אז עוד שנה באה לסיומה, וכרגיל לא מעט קרה במהלכה.
דיסקים מוכרים פחות ופחות, ויש יותר פיראטים בשטח מבפרק האחרון של "שודדי הפירטים", חברות התקליטים כנראה יפסיקו לייצר דיסקים רגילים ב 2012, ובינתיים Ebay חוגג, אבל זה לא שאנחנו מתלוננים. השנה נאלצנו להיפרד מכמה הרכבים מכובדים בז'אנר – ביניהם להקת הדת' האמריקאית Skinless, להקת הפאוור האמריקאית הוותיקה Jag Panzer, וותיקי הדת' מטאל השבדים Dismember – ולא מעט אחרות. לעומת זאת, היו גם כמה איחודים מעודדים, כמו אלו של וותיקי הט'ראש Coroner, ענקיות הדת' At The Gates ו Morgoth, וכמובן – חזרתה לחיים של הלהקה שככל הנראה יצרה את הז'אנר – Black Sabbath.

השנה Matt Barlow עזב שוב את Iced Earth ו Paul Dianno – סולן העבר של Iron Maiden: הלך לכלא בגלל זיוף נכות למטרות קבלת כספים מהממשלה הבריטית, ועל הדרך איבדנו כמה מוזיקאים יקרים מהז'אנר – ביניהם Wurzel, גיטריסט Motorhead לשעבר, Mike Star מ Alice In Chains המתופף Scot Colombus מ Manowar ו Cory Smoot מ Gwar הסולן Jani Lane מענקי הגלאם Warrant, וממש לאחרונה David Gold המוכשר מהרכב הבלאק-דום Woods Of Ypres שנהרג בתאונה. בין שאר העולם גם נפטר מ Seth Putnam, סולן להקת Anal Cunt ומי שכולנו היינו בטוחים שימות הרבה לפני, בין הטקסטים שלו על היטלר, הפלות, סמים ותינוקות מתים לא נראה שהיו רבים שהתאבלו, אבל להתעלם ממותו אי אפשר.

מעבר לכך מגזין מטאליסט המשיך בלי אחד מאבותיו המייסדים – אופיר מסר, ואחד מכתביו המצטיינים – עומר ברזילי, שממשיכים לעשות למען הז'אנר בדרכם העצמאית, אבל בסופו של דבר כולנו כאן למען מטרה אחת: לשמוע מטאל עד שנתחרש או עד שיקברו אותנו עם הישבן בחוץ כחניה לאופניים. שתהיה לכולם 2012 מאושרת גם אם יסתבר ששבט המאייה לא סתם דיבר שטויות לפני שנעלם מהעולם וכולנו בדרך לג'יהנם.

את סיכום השנה הפעם נפתח עם אורח הכבוד: Michael Amott מ Arch Enemy, שבחר את 5 אלבומי השנה שלו, כהכנה לקראת ההופעה הקרובה שלו עם להקתו כאן ב 24 לינואר:


Michael Amott


Hell- Human Remains

זה פשוט אלבום הבי מטאל נהדר, שמגיע מלהקה שהסיפור שלה אפילו יותר מדהים מזה שהציגו לנו בסרט על Anvil. מדובר כאן באולד-סקול מטאל מעולה שעכשיו ניתן סוף סוף לשמוע אותו.

Off! – First Four EPs

הייתי מאזין הרבה ללהקת הפאנק הקליפורנית Black Flag כשהייתי צעיר, והאלבום הזה תופס את הסגנון, הגישה וההרגשה באופן מושלם. זה אלבום מסיבה מעולה (גם אם עצבני)! הפאנק לא מת!

Nightwish – Imaginaerum

Nightwish היא להקת המטאל הסימפוני היחידה שלה אני מאזין, והאלבום החדש שלהם הוא ככל הנראה האפי ביותר שהוציאו. הקלידן Tuomas Holopainen הוא מסטר ביצירת אווירה כבדה ויפיפייה.

Riot – Immortal Soul

זו באמת חזרה למקורות בשביל Riot, הם מעבירים באלבום הזה הארד רוק מהיר ומטאלי עם ההרכב הקלאסי שניגן גם באלבום Thundersteel. בנוסף,Mark Reale הוא גיטריסט שממש לא מוערך מספיק לדעתי.

Megadeth – Th1rt3en

הייתי מעריץ של Megadeth מאז ומתמיד, ואני מוצא שלאלבום החדש יש כמה מהריפים האופיינים הטובים ביותר של Dave Mustaine!

ועכשיו – סיכומי השנה של כתבי מטאליסט:


מתן ג'ונאס


אלבומי המטאל של השנה

Omega Massif – Karpatia
Ulcerate – The Destroyers of All
Between the Buried and Me – The Parallax Hypersleep Dialogues
Lantlôs – Agape
Leprous – Bilateral
Pain of Salvation – Road Salt Two
Scale the Summit – The Collective
Wolves in the Throne Room – Celestial Lineage
Altar of Plagues – Mammal
Mitochondrion – Parasignosis

וקצת בהרחבה…

Ulcerate – The Destroyers of All

בשנת 2009 הם הוציאו עוד אלבום נהדר שנכנס לרשימת סוף השנה שלי, וגם הפעם החבר'ה הניו-זילנדים האלה לא איכזבו בכלל. אלבום דת' מטאל טכני מפציץ, שמהשניה הראשונה ועד האחרונה פשוט טוחן את המאזין בברוטאליות בלתי מתפשרת. אחד מאלבומי הדת' מטאל החזקים ששמעתי בשנים האחרונות, ותוצר מרשים ביותר לז'אנר שמתדרדר בשנים האחרונות במהירות האור.

