אתם יודעים מה אמר כריסטופר קולומבוס כשתיאר את נחיתתו הראשונה על אדמת היבשת החדשה?! אני לא, אבל אני משער שזה הלך בערך כך: "ישו המתוק! אני ציפיתי לוולקאם בוליוודי עם ריקודים המוניים ואפקטים מוגזמים, וקיבלתי שני היפסטרים עם נוצות על הראש שקרקפו לי חצי מהצוות, גנבו את הרום ונסו להם לתוך הג'ונגל בליווי צהלולים". האמת אני גם לא יודע איך תיאר את אותה אמריקה הבלאק-מטאל כשקפץ לשם לגילוי יבשת לקראת תחילת ה-90, וגם כאן אני יכול רק לשער שאם היה מואנש היה מספר לחבריו האירופאים חמורי הסבר על "שממת תבל מלאה במקדולנדסים, השמנת יתר ומטאל חדש ומוזר כזה עם נהמות נמוכות וגיטרות נמוכות עוד יותר".
פחות משלושה עשורים לאחר מכן לצד המקדונלסים, השמנת היתר והדת', הסצנה האמריקאית של הבלאק-מטאל היא בין הגדולות בעולם, ולבטח מהמגוונות שבהן.

הרשו לי להתעצל מעט ולצטט את עצמי מתוך הסקירה על The Lesser God המצוין של Dumal האמריקאים שכתבתי לפני מספר חודשים: "בלאק מטאל אמריקאי, יש חיה כזו?! האמת שלא. חיה כזו לא קיימת. מה שיש זה גן חיות – פארק גדול מלא בכלובים המאוכלסים ביצורים שאין בינם כמעט שום קשר למעט ארץ מוצאם. מספיק שנזכר בשמות כמו אבסו, קובאלט, אינקוויזישן ודפהאבן ונבין את הגיוון שיש תחת ההגדרה הגיאוגרפית אך הלא מוזיקלית הזו…

נו, אז איך USBM הוא דבר?! מבחינתי קוורטט ראשי התיבות הזה מייצג סצנה שבתורה מייצגת גיוון-על. "אירופה היא תוצר של היסטוריה בעוד ארה"ב היא תוצר של פילוסופיה" אמרה פעם אשת הברזל וראש ממשלת בריטניה מרגרט ת'אצר, ובדיון על בלאק-מטאל אמריקאי המשפט הזה משתקף ביתר שאת. אמריקה חסרת השורשים ההיסטוריים והמשוחררת מכבלי המסורות שעיצבו את הפניה לשחור שלקח המטאל בעולם הישן, חופשייה ללקט ולנסות, לערבב ולחקות, לייצור מחדש וכן או לא להיות משועבדת לתבניות על פי בחירתה. האם יש בזה יתרון? חיסרון? לדעתי גם וגם. לעשות בלאק-מטאל בצפון אירופה זה להיכנס לנעליים שנלבשו ורוככו ועוצבו כבר, ולבנות על יסודות קיימים בתפר בין המוזיקלי הטהור לחברתי, גם אם בעצם אתה פונה להתפתח ולבנות נישה משלך. באמריקה הנעלים חדשות וקשות עדיין והיסודות המיובאים מאירופה הן לא יותר מאשר קווים מנחים, ולעשות בה בלאק-מטאל זו יותר הרפתקה תזיזתית מאשר מסע ליניארי." האמת, לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר בעצמי, במיוחד לאור העובדה שאני הייתי זה שניסח את זה מלכתחילה.

