סיכום שנת 2011 במגזין מטאליסט – חלק שני
אז עוד שנה באה לסיומה, וכרגיל לא מעט קרה במהלכה.. אתמול עלה חלקו הראשון של סיכום השנה ועכשיו, כמה שעות לפני שנסגור את שנת 2011 , צוות מטאליסט מביא לפניכם את חלקו השני ומסיים באותן המילים שבהן פתח: כולנו כאן למען מטרה אחת – לשמוע מטאל עד שנתחרש או עד שיקברו אותנו עם הישבן בחוץ כחניה לאופניים. שתהיה לכולם 2012 מאושרת גם אם יסתבר ששבט המאייה לא סתם דיבר שטויות לפני שנעלם מהעולם וכולנו בדרך לג'יהנם.
אלעד מיאסניקוב
אלבומי המטאל של השנה
Alestorm – Back Through Time
Artillery – My Blood
Assassin – Breaking the Silence
Bloodbound – Unholy Cross
Charred Walls of The damned – Cold Winds on Timeless Days
Chrome Division – 3rd Round Knockout
Deicide – To Hell With God
Dream Theater – A Dramatic Turn of Events
Falconer – Armod
Macabre – Grim Scary Tales
Morbid angel – Illud Divinum Insanus
Mortal sin – Psychology Of Death
Megadeth – 13
Onslaught – Sounds Of Violence
Saxon – Call To Arms
Scheepers – Scheepers
Sinner – One Bullet Left
Symphony x -Iconoclast
Turisas – Stand Up And Fight
Warbringer – Worlds Torn Asunder
Byfrost – Of Death
וקצת בהרחבה…
Amon amarth – Surtur Rising
אני לא חושב שאי פעם הלהקה הזו אכזבה. הם צריכים להתאמץ מאוד מאוד כדי להגיע לתוצאות גרועות. אני יכול לחשוב רק על אלבום אחד שקצת שעמם, מעבר לאותו אלבום שלא אזכיר את שמו, כל הוצאה שהייתה לפני ואחרי היא פשוט יצירה. העיסוק במיתולוגיה הנורדית נותן רקע ורעיונות לעשרות אם לא מאות שירים. לכן הלהקה לא מתעייפת ולא מגיעה למצב של מיצוי או מחזור. כל מה שנותר לחבר לאותם תכנים מעניינים זה מוסיקה מהירה, שוברת עם מלודיות כדי שהחבר'ה בפיט יוכלו להרים אחד את השני לפני שהם רומסים, דורסים ומועכים אחד את השני. לא ארחיב על כל שיר ושיר, מה הרקע ועל מה מדובר אבל רק אציין ש Surturהוא ענק האש שבין השאר לוקח חלק במלחמת האלים – רגנרוק. פרט נוסף שחשוב לציין. האלבום יצא בכמה הוצאות שכוללות את הקבארים הבאים: System of a down – aerials בנוסף Kiss – war machine ו Accept – balls to the wall.
The rotted – Ad Nauseam
motorhead באוברדרייב או Dead Kennedys בהיפר ונטילציה אין לי דרך אחרת לתאר את הלהקה. שילוב של עוצמה של אוהד כדורגל בריטי עם עצבים הנרכשים משתיית גלונים של בירה (ללא הצורך להשתין כל 2 דקות). הלהקה הבריטית החלה כ Gorerotted שלמעשה התפרקה. חברי הלהקה המקורית בחרו לשנות את הסגנון המוסיקה לדת'/גריינד ובכך לפתוח לעצמם עוד אפשרויות בתחום הליריקה. התוצאה: דת' עצבני ביותר שיכול להוות מוסיקת רקע ללינץ' אלים במיוחד. מה שמדהים שלא מדובר בסתם דת' אגרסיבי, אלה בהרכב המוציא שירים בנויים היטב גם מהבחינה המוסיקלית וגם מבחינת הליריקה. האלבום יצא ממש לאחרונה ורק לקראת הכנת הכתבה שמתי ידי על הדיסק וללא כל ספק מדובר באלבום שסוגר יפה את השנה.
Tracer – Spaces In Between
אני נוהג להאזין לפעמים לרדיו האינטרנט planet rock המשודר מלונדון. מתוך ההאזנה לרדיו / אתר הכרתי את Tracer. הם לא בדיוק מטאל, אלה יותר לכיוון הסטונר אבל עדיין שווים התייחסות והאזנה. הלהקה מגיעה מאוסטרליה ועושה שילוב של רוק, סאות'רן רוק, גראנג' וסטונר כך שניתן להתייחס ללהקה גם באתר. נכון הם לא יושבים עם שאר הלהקות שעד כה ציינתי ו/או כתבתי, הם גם לא גדולים כך שאפשר אפילו להכניסם תחת קטגוריית הלהקות הקיקיוניות אבל אני מקווה שאצליח לגרום לאנשים לתת להם צ'אנס.
Powerwolf – Blood of the Saints
ואוו, ככה עושים פאוואר. עם קו מנחה ברור: ליריקה העוסקת בכוחות האופל לא משנה אם זה אנשי זאב או ערפדים (לעיתים היא דבילית, אבל נסלח להם) יחד עם מוסיקה פומפוזית אבל עדיין עוצמתית ומהירה Powerwolf מפגיזים באלבום נוסף, רביעי במספר. אין לי מושג מאיפה הם צצו, אבל הסולן עם הקול האופראי והיכולות המדהימות, Attila Dorn הוא אחד מההפתעות הגדולות, לדעתי, של עולם המטאל. כל שיר באלבום הוא ללא נפילה, כל שיר הוא "פילר" קלאסי ע"פ כל הכללים בספר ועדיין לא ניתן להגיד שהאלבום מתמצה בשני שירים כי פשוט אי אפשר להפסיק, בלי להרגיש שעה עוברת ופתאום נהיה שקט ואז אני מבין שהאלבום נגמר. אז, למרות שהמילים חסרות מעוף, מטומטמות ולא ברור לי עדיין אם זה בצחוק, חצי בצחוק או ממש ברצינות המוסיקה יחד עם השירה מכפה על הכל.
Evile – Five Serpent's Teeth
עם מבול להקות הת'ראש המודרניות נמנית גם Evile הבריטית. להקה צעירה יחסית מבחינת חתך הגילאים (30 – 27) וגם מבחינת משך קיומה – קיימת בסה"כ 7 שנים כאשר בתחילתה נקרה בכלל Metal militia נחשו למה? נכון להקת קאברים ל Metallica. הלהקה חוותה טרגדיה לפני כשנתיים כשבסיסט הלהקה Mike Alexander נפטר באופן מפתיע בזמן סיבוב הופעות באירופה. למרות זאת הלהקה הצליחה להתאושש ולהפגיז באלבום חדש. סגנון השירה מזכיר לפעמים את Metallica הנגינה הרבה יותר מורכבת, זועפת וזועמת עם דימיון רב ל Xentrix: ת'ראש מתוחכם אך עדיין בועט. מרבית השירים עוברים את מחסום ה 5 דקות אך עדיין בלי חפירות מיותרות. אני חייב לעשות את ההשוואה: Evile עובדים בניגוד ל Municipal waste או Gama bomb בצורה רצינית יותר מכל הבחינות ולכן נשמעים בוגרים יותר.
