סיכום נובמבר 2009 במגזין מטאליסט
נגמר חודש נוסף, ואנחנו בדרכנו לשנת 2010. את החודש אפשר לומר שעשינו עם הכתבה שמשווה את העשור שעומד להסתיים עם שנות השמונים, כתבה שגררה וגוררת לא מעט תגובות, ולא מעט וויכוחים בין שניים מסוגי המטאליסטים שמתחלקים באופן הכי בולט בארץ – אנשי הדור החדש, שחיים על להקות עכשוויות, והאולד-סקולרים, שביניהם מרבית המטאל בעשור האחרון הוא שיקוץ מתועב. הכתבה והתגובות לה, עם כל הביקורת שחגגה, הוציאה לפני השטח את כל הוויכוחים הישנים האלה, שככל הנראה גם לא יגמרו.
החודש היה דגש רב על אלבומים חדשים שיצאו. כזכור, המגזין לא מסקר אלבומים שלא הגיעו אליו ע"י גורם מוסמך כל שהוא, ולכן לקח קצת זמן עד שהרליסים החדשים של חברת Inside Out נסקרו כאן, והדבר התאפשר עקב כך שחברת הליקון הישראלית התחילה להפיץ את הלייבל, ככל הנראה החשוב ביותר בתחום הפרוג-מטאל בעולם. כתוצאה מכך נסקרו כאן אלבומים של הרכבים כמו Riverside, IQ, ו-Long Distance Calling – זאת לצד אלבומים חדשים של להקות מוכרות וותיקות כגון Slayer הפעילה ו-Bulldozer שחזרה לאחרונה לפעילות, ואלו שבשנים האחרונות זוכות להצלחה, כגון להקת הפולק הרוסית Arkona ו-Saltatio Mortis ולהקות "קור" כמו Hatebreed האגדית ו-Seneca המוכרת פחות.
החודש גם התבשרנו על כמה החתמות מעניינות של להקות ישראליות בלייבלים זרים, במה שנראה כמו הצלחה הולכת וגדלה של הלהקות שלנו בחו"ל, כשלא מעט אחרות גם הקליטו בחו"ל אלבומים שככל הנראה יצאו בקרוב. מה הלאה? קודם כל הופעתה הקרובה של Rotting Christ, הלהקה שהתחילה כאחת המרכזיות בתחום הבלאק מטאל האירופאי, ובשנים האחרונות החלה לשלב יסודות של המוזיקה היוונית באלבומיה. יש על הפרק הופעה אחרונה של Orphaned Land לפני צאת אלבומה החדש, והופעת חזרה של Eternal Grey, מגדולות להקות המטאל הישראליות שתוציא בשנה הבאה אלבום אולפן חדש. יהיה מעניין.
אלון מיאסניקוב – עורך ראשי
ראיונות החודש
Moti Rokah, סולן להקת Spawn Of Evil
במהלך העשור האחרון קשה היה למטאליסט שפוקד אירועים מקומיים, לא להבחין בתופעה שנקראת Spawn Of Evil. דמואים שיצאו כקלטות בצורה המסורתית עוד לפני חלוף המילניום והופעות מחתרתיות במרתפים ומועדונים הביאו את הלהקה בדרך חתחתים לעמדה הבהירה ביותר שלהקת דת' מטאל ישראלית אי פעם עמדה עליה. Spawn Of Evil היא להקת הדת' מטאל היחידה שלא מנסה להתערבב בדת' מטאל מודרני או ברוטאלי ושומרת על גחלת האולדסקול פועמת בלי הפסק מזה עשור – מבלי להוציא אלבום רשמי או EP או כל דבר דומה במשך תקופה ארוכה, ורק בזכות הופעות כובשות של מרחצי דמים במעגלי פוגו, ונוכחות בימתית מפלצתית להגיע למקומות שלהקות מלוטשות ומעודנות יותר לא הספיקו או יספיקו להגיע בחייהן. החברותא המרושעת מחדרה, היא הדוגמא לכך שבזיעת אפינו נאכל שרצים מרושעים…
לראיון המלא בעברית
Alec "Al Ravage" Firicano, סולן להקת Ravage
להקת Ravage האמריקאית היא זן נדיר, להקת פאוור \ ת'ראש שעושה מטאל מסורתי כבד, ומוקדשת לאבות המזון של הז'אנר משנות השמונים – Judas Priest ו-Dio – לצד להקות כבדות יותר כמו Testament ו-Annihilator. העובדה שהלהקה הוחתמה בחברת התקליטים Metal Blade היא אפילו מפתיעה עוד יותר, כי הלייבל שהתחיל רבות מלהקות המטאל של שנות השמונים עוסק בשנים האחרונות יותר בהחתמת להקות מטאלקור ודומיהן. לאחר שורה של מקרים חסרי מזל, שכללו גם מפיקים שנעלמו עם הכסף של הלהקה, יוצא סוף סוף אלבומה השני והחדש, The End Of Tomorrow, אלבום שמשלב מהירות, אגרסיה ויכולת טכנית של להקת ת'ראש עם מלודיה וגרנדיוזיות של להקות פאוור מטאל אמריקאיות, והוא גם בורך בעטיפה מעולה של אמן המטאל הידוע Ed Repka. כדי לברר יותר פרטים על הלהקה הזו, שקיימת עוד משנת 1995, שוחחתי עם הסולן, Al Ravage.