Lantlôs – Agape

פרוייקט גרמני-צרפתי שמעורב בו Neige מ –Alcest ואכן מדובר בסגנון מאוד דומה ללהקה פורצת הגבולות ההיא. בלאק מטאל אטמוספרי עם נגיעות פוסט-רוק מפעם לפעם, אם כי בניגוד ללהקה שהתחילה את הגל הזה, פה דווקא הצד היותר אגרסיבי הוא הדומיננטי. אלבום מצוין, כצפוי מהגאון האוירתי.

Leprous – Bilateral

מדובר במתחרה צמוד מאוד לאלבום השנה, יחד עם יצירת המופת של אומגה מאסיף. להקת הליווי בהופעות של Ihsahn הוציאה אלבום שלישי ומצויין – למרות שהעטיפה מרמזת לכיוון הצד הסטלני יותר של מוזיקת הרוק, מדובר פה דווקא באלבום מטאל פרוגרסיבי בהגדרה המאוד רחבה שלו – שכן הוא כולל בתוכו אלמנטים מכל ספקטרום סגנונות המטאל. יש פה קצת פאוור מטאל, קצת דת' מטאל, לא מעט בלאק מטאל וגם אלמנטים סימפוניים ואווירתיים. אבל הכי חשוב – הם עושים את זה בצורה שיושבת ממש טוב, והשילוב מעולה. אלבום מקורי, מעניין, מיוחד – זה האלבום ש Ihsahn מנסה לעשות מאז 2006 ולא ממש מצליח.

Mitochondrion – Parasignosis

החבורה הקנדית הזו מ-וונקובר פשוט העיפה לי את הראש. האלבום השני שלהם בסך הכל, והוא פשוט סערה מטורפת של בלאק מטאל, דת' מטאל והרבה הרבה כעס וכאוס. האלבום הזה עשה לי את מה שעשה לי Swarth של Portal האוסטרלים בשנת 2009 – השאיר אותי בפה פעור, עם מעט מאוד הבנה של מה ששמעתי בשעה האחרונה. אלבום מוזר, מיוחד, כאוטי ובעיקר מכסח עור תוף.

שירי המטאל של השנה

Omega Massif – Im Karst
Leprous – Forced Entry
Lantlos – Bliss
Pain of Salvation – The Deeper Cut
Mitochondrion – Tetravirulence
Ulcerate – Burning Skies

האלבומים המאכזבים

Megadeth – 13
Protest the Hero – Scurilious
Thrice – Major/Minor

השנה שלי…

אני לא יכול להגיד הרבה על השנה שלי, בהקשר של מטאל לפחות, מכיוון שאת רובה בכלל לא העברתי בארץ. חזרתי לארץ אחרי קצת יותר משבעה חודשים בדרום אמריקה, שם כמעט ולא יכולתי להתעדכן במתרחש בסצינת המטאל הישראלית או העולמית.. רק כשחזרתי לארץ ואחרי שהתאפסתי על ימין ועל שמאל שלי, התחלתי לאט לאט להשלים פערים. ואכן הרשימה שלי מורכבת בעיקר מאלבומים שיצאו ממש לאחרונה, וכמעט ולא מאלבומים ישנים יותר פשוט כי לא הגעתי אליהם – אז יכול מאוד להיות שמסתתרות להן עוד פנינים יקרות שעוד אחשף אליהן בעתיד הקרוב. לצערי לא יצא לי להיות בהרבה הופעות השנה, בזירה המקומית או בזירה העולמית (אלא אם אתם מחשיבים את הקרנבל בברזיל..) וההופעה היחידה שראיתי השנה במטאל הייתה ההופעה המצויינת בבארבי של Between the Buried and Me שהוכיחה גם לקהל הישראלי למה היא הלהקה הטובה ביותר והעקבית ביותר בסצינת המטאל כיום. מאחל לכולם שנה חדשה ומוצלחת!


דני אחירון


אלבומי המטאל של השנה

Machine Head-Unto The Locust
Lock Up – Necropolis Transparent
Vektor-Outer Isolation
The Haunted-Unseen
Cavalera Conspiracy-Blunt Force Trauma
Revocation-Chaos of Forms
Sonne Adam-Transformation
Autopsy – Macabre Eternal
Warbringer-Worlds Torn Asunder
Origin-Entity
Devin Townsend Project-Deconstruction
The Black Dahlia Murder-Ritual
Opeth-Heritage
Shredhead-Human Nature
M.E.S.S-Satanic Kamikaze Punx

וקצת בהרחבה…
Vektor-Outer Isolation

Vektor הנפיקו השנה את אחת מפיסות הת'ראש המתוחכם היותר טובות ששמעתי בחיי ואלבום מצוין. למרות שלא היה קל להכנס אליו הריפים המדבקים שלו לא עוזבים אותי עד לרגע זה. האלבום עמוס בטקסטים אפוקליפטיים ונבואות חורבן טכנולוגיות שלא נראו במחוזותינו לפחות מאז להקת Meshuggah בתחילת דרכה והכל מגובה בנגינה טכנית יוצאת מן הכלל. מי שמחשיב את עצמו חובב Old School Metal ו Thrash ו Death Metal טכני ועוד לא שמע שיתבייש.