Septic flesh – The Great Mass
אם Communion הדהים וריתק אותי אז The great mass הפיל ושיתק אותי. ללא ספק אני יכול להחשיב את האלבום כיצירת מופת וכנראה האלבום הטוב ביותר השנה. השילוב של Death הבא לידי ביטוי בגראולינג אימתניים (הישר ממעמקי כרסו הענקית של בארני גאמבל רווי הבירה) יחד עם סממנים גותיים אטמוספריים הבאים לידי ביטוי במלודיות, קלידים ושירה נקייה. האלבום מופק היטב, מהוקצע ומדויק. אני חושב שהחיסרון היחיד שלו זה שהוא נגמר מהר מדי 45 דקות בלבד.
Amorphis – 2011 The Beginning Of Times
את Amorphis אני מכיר זה שנים, אבל אני מודה שרק בשנים האחרונות גיליתי את הלהקה. השילוב הזה של פולק, דת', דום, מטאל קלאסי ומלודי פשוט מבוצע בצורה מצוינת ואני לא חושב שיש עוד להקה שמצליחה לעשות את השילוב הזה. בין השבחים הרבים שניתן לתת ללהקה חשוב לציין את Tomi Joutsen הסולן שאיכשהו מצליח להוציא 2 קולות נפרדים ושונים כל כך: קלין וגראול. השירים קצרים, בחלקם נעימים וקלילים, חלקם אגרסיביים עם נטייה לכיוון המקורי של הלהקה וחלקם משלבים היטב את שני הקצוות.
שירי המטאל של השנה
כל כך קשה. עשרות של שירים וקצת פחות אלבומים. לך תחליט עכשיו מה השיר או מספר שירים שהכי תפסו אותך, הרי זה בסופו של דבר המדד הטוב ביותר לבחינת שיר – אם הוא ממשיך להתנגן אצלך בראש אחרי, אם אתה שומע את הדיסק וישר מריץ לשיר הספציפי הזה. לגבי הראשון, זה היה מאוד קל. לגבי השאר – פחות ואפילו קשה.
Amon amarth – War of the Gods
תיאור מלחמת האלים הנורדיים, ה"אזיר" בהנהגתו של אודין הכל יכול נגד ה"וווניר" בהנהגתו של ניירד. אודין מלך האלים נעזר במימיר דודו הענק שייעץ לו במלחמתו. בהמשך נכרתה ברית בין שתי קבוצות האלים שהצריכה החלפת "בני ערובה" בין הקבוצות אשר נידונו להישאר בממלכות שני הצדדים ע"מ שהשלום ישמר. עד כאן התיאוריה אך למעשה מדובר משהו הרבה יותר פשוט: עוד שיר מהיר, אלים ושובר של Amon amarth. אם לוקחים את אלבומיהם הקודמים, כמעט בכולם השיר הראשון מהווה את הספתח למה שיקרה בהמשך: מלחמה!
Tracer – too much
כבר בפעם הראשונה ששמעתי את השיר, ישר התחברתי לחספוס ולפשטות שלו. שיר קצר המשלב סטונר עם רוק, סולן עם קול צווחני, זועם ובועט. המבנה פשוט עם הפקה בסיסית ועדיין מצליח לעשות את העבודה.
Septic flesh – Pyramid God
בכל אלבום טוב, צריך להיות לפחות שיר אחד טוב, או במקרה של The Great Massיש לא מעט שירים טובים. הרצועה השלישית משלבת גות' עם דום ודת' סמפוני בצורה מעולה. הקטע נפתח בריף המלווה בתיפוף קצבי כאשר הקלידים שולטים וממלאים את הנפח. הסולן נכנס מלווה בדפיקות אחידות, מקצב המזכיר קטעי אינדסטריאל וממשיך לפזמון בו הגיטריסט ממלא את מקום הקלידים באותה צורה. השיר מקבל תפנית אגריסיבית לקראת סופו במעין בליצים המלווים בקלידים דרמטיים.
Onslaught – born for war
לא מעט להקות ת'ראש גדולות משנות ה 80 חזרו לפעול בשנים האחרונות והשנה לפחות 4 הוציאו אלבומים חדשים:Artillery ,Assassin , Mortal sin ו Onslaught שחזרו לעבוד אחרי 18 שנים ב 2007!. שם השיר תפס אותי, השיר עצמו שבר אותי. הקטע נוטף אלימות, אגרסיות ושנאה. אמנם בפזמון יש דמיון רב ל Slayer באלבומיהם החדשים, אך ייחודה של Onslaught נשמר. Mortal sin – Blood Of My Enemies הזכרתי אותם בפסקה למעלה וכמו Onslaught, הלהקה חזרה לעבוד ב 2007 אחרי 16 שנה של הפסקה ובדומה הוציאה אלבום חדש השנה. בהרכב עדיין עובדים הסולן Mat Maurer והבסיסט Andy Eftichiou עוד משנת 1985. לא מדובר בשיר של Manowar אלה במשהו קצת יותר מהיר. השיר נפתח בריף מהיר שנשמע כאילו לקוח מאיזה שיר של Venom ואז הסולן פותח בשירה קצבית (על גבול הראפ) רק שבהמשך השיר מעלה את הדופק אף יוצר והמתופף מתחיל להפגיז בדאבלים מהירים עד כניסת הפזמון. מאמצע השיר שבירה ע"י סולו מלודי אשר הולך ומתפתח וההמשך ברור..
האלבומים המאכזבים
למען האמת, השנה לא התאכזבתי כל כך. היו מספר אלבומים חלשים אבל יותר מדי בשביל שאגדירם כמאכזבים. אפילו ה Megadeth החדש אותו סקרתי לא מזמן לא מוגדר אצלי כאכזבה אלה פשוט כחלש, כך גם ה Artillery האחרון. אלו אלבומים שלא ניתן לכנותם גרועים, אלה פשוט לא מעניינים. אלבום אחד שאני כן יכול להתייחס אליו הוא האחרון של Alice cooper.
Alice cooper – Welcome 2 My Nightmare
סוס מת. אבל בגלל שחייבים לכתוב עוד קצת, אז אני אסביר. אין לו קול, מרבית הנגנים לא מוכרים (ניחא) אבל גם לא ניחנים בשום ייחוד (אם פעם ניגנו עימו Slash או Vai). השירים טיפשיים, פשוטים ונבובים ונתמכים בהפקה חלולה ואטומה. אני חושב שהוא סיים את הקריירה שלו אי שם ב 1994 עם The Last Temptation ומאז הוא פשוט צלל לתהומות המחזור.
השנה שלי ו הסצנה הישראלית ב-2011
בפן האישי השנה הזו הייתה רצופה עליות ומורדות שאת מרביתם כמובן לא אפרט כאן. בגדול הרבה לא השתנה חוץ מהעובדה שהפכתי להיות דוד לתינוק מדהים (עוז מיאסניקוב). שמעתי הרבה אלבומים וראיתי מעט הופעות. במעט ההופעות שראיתי אי אפשר להתעלם כמובן מ Hammercult. תופעה אלימה המתפשטת ברחבי העולם לאחר זכייתה ב Wacken metal battle האחרון. הספקתי להיות בשתי הופעות של ההרכב, בעצם כבר בראשונה הבנתי במה מדובר – הרכב חזק שיכול להרעיד את גם את הבמות הגדולות ביותר בעולם המטאל, הרכב שיכול ללמד דבר או שניים גם את זאבי הקרבות הוותיקים יותר מעולם הת'ראש.