סצנת הבלאק האמריקאית הייתה ועודנה מטרה לבוז ולהתנשאות של אירופה האליטיסטית. למה זה כך, אתם שואלים?! לדעתי יש לגישה הזו כמה וכמה סיבות. הראשונה והפחות משמעותית שבהן היא שהסצנה הזו אכן מייצרת לא מעט רפש, ולפי כל הסימנים, גם לא מתכוונת לחדול מכך. השנייה היא השנאה הטרנדית לאמריקה בתרבות ובתודעה הפוליטית באירופה. זוהי ירושה מהמאה ה-20 של רגשי נחיתות אירופאים כלפי האחות לציביליזציה המערבית שהצילה להם את התחת לא פחות מארבעה פעמים – במלחמת העולם הראשונה, השנייה, בתכנית מרשל, וכגב אימתני מול הדוב הסובייטי משלהי מלחמת העולם השנייה ועד קריסתה של זו האחרונה. והסיבה השלישית והעיקרית לטעמי היא האליטיזם הטבעי של האותנטיות אל מול החיקוי ואל מול זאת שמקרוב באה, ובקיצור, מה שחלקכם בוודאי מכירים מהצבא כתופעת "הפז"מניקיות".

בכל מקרה, בואו נעזוב לכמה דקות את העולם הישן לחלוטין, ונפליג במעלה המיסיסיפי והמיזורי כדי לבחון את ציוני הדרך, ההרכבים וההוצאות הבולטות והמייצגות בבלאק-מטאל האמריקאי מתחילת ה-90 ועד ימינו אנו.

מיותר לציין שהרשימה אינה מכילה את ההוצאות הטובות ביותר או את המועדפות לטעמי האישי, אלא את אלה שלדעתי מספרות את סיפורה של הסצנה הזו לאורכה התקופתי, רוחבה הגיאוגרפי ועומקה המוזיקלי.

נתחיל?!

Absu – Tara

אין לסדר ברשימה משמעויות מיוחדות, אך נראה לי רק סמלי להתחיל אותה עם האלבום שנחשב לא רק לגדול ביותר של ההרכב הטקסני, אלא גם לגדול האלבומים בבלאק האמריקאי. החבר הכי מפורסם מ-Absu שנוסדה בתחילת ה-90, הוא כמובן הסולן/מתופף Proscriptor שהוא לדעת רבים אחד מגדולי מתופפי המטאל בעולם, ומי שמוכר לנו הקהל הישראלי מתקופת ספינקס ודג'ין של מלכאש. על אף שאולי יש מי שלא יגדיר אותו כבלאקנד-ת'ראש, הבלאק של Absu ובמיוחד ב- Tara יונק לא מעט מהז'אנר ועושה זאת בצורה מעוררת השתאות. הוצאה מושלמת למי שחפץ להתחיל לחקור את הבלאק בארה"ב, ואת Absu בפרט.

Judas Iscariot – Heaven in Flames

פרויקט הבלאק הקרוי על שמו של הבוגד בישו נוסד גם הוא בתחילת ה-90 אך צפונה – באילינוי. Andrew Harris הלא הוא Akhenaten (פרעה מצרי שייסד מין דת פרוטו-מונותיאיסטית, ומלך באלף השני לפני הספירה הנוצרית) מחקה כאן בצורה מושלמת ואפלה את הבלאק הנורבגי, הקלאסי והגולמי. ב-2002 Harris עבר לגרמניה ו- Judas Iscariotהפסיקה להתקיים.

Xasthur – Telepathic with the Deceased

זהו אלבומו השלישי של פרויקט הבלאק הקליפורני. Xasthur הוא הנציג של ענף ה-DSBM ברשימה. הסאונד שלו מתאפיין גם הוא בגולמיות סקנדינבית ואווירה שחורה ומייאשת. אנקדוטה מעניינת היא שעל אף ש- Xasthurקיימת מאמצע שנות ה-90, הופעת הלייב הראשונה של הפרויקט התקיימה רק ב-2015. מ-2010 החליט Malefic – האיש מאחורי הפרויקט – לסיים את פרק הבלאק-מטאל ביצירתו, ועבר לכתוב דארק ונאו-פולק אקוסטי.

