Deliver the Galaxy – The Journey

אז עכשיו כ In Flames כבר לא עושים דת' מלודי – איזה מזל שיש הרכבים אחרים שעושים את זה עדיין, וטוב. פה מדובר בהרכב גרמני, שמבוסס על הכישורים של גיטריסט להקת הפולק מטאל Varg, שעושה In Flames קלאסים טוב יותר ממה שלהקת המקור עושה את זה היום.
דת' מלודי, מופק טוב מאד, עם ריפים משובחים והפקה פריכה, וקונפסט מדע בדיוני מגניב.
בהחלט מאלבומי הדת' המלודי החביבים ששמעתי בשנה האחרונה, וכזה שמצליח לעזור להתגבר קצת על הגעגועים ל In Flames של תקופת Whoracle שאינם כבר.


War Dogs -Die by My Sword

עוד הרכב שנולד בשנות ה 80 – לפחות מוזיקלית, כי אני מעריך שחברי הלהקה נולדו לפחות עשור לאחר מכן. הבי מטאל שנשלף מהתקליטים של הרכבי המטאל האירופאים של אמצע השמונים, מלודי וכבד – ועשוי טוב.
ההשפעות ברורות – קצת מיידן, קצת Manila Road, והכול תפור ביחד בדבק האולד-סקול.
הסולן לא יוצא דופן, והספרדיות שלו קצת משפריצה מהקול- אבל מוזיקלית הם ממש טובים, כולל גיטריסטים שעושים עבודה טובה עם מלודיות מעניינות. בגדול, לא הפתעת המאה -אבל הבי מטאל רטרו מוצלח לכל דבר.


Hysteria – Rock Police

חבורת צ'כים חביבה, שמסתבר שמנגנת ביחד מ 2013, ועושה הארד רוק אמריקאי מגניב, רק עם מבטא צ'כי קל. אבל לא משנה באיזה מבטא זה נעשה, הם עושים אחלה הארד רוק, מנגנים טובים, אווירה קלילה ורוקיסטית, ונגינה ממש מרשימה – במיוחד של הליד שלהם.
עטיפה קצת מטעה, יכולתם לדמיין שמדובר באלבום Thrash, אבל מוזיקלית זה הכי הארד רוק אמריקאי שאפשר להעלות על הדעת, כולל Slide Guitar וטקסטים שנשלפו ישר מספר הקלישאות של הז'אנר.


NighttraiN – Hell Central

אין הרבה יותר גרמני מההרכב הזה. כולל השירה והטקסטים הלא ממש גאוניים, אבל כמה שקל לאהוב את זה. מלודי וכבד, קיטשי וטוב.
העטיפה אולי נראית כמו עטיפה של אלבום Thrash, אבל בת'כלס מדובר פה על מטאל מלודי, הבי שנוגע אפילו בהארד רוק, עם סאונד די בסיסי – אבל זה מנוגן טוב ומגניב באוזן.
לחובבי Sinner וכל אותם הרכבי מטאל גרמניים שצפו להם בשנות ה 80 וה 90, זה אחלה דבר.


Hyborian – Volume II

כפי שניתן להסיק משם – אלבום שני, להרכב סטונר מטאל אמריקאי משובח זה. הכוונה פה לסטונר היא באופן שאני הכי אוהב – של מטאל מלודי מלודי ועוצמתי שמזכיר גם את Grand Magus השבדים. מטאל במובן הפחות מלוקק ומלוטש שלו – אלא יותר כבד ומחוספס.
החל משיר הפתיחה עם הריף החזק, השירה המלודית והליד החזק ברור שמדובר פה בהרכב שלא מסתפק בסאונד שנשמע כאילו עבר דרך פי הטבעת של מפיק מעשן באנג, אלא בגרסה הסטונרית של הבי מטאל – וזה עובד ממש טוב.
Stormbound היא שיר יותר בלאק סאבת'י, אבל עדיין מופק טוב, עם מלודיות חזקות – ושירה טובה, בקיצור – אם כבר סטונר, תנו לי סטונר כזה מתי שתרצו. מועמד מוביל לאחד מאלבומי השנה מבחינתי.


Gomorra – Hope for the Righteous

ההרכב השוויצרי הזה הרשים אותי לטובה עם ה EP החדש, והוא בדרכו גם אלבום חדש. הגיטריסט הוא הגיטריסט Damir Eskic, שמסתבר שמנגן היום ב Destruction כגיטריסט ליד – והוא עושה פה עבודה מדהימה, ווירטאוז של ממש. מוזיקלית מדובר ב Power/Thrash מלודי, מנוגן ומופק היטב, עם שירה מלודית חזקה – באופן כללי פינוק מסיבי לחובבי המטאל המלודי והכבד.
אם ככה הם נשמעים ב 3 שירים – אני מעריך שהאלבום האמיתי יהיה אחד הדברים היותר חזקים שיצאו השנה.


Razgate – After the Storm…The Fire

המדובר פה בהרכב Thrash איטלקי, לא חדש במיוחד – זה כבר אלבומם המלא השלישי – והם קיימים כמעט עשור, אבל מכיוון שכל אלבומיהם יצאו בלייבלים קטנים – לא יצא לי לשמוע אותם לפני, ואני חייב להגיד שהתרשמתי לטובה.
החל מקטע הפתיחה הקלאסי, המנוגן היטב, שמזכיר קטעי פתיחה אופיינים לאלבומי ה Thrash של שנות השמונים – ועד ל Rising Death שנותן ב Thrash בכל הכוח – יש תחושה של חזרה לימי השיא של הז'אנר, עם סאונד טוב אבל לא מלוטש או מודרני מידי, וריפים פשוטים אך כוחניים.
זה לא שונה מהרבה הרכבי Thrash עכשווים, אבל איך שהוא זה פשוט יותר טוב מהרוב. הריפים הטובים, השירה לא סתם צרחות אלא יותר ממוקדת ומזכירה הרכבים אמריקאים של שנות ה 80, על גבי זה יש לידים מלודים טובים, הם פשוט יותר מקצועיים במה שהם עושים מרוב ההרכבים הצעירים העכשוויים.


Outrage – Run Riot

אז מסתבר שהלהקה היפנית הזאת קיימת כבר 38 שנה. נחמד לגלות אותה סוף סוף. משהו כמו 15 אלבומים אחרי שהחלה דרכה – היא מוציאה אלבום חדש, שיוצא דווקא בסוג ב Universal סניף יפן. ללא ספק לא רליס קטן ברמה היפנית, אבל לי הם חדשים לגמרי – שזה רק מראה כמה ההבנה שלי במטאל שמגיע ביפן לא ממש מרשימה.
מוזיקלית זה אלבום שמשלב הבי מטאל מסורתי עם Thrash, מלודי, מנוגן טוב מאד, עם בס שמזכיר את הנגינה של סטיב האריס, מלודיות ווקאליות טובות – וסאונד טוב. האנגלית כצפוי לא מלהיבה, אבל גם לא מטרידה כמו בהרבה רליסים יפנים אחרים. בגדול? אחלה הבי מטאל, מלודי, כבד, ישר משנות השמונים – וממש כיפי להאזנה.
מסתבר שיש עוד דברים לגלות בז'אנר שחשבתי שהכרתי מכל כיוון אפשרי.