הופעות נוספות – כמובן, Orphaned land, שכל עוד זה תלוי בי, לא אפספס אף הופעה של הלהקה. זהו, השנה הסתיימה ותכף תתחיל השנה החדשה עם בואם של Arch enemy. אני רק מקווה שלהקות נוספות יגיעו לארץ ויסייעו במאבק נגד המתנגדים למדינה שלנו, כל אותם צבועים הקוראים לחרם על ישראל.
יותם Defiler
אלבומי המטאל של השנה
Symphony X – Iconoclast
Machine Head – Unto The Locust
Revocation – Chaos Of Forms
Iced Earth – Dystopia
Communic – The Bottom Deep
Nightrage – Insidious
Havok – Time Is Up
Vader – Return To The Morbid Reich
Crowbar – Severed The Wicked Hand
Laid8 – These Faded Lines
Cavalera Conspiracy – Blunt Force Trauma
Anthrax – Worship Music
Artillery – My Blood
Shredhead – Human Nature
Sylosis – Edge Of The Earth
וקצת בהרחבה…
Symphony X – Iconoclast
אני מעולם לא ראיתי את עצמי כחסיד דגול של Symphony X. נכון שאני תמיד מתרועע עם מוסיקת מטאל מורכבת ומחוכמת, ואין לי צל של ספק שללהקה הזו יש השפעה אדירה על העשור האחרון שזה מגיע להרכבי מטאל מתקדמים, עם חשיבה מלודית מבריקה – אבל קריירת העבר שלה מעולם לא באמת פילחה לי את הלב. אני חושב שזה פשוט היה לי צ'יזי מדי. כאשר יצא אלבומם האחרון Paradise Lost ב-2007, מעריצים ותיקים אמרו "אה, הם איבדו את זה" ואז בדיוק הבנתי שמה שנוצר ללהקה הזו בידיים זה משהו שאני אוהב הרבה יותר. אז כל הלקחים של 2007 באים ברמה כפולה ומכופלת באלבומם האחרון Iconoclast – שהוא מבחינת אלבום ה-Progressive Metal האהוב עלי אי פעם, אולי בגלל שהוא כל כך לא Progressive. נדמה שזה למעשה אלבום שגובל פעמים רבות ב-Thrash Metal – לפחות בצדדים המלודיים שלו בסגנון של Megadeth או Annihilator, אבל כל מה שמאפיין את החלקים האיכותיים והטכניים של ז'אנר ה-Thrash מגיעים פה במנות מצוינות, ועל כל זה שכבה איכותית של Progressive Metal שקולע בול. Russel Allen הוא זמר בחסד עליון – ודווקא שהוא מגיע למקומות המונוטונים והממש מטאליים האלה הוא נשמע טוב יותר מכל סולן מטאל אחר. וזה סוד הקסם של Iconoclast. הוא אולי לא אלבום Progressive Metal יוצא דופן – אבל כתוצר מטאלי כללי, הוא בהחלט מקבל את אלבום השנה מבחינתי.
Iced Earth – Dystopia
אלבומם הקודם של Iced Earth היה לדעתי האלבום החלש ביותר שלהם. למרות חזרתו של Matthew Barlow – לדעתי סולן המטאל הטוב ביותר בשנות ה-90, האלבום נשמע חלש, מאוס, לא מתקדם ותקוע. Barlow לא הצליח להציל את האלבום, כאילו ברגע שהוא חובר מחדש ל-Schaffer כל האנרגיות שלו כבות פתאום. זה מצחיק, כי ב-2007 הוא הוציא אלבום מעולה עם Pyramaze הדנית. אז הוא יצא מהתמונה, ובמקומו צעד Stu Block – שידענו שהוא מוכשר כבר מ-Into Eternity, אבל מה שהוא עשה שם ומה שהוא עושה ב-Iced Earth זה הבדלים של שמיים וארץ קפואה. Block נכנס לנעלי (מגפי!) Barlow בעוז ואומץ, עושה את העבודה כאילו הוא עצמו Barlow שנולד מחדש, ומרביץ את האלבום הזה הלאה. זה לא רק אני שחושב שהלהקה פתאום התמלאה חיוניות ועוצמה שחסרה להם בערך מאז Horror Show – וזה בקלות האלבום היחיד שלהם שיכול לעמוד בשורה אחת עם הקלאסיקות משנות ה-90. אז הענקית הקפואה של המטאל המסורתי החליטה לחזור סוף כל סוף אל חיק מאזיניה, זנחה את הסיפור המאוס אודות ה-Chosen One וגורל האנושות שלהם – והביאה מספר שירי מד"ב להמונים שכיף לשמוע ואז כיף לשמוע שוב ושוב.
Crowbar – Sever the Wicked Hand
בתכלס, אלבומי המופת של Crowbar לא באמת הולכים לחזור. לא יהיה עוד Equilibrium ודומיו – אבל זה לא ימנע מ-Kirk Windstein וחבריו המנופחים להמשיך ולייצר אלבומי Sludge / Stoner Metal עצובים ומרירים, בוריאנט היחיד שגבר מסוגל לקבל כמטאל עצוב. יש משהו מיוזע, מותש, כעוס ומאוכזב בסאונד ובבחירות המוסיקליות של Crowbar – למרות שיש רגעים מעט יותר דינאמיים באלבום, הרי Crowbar היו ל-Sludge מה ש-Metallica היו ל-Thrash – משמע, גם בשיאם הם לא באמת היו נס ההתגלות הסגנונית אלא לקחו אותה לכיוונים שלהם – גם אלבומם האחרון מביא את כל מה שיכול להדמות אצל כל להקה אחרת כחסרון – ולהפוך אותו ליתרון. כאשר דם יזע ודמעות הם המטרה המוסיקלית שלך, "גדיעת היד הרשעה" הוא אלבום שעונה לך על כל הציפיות.
Anthrax – Worship Music
זה נכון, זה לא קלאסיקת Thrash Metal בלתי נשכחת. זה אפילו לא בדיוק We've Come For You All. אבל Anthrax הוכיחו לעולם המוסיקה, סוף כל סוף קיבינימט, שהם לא רק דיבורים אלא גם מעשים. אחרי הפסקה מזעזעת של משהו כמו 8 שנים של יצירה רציפה (עבור להקה פעילה שלאף אחד מחבריה יש סרטן או משהו כזה, מדובר בהישג מכוער) הם נגשו להקליט אלבום, ואחרי שלוש שנים של עבודה הוא גם יצא, מבלי שיצטרך להפוך ל-Chinese Democracy של המטאל האמריקאי. אז כמו Chinese Democracy של Guns & Roses גם פה יש דברים מגניבים שכיף לשמוע, וגם דברים מעט משמימים. אין פה הרבה Thrash Metal מלבד שיר וחצי, אבל Anthrax לא צריכה לדבוק בכוח במסגרת שלא מתאימה לה כבר שנים – ואני מעדיף אותם בהחלט בפורמט של ייצור מוסיקת Heavy Metal אמריקני וטוב מאשר להיכנס בכוח למשבצת לא להם. עם שירים כמו Judas Priest המדבק, I'm Alive המגניב, וכמובן The Devil You Know ו-Fight Them Till You Can't אפשר בגדול לבשר על הצלחה. לא מסחררת – אבל לא רעה מצד שני, ומלהקה שהיתה עסוקה בלפטר חברי להקה – כולל מסע הכפשות של סולן לא ברור אחד במשך שנתיים – העיקר שהפרק הזה מאחורינו. לפחות עד לעונה הבאה, בה יהיו דרמות חדשות.