Weakling – Dead as Dreams

אלבומם המלא היחיד של החבורה האקסצנטרית מסן פרנסיסקו יצא לאוויר העולם לאחר שהלהקה כבר לא התקיימה – לפחות באופן לא רשמי. להוצאת האלבום הזה נלוו – לצד הכרה באיכותו מגדולי יוצרי הבלאק בעולם, גם סיפורים משעשעים על הפצתו. מהסיפור על הפצת עותק אחד בלבד, ועד הסיפור על קבורת העותקים וחלוקת מפה למציאתם למעריצים. כל הסיפורים הללו לא התקיימו במציאות ונולדו כתעלול יח"צני של הלייבל וכבדיחה פנימית בין חברי הלהקה. שירי האלבום הארוכים מדגימים בלאק מצוין על גבול הפרוגרסיבי, ומוכיחים פעם נוספת שאיכות היא לא תמיד פונקציה של גיאוגרפיה.

Wolves in the Throne Room – Two Hunters

"הם חזרו לעצמם" צעקו השנה הכותרות בכל מיני מגזינים כשהם מתייחסים לאלבומה הטרי של החבורה ממדינת וושינגטון. האלבום הקודם של הלהקה שמייצגת כאן את הסצנה הקסקדיאנית (אזור בצפון ומרכז מערב של אמריקה הצפונית) היה התנסות אלקטרונית ולא מוצלחת במיוחד בדרון ודארק-אמביינט. Two Hunters הוא אלבומם המלא השני מ-2007 ומהווה דוגמא מושלמת לבלאק האטמוספרי והנטורליסטי של הזאבים.

Panopticon – Kentucky

אלבומו הרביעי של פרויקט הסולו הזה הוא הנציג של הפולק-בלאק ברשימה, וכשאני כותב פולק-בלאק אני לא מתכוון לחיקויו של הפולק האירופאי הנורדי או הקלטי, אלא לפולק אפלאצ'י-אמריקאי שורשי. בלוגראס עם בנג'ו וכינור נמהל כאן עם בלאק אטמוספרי, ועולמם של כורי הפחם קשיי היום מקנטאקי מתואר בעזרת ווקאלס אפלים ואפיים.

Yellow Eyes – Hammer of Night

עיניים צהובות נחשבת לאחת הלהקות המרכזיות של הסצנה הברוקלינית. באלבומם השני מציגה החבורה הניו-יורקית בלאק אמריקאי מאוד שמצליח להתחכך גם בגולמיות, גם באטמוספריות ואפילו במלודיות ומלנכוליות מסוימת. חברי הלהקה חברים בעוד פרויקטים לא מעטים, ואם ראוי לציין כאן אחד מהם, יהיה זה בוודאי ustalost של הסולן/גיטריסט Will Skarstad שאלבום הבכורה שלו היה אחד מאלבומי השנה שלי ב-2016.

Agalloch – The Mantle

לא יודע מה עוד אפשר לכתוב או להגיד על Agalloch ועל האלבום הזה שלהם שלא נכתב ונאמר כבר?! אם הייתי צריך לסכם בתובנה אחת, הייתי אומר שספק גדול אם הבלאק המודרני ובמיוחד הענפים האטמוספריים, הפוסט והשוגייז שלו היו קיימים ומתפתחים לולא החבורה הקסקדיאנית מפורטלנד אורגון ואלבום האולפן השני שלהם. מעריצי Alcest ו- WITTR צריכים להכיר תודה ל- Agalloch על קיומה של המוזיקה ממנה הם כל כך נהנים. לצערנו Agalloch הלכה בדרכן של רבות וטובות לפניה, והתפרקה לה שנה שעברה, אך אם אתם כבר מתגעגעים, John Haughm לא חיכה הרבה וכבר הוציא במרץ השנה אלבום בכורה עם הסופר-גרופ החדש שלו – Pillorian.