Lock Up-Necropolis Transparent

על הנייר Lock Up תמיד נשמעו מרשים; סופר גרופ מופרעת עם Nick Barker הענקי שמפגיז על התופים, Shane Embery מ Napalm Death על הבס, Anton Reisenegger שמנגן ב-Pentagram על הגיטרה ו Thomas Lindberg סולנה האגדי של At The Gates בצווחות. איפשהו בתוצאה הסופית משהו לא עבד, בשני האלבומים הראשונים שיצאו להרכב הזה היה מדובר ב Brutal Death-Grindcore שבלוני ולא חדשני, גם אם כי מנוגן טוב מאוד. באלבומם השלישי והאחרון הם התעלו על עצמם והוציאו את אחת מיצירות ה-Grind של השנה ובכלל אחד מהאלבומים הכי נגישים שנעשו בז'אנר, כל אחד מהמשתתפים נותן את כל כולו יותר מתמיד, ובראשם Lindberg שנותן את הצווחות המרשימות ביותר שנתן מאז ימי ATG.

M.E.S.S-Satanic Kamikaze Punx

להקת M.E.S.S הודיעה בחודש האחרון על הפסקת פעילות עקב מעבר של ליאור הבסיסט לארה"ב, לפני שנפחו את נשמתם הם שיחררו להורדה חופשית את האלבום האחרון שלהם שלא יצא באופן רשמי. מי שלא זכה להכיר אותם בחייהם, מדובר בלהקת Hardcore-Noise מונהגת ע"י סולנית אחוזת דיבוק שנשמעת כיצור כלאיים של בת 16 אמריקאית לבין ספחת מדובוני אכפת לי. האלבום השני שלהם נשמע מצוין, הרבה יותר מתקרב למחוזות של Noise ו Grind מאשר האלבום הראשון שהיה יותר פאנקיסטי בהוויה שלו והוא אחד היציאות המרעננות שיצאו השנה.

Revocation-Chaos of Forms

אחת התגליות של השנה בשבילי וגילוי יחסית מאוחר שכן זהו האלבום השלישי של ההרכב. עם הרכב חזק שכולל שני גיטריסטים שמנגנים ושואגים, מטאל מופרע שנע על הסקאלה הרחבה של Death-Thrash-Hardcore עם הבלחות של Black וטאץ' פרוגרסיבי מובהק ומלודי Revocation הגיחו באלבום שלישי מצוין שהיה אחת ההפתעות של השנה, ולימד את הגדולים והותיקים יותר שיעור מכאיב בשבירות וכתיבה של מטאל נותן בראש ואינטיליגנטי.

שירי המטאל של השנה

Hammercult-Black Horseman
Shredhead-Ruffies
Dark Serpent-Locked in The Watchtower
Betzefer-Backstage Blues
Mastodon-Black Tongue
The Black Dahlia Murder-Conspiring With the Damned
Between The Buried And me- Augment of Rebirth
Devin Townsend Project- Deconstruction

וקצת בהרחבה…

Mastodon-Black Tongue

כשיצא השיר הזה כולנו חשבנו שהנה Mastodon הולכים להתעלות על עצמם באלבום המתקרב. הם יצרו שיר שהוא לא פחות ממושלם. יש פה כל מה שטוב בהרכב, כולל ריפים בלתי נשכחים, תיפוף מחורפן והרמוניות שירה מדהימות בין כל הלהקה. ההרגשה שהייתה עם יציאת הסינגל הזה הייתה שהנה Mastodon עשו את זה ויצרו אלבום שמתעלה על המאסטר פיס שלהם. חבל לי ששאר שירי האלבום לא גירדו את התחתית של השיר המדהים הזה.

The Black Dahlia Murder-Conspiring With the Damned

יש בשיר הזה כל מה שצריך להיות בשיר מטאל טוב בעיני – סולן שצווח באמוק, תופים של מערכה צבאית, ושני גיטריסטים שמתחרים אחד בשני מי עושה סולו יותר מופרע. השיר הזה בעיניי הוא הדובדבן שבקצפת באלבום Ritual, וההתגלמות של המטאל הקיצוני שנת 2011. אחת ההוצאות הכי טובות של ההרכב הזה עד כה. חוץ מזה הוא גם הצלצול בפלאפון שלי.

Dark Serpent-Locked in The Watchtower

נכון, השיר הזה לקוח מתוך אלבום שדלף לאינטרנט, אבל לא לדבר על כמה שהחבר'ה האלה טובים זה פשוט פשע. גם פה מדובר בשיר שהוא אישית האהוב עלי למרות שיש עוד הרבה שירים טובים באלבום הזה. כיף לשמוע סוף סוף חומר מוקלט מהלהקה הזאת שבלי צל של ספק לוקחת את התואר Exodus הישראלים מבלי למצמץ ולאגדה מקומית בפני עצמם. אמרתי ואומר את זה שוב; מחכה לאלבום המודפס ביד.

