מתוך הלא נודע – חלק 8
Ivanhoe – Blood and Gold
להקת ה-Progressive Metal הגרמנית הזאת התחילה את דרכה בסוף שנות ה-80 וחברי הלהקה שלה הם לא ילדודעס שמנסים להביא לעולם משהו חדש. בסאונד ה-Progressive שלה לא נשמע סימנים של Djent או נימה של Hardcore, אלא Progressive Heavy Metal קלאסי כמו שהיינו מצפים לשמוע בתחילת דרכו. מה שקפץ לי מהר לאוזן הוא אווירה של Evergrey מינוס ה-Power Metal, כשבחזית ניצב זמר ששר לא רחוק ממה שהיינו מוצאים בקריירת הסולו של Blaze Bayley. לא מדובר על אלבום פורץ דרך שחייבים להביא לו האזנה, אבל כן על משהו מלודי שיעביר את הזמן די טוב.
Ross the Boss – Born of Fire
בשלב הזה הייתי אומר של-Ross the Boss כבר אין סיבה להתפאר על היותו אחד ממקימי Manowar. לא רק שפחות ממחצית מהקריירה שלה שהוא היה חבר בה, גם עכשיו כשהלהקה כבר דיברה על פירוק ורוכבת על אדים של סוף, נראה שהרלוונטיות של העניין עוד יורד. עם זאת, כשמדובר בלהקה (לא פרויקט סולו. להקה) הזאת שנקראת על שמו, נראה ששמו צפוי עוד פחות לאבד קשר ל-Manowar. באלבום החדש שנע בין ה-Heavy Metal המיוחס ל-Manowar ובין Punk Rock המיוחס ללהקתו השנייה The Dictators, ניתן לשמוע את Ross the Boss עושה מה שהבטיח וקיים לאורך כל הקריירה שלו, כשהעיסקה נחתמת בעיקר על ידי Marc Lopes – זמר שלצד שירה מחוספסת פחות אופיינית מצליח להכניס בשיא הכוח את השירה הגבוהה וה"שוויצרית" של ה-Heavy Metal מימי שיאו.
Trepalium – From the Ground
חברים, דעו לכם שאם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות על מטאל עולמי זה שהצרפתים לא פראיירים. בין אם מדובר על להקות טכניות להפליא כמו Gorod או להקות Avant-Garde Metal קריפיות כמו Pensées Nocturnes, המטאל הצרפתי הוא אחד היותר מעניינים בסצינה העולמית. מהסצינה הזאת גם צמחה להקת Trepalium שהכרתי לפני כמה שנים ומסיבה לא ברורה הייתי בטוח שהכרתי אותם לאחר פירוקם. שיפשפתי טוב טוב את העיניים כשראיתי שיצא להם אלבום חדש ולמרות שאורכו כאורך EP, ידעתי לומר יפה תודה ולהקשיב בהקדם. החבר'ה האלה הביאו עוד ממנת הדגל שלהם – שילוב בין Swing לבין Groove Metal. אם אתם מחפשים מוזיקה מקפיצה, מלודית, קשוחה וג'אזית להפליא, הטו אוזן. תופעות לוואי – קשה מאוד לחיוך לרדת.
Novena – Eleventh Hour
כשרק מתחילים את אלבום הבכורה של החבר'ה הבריטים האלה, התחושה היא שמדובר על אנשים שהקשיבו קצת יותר מדי ל-Scenes from a Memory של Dream Theater ומנסים לשחזר קצת מהאפקט. ככל שנכנסים עמוק יותר לתוך האלבום, לצד השיפור המיידי בצורת סולן עם יכולות שירה נעימות (בניגוד ל-Labrie), מגלים יותר ויותר קירבה לחבר'ה בריטים אחרים – Haken. המלודיות הג'אזיות הנעימות לצד התחכום הפחות כפוי יוצר המשכיות נעימה בין השירים והשירה הדקיקה מזכירה מאוד את Ross Jennings. נקודה אחת שהרשימה אותי במיוחד באלבום הזה היו קטעי הקריינות מפוצצי הרגש והדרמה בקטעים כמו Prison Walls שלא היו מביישים אף שחקן הוליוודי. אמנים שבקהל – לפתוח מחברות ולהתחיל לרשום.
