סיכום השנה – דת' / ת'ראש מטאל

ובכן, אמנם סיימנו את השנה בטעם נוראי, אבל בכל זאת, במאמץ משותף ועם הרבה עבודת לב-ריאה, הבה נביט לאחור ונראה קצת מה הלך לנו ב-12 החודשים האחרונים של שנת 2004, שנת תחייה וגיבוש, עונג וריגוש.

אז בואו נראה מה היה לנו עד כה? הייתה לנו התקפה של אלבומים משובחים ממגוון הז'אנרים, החל מבלאק מטאל, דום מטאל, פרוגרסיב מטאל ועוד כל מיני ז'אנרים שלא מעניינים אותי על מהותם, אבל ללא ספק השנה הזאת תזכר כשנת הקאמבק של הספיד-מטאל. בעוד הדת' מטאל לקח את הדגל משאר הז'אנרים עד לא מזמן – החלו דברים להראות קצת עגומים למלכי הז'אנר של הדת' מטאל על שלל צורתיו.

דת' מטאל אמריקאי – השומר אחי אנוכי?

טוב, זה התחיל מבלבול מסוים בליין-אפ של מורביד אנג'ל, ונגמר בפירוק אחד ההרכבים היציבים ביותר במטאל האמריקאי – Deicide. אז לפי סדר – המטאל האמריקאי נראה כיום צבעוני יותר, ועם זאת הרבה יותר חיוור בהרבה מהעולם הישן של לפני עשור וקצת. הבמה שייכת כיום למלכי הז'אנרים של הפוסט-ניו-מטאל, אם אלה Killswitch Engage, Shadow’s fall או Trivium – או אם אלה צורות חדשות של מלכים ישנים, כמו הרכבתם של להקות מטאלקור כעוסות יותר, בלי לנקוב שמות.

אז נתחיל מהמלכים של הדת' מטאל, מורביד אנג'ל המפלצתיים. הטיטאן הישן הזה התעורר אחרי תרדמת של זמן מה, שהאמת אני לא בטוח שלחברי ההרכב היה מושג ודאי מה יעלה בגורלה של הלהקה, והם החליטו להקליט אלבום, ושיחררו אותו ממש בסוף השנה שעברה. מה עבר עלינו מאז? סיבוב הופעות – שבאמצעו החליט סטיב טאקר, בסיסט וסולן הלהקה שהוא מיצה את עצמו בעולם הדת' מטאל (או משהו כזה) או לפחות החליט שמורביד אנג'ל כבר לא בשבילו. אובדי עצות, או לא בדיוק, החליטו חברי הלהקה הנותרים, טריי אזגתות ופיט סנדובל, לגייס מחדש את דיויד וינסנט האגדי, שהיה תקוע עמוק-עמוק בתוך בור המוזיקה הגותית והאינדסטריאל, צמוד לשוט של אישתו. הבחור, אשר דווקא נהנה מאד בעמדתו כבסיסט בלהקתם שלו ושל אישתו אשר נקרא Genitorture החליט שכנראה ההצעה של מורביד אנג'ל לחזור ולרעום על עמדת הסולן / בסיסט נשמעת מפתה מאשר הייתה לפני עשר שנים, ואחרי עשור של תרדמת חזר אבי המלחמה אל עמדת המיקרופון לנהום את קולו המפלצתי על המאזינים. כך יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מחודש ונוסטלגי שהכיל בעיקר חומר מהאלבומים הראשונים של הלהקה, ושאגה כאריה של כישוף אשורי על כל מי שהעז להאזין. התחלה קלוקלת, סיום מרגש. מורביד אנג'ל עדיין עושים סיבוב הופעות עם וינסנט, אם כי במסגרת מצומצמת באופן יחסי – מחזיקה את הקאמבק המפתיע ביותר השנה, כנגד כל התחזיות.