Sylosis – The Edge Of The Earth
את קצה רשימת אלבומי השנה שלי סוגרת הלהקה הבריטית Sylosis – שמערבבת בשכל ובטוב טעם מטאל מודרני, Melodic Death Metal והרבה חשיבה מוסיקלית גבוהה. למרות שיש סיכוי סביר שרוב קוראי המגזין כבר התוודעו אל החבורה הזו, אני חושב שזו פעם ראשונה שהאלבום שלהם, The Edge Of The Earth, באמת נגע לי כל כך עד כדי כך שהחלטתי להכיר בעובדה שהוא פשוט עומד בשורה אחת עם ענקי הז'אנר המטאלי. אז נכון – 2011 הייתה שנה בסימן של המון אכזבות מדינוזאורי רוק ומטאל של העבר, והפתעות מרהיבות מהרבה אומנים חדשים – ואני חושב ש-Sylosis הם ייצוג הולם של להקה צעירה יחסית שאינה מנגנת מה שאחרים מתעקשים לקרוא לו "המטאל של העתיד" ועדיין לא נופלת לקלישאות המסורתיות הרגילות, בעודה נשארת מחוכמת ואוטנתית. טו-שה, Sylosis, טו-שה.
שירי המטאל של השנה
Machine Head – This Is the End
השיר של Machine Head רצוף קטעי Melodic Death Metal ואפילו יש כאלה שיאשימו את הפזמון בפריטות שמתאימות ל-Black Metal, וייתכן שהוא מציג את אחד מהשירים הכי פחות Machine Head שישנם בהוויה שלהם, אבל הוא עדיין קולע בדיוק איפה שהוא צריך. זהו שיר שכופה על חובב הלהקה המושבע שמלווה אותם כבר מאלבומם הראשון ואלך, להתוודות לגישה המוסיקלית החדשה שלהם. הלהקה מעולם לא קפאה על שמריה. זה מה שהכניס אותה לבוץ ב-1999, ומה שהוציא אותה משם ב-2003. הם תמיד ניסו להכניס דברים חדשים למוסיקה – לרוב מושפעים מהסביבה שלהם. כעת, שהמטאל הקיצוני פושה בעולם המטאל מבחינה מסחרית לא פחות מלהקות מטאל ותיקות שגדלו על מטאל ורוק מסורתיים יותר, הלהקה בוחרת לשלב בחן את הסגנונות החדשים האלה אל האלבום שלהם. התוצאה מאד מלודית – לא מתחנפת, אבל עדיין קליטה בסטנדרטים האמריקאים של Machine Head, אבל התיפוף של Dave Mcclain לבדו שווה את כל היצירה.
Nightrage – Sham Piety
אחת התולדות הכי מוצלחות בעולם ה-Melodic Death Metal היא Nightrage – להקה שהתחילה כשילוב של שני חבריי יוונים (אחד מהם מנגן כיום עם Ozzy וידוע בשם Gus G.) בעוד השני, Marios Iliopoulos, המשיך עם הלהקה שלו לשבדיה, פגש תותחי על כמו Tomas Lindberg מ-At The Gates או Tom Englund מ-Evergrey ואחרי שני אלבומים מפתיעים של Death Metal אכזרי עם קורטוב מלודי – משך בחוזקה את ההרכב לכיוונים חדשים עם ליין אפ שמלא בהתחייבות אישית לקיום סיבובי הופעות, ונחל הצלחה בינונית. Insidious אולי לא מחדש שום דבר לעולם אלה שמכירים את ה-Melodic Death Metal על בוריו – אבל דווקא ב-Sham Piety אפשר לשמוע את הז'אנר בגרסתו המזוקקת ביותר. סולואי גיטרה מרהיבים ומתוקים לאוזן, הרמוניות כובשות, אווירה מחשמלת והופעת אורח של סולן העבר של הלהקה, Tomas Lindberg בעצמו, שבא לתת פה רוח גבית בעוצמה של טורנדו ולהחמיא למוסיקה עוד יותר. חובבי In Flames הקלאסיים מחויבים לשים ידם על האלבום, אך כל חובב הז'אנר צריך לתת לפחות לשיר הזה שמיעה.
Vader – Decapitated Saints
זה לא חכמה להשמע Old-school ב-2011 כאשר השיר המרהיב ביותר שלך נכתב ב-1989, אבל העיבוד שעברה קלאסיקת ה-Death Metal הנחבאת הזו בידיהם של Vader הוא אולי העיבוד הכי מוצדק והכי מטורף שהלהקה, שנהנית לשלוף שירים מעברה המעוך והנעלם ולחשוף אותו לציבור (ודור) חדש של מטאליסטים, החליטו לשים את הרעיון הזה על דלק מטוסים. המהירות קפצה בערך פי 2, אבל אל תתנו ל-2500 קמ"ש האלה להטעות אתכם. יש פה ביצוע מדויק, מרהיב ונוטף דם של כל מה שנכון ואכזרי ב-Death Metal על כל צדדיו. בלי מלודיות מיותרות, בלי בלאסט-ביטס יוצאי דופן. פשוט שיר סופר מהיר, עם שירה סופר מהירה שתגרום לכל מי שמכיר את הז'אנר לקמט את פרצופו ולומר במקרה הכי גרוע "פששש… לא רע."
Amorphis – My Enemy
השיר שמרכז את כל מה שנכון ב-Amorphis החדשה, ובמיוחד באלבומם האחרון ומקסים, The Beginning Of Time, אך דווקא בשיר הזה הלהקה חוזרת אל המקורות – אל ה-Folk Metal שגובל ב-Death Metal כבד ואיטי, מלודי ונוגה. אני רוצה לראות את הבחור או הבחורה, אדישים ל-Amorphis ככל שיהיו, שלא ינדנדו בראשם בחוזקה עם הבתים המנפצים של השיר הזה. היתרון המשמעותי הוא כמובן העובדה שלא מדובר בשיר שכול כולו רק Death Metal, אלא עבודה מרהיבה של עידון מלודי עם פזמונים וקטע C-part נוגע ללב, ביחד עם קטעי Doom Metal שנלקחים דווקא מהספקטרום השמח של הז'אנר, כמה שזה ישמע מוזר. למי שלא מכיר את Amorphis, זה בהחלט השיר להתחיל איתו. למקרה שכן ? זה השיר להמשיך להכיר אותם. סוף פסוק.
Chimaira –Year Of The Snake
תכלס, להוציא כמה שירים מוצלחים, הקריירה של הלהקה הזו ידעה מעלות טובות יותר בשנים האחרונות. מזה כמה שנים מנסה Chimaira להיאבק על מקומם כמעצבי דעת קהל במטאל המודרני החדש, Groove Metal דהינו, ומאז Ressurection של 2007, הלהקה די תלויה על בלימה. קודם כל היה את The Infection המשמים, ועכשיו The Age Of Hell שהיה טוב ברק במעט מקודמו לא בדיוק הציל אותם. עזיבתם הצפויה של הגיטריסטים וכותבי החומר העיקריים בסוף השנה, לאחר שהודיעו שהם מרימים ידיים על הלהקה הזו, שכנראה לכודה בין בינוניות מסחררת לבין מוטיבציה עזה להצליח, ופשוט מפנים את דרכה של הלהקה להמשך ההתפתחות בלעדיהם. זה כמובן סימן נורא ואיום לסגנון המוסיקלי ש-Chimaira נוגעת בו – שפשוט קורס לתוך עצמו עם המשברים הגדולים של תעשיית המוסיקה – אבל בין כל השבבים הכואבים הללו – השנה הזו הנפיקה להם לפחות שיר אחד אכזרי ומצוין, וזהו Year Of The Snake, עם הברייקדאון הטוב ביותר של 2011.