Betzefer-Backstage Blues

טיבו של האלבום של בצפר שהגיח אלינו בתחילת השנה היה הנושא החם של רוב הדיונים האינטרנטים, אני עד עכשיו לא החלטתי סופית, מה שכן השיר הזה לבדו היה שווה את ההמתנה ומציג את האלבום על הצד הטוב ביותר – אם באלבום הראשון הדגש היה על Hardcore-Grovve והצליל היותר מפוצץ האלבום השני חי ואמיתי יותר, שומני ומכיל אלמנטים של Sludge ו Blues. ההמתנה בעיני הייתה יותר משווה.

האלבומים המאכזבים

Metallica & Lou Reed-Lulu
Accuser- Dependent Domination
Devildriver-Beast
Arafel-For Battles once fought
Amon Amarth-Surtur Rising
In Flames-Sounds of Playground Fading
Sepultura-Kairos

Mastodon-The Hunter

אכזבת השנה מבחינתי. למרות שלא מדובר באלבום רע ממש עדיין מדובר בנפילה רצינית ללהקה. הלהקה באה בגישה של להנות, לא לקחת את עצמם בכבדות ולזרום, מה שדי הפוך מהתהליך שיצר את האלבום הקודם ויצירת המופת של הלהקה – Crack The Skye שלעומת הנוכחי היה כבד ומורכב. אין שום רע בלהיות קלילים, אבל ההרגשה שרדפה אותי באלבום הזה הייתה שהחברים אכלו יותר מדי פטריות רעות (או גזעי עצים..) ומבט חטוף בשמות השירים מראה שאני לא רחוק מהמציאות. אלבום רע של להקה טובה.

Arch Enemy-Khaos Legions

לא באמת אכזבה אלא יותר תסכול. להקשיב לאלבום הזה ובכלל לרוב מה שיצא ללהקה הזאת בשנים האחרונות גורם לי להיזכר במשפט של המורות שלי לאורך השנים באספות ההורים לאורך השנים – "אינו ממצה את כישוריו בחומר הנלמד". האחים Amott כבר הוכיחו לנו שהם מסוגלים לכל כך הרבה יותר. והאלבום הזה הוא הכתר העגום בשרשרת של אלבומים עם הרבה מוזיקה טובה אך חסרי כל השראה אמיתית.

The Haunted-Unseen

איך זה יכול להיות שאלבום מככב גם תחת אלבומי השנה וגם כאכזבה? עד לרגע זה לא החלטתי אם האלבום הזה היה טוב או לא. מצד אחד מדובר בשלב הכי קיצוני במסע של The Haunted אל עבר מטאל מרגש ונוגע. מצד שני עבור הרבה מעריצים הלהקה מכרה את עצמה בזול, והפכה ל-Linkin Park לעניים סוג ז' וזה המסמר האחרון בקבר שלה. אני אמביוולנטי עד לרגע זה.

השנה שלי…

השנה אחרי שנים של קריאה מתמשכת נפלה בחלקי הזדמנות להשתלב באתר מטאליסט, מה שהחזיר את הפוקוס על המטאל משאר המוזיקה שאני שומע להנאתי והחזיר אותי לסצנת המטאל שממנה קצת התרחקתי במהלך השנים. בנימה אישית סיימתי השנה קשר שהשפיע על חיי, לראשונה נסעתי לפסטיבל WOA, ובמקביל זכיתי להתקדם בעבודה שלי. כמו כן זכיתי להכיר הרבה אנשים טובים, חברים חדשים ולהיזכר במה שכן משך אותי בסצנת המטאל היפה שלנו וגם קצת במה שלא. בניגוד לתחזיות פסימיות של כמה מעמיתי השנה הזאת הייתה מאוד פורה מוזיקלית במטאל ומחוצה לו וזכיתי לקבל הרבה מוזיקה טובה שאמשיך איתה הלאה בחיי.

הסצנה הישראלית ב 2011

הייתה לנו שנה פוריה מאוד שעוד לא נגמרה לה. בראשית השנה הגיח לו אלבום שהוא אומנם לא כל כך מטאלי, אבל היה אחד מאלבומי השנה מבחינתי. מדובר באלבומו של קוואמי הלא הוא אייל פרידמן – זרים במאה ה-21' שהיה עד כה האלבום הזועם והטעון ביותר של קוואמי, שביצירה שלו לקחו חלק חבריו הטובים ערן סגל שמנגן כיום ב-Aborted ואביטל תמיר מ-Betzefer (ששיחררה השנה סוף סוף את האלבום המדובר שלו חיכינו 5 שנים) עם הפקה של לא אחר מרמי פורטיס. למרות שהוא אינו אלבום מטאל האלבום הזה נתן בראש וצעק על נושאים ששאר העם נשאר לצעוק עליהם במחאה החברתית 7 חודשים אחר כך. מומלץ לכל מי שפתוח לרוק אלטרנטיבי שהוא לאו דווקא בהכרח מטאל.

