות בסרטיו לא גורע מתחושת האימה שהם מהלכים עלינו וזה הישג לא מבוטל שמבסס אותו כאומן אימה שאפשר להזכיר בקלות לצד גדולים כמו ג'ון קרפנטר או ווס קרייבן.