עוד קאמבק מפתיע היא האחות החולנית יותר, Obituary שהחליטה לחזור גם היא לפעילות השנה, ועשתה את הופעת הקאמבק שלה בארה"ב יחד עם Vital Remains ו-Testament. ראו החבר'ה כי טוב (למרות הקרחות, ולמרות הכרס) והחליטו שהקרקע מספיק כשרה לשובו של הדת' מטאל. אוביצ'וארי לא הייתה בתרדמת זמן כה רב (למעשה – משהו כמו 6 שנים בערך) אבל הגיע הזמן להתניע מחדש את מנועי החלודה של מלכי הדת' מטאל האיטי יותר – ונראה שסיבובי ההופעות הצולחים הצלחות, ביניהן הופעה עתידית במשבצת היוקרתית של פסטיבל Wacken Open Air 2005 לכבוד השנה הבאה עלינו לטובה, ייתכן והשינוי המרענן יכה לטובת הכלל.

עוד כל מיני תהפוכות בדת' מטאל האמריקאי – Cannibal Corpse, מלכת הזוועות ומנהיגת הברוטאל דת' מטאל באשר הוא, הוציאה אלבום חדש וגם איבדה גיטריסט ותיק – ג'ק אואן. הלהקה – שממזמן לא ברור מה היה ההרכב הראשוני שלה ומי נשאר משם, חוזרת לעצמה בקלילות יתרה והמשיכה בסיבוב ההופעות ללא בעיה רבה. הבעיה המהותית הייתה אצל Deicide, האחות השורדת האחרונה למשפחת פלורידה. הלהקה השטנית הוציאה אלבום אחרי שתיקה מביכה ארוכה (ואחרי שני אלבומים רחוקים מאיכות כלשהי) אלבום שמחזיר אותנו לימים הטובים יותר של Deicide, אבל לא עמדה באף סיבוב הופעות במלואו, וגררה המון ביטולים שפשוט קטעו את כל הביקורים המצופים של הלהקה באירופה. גלן בנטון, מנהיג הלהקה החליט שהגיע הזמן לשינוי, אחרי 20 שנה של קריירה פוטרו האחים הופמן (מן המסתבר, בעיות משפחה + הרבה סמים) מהלהקה והוחלפו על ידי סוזיקי, הגיטריסט המחונן שהפרוייקט Vital Remains שלו קצר הצלחה מרובה שנה שעברה בעזרתו של בנטון לא פחות, וכמו כן גם ג'ק אואן שבא להחזיר טובה לחבר ותיק. בעתיד יחליף את אואן הגיטריסט הנוסף ב-Vital Remains – ודייסייד עצמה תהפוך בסופו של דבר למן ערבוביה של שתי הלהקות כנראה. האם זו הייתה התוכנית השטנית של סוזוקי מהתחלה? אף אחד לא כזה מאסטר-מיינד.

דת' מטאל אירופאי – תחילתו של הקציר

באירופה העניינים מתנהלים קצת אחרת. בעוד אין פליימס, משוגע, ארצ'-אנמי וסוילוורק קוצרים הצלחה מרובה ברחבי MTV על המסך ומחוצה לו, ובעוד להקות חדשות כמו Ektomorph או Decapitated קוצרות אחרי מאמצים רבים את לחמן, הרטרואקטיבה מכה גם במייסדי הז'אנרים של הדת' השוודי. בהתחלה ראינו סימני חולשה אצל Entombed שהבסיסט אמר "די מספיק" – אבל הלהקה מיהרה לשחרר אלבום הופעה חיה מיוחד ומרגש, ממש לקראת סיום השנה. להקות כמו Unleashed ו-Bloodbath ממשיכות אחרי הרבה או מעט זמן יחסי להמשיך לקצור את תבואתן הרצחנית עם דת' מטאל כבד ואיכותי, לא חסר רסן כמו הגרסה האמריקאית, אבל מהול מדי פעם במלודיה, אבל בהחלט טעים לכל חובבי הז'אנר. Crimson II יוצא ל-Edge of sanity וחותם כנראה את הצוהר סופית על יצירת המופת של דן סוואנו, משאיר טעם של עוד, או אולי זהו טעם של החמצה? ז'אנר הדת' המלודי מקבל Boots רציני מכיוון אמריקה, שאימצה אותו אל ליבו, ואפילו להקות כמו Machine head מתחילות להשאיל ריפים מ-At the Gates.