האלבומים המאכזבים
Megadeth – Thirteen
לעומת Lulu זו יצירת מופת מטאלית, אבל זהו כתם מכוער בדיסקוגרפיה של Megadeth. אלבום שנשמע מחופף, לא אחיד ברמתו, מורכב בטלאים מוסיקליים ונטול שיר אחד טוב לישועה. למרות שמבחינה סגנונית הלהקה לא נסקה מטה בצורה חריגה מדי (הוא עדיין לא כבד או מהיר כמו Endgame, תאמרו עליו מה שתאמרו) אבל עדיין מדובר במוצר עני מבחינה מוסיקלית ששם את הדוד דייב עם סימן שאלה ענקי שמהבהב מעל ראשו ששואל האם ל-Megadeth עדיין יש את זה.
Morbid Angel – Illud Divinum Insanus
לא לחינם האלבום הזה נקרא ה-St. Anger של ה-Death Metal. אחרי אחד האיחודים המרגשים בז'אנר, צירופו מחדש של David Vincent למשלחת מלאכי רעים זו, כל העולם חיכה בשקיקה לאלבום המפציץ שאמור להיות החזרה לזמני התהילה של ז'אנר ה-Death Metal. וובכן, זין בעין. למרות ששני סינגלים ששוחררו מראש, ביניהם Nevermore שהוא בסדר והסינגל השני שהיה מעט יותר כבד, קיבלנו אלבום Industrial Goth Rock כבד ומשומן שמסריח מלייטקס ושעמום מוסיקלי. הלהקה הזו לא רוצה לנגן Death Metal, והם מנסים להראות את זה בכל הכוח. ייזכר כנראה לדיראון עולם כפלופ הכי גדול של הז'אנר הקיצוני הנ"ל. בושה וחרפה.
Mastodon – The Hunter
אלבום שמתחיל טוב, קצת יותר קצבי ופשוט מאלבומיהם הקודמים של הלהקה, ופשוט לא מתרומם משם. מלהקת המטאל האינטילגנטית והמבטיחה ביותר בעשור האחרון הפכו Mastodon ללהקת Stoner Rock אלטרנטיבית בהשראת Queens Of The Stone Age. נכון, אין ספק שהיה להם רצף הצלחות מטורף, ומותר להם קצת לנגן דברים קלילים, פשוטים ומעודנים, כמו של-Metallica מותר להוציא אלבום כמו Load. אבל זכותנו המלאה להתאכזב בעקבות זאת.
In Flames – Sounds of the Playground Fading
The Haunted – Unseen
השנה שלי…
לפני שהדבר יהפוך לרפטיטיבי, אני כמובן אכבד את אלה שלא איתנו כבר. יש את אלה שראוי לכבד כמוסיקאים וכיוצרים גדולים מהחיים, כמו Scott Columbus לשעבר מתופף Manowar שהלך לעולמו, או כמובן Gary Moore האגדי – ויש כאלה שמתו כי החיים היו פשוט לא מספיק מצחיקים עבורם, כמו Seth Putnam, האיש מאחורי Anal Cunt שחי את החיים כמו רוקסטאר, רק בלי להיות באמת רוקסטאר של ממש, ודאג לדלל את כמות הסמים בארה"ב משמעותית, בכך שלקח את רובם לעצמו. כמו כן – גיטריסט GWAR, המפלץ עם המיתרים ההוא, מת גם כן. זה אולי לא דרך נוחה לנסח את פטירתו של Corey Smoot – אבל ככה הוא ייזכר בצביון של GWAR. המפלץ המגניב עם הגיטרה. הוא גם היה אחלה גיטריסט – אבל שום דבר בלהקה הזו לא יכול היה להילקח ברצינות, עד מותו של Corey
אבל ההדים של מותו של Ronnie James Dio עדיין מכים בעוצמתם על חופי הרוק הכבד, מה שהתניע חרושת שמועות על איחודה של Black Sabbath שהפכו והתגשמו למציאות ברת קיימא. יש כאלה שמתרגשים מזה כמו ימות המשיח, והם פשוט שוכחים ש-Black Sabbath כבר התאחדו, כן, גם עם אוזי, רק לפני איזה קצת פחות מעשור. מצד שני, יש כאלה שלא זוכרים את זה, מה שאומר שאני זקן מדי.
הנבואה שלי בנוגע לז'אנר ה-Deathcore, שאמרה שהוא ישמיד את עצמו עד 2015 בפורמט אותו אנחנו מכירים, לא בדיוק מתקדמת לכיוון שציפיתי. בעוד שהרכבים מזעזעים כמו Design the skyline מגבשים צורה והופכים בערך לדבר הכי נורא שאי פעם החזיק גיטרות ביד, הם כבר בקושי נופלים להגדרה של Deathcore. לעומתם, להקות שסירסו את ז'אנר המטאל לכיוונים נוספים שכלולים תחת מטריית ה-Metalcore, דוגמת The Devil Wears Prada או Architects, מקשקשים בקול תרועה עם מכירות פנומנאליות, מדיחים מהפסגה אמנים שהחזיקו בה כמו A Job For A Cowboy או Whitechapel. להקות כמו Emmure מצד שני, ממשיכות לעשות מטאל שמבחינתי הוא בגדר הבלתי נסבל, אבל שוב, זה ממש כנראה בגלל שאני זקן מדי.
אי אפשר להתעלם מהתחושה הגדולה של האכזבה שמילאה את 2011 בדם. אז כן, אחרי שקרה אירוע היסטוריה שלא דמיינתי לראות בימי חיי – איחוד ה-Big Four על במה אחת, גם באירופה וגם בארה"ב – נכנסה סוג של ריקנות לאוויר העולם. Megadeth הוציאו את האלבום הסתמי ביותר שלהם, שהולחם משירי עבר שלא נכנסו לאלבום כי היו לא מספיק טובים, כל מיני שירים שהוצעו למשחקי מחשב, ובכלל דמואים שעובדו מחדש, וגם זה בקושי. Anthrax הוציאה אלבום לא רע, אבל שלא יחזיק מים ליד הקלאסיקות, ולעומת זאת – מלכת המטאל Metallica העזה לרדת עוד יותר נמוך מהמדרגה אליה הגיע היצירה הידועה לשמצה St. Anger בכך שהכריזו בגאון על יצירה משותפת עם Lou Reed ויצרו את הזבל הבלתי שמיע הזה שנקרא Lulu, ארטיסטי ככל שיהיה. זה לא ש-Slayer ידעו הרבה מנוחה השנה, כאשר הגיטריסט שלהם Jeff היה צריך תהליך החלמה ארוך ומורכב מנשיכת עכביש, וגיטריסטים אחרים כדוגמת Pat Obrian מ-Cannibal Corpse או Gary Holt מ-Exodus נקראו לדגל להחליפו לעת צורך. ובעוד Judas Priest אמרו להתראות לאחד מאמני היסוד בז'אנר הרוק הכבד באשר הוא, K.K. Downing – אשר פרש מעסקי המוסיקה. זוהי מכה לא קטנה לחובבי המטאל המסורתי הותיק יותר, אבל גם עזבונם של Jeff Loomis ו-Van Williams מלהקת Nevermore הייתה מכה נוראית למטאל המלודי האמריקאי – מה שמשאיר את Warrel Dane, רחוק משיאו המוסיקלי, בתור האיש היחיד שמחזיק את ההגה הבלתי יציב של Nevermore. בהצלחה עם זה, הוא בכלל מרוכז ב-Sanctuary.