לראיון המלא בעברית
סקירות אלבומים נבחרות
ציון: 
Epica – Design Your Universe
בבית, באוטו, בכיס, בהופעות בארץ ובחו"ל, ושוב בבית, לא זכורה לי להקה שלא יכלתי להיפרד ממנה כל-כך בשנתיים האחרונות, וגם אם יש כזו, סביר להניח שהיא לא התנגנה בכזו תדירות כמו Epica ההולנדית. זה לא רק היה בגלל האלבום The Divine Conspiracy מ-2007, שעדיין מככב אצלי ברשימות השמיעה השונות, אלא גם בגלל מה שהגיע מוקדם יותר השנה בדמות אלבום לייב עם תזמורת שנקרא The Classical Conspiracy, והציג ביצועים פשוט יפהפיים לשירי הלהקה וגם לכמה נעימות קלאסיות יותר או פחות (כמו קטעים מהפסקול של "ספיידרמן" ו"שודדי הקריביים"). לפני שבכלל אמשיך לדבר איתכם, רצוי מאד שתשמעו את 2 ההוצאות הללו, כי אם לא עשיתם זאת כבר, אין לכם מה לחפש פה.
לסקירה המלאה
ציון:
Slayer – World Painted Blood
בואו נהיה ישרים עם עצמנו: Slayer בעצם הוציאה שלושה אלבומים גדולים, וזהו. אז נכון, אולד-סקולרים יקפצו ויגידו ש-Hell Awaits הוא מגדולות ההשפעות על הבלאק מטאל וכו', אבל בת'כלס, Reign In Blood הוא יצירת מופת של אלבום ת'ראש מהיר ורצחני, South Of Heaven הוא מבחינתי האלבום המושלם בשילוב של אגרסיות ומלודיות, ו-Seasons In The Abyss הוא מופת של כתיבת שירים שהלהקה לא הגיעה לרמתו מאז. כל מה שיצא אחרי? מבחינתי לא ממש ראוי למאמץ של האזנה חוזרת. כמובן שהאלבום הקודם של הלהקה קצר שבחים וסומן כאלבום קאמבק, בין השאר בגלל חזרתו של Dave Lombardo – מגדולי מתופפי המטאל אי פעם – ללהקה, אבל בסופו של דבר היה מדובר באלבום טוב, וזה פחות או יותר הכול. אז מה יש ב-World Painted Blood?
לסקירה המלאה
ציון: 
Children Of Bodom – Skeletons In The Closet
חברי Children Of Bodom עברו דרך לא קצרה במהלך הקריירה שלהם, וצברו לאורך השנים מספר בלתי מבוטל של אלבומים מוערכים. מאז היווסדות להקתם בשנת 1993, ושחרור אלבומם הראשון "Something Wild" ב-1997, הפינים העצבניים משלבים בהצלחה בין בלאק מטאל, דת' מלודי ות'ראש עצבני. כמו כן, לאורך הקריירה, CoB שחררו מספר קאברים (בעיקר בגרסאות הבונוס של האלבומים, אבל לא רק): החל מאלו בעלי הטון הרציני יותר, כמו "Aces High" של Iron Maiden או "Silent Scream" של Slayer, וגם כמה משעשעים במיוחד, כשהדובדבן בקצפת היה "Oops I Did It Again", המנון הפופ של לא אחרת מ-Britney Spears בגרסאת דת' מטאל מגוחכת ומצחיקה להפליא.
לסקירה המלאה
ציון:
Hatebreed – Hatebreed
כפי שאומרת הנוסחה המוצלחת: להקות שמגיעות בהוצאה החמישית לאלבום הנושא את שם הלהקה, כנראה עברו את השיא של הקריירה שלהן מבחינה מוזיקלית, והחליטו לקצור את הפירות מבחינה מסחרית. אולי המסר הזה נובע מאג'נדה מסוימת שלאלבומים נטולי שם אין שום מסר מאחוריהם, להוציא את אלבומי הבכורה אשר אמורים להוות פרזנטציה ללהקה – אבל האמת היא שרוב המקרים במטאל מוכיחים אחרת. Hatebreed אינה שונה במונחים אלו. בתור להקת הדגל של התשלובת בין עולם ההארדקור של רחובות ארצות הברית מוכי הפשע והאלימות, ביחד עם המטאל הכבד על הפורמט האמריקאי נטול הרחמים והקיצוני – Hatebreed מוציאה אלבום שהוא כאמור נושא את שם הלהקה, רק מעט חודשים אחדים אחרי צאת אלבום הקאברים שלה, For The Lions, אשר היה מוצלח במיוחד בתור אחד שכזה.
לסקירה המלאה
ציון: 
Riverside – Anno Domini High Definition
מדהים כמה שהחלטה פשוטה על מייקאובר יכולה להפוך אותך לאדם שונה לחלוטין. תכניות ריאליטי שלמות בנויות על הקונספט של "אקסטרים מייקאבור", ומציגות לנו בשיא הצהבהבות נשים אמריקאיות מחרידות שמחליטות להיראות יום אחד כדוגמניות מהונדסות, לקול תרועות הצחוק של הצופים בבית. אבל ההחלטה להיוולד מחדש אינה נחלתם של מפיקי טלוויזיה מדושנים, ואורנה דץ. דברים טובים יכולים לבוא מההחלטה למתג את עצמך מחדש, ולברוא את הקונספט העצמי שלך, עם או בלי העזרה של ספרי הדרכה מטופשים שמשתמשים במטאפורות חבוטות של גבינות ופרארי.
לסקירה המלאה