זה סימן לכולנו, ידידים, עם קצת מזל הז'אנר הזה יצליח לבקוע את הקליפה הנוראית של הדת' מטאל ויגיע לרחבי המיינסטרים. אה – ואם אתם סולדים מהסגנון או מהמסחור, תמיד יהיה לכם את הלהקות שהתפרקו בטרם זמנן כמו At the gates וחברותיה לדור המייסדים אשר פשוט נצטרך להסתפק באלבומי מחווה לאלה. ואם יש גראולים בשיר הדגל של Evansence אז אולי נזכה לשמוע מהם באחת מההופעות גם ביצוע ל-Blinded by Fear?

אני חושב שזו ההזדמנות להפיל את הפצצה, Korn מתכננים לבצע את God of Emptiness באלבום הבא שלהם כנראה. הכינו מטפחות.

ת'ראש מטאל – יאללה בלאגן

התנופה של 2002 לא מפסיקה לבעוט. בהתחלה אלו היו הופעות איחוד צנועות, ואז הופעות איחוד גדולות, ואז סיבוב איחוד גדולים ואז אלבומי איחוד גדולים. השנה בורכנו ללא ספק ב-3 יצירות איכותיות ביותר ממייסדי הז'אנר האהוב עלי. יש שיאמרו שאני פשוט מתרפק על הנוסטלגיה של המוזיקה הצורמת של האלה עם ההרבה שיער ועם ההרבה בירה. ובכן, אני חושב שזו המוזיקה, לא הג'ינס – היא שעושה את הלהקות האלה. זה התחיל במטח מסחרר שלא עזב אותי עד היום עם "קצב הארורים" – Tempo of the Damned של אקסודוס, שממש בעט בנו בתחילת השנה, והמשיך דרך אלבומים לא רעים כמו של Attacker, Assassin ו-Death angel עד אשר Megadeth חתמו את השנה עם אלבום איכותי לכל הדיעות – אפילו לספקנים סולדי ה"תקופה בלי פרידמן / מנזה" בינכם. וובכן – נכון, זה לא Rust in peace. זה גם בקושי ת'ראש מטאל, אבל זה אלבום טוב, שלא מאבד מהכוח שלו בגלל מוזיקליות יתר. מגה-דת' של תחילת שנות ה-90 ללא ספק, וימותו הקנאים… וכנראה גם מטאליקה באותה נשימה.

Death angel הוציאו אלבום מודרני, מרענן, בעל חלקים טובים כמו התקופה הישנה, וחלקים טובים לא פחות שנשמעים כמו משהו שונה לגמרי, אבל עדיין אנרגטי ומקפיץ – גם אם זה לא ספיד מטאל, זה עדיין הולם. Annihilator ממשיכים להפגיז מבחינתם, באלבום קצת ניסיוני אבל הרבה יותר מסקרן מהאחרונים, שפתח להם מחדש את כל הדלתות שנטרקו בעבר.

Attacker, Assassin ו-Heathen הוציאו אלבום סבירים (בהתחלה הייתי בטוח שהאלבום של הית'ן זוועתי, אבל התרגלתי כנראה) – ובסופו של דבר יש עתיד בהחלט. השנה הבאה צפויים לנו שובם של הרבה לוחמים ותיקים, אני מניח שנפתח ישר עם הביצועים המחודשים של Anthrax שיקבלו את הנופח המודרני של ג'ון בוש, לטוב ולרע, ויחד עם זאת Kreator שיפציצו עם אלבום שנאמר שיותר כבד מ-Violent Revolution. כמו כן – צפו להתקפות נוספות מ-Sodom, Destruction, Nuclear Assault ובשביל באמת לסגור מעגל – גם Testament הבלתי יאומנים, שאולי מחזיקים אצלי בתואר של האלבום הכי מצופה לשנה הבאה. אני מחזיק אצבעות בכל הכוח, עד שפרקי האצבעות מלבינים ואני מאבד את התחושה. אל תנסו את זה בבית.

הבי מטאל – החגיגה נגמרת?