במטאל, השנה הייתה שנת תחיית ה-Thrash העברי, כאשר הז'אנר זוכה לעדנה מחודשת בזכות להקות חדשות וותיקות פה אחד שהביאו אותו לקדמת הבמה. Dark Serpent הותיקים סיימו לכתוב את האלבום שלהם, שאומנם לא יצא עדיין בהוצאה פיזית אך נפוץ ויראלית באינטרנט, להקה עלומת שם בשם Hammercult עשתה בשנה אחת מה שהרבה להקות לא עושות בקריירה שלמה. וחבורה של ילדים ממודיעין בשם Shredhead צצו להם ונתנו סטירה מצלצלת לכל מטאליסט בארץ הקודש. נציגנו בליגה הלאומית Desert ו Arafel טיילו להם בעולם כמו כן Orphaned Land שגם שיחררו סוף סוף DVD ראשון, משום מקום גם הופיעו להם באמצע השנה להקת Sonne Adam שמלהקה עלומת שם הוחתמה ישר ב-Century Media ועלתה לליגה של הגדולים. Etarnal Grey מצאו סוף סוף בית לאלבומם החדש ולהמשך הדרך בלייבל .Seasons of Mist להקות חדשות ומעניינות כדוגמתRed Rose, Dim Aura , Seperation Anxiety, Design Flew וTamutamen הפציעו לאויר העולם, להקות יותר ותיקות שחלקן התפרקו חזרו לפעילות דוגמת Moonskin, Godwrath, Betraytor ו Abrage. ולהקות ששמרו על פרופיל נמוך הולכות להוציא בקרוב הוצאות מעניינות כשביניהן כלולות מפלצי ה-Death , Prey for Nothing ששיחררו את האלבום השני שלהם ממש לא מזמן לאחר שחתמו סוף סוף ב-Massacre Records, להקת Spawn of Evil והפרויקט החדש והמסקרן של יובל קרמר Reign of the Architect שגם כן עתיד לצאת לו בקרוב שמכיל הרבה שמות גדולים במטאל הבינלאומי והמקומי.

במקביל נמשך הגל המבורך של הגעת להקות מחו"ל לארץ, כשאת תחילת השנה פתחו להקות קטנות יחסית כגון Carnal Decay ו Benighted מהצד היותר קיצוני של המפה המוזיקלית המטאלית, כשלקראת סוף מרץ זכינו לראות בארץ הקודש את Meshuggah בהופעה מטורפת כשבהמשך הגיעו לפה בפעם הרביעית Megadeth בהופעה מצוינת ומגוונת. לקראת אמצע השנה חזרו אלינו כמעט 20 שנה אחרי הפעם הראשונה שהיו פה להקת Napalm Death ופתחה את הצורה של כל יושבי ה-Sublime כשלא הרבה אחריה הגיחו לפה אגדות ה-Heavy Grave Digger, ובאותו החודש חזרו גם ענקי הפרוגרסיב Dream Theater. בספטמבר זכיתי לראות את אחת הלהקות האהובות עלי, Between The Buried and Me, ובחודש נובמבר הגיעו לפה האגדות Children of Bodom וענקי ה Progressive Doom ואהובי הקהל המקומי Agalloch. ואם עוד לא נרגענו מהשנה, כבר אישרו לנו שבשנה הבאה יגיעו לפה משוודיה Arch Enemy, שקצת אחריהם יגיחו לפה שוב Opeth ולקראת אמצע השנה נזכה לראות פה את Dark Tranquillity.

במקביל כל השנה היו אירועים ישראלים מוצלחים מאוד שבנייהם זכורים לי לטובה כל ערבי ההופעות שממשיכים להתקיים במרכז לרוב במועדון ה-Sublime ובגזרת הצפון במועדון הD-Music שנושא את לפיד סצנת המטאל הצפונית כבר תקופה. כמו כן חשוב לציין את פסטיבל ה-Black Horizons שהיה יוזמה מבורכת בעיני ומקווה לראותו בשנה הבאה. לסיכום הייתה שנה מוצלחת מאוד למטאל בארץ הקודש, מקווה שנזכה לעוד שנים שכאלו.


אלון מיאסניקוב


אלבומי המטאל של השנה

Iced Earth – Dystopia
Vallenfyre – A Fragile King
Hell – Human Remains
Hibria – Blind Ride
Anthrax – Worship Music
Onslaught – Sounds Of Violence
The Rotted – Ad Nauseam
Riot – Immortal Soul
Ghost – Opus Eponymous
Myrath – Tales Of The Sands
Fleshgod Apocalpse – Agony
Deicide – To Hell With God
Artillery – My Blood
Septic Flesh – The Great Mass
Dream Theater – A Dramatic Turn Of Events

וקצת בהרחבה…

Anthrax – Worship Music

כמה חיכינו..כמה. כמו טלנובלה מזובלת במיוחדת אחת מלהקות הט'ראש הגדולות אי פעם נכנסה למערבולת של מריבות, עזיבות, פיטורין ומה לא – ואלבום חדש לא קיבלנו. כששמעתי לראשונה ש Joey Belladonna, מגדולי סולני המטאל אי פעם, חזר להרכב – רק חיכיתי לשמוע שהם העיפו אותו שוב, אבל הפעם התבדיתי. למזלי. האלבום החדש של Anthrax אולי סוחב אחריו משקל של שירים שנכתבו עם John Bush, ומשקל לא פחות כבד של כאלה שנכתבו עם הסולן שהועף בקול תרועה רמה Dan Nelson, אבל כשיש ריפים של Scott Ian, שירה של Belladonna, ואנרגיה של פעם – אי אפשר שלא לנצח, והאלבום הזה – למרות שהוא רחוק מלהיות הקאמבק המושלם, הוא מספיק כדי להיות טוב יותר מ 90% מהחומרים האחרים שיצאו השנה, ולו רק בגלל שמדובר ב Anthrax.