לסיום – אחת הדרמות הכי גדולות היא צירופו של Mike Mangini (רב מתופף בעברו) כמחליפו הקבוע של Mike Portnoy – שבתגובה הקליט איזה EP מחופף, קיווה להשאר בתודעה ואז נבלע לעולם של סדנאות תופים. Mangini בינתיים עדיין עושה קסמים ב-Dream Theater, והוא נטול המניארות של היהודי המזוקן ההוא Portnoy, אז בינתיים זה נראה כאילו כל הצדדים הרוויחו. חוץ מ-Portnoy. האלבום החדש של Dream Theater מצד שני לא כל כך נגע לי, אבל הוא בסדר לסוגו.
הסצנה הישראלית ב 2011
השנה שלנו נפתחה עם שני אלבומים חשובים. קודם כל – Arafel – For Battle Once Fought הוא אלבום הפולק-מטאל הטוב ביותר שיצא בישראל, בפער גדול, מה שמקבע את Arafel כאחת מבין הלהקות הבודדות בארץ (מלבד Salem, Orphaned Land ו-Arallu) כלהקה שהוציאה יותר משני אלבומים. זהו הישג רציני שמדובר בהרכב שבעצם ממשיך לפעול כבר מסוף שנות ה-90 ולמרות כל חילופי הליין-אפ לא נראה שיש משהו שמתכוון לעצור אותו. התוספות החיוביות ביותר של האלבום, נאשה נוקטורנה על הכינור ששוזרת שם מלודיות עממיות שפשוט מרימות את האלבום באוויר, ו-Helge סולנה לשעבר של Equilibrium שנשמע תפור על הלהקה כאילו נולד איתם פה בישראל (כאילו, ברוסיה, אבל נו די אתם מבינים). האלבום השני הוא Freedom For The Slave Makers של יורשת המטאל המלכותית בארץ, Betzefer, אבל בעוד Arafel לקחו את האלבום שלהם לצד הכי מלוטש ומקצועי שהם יכלו – Betzefer עשו ככל שביכולתם להגיש את האלבום "נא". הסאונד הקטן, כאילו הלהקה מנגנת רק מתוך קופסה, זה משהו שהם מצאו הולם. לא עוד הפקות של רוקנרול גדול מהחיים, אלא רוקנרול אמיתי ואוטנטי שבא מחדר חזרות מפויח. לדעתי זה לא מחמיא להם – אבל הלהקה הוכיחה בעיקר שעל השמרים היא לא קופאת. חוץ מזה, מאז 2008 כאשר האלבום הזה הוקלט, הלהקה כבר כתבה אלבום שלישי. לי אישית יש ציפייה בעיקר אליו, מפני ש-Doomsday, אחד הסינגלים מהאלבום, היווה השראה לאחד מהשירים היותר מוקדמים של Prey For Nothing באלבומינו הראשון. והשני כבר יצא השנה. הממ..
סצינת המטאל המחתרתית של ישראל גם קפצה כמה מדרגות, בייחוד בזכות Dukatalon שחתמו ב-Relapse להוצאת אלבום Saved By Fear ו-Sonne Adam שחתמו ב-Century Media להוצאת אלבומם המלא הראשון – Transformation. האמת היא ? שהסצינה לא באמת התוודעה ללהקות האלה, רק שוחות מחתרתיות שבאו וחלשו על השמועות סביב הלהקות והתעניינו ביוזמתם נחשפו אל האומנים האלה שמציגים ארסנל מוסיקלי אפל וכבד במיוחד – כל אחת בדרכה שלה – והוכיחו שמטאל ישראלי זה בהחלט לא רק סלסולים, מלודיה מגניבה או גרוב מנצח.
אבל אי אפשר לדבר על מטאל ישראלי ב-2011 בלי לדבר על Hammercult. זוהי להקה שתוך שנה אחת נכנסה לתודעה בבום, הצטרפה לתחרות ה-Metal Battle ב-Wacken, לקחה את הנציגות הישראלית, זכתה בתחרות בגרמניה, סירבה לחוזה התקליטים של Wacken Records תמורת הנהלה אישית ב-Sonic Attack Records – דבר שחתם למעשה את פירוקה דה-פקטו של Wacken Records שמאז The Fading לא אספה אף להקה לחיקה (והכניסה את Nuclear Blast בתור החברה המטפחת הפוטנציאלית שתעודד להקות להשתתף בתחרות בשנים הבאות). לאחר מכן הוציאו EP בהופעה חגיגית, טסו לסיבוב הופעות D.R.I. הותיקה, ואיך שחזרו כבר נכנסו להקליט אלבום. תפוקת עבודה כה מסחררת שאין שני לה בנוף הישראלי ולא היה מעולם. השאלה היא, כדברי James Hetfield – האם הלהבה הבהירה ביותר תהיה הראשונה להיכבות? אני וכל ישראלי חובב מטאל מחזיק אצבעות שלא, וש-Hammercult פה להישאר. זה מצחיק, אבל זה נראה כאילו Hammercult הכניסו לגיטימציה מחודשת ל-Thrash הישראלי, אחרי שבמשך שנים הוא נפסל על הסף, כי הוא Thrash. אבל עובדה היא שלהקה ותיקה כמו Dark Serpent החלה לפרוח בכוחות עצמה כמובילה של אירועים מקומיים, ולהקה צעירה כמו Shredhead כבר החלה להתברג בצמרת המוסיקלית של המטאל הישראלי, עם אלבום Thrash גרובי מגניב לחלוטין. כעת רק נותר לחכות ש-Dark Serpent ישחררו את אלבומם המעולה על דיסק מוצק כדי שנוכל גם להמשיך לחגוג את ה-Thrash הישראלי גם ב-2012, מעבר לאלבומה הצפוי של Hammercult.
גם המטאל המסורתי לא נס לחו השנה. Red Rose, יוצאי The After Life חתמו בחברת תקליטים איטלקית ושחררו אלבום בכורה מלא יש מאין – ממש לאחרונה. מלבדם, גם Metal Scent הוציאו אלבום צנוע ומופק באולפן ביתי – אבל אחד שמציג מפגן מוסיקלי של מטאל מסורתי מלודי ומצוין שבאמת יכול להתחרות בגדולים בז'אנר. 2011 גם ראתה את חזרתם של פסטיבלים על טהרת המוסיקה המקומית של המטאל – כמו Black Horizon II שצלח קצת פחות מקודמו – אבל כיוון לסטנדרטים גבוהים ביותר, בזכות החזון של מנהלי האולפן. בגדול – כל נושא אולפני המטאל בארץ פתאום קיבל תאוצה מרשימה, וכל הפקה כבר לא נשמעת מקומטת ומאכזבת. עדיין, יש פער גדול עד שנפסיק לשמוע את המשפט המציק "נכון שזה מכונת תופים, אבל המתופף שלנו יודע לעשות את זה לייב."