דווקא הצד המסורתי שלא הפסיק להביא בראש עד כה, נראה שקצת מקרטע לקראת בואה של השנה החדשה. 2003 הראתה לנו את Iron maiden במיטבה ביחד עם לא מעט להקות אחרות, אבל 2004 מראה לנו צד מאד חלש של ההבי מטאל הטהור. להוציא את Dream Evil ואולי את אלבומו של Blaze שמתנדנד על הקצה אם הוא אלבום טוב או כמעט טוב, השנה של המטאל הרך יותר הולך בראש מושפל לצודד בפאוור מטאל, אם זה עם אלבומים חדשים מצידם של Nightwish או Edguy או Rhapsody, או אם זה פשוט כשלונות צורמים של להקות חדשות או ישנות של הז'אנרים הטובים יותר. Nevermore סוגרים סיבוב הופעות מאכזב לכל הדעות, ו-Iced Earth מוציאים אלבום שהוא אולי בעל השיר הכי מלכותי ויפה שלהם, אבל מלבדו –שאר האלבום פושר בדרך הטובה, וריפר, למרות גרון המתכת המבריק, לא מצליח להציל את שפר משעיטה מרגיזה במקום. ראלף סנטולה, ריצ'ארד קריסטי והבחור ההוא שהיה על הבס – כולם עוזבים את Iced Earth לאנחות, משאירים את ההרכב בידיים של אוונס, לאחר ששפר כבר לא יכול לדפוק את הראש בהופעות בעקבות פציעת צוואר.

הרבה אחריות על מישהו שרק השנה נזרק מ-Judas priest – שדווקא היא מהווה את ההבטחה של הז'אנר לשנה הבאה. Angel of retribution, אלבומה הבא של ג'ודאס פריסט, אמור להיות האלבום שימשיך את המסורת של Painkiller. עם ההפקה הנכונה, ועם המצב-רוח הנכון והביצועים הנכונים מחבורת הגריאטרים הזאת – אולי באמת נקבל את אלבום השנה של 2005 ממש בתחילתו. Motorhead, Saxon וגריאטריות אחרות ממשיכות לתת אלבומים מסורתיים. המילה הזאת בשבילם זו מחמאה לכל דבר. בשביל כל אחד אחר זו קללה לא נורמלית. אולי אם הספיד מטאל עשה את שלו השנה, אנחנו יכולים לצפות לאלבומים נוספים מצד החבר'ה האלה. אם לא מצידם של איירון מיידן, אז ברוס דיקינסון עצמו אמור להוציא אלבום סולו נוסף השנה. נחיה ונראה.

שונות

הרבה הספדים יש לנו השנה. הראשון הוא קווארת'ון – מייסד ז'אנר הבלאק מטאל לדעתי, יסלח לי כרונוס – שבזכותו אתם שומעים בעצם פולק בתוך המטאל שלכם. כן, זה נחשב ליתרון ידידיי. מותו המצער מתגמד לעומת הטרגדיה שפקדה את עולם המטאל ממש החודש – הרצחו של דיימבאג דארל – גיטריסט ומייסד פנתרה – שהייתה אבן דרך במטאל העולמי גם אם יתהפך העולם. את מילות הפרידה נעשה במלוא 30 יום למותו, אם יהיה מה להוסיף – אבל אני מאמין שהכל כבר נאמר.

עכשיו הצונמי בחופי המזרח הרחוק כנראה לקח עימו עוד אישיות מטאל חשובה. גיטריסט וסולן להקת Nasum מיאסקו נעדר זה זמן רב, לאחר שחברתו נפצעה אנושות בנחשול הרצחני. אנחנו מקווים לטוב ומחזיקים אצבעות לבני המשפחה והחברים שהכל יתבהר לטובה.

אלבומי השנה לפי סדר איכות:

Exodus – Tempo of the Damned
Quo Vadis – Defiant imagination
Orphaned Land – Mabool
Into Eternity – Buried in Oblivion
Fear Factory – Archetype
Dream Evil – The Book of Heavy Metal
Death Angel – The Art of Dying
Killswitch Engage – The End of an Heartache
The Dillinger Escape plan – Miss Machine
Edge of Sanity – Crimson II