The Prophecy²³ – Fresh Metal
מי ביקשו את המנה התקופתית שלהם למטאל הומוריסטי שנעשה לחלוטין בשביל הכיף? הגרמנים האלה כבר לא ילדים (פעילים משנת 2001) אבל הרוח של להקה צעירה שממשיכה לנגן יחדיו בשביל הצחוקים עוד מרחפת מעליהם. בסגנון שנע בסולם שבין Pop Punk דרך Alternative Nu Metal ועד ל-Crossover Thrash Metal המלווה בגראולים של Brutal Death Metal, אנחנו מקבלים פה משהו שעושה הרבה מאוד שמח. כבר בכותרת שמהווה הגייה קלוקלת לתת-הסוגה Thrash Metal ישנה הצהרת כוונות ברורה ובסופו של דבר אנחנו בעיקר מצליחים למצוא דברים שמזכירים את הגירסה הסטלנית של GWAR.
Blidvinter – Petrichor
אלבום הבכורה של Blidvinter, פרויקט היחיד של Joakim Lundbäck, לוכדת אותנו בין אוסף תת-סוגות שזורקות אותנו מאחת לשנייה מבלי שנוכל לשים את האצבע במדויק על איפה אנחנו בכל רגע. מצד אחד, מובן שיש כאן מעין Melodeth איטי שנוטה למשהו בין Progressive, בין Psychedelic ובין Doom כשספק אוחז בי אם ה-Gothic אכן נמצא כאן או שזה המוח שלי שמשלים את החסר. כך או כך, התוצאה איטית, מייאשת, כבדה, מתחכמת ואפלה מאוד. לצד הגראולים הנמוכים והחייתיים אנחנו זוכים לעבודת קלידים מגניבה ממש וכשנוסיף לה את ה-reverb הכבד שעל הגיטרות ואת השירה הנקייה הרודפנית, אנו זוכים לתוצאה אווירתית ביותר.
Monolith – No Saints No Solace
האמת שלהקת Monolith הבריטית קצת תפסה אותי בהפתעה אחרי שראיתי את הסגנון שלה מקוטלג בתור Sludge Metal. באלבום הבכורה שלה היא אכן הולכת לכיוונים של Sludge Metal מלוכלך וPאנקי, אלא שמיד לאחריו היא מגיעה למחוזות מאוד טכניים ב-Death Metal, מחוזות מאוד צווחניים ב-Black Metal ולמחוזות מאוד איטיים ב-Doom Metal. מצד אחד נקבל משהו מאוד מחוספס ו-raw ומצד שני נקבל עבודת גיטרות נקייה ו-Progressive-ית. כשנניח את מחט הפטיפון במקום אחד נקבל Deathcore אכזרי וכשנניח אותה בחריץ אחר נקבל עבודת פסנתר נוגה ויפה או קלידים אלקטרוניים מודרניים. הרי לנו אלבום בכורה סולידי של ספק Post Metal וספק Progressive Deathcore לא סטנדרטי ומאוד יצירתי.
DeadRisen – DeadRisen
מכירים את ההפתעה הנעימה הזאת כשאתם נתקלים באלבום בכורה של להקה אלמונית שהתחילה את דרכה לפני כמה חודשים רק כדי לגלות שמדובר על פרויקט צד של מוזיקאים מנוסים ומוכשרים? עוד אחת מהדרכים של Mike LePond, בסיסט Symphony X, להעסיק את עצמו בימינו היא בהרכב הצעיר והמנוסה הזה שמביא Heavy Metal קלאסי עם נימה קלה של Symphonic Progressive. מעבר לכמה שנעים לשמוע את הלחנים וכמה שזה מביא בראש Heavy Metal סטייל, הסולן Will Shaw מרביץ פה עבודה פוערת לסת שנעה בין Tim 'Ripper' Owens בימיו ב-Iced Earth, בין Sebastian Bach ובין Savatage על שלל תקופותיה.