Iced Earth – Dystopia

Iced Earth זו לא להקה, זו מערבולת רגשות. כשם שחלופת הסולנים שם תמיד מלווה באמוציות ונסיבות גדולות מהחיים (הסולן Mat Barllow עזב בזמנו כדי להיות שוטר בעקבות פיגועי התאומים) גם אלבום חדש עם סולן חדש (Stu Block) היה נושא רגיש אצל מעריץ של הלהקה כמוני. למזלי, לא רק ש Block לא אכזב, הוא נותן אחת ההופעות המשכנעות ביותר של איזה שהוא סולן בלהקה, וגם כנראה הזרים קצת דם יצירתי וטרי לכתיבה, כל זה השתלב ויצר את אחד מאלבומי המטאל המלודי הגדולים של השנים האחרונות.

The Rotted – Ad Nauseam

הם בריטים, הם זועמים, הם חריפים – והם מוציאים אלבום מלא שני ששוב משלב קיצוניות וגריינד קור עם ריפים של דת' ורוק נ' רול, וטקסטים בועטים וכתובים היטב. The Rotted הוציאו אלבום בכורה מבריק, ואז EP בינוני, אבל הם חזרו עם אלבום שני שמצליח אפילו להתעלות על אלבום הבכורה החזק. אם כבר מטאל קיצוני, וקיצוני ברמות של גריינד-קור ודת', הרי שהלהקה הזו עושה את המוזיקה הזו באיכות ובעומק שכמעט ואין הרכבים בעולם היום שמשתווים להם.

Vallenfyre – A Fragile King

מה עוד אפשר להוסיף לכל הסופרלטיבים שנשפכו על יצירת המופת הזו? Greg Mactintosh, גיטריסט Paradise Lost ומהאנשים שהמציאו את הדום מטאל, חזר לשורשים כשהוא מלווה בכמה חברים בריטים (ושבדי אחד) טובים, והצליח להוציא את האלבום שכל מעריץ של החומרים המוקדמים של Paradise Lost ייחל לשמוע, מינוס Nick Holmes אחד. הסאונד, הריפים, הגראול של Macintosh, הכול משתלב לאלבום שהוא התגשמות כל החלומות לאוהבי מטאל קיצוני של תחילת שנות התשעים, ואחד האלבומים הטובים ביותר של 2011.

Myrath – Tales Of The Sands

מעולם לא חשבתי שאשמע כל כך הרבה תגובות חיוביות לראיון שערכתי באתר לפני כמה שנים עם להקת הפרוג-מטאל הניאו קלאסית הזו. אני גם לא חושב שמישהו העריך שלהקה מתוניס יכולה להנפיק מוצר כל כך בוגר, איכותי ומלוטש, ולו בגלל שלא ציפיתי שבתוניס יהיו התנאים הנדרשים להנפקת אלבום מטאל איכותי. אז Myrath הפתיעו, הם נתנו כאן שילוב של Symphony X עם Orphaned Land, עם יכולת נגינה מפתיעה ועיבודים אוריינטליים מלודים – והצליחו להנפיק אלבום שסוף סוף מעשיר קצת את הנישה הצרה כל כך ש Orphaned Land יצרו לפני 20 שנה.

האלבומים המאכזבים
Queensryche-Dedicated to Chaos

אני מניח שלא הייתי צריך להיות מאוכזב מפיסת הרפש הזו, אבל איך אפשר להתגבר על האכזבה כשלהקה שהנפיקה אלבומים כמו Rage For Order ו Operation Mindcrime מוציאה אלבום גרוע? היה נראה שיש קצת תקווה עם החזרה ל Operation Mindcrime בדמות אלבום ההמשך לפני כמה שנים, אבל משם דברים רק המשיכו להתדרדר, ו Dedicated עם הניסיונות לעשות Fאנק, רוק וכל ז'אנר אחר שסולן הלהקה Geoff Tate מעדיף לשמוע מאשר מטאל – פשוט היה יריקה ענקית בפרצוף של כל מי שזוכר תהילת העבר של ענקי המטאל לשעבר האלה.

Morbid Angel-Illud Divinum Insanus

כמה שחיכינו לחזרתו של David Vincent, ואז הוא חזר..וחירבן על להקת הדת' האגדית הזו. אני מניח שזה לא לחלוטין אשמתו, גם הגיטריסט והכותב העיקרי Trey Azagthoth אחראי למחדל, אלבום שהולך מתיפוף קיצוני ומהיר ללא טעם וריח ליציאות אינדסטריאל לא מובנות, טקסטים מגוחכים, שירה שעוברת בין צרחות מטאלקור חנוקות לסתם גראולים לא ברורים.. איפה ימי Abominations?? כנראה שה Ancient Ones לקחו אותם וקברו אותם בפי הטבעת של cthulhu.