Inquisition – Into the Infernal Regions of the Ancient Cult

אינקוויזיציה החלה את דרכה כפרויקט ת'ראש בקאלי שבקולומביה. דאגון שנולד בארצו של אביו האמריקאי חזר אליה ב-1996, גייס מתופף ובסיסט (שהופרש בינתיים בגלל בעיות סמים) ופנה לעשות בלאק מטאל שטני במיוחד. מאז ועד היום אינקוויזיציה אמנם אמריקאית, אך על פי עדותו של דאגון ההשפעה של המציאות האלימה בקולומביה בה שלטו קרטלי הסמים של קאלי ומדיין בשנות ה-80 וה-90 (אם עדיין לא ראיתם את "נרקוס" של נטפליקס, אני ממליץ בחום) ניכרת במוזיקה שלו. אם לא ערכתם היכרות עדיין, חלק מכם אולי יתקשו להתרגל לווקאלס היחודיים של דאגון, אך אם אתם מעריצי אימוטרל למשל ואוהבים את הבלאק שלכם נורבגי עד העצם, אך גם מעט מלודי ועם טאצ' מיוחד, אין שום סיבה שאינקוויזיציה לא תככב ברשימת ההשמעה שלכם.

Botanist – VI: Flora

זה הפרויקט הכי מוזר שתפגשו כאן ברשימה או בבלאק מטאל בכלל. עד כמה מוזר?! בלאק מטאל בלי גיטרה כלל זה מספיק מוזר? מה עם הרכב הכולל נגן הרמוניום, בס 12 מיתרים, כלי שנקרא Hammered dulcimer, מתופף וסולן? אם זה לא מספיק ביזארי ומוזר, מה תגידו על ההגדרה העצמית כמי שיוצרים "גרין-מטאל"? או ליריקה מנקודת מבטה של דמות הקרויה "הבוטנאי" שפורש מחברת בני האדם לטובת גלות בסביבה צמחית ופנטסטית? אקו-בלאק מסתורי שרק ימים יגידו אם היה פורץ דרך, או רק אנקדוטה חולפת.

Toxic Holocaust – Evil Never Dies

Toxic Holocaust היא החוליה החסרה באבולוציה המטאלית בין הספיד והת'ראש לבלאק-מטאל, לו רק הייתה קמה אי אז בשנות השמונים הבתוליות. Joel Grind יוצר על התפר שבין הפרוטו-בלאק כמו Venom לגל הראשון, ופורם אותו לחלוטין בעזרת ת'ראש מהיר, מלוכלך, קראסטי, שטני המחוזק בווקאלס שחורים ואטמוספריים.

Deafheaven – Sunbather

אני בהחלט מודע עד כמה הלהקה הזו שנויה במחלוקת. Deafheaven היא הפנים של אותו סמי-ז'אנר המכונה בזלזול היפסטר-בלאק ומקושר לסצנה הניו-יורקית (על אף ש- Deafheavenעצמם מסן פרנסיסקו). למה הם כל כך שנויים במחלוקת, ומה הן הסיבות שהם מעוררים כל כך הרבה אנטגוניזם בקרב לא מעט ממאזיני בלאק-מטאל ברחבי העולם?! ובכן, מספר הסיבות לכך כמספר המתפלמסים. מהדיון על אסתטיקה של בלאק-מטאל ועד הדיון על מקומו של הפוסט-בלאק וגבולותיו. בכל מקרה, כל זה רק מוכיח שאי אפשר לדבר על בלאק אמריקאי בלי להזכיר אותם.

Leviathan – The Tenth Sub Level of Suicide

פרויקט היחיד של Wrest הוא אחד הפרויקטים המזוהים והמשפיעים ביותר בבלאק האמריקאי המודרני. האמביינט-בלאק של המתופף והרב-נגן הבעייתי מפורטלנד אורגון שהסתבך לא אחת עם החוק בארה"ב ומחוצה לה, מציג מצד אחד גולמיות קיצונית וגישה סקנדינבית, אך מצד שני גם מבנה כמעט אקספירמנטלי בליווי ליריקה דיכאונית ומייאשת. אלבומו האחרון מ-2016 הוכתר על ידי לא מעט מבקרים כאחת מהוצאות הבלאק-מטאל הטובות באותה שנה.