את 2011 אני חותם עם אלבום שני שלי, שיצא בחברת התקליטים Massacre Records. זו אמנם נימה קצת אישית, אבל היא מאד חשובה לי. בתור מי שהחזיק אלבומים של הלייבל הזה עוד מלפני שידעתי בכלל מה תפקידו של לייבל בתעשייה, כדוגמת King Diamond או Atrocity, אז הדבר אומר עבורי שאני את כל הכלים שלי מתעשיית המוסיקה כבר אמור לקבל, ומפה זה מה שמכנים בעסקי הרוקנרול – Make it or break it. אני מאד מקווה שהתנופה ש-2012 תביא ללהקה האישית שלי Prey For Nothing תמנף אותי רחוק יותר, ביחד עם שחרור הפרויקט מלכותי שלקחתי בו חלק, Reign Of The Architect. עד אז, תודה באופן כללי על התמיכה.
מורן פריאל
אלבומי המטאל של השנה
Morbid angel- Illud divinum Insanus
Mitochondrion- Parasignosis
Mastodon-The Hunter
Sonne Adam- Transformation
Necros Christos- Doom of the Occult
Triptykon- Shatter
Son of seeds-Visions of Synath-Raa
Dukatalon- Saved by fear
Killing joke-Absolute dissent
Dead Elephant-Thanatology
Leviathan- True traitor, True whore
וקצת בהרחבה…
Mitochondrion – Parasignosis
הלייבל הקנדי Profound loreממשיך לתפוס תאוצה ונפח עם אחד הריליסים המאתגרים שהיו לשנת 2011 היבשה יחסית להציע. מיטוכונדריון, המונה שלושה פסיכופטים קנדים עם כלי נגינה וציוד הקלטה משוכלל, הוציאו תחת ידם יצירת מופת קטנה ומשוגעת עם חזון אסתטי-מוזיקלי מקורי וקשה לעיכול. "פאראסיגנוסיס" מציע דת' מטאל נוייזי, אטמוספרי וכאוטי משולב עם צלילי אמביינט אפלים ומטרידים. האלבום שם דגש על אמנות ההפקה והמיקס לא פחות מאשר על הליינים השונים והקודחים של שאר הכלים, שינוי מרענן שמשום מה הגיע לכל שאר סגנונות המוזיקה האחרים כבר לפני עשורים מלבד עולם המטאל. בעוד שרוב הלהקות מלטשות את היכולות שלהן בתוך גבולות הז'אנר אליו הן משתייכות, בין אם טכניות או מלודיות, מיטוכונדריון מציעים אלטרנטיבה אמיתית, מאתגרת ומסחררת. שכבות על גבי שכבות של ריפים, תפקידי גיטרה שונים, בלאסט ביטס, ציקצוקים וחריקות, וכמובן נהמות נמוכות ממעקי האדמה השחורה והמבעבעת. והתוצאה? כפי שניסח זאת חברי הטוב: "כמו לשמוע ארבע אלבומים של מורביד אנג'ל במקביל. על פיטריות."
Leviathan – True traitor, True whore
וברוח הסיכומים, בואו נסקור בזריזות את השנה שהייתה לאזרח האמריקאי ג'ף וויטהד (Jeff Whitehead), הלוא הוא ההרכב "לוויתן" בכבודו ובעצמו: פרידה שוברת לב, שכרות, אלימות שרירותית, מעצר, שחרור, תקיפה חוזרת ושחרור נוסף בערבות של 100,000 דולר, וזאת לאחר שנטען- ילדים, נא להתרחק מהמרקע- בהכאה ובאונס של חברתו לשעבר באמצעות מכשיר קעקועים (ואתם חשבתם שאתם קיצוניים כי אתם מסתובבים עם חולצה של "בורזום"…) לאחר שהפשוש הזה הוציא כ-30 אלבומים תחת הרכבים ושמות שונים, אשר כוללים בין היתר שיתוף פעולה עם אלילי הסאונד Sun 0))) וחברות בסופר-גרופ הכל-אמריקאי Twilight ,הוא התפנה לסיום ההקלטות של פיסת רשע עכורה בת 47 דקות בעלת שם חינני ומלא אהבה במיוחד אותה הוא שחרר תחת הלייבל Profound Lore, אותם הזכרתי לטובה בתחילת הסקירה. באחד מאלבומי הבלאק המקוריים שיצאו השנה, ווייטהד משלב בצורה מושלמת בין האגרסיות, הלכלוך וההדהוד של הבלאק המסורתי יחד עם משחקי סאונד אנאלוגיים ותפקידי גיטרה הזויים- ממש על גבול ה- Stoner ושלוחותיו האלטרנטיביים. וכך, חיים זה לצד זה רגעים של אגרסיה טהורה כגון "True Whorror" הפותח לצד "Contrary Pulse" האווירתי והפתוח, והכול על רקע אחד מקולות הווקאלז המגוחכים, המצחיקים והמקוריים ביותר בעולם הבלאק העכשווי. רוצים רמז? זה נשמע כאילו הוא מקיא. מקיא דם.
Triptykon- Shatter
ככל הנראה, טום גבריאל פישר (Tom G. Warrior, בשבילכם) הוא בן-אדם נורא עצוב. בימים כתיקונם, חבל לי על אנשים עצובים ומדוכאים. אבל היי, אם שכול וחורבן זה מה שידחוף את לוחם המטאל הוותיק להמשיך לכתוב יצירות מופת, אז אדרבא. שידוכא לו. האי.פי הזה, אשר יצא ממש בסוף 2010, הגיע כמים זכים לכל אותם המונים (ואני ביניהם) אשר נכבשו לחלוטין ע"י אלבום הבכורה של ההרכב ממוקדם יותר באותה השנה והיו צמאים לעוד. בנוסף לשתי גרסאות חיות של קלאסיקות מבית היוצר של Celtic Frost, הרכבו הקודם והאגדי של פישר, האי.פי מאגד את השיר "Shatter" היפיפה והמרגש אשר נכלל בהוצאה היפנית של האלבום הקודם (מלווה בקליפ מיוחד ומומלץ!), שיר נוסף אשר נשמט מהאלבום הקודם ורצועה נוספת ומיותרת לחלוטין הכוללת הקלטה של מישהו שלוחץ על קליד עם אפקט במשך חצי דקה. מטבע הדברים, החומרים נשמעים זהים לחלוטין להקלטות המוקדמות יותר, והשווייצרים שמחים לשלוח ללבותיהם הקפואים של מאזיניהם עוד מאותו הדבר: נבואות זעם הניכרות מגרונו העייף של פישר מלוות בתפקידי גיטרה פשוטים וכמעט מינימליסטיים, עמוסי דיסטורשיין, הנעים בין רגעים מדיטטיביים ואווירתיים למערבולות קצב ונוייז משולבות בשכבה נוספת של גיטרות ובסאונד תופים עמוק ואימתני. יש משהו במוזיקה של טריפטיקון שמשלב בצורה מושלמת כמויות אדירות של עצב טהור הנשפכות מהליריקה ומכל תו לבין כוח מטאלי טהור שגורם לך לעשות הד-באנג גם כשאתה בחדר, לבד. ללא ספק אחד מהרכבי המטאל המוצלחים של השנים האחרונות.