Machine Head – Unto The Locust

אני יודע שזה יעצבן הרבה אנשים, אני מניח שזה עיצבן גם אותי בהתחשב בעבודה שממש אהבתי את The Blackening – אלבומה הקודם של הלהקה. אבל Locust פשוט היה יותר מידי בשבילי, יותר מידי ריפים, יותר מידי צרחות אגרו של Robb Flynn, יותר מידי תיפוף מהיר וחסר רחמים אבל חסר טעם (איפה התיפוף של Kontos מ Burn My Eyes??), בקיצור – לפעמים הרבה יכול להיות גם יותר מידי, וזו דעתי על אלבומה האחרון של Machine Head.

שירי המטאל של השנה

Iced Earth – Anthem
Vallenfyre – Desecration
The Rotted – Anarchogram Sun
Riot – Riot
Anthrax – Fight 'Em Till You Can't
Hibria – Shoot My Down
Deicide – To Hell With God

השנה שלי…

מעבר ללשמוע אלבומים, לערוך את אתר מטאליסט וכרגיל להאבק כדי להשאיר את אתר המטאל הוותיק ביותר בארץ בחיים, לא הספקתי יותר מידי מבחינת הופעות וכו'. בשעה שבשנה שעברה טסתי לוואקן – השנה היה לי פסטיבל אחר לדאוג לו: לידת ילדי הבכור עוז, הידוע בחיבה כ Ozzy. במקביל המשכתי לריב עם שפני הכחילו לגבי זה שההורדות הפרטיות – כשהן לא מגובות בשום קניה של מטאל באופן חוקי – רוצחות את הז'אנר, ואני עדיין עומד מאחרי זה. הספקתי להיות נדהם שוב ושוב מדמויות שונות בסצנת המטאל שעסוקות בעסקנות ותככנות במקום לנסות לצור סצנה מאוחדת שמקיימת את עצמה, וכרגיל עשיתי מה שאני יכול כדי להתרחק מזה. אני כאן כדי להשאיר את האתר הזה איפה שהוא, להמשיך להנפיק תכנים איכותיים, ולהמשיך לשמוע מטאל עד שהאוזניים פשוט לא יקלטו את התדרים – כל השאר לא ממש מעניין לי את הז**ן.


בן אסטרכן


אלבומי המטאל של השנה

Vader- Welcome to the Morbid Reich
Taake- Noergs Vaapen
Decapitated- Carnival is Forever
Septic Flesh- The Great Mass
Shining- Född Förlare
Primordial- Redemption At The Puritans' Hands
Machine Head- Unto The Locust
Azarath- Blasphemeres' Malediction
Deicide- To Hell With God
Destruction- Day of Reckoning
Kampfar-Mare
Fleshgod Apocalyse- Agony
Amon Amarth- Surtur Rising
Vallenfyre- A Fragile King
Obscura- Omnivum

וקצת בהרחבה…
Vader- Welcome to the Morbid Reich

Vader תמיד היו אחת הלהקות האהובות עלי, החל מסגנון הגראול הייחודי של Piotr “Peter’ Wiwczarek, דרך הריפים רבי העוצמה שהוא הלחין לצד חברי הלהקה המוכשרים בעבר, ועד התיפוף המהיר והבלתי מתפשר שהם ידועים בו. ב Vader פשוט יש את כל מה שאני אוהב. במהלך הקריירה הארוכה שלהם היה להם רק אלבום אחד שממנו התאכזבתי, וזה The Beast, ולכן ששמעתי שיוצא להם אלבום חדש היו לי שני דברים בראש: 1. Holy Shit! ו 2. פארנויה לגבי זה שאני עלול להתאכזב. למזלי הם שמרו על העקביות, Vader שוב לא אכזבו. בשילוב הריפים האימתניים ש Peter כתב עם יד ימינו החדש Marek "Spider" Pajak (לשעבר מ Esqarial) ועם נשמת אולד-סקול מחודשת, האלבום הזה בהחלט יכול לעמוד לצד קלאסיקות כגון Litany, De Profoundis ו Black To The Blind.

Taake – Noergs Vaapen

הרבה אוהבי מטאל מתלוננים על הרפטטיביות של ז'אנר הבלאק, על זה שאין ייחוד או הבדלה בין להקות שונות. כמה שאוהבי בלאק כמוני מוצאים הערות כאלו מעצבנות, רק צריך להציג לממזרים הבכיינים האלה כל אחד מאלבומיה של Taake כדי להראות כמה יצירתית היא סצנת הבלאק מטאל. האופוס החדש של Hoest – Noergs Vaapen – הוא כבר החמישי שלו בסדרה של אלבומים מעולים, ולא נראה שהוא מתכוון לעצור. בהמשך ישיר של הקו מה S/T של 2008, האלבום שוב מחולק לשירים נפרדים ולא לחלקים כמו באלבומיו הישנים. כל שיר הוא יצירת מופת בזכות עצמה. אפלה? יש, כוויות קור? יש, שחור יותר מהגהנום? בהחלט, אבל Taake היא גם להקה אחת מתוך מיליון שגם מצליחה לגוון את הדברים כל כך, שאתה יכול להוסיף עוד מושג אחד: ייחודיים? בהחלט כן.