Dragonlord – Black Wings of Destiny

Dragonlord היא נציגת הבלאק הסימפוני ברשימה – ז'אנר שהוא אירופאי בצורה מובהקת, אך מה שעוד יותר מפתיע זה ש- Dragonlordהיא פרויקט צד שהוקם בתחילת האלפיים על ידי חברי אגדת הת'ראש האמריקאית – Testament. באלבומה השני מ-2005 מראה Dragonlord שהיא לא נופלת מחברותיה לסוגה מצדו השני של האטלנטי. בלאק מטאל סימפוני, קשוח ולא מתחנף שאינו מסתתר מאחורי הקלידים ומציג ריפים שחורים מצוינים לצד אווירת קרב פנטסטית.

Cobalt – Eater of Birds

אלבומה השני של נציגת קולרדו ברשימה הוא הצעד הראשון במסע הניסיוני שהצמד המוכשר הזה החל בו. מאז כעבור עוד שני אלבומי אולפן ואי פי, Cobalt היא כמו מיקרו קוסמוס וכרטיס ביקור של הבלאק האמריקאי. מה אין בקלחת הזו?! בלאק גולמי ומלודי, דת'-בלאק, ת'ראש, פרוגרסיב, בלאק נ' רול, פולק, אמביינט ועוד… התכה אוונגרדית שלא מאפשרת למעריצים להשתעמם עם כל הוצאה מחדש.

Goatlord – Reflections of the Solstice

לא מזמן קיבלנו תזכורת – בדמות טבח מזעזע – שווגאס היא לא רק נווה המדבר נוצץ ועיר הבילויים. את הצד היותר אפל של ווגאס מייצגת כאן אחת מלהקות הבלאק-דום הראשונות בעולם, וגם לה הטרגדיה לא זרה. לפני כשנתיים גיטריסט הלהקה לשעבר Joe Frankulin רצח את שכנתו ואת בנה בן ה-8 והתאבד. השנה במאי נהרג הסולן לשעבר Still Ace כתוצאה מפגיעת ראש. עובדה מעניינת היא שהווקאלס באלבום הזה הוקלטו במקור עם גיטריסט Napalm Death – Mitch Harris, אך Still שהתאחד עם הלהקה שוב זמן קצר לאחר שעזב, פשוט הקליט את קולו על ההקלטות של Harris.

Order from Chaos – Stillbirth Machine

יש שיגידו ש-Possessed היא הדוגמה הטובה ביותר לדת'/בלאק/ת'ראש אמריקאי, יש שיגידו שאלו שטויות וב- Possessedאין שום אלמנט של בלאק מטאל, ויש שיגידו שהיא להקת ת'ראש לכל דבר ועניין. אפשר כמובן לפתוח על זה דיון, אבל בשביל מה כשיש את Order from Chaos שהוקמה מספר שנים לאחר מכן?! Order from Chaos היא מחלוצות הבלאק/דת' בארה"ב, עוד מהתקופה שאי אפשר היה לעשות אקסטרים מטאל ללא אלמנטים של ת'ראש.

Havohej – Dethrone the Son of God
Demoncy – Joined in Darkness
Ash Borer – Ash Borer
Velvet Cacoon – Genevieve
Krallice – Krallice
Akhlys – The Dreaming I
Vhöl – Vhöl
Negative Plane – Et in Saecula Saeculorum
Black Funeral – Vampyr-Throne of the Beast
Goatwhore – The Eclipse of Ages into Black
TWILIGHT – TWILIGHT
Nightbringer – Hierophany of the Open Grave
Woe – A Spell for the Death of Man
Abigail Williams – Becoming
Ghost Bath – Funeral
Caladan Brood – Echoes of Battle
Inter Arma – Sundown
Tombs – Savage Gold

נ"ב: עם מעריצי Grand Belial's Key הסליחה. כן, אני יודע כמה הלהקה הזו היא ציון-דרך חשוב בבלאק האמריקאי, אך אפילו לי יש קווים אדומים כלשהם, ואני מוכרח לסמן את הגבול שלי כאן. אמנים הם פעמים רבות אנשים לא הכי טובים בלשון המעטה, והפרסונה פחות משנה לי כשאני שומע, מדבר או כותב על מוזיקה, אך כשהגבול נחצה בליריקה גופה, אני לא מאמין בלהגיש את הלחי השנייה ושאר חרא מזוכיסטי ופציפיסטי.