והיי, כל עוד לא משוחררת הודעה על הוצאה חדשה מההרכב המשובח הזה, לנו רק נותר לקוות שהוא יחזור להיות להתבאס על החיים שוב בהקדם.
Sonne Adam – Transformation
לאחר כחמש שנים של אפייה ותפיחה בתנורים האולפניים של השלישייה דוידוב- דהאן- פיקובר, הרכב המטאל הישראלי העולה של השנה הגיח עם אלבום מלא ראשון אשר הוכנס תחת כנפיה הגדולות של ענקית המטאל "סנטורי מדיה". לאחר מספר גלגולים בהרכבים קודמים (אשר כוללים בין היתר את Tsorer, אחד מהרכבי הבלאק הטובים שקמו בביצתנו הקטנה), אי.פי קצרצר ומעולה בשם "Armed with hammers" ויצירת אלבום שלם אשר נגנז, חן דהאן (שירה) ותום דוידוב (כל השאר) נכנסו בשלישית לאולפן של אלי פיקובר ורקחו תשע יצירות אולד-סקול-דת'-מטאל הדוקות ולפי מיטב המסורת, ובכך עוררו את עניינם של חובבי הז'אנר ברחבי אירופה ואף הופיעו במספר הופעות ביבשת. במסגרת התעקשותם לדבוק בחוקים של אותה המסורת, Sonne מציעים דת'-דום על סקאלת המהירות האיטית-בינונית, שופעת נהמות, דאבלים וריפים משובחים מהגיבסון החמימה של דוידוב- על גבי דיסקים ובווינילים עטופים בפיסות האמנות הקודרות והמרשימות של עופר "פּוּץ" ענבל. זה אולי לא האלבום הכי מקורי בעולם, אבל הוא עשוי כל כך טוב ומשכנע שזה ממש לא משנה.
האלבומים המאכזבים
Opeth – Heritage
כשאתה יודע לזמזם אלבום שלם כבר במהלך השמיעה הראשונה שלו, אתה יודע שמשהו פה מסריח. הלחנים, העיבודים, מהלכי האקורדים, השירה הגחמנית… יאפ. כשנגמרים חומרי הגלם מתחילים למחזר. אני לא צריך לראות את הסיכומים של חברי לצוות על מנת לנחש שהאלבום הזה הולך להיות משותף לרובנו ברשימת האכזבות הנודעת לשמצה, בדיוק כפי שהוא היה עבור המוני מאזינים ברחבי העולם. ולמה שלא יהיה? בעוד שאופת', אותה להקה שכולנו כ"כ אוהבים לאהוב, תמיד הצטיינו בשיטוטים ובחיפושים אחר תוספות מוזיקליות שיהוו תוספות נאמנות לרפרטואר שלהם ואף ירחיבו אותו, אחד הדברים שעשו אותם כה מיוחדים מלכתחילה, הם בחרו בבחירה הבעייתית ביותר- השתקעות באזור הדמדומים שבין יציאה ממרחב הדת' מטאל המוכר שלהם לבין פינה שמוצתה פעמים רבות כ"כ בעבר, בין היתר על ידי אותה הלהקה בעצמה. הזמן הפסיק להיטיב עם אופת'. עושה רושם שחילופי המשמרות על כסא הקלידים, התופים וליד מגבר הגיטרה הביאו את אופת' ובעיקר את העומד בראשה לנקודה של שובע ומיצוי. אם מר אקרפלד רצה להגשים חלום ילדות ולהוציא אלבום פרוג משעמם וצפוי, היה עליו להקים הרכב נפרד עבור כך, ולא לרכב על גב המותג הוותיק עליו הוא עמל שנים כה רבות. מותג אשר ללא ספק קרוב לנקודת המיצוי המוחלטת שלו.
A storm of light- As the Valley of Death Becomes Us, Our Silver Memories Fade
Dream Theater – A Dramatic Turn Of Events
לא הייתי צריך אפילו להתייחס לאלבום האחרון של דרים ת'יאטר, "A dramatic turn of events", על מנת להביע אכזבה מהם ומכל מה שקשור אליהם. על עף שילובו המסקרן-לכאורה של הרכש החדש מנג'יני (Mangini), הציפיות שלי ממי שהייתה אהובתי הסודית במשך שנים רבות הפסיקו כבר לפני עשור, איפשהו אחרי "Train of thoughts" המטאלי והמעולה ל- "Octavarium" הממוחזר והמחפיר. ומה כבר לא נאמר על החמישייה הזאת במהלך השנים? שהם אנשי עסקים בתחפושת של מוזיקאים, שהם רובוטים טכניים חסרי נשמה וכו' וכו'. אך העובדה היא שכל אותם תארים מחמיאים לא מנעו מהלהקה להמשיך ליצור ולהתפתח מבחינה מוזיקלית ובעיקר מבחינה מסחרית. בדומה למטאליקה, גם דרים ת'יאטר הפכה להיות מותג כלכלי הגדול בהרבה מהמשקל הסגולי שלה, ובדומה למטאליקה גם הם הפכו את גישת ה"אנחנו גם ביזנס מן אז תקפצו לנו" לדרך חיים. אותה תפיסה עצמית הולידה במהלך השנה את המיני-תכנית ריאליטי של דרים ת'יאטר "The spirit carries on" אשר גרמה לי, יותר מכל, לאי-נעימות. אי-נעימות מלראות את כוכבי העבר שלי הופכים עניין רציני ופנימי כמו יצירה משותפת לתכנית ריאליטי עם טקסטים מדוקלמים באופן גרוע, אי-נעימות מההתנשאות הנצחית על פניהם של רודס-פטרוצ'י-לה'ברי (הלוואי שלג'ון מיאנג הייתה איזושהי הבעה) ובעיקר ביאוס כללי לראות מתופפים מוכשרים ואהובים כמו Derek Roddy (Nile, hate eternal) נגררים לתוך כל זה על מנת לקבל את הסיכוי להיהפך לאנשים עשירים בהקדם האפשרי. ולמרות כל זה, משהו בי ציפה שכניסתו של המתופף החדש והתותח לנעליו העצומות של זה הקודם לו יעוררו רוח חדשה בלהקה ותוציא מהם משהו אחר. משהו חדש, מקורי.
כנראה שטעיתי.
Metallica & Lou reed- Lulu
פפפפפחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח!!!!!!!
Machine head – Onto the locust
השנה שלי…
לאחר תקופה ארוכה בה הייתי סוג של "שבוי" בעולם המטאל על סוגיו השונים, וחסר חשק כמעט לחלוטין כלפיי כל אותם סגנונות אשר נהגתי לאהוב בעבר, השנה זימנה לה איתה פריחה מוזיקלית ויצירתית: גיליתי את המוזיקה הקלאסית (סוף סוף!), את הג'אז ועוד מספר עולמות מוזיקליים רבים שמאז ומעולם סירבו בעקשנות להיקלט ברדאר שלי. וכעת, חיים להם על המוניטורים שלי בנחת זה לצד זה דיסקים (מקוריים, כמובן!) של ברהאמס, קולטריין, טייפ או נגטיב ומייהם. באופן כללי, אני חושב שהשנה הנוכחית הייתה בהרבה פחות מרגשת מהשנה הקודמת בכל הנוגע לעולם