Vallenfyre- A Fragile King

אני בדרך כלל לא חובב גדול של סופרגרופס, אני אוהב את Down, אהבתי את Heaven and Hell, אבל רבות מאלו יוצאות משעממות כמו Velvet Revolver, Nailbomb ואחרות. רבות מהלהקות האלו פשוט יוצאות שטחיות לעומת החומר של להקות המקור שלהן, ולכן כששמעתי את אלבום הבכורה של Vallenfyre, ניתן היה להבין את החשדות שלי, האם Greg Macintosh מנסה להרוויח עוד כמה גרושים על חשבון תהילתו עם Paradise Lost? האם הוא הביא את Hamish Glencross מ My Dying Bride ואת Adrian Erlandsson שכיום ב Paradise Lost ולשעבר ב At The Gates רק כדי להכניס מטאליסטים לא מודעים לתוך אלבום חרא? להפתעתי, זה לא היה המקרה. A Fragile King הוא לא רק אחד מאלבומי הדת' מטאל הטובים של השנה האחרונה, הייתי אפילו הולך צעד רחוק יותר ואומר שמדובר בסופרגרופ המטאלית הכי טובה ששמעתי. עם הפקה שנשמעת כמו של אלבום דת' שבדי קלאסי, ריפים מוחצים, ושירה מעולה של Macintosh, האלבום הזה פשוט הפתיע אותו, תפס בי, ולא שחרר אלא אחרי סוף 42 הדקות שלו. שאלתי היחידה למר Macintosh היא: כיצד תוכל להוציא משהו יותר טוב מיצירת המופת הזאת?

Fleshgod Apocalypse- Agony

להקות כמו Dimmu Borgir ו Cradle Of Filth עושות שם רע ללהקות מטאל סימפוני. אבל הכוכבים העולים מאיטליה – Fleshgod Symphony, מגיעים כדי להוכיח שלהקה יכולה להיות ברוטאלית, טכנית וגם סימפונית במקביל. בשעה שה EP הראשון Mafia והאלבום הקודם Oracles היו הקדמה של מה שהגיע לאחר מכן. הלהקה באמת מצאה את עצמה ב Agony, ריפים חזקים, מתופף מפלצתי שנשאר לא מוכר באופן מביש, ותחושה כללית של עוצמה וגודל שבכל העולם – הכול מתחבר למשהו שהוא חזק, חזק מאד.

Deicide – To Hell With God

האלבום הזה היה חשוב לי מאד באופן אישי. בשעה שהאלבום של Vader היה האהוב עלי מאלבומי השנה, זה של Taake היה עוד אלבום איכותי שלהם, וגם Vallenfyre וגם Fleshgod Apocalypse היו הפתעות, האלבום של Deicide היה יותר חזרה ליכולת המלאה של הלהקה. לאחר האכזבה הקשה שהיווה האלבום Till Death Do Us Part, הרגשתי שהאלבום החדש של הלהקה הוא מוצר איכותי שמראה שהלהקה (למזלנו) עדיין לא מתה. הלידים המלודים האופיינים המשולבים בתוך מתקפת הריפים המטורפת, תחת מעטפת הגראולים ההדוקים של Glen Benton – זה כמעט ומריח כמו Legion..

שירי המטאל של השנה

Come And See My Sacrifice – Vader
Humanity Wept- Vallenfyre
The Violation- Fleshgod Apocalypse
Taake – Nordbundet
Hammer of the Antichrist- Azarath
No Grave Deep Enough- Primordial
Aborted- Global Flatline
Insomnium – Unsung

האלבומים המאכזבים

Morbid Angel- Illium Divinus
Arkona- Slovo
Mastodon- The Hunter
Burzum – Fallen

השנה שלי…

השנה שלי במטאל הייתה מיוחדת, מלאה בפעמים ראשונות. פסטיבל ראשון, הפעם הראשונה שבה נסעתי במיוחד כדי לראות מספר רב של להקות, קשר ראשון עם היסודות היותר מחתרתיים בסצנה הישראלית, וכו' וכו'. ראיתי בהופעה 3 מ 5 הלהקות האהובות עליי ביותר, ובאופן כללי הייתה זו שנה של שינויים גדולים. עברתי לניו יורק, וזה היה שינוי נהדר של נוף. סצנת המטאל כאן לא מאוחדת מידי, אבל יש הרבה, הרבה יותר הופעות. מאז שהגעתי לכן התחלתי להתרגל להופעות ארוכות יותר, ובאופן כלי למצבים שונים מאד. מעבר לזה הרגשתי ש 2011 הייתה שנה איכותית יותר מ 2010, שבה היו פחות אלבומים טובים (למרות שכמה מהם – כמו Lawless Darkness של Waitain עוברים את 5 הנבחרים שלי השנה), היו לי הופעות פחות טובות שבהן נכחתי, וגם לא הייתי בפסטיבלים. כל אלה כן קרו ב 2011.

הסצנה הישראלית ב 2011

Sonne Adam- Transformation
Arafel- For Battles Once Fought
Prey For Nothing- Against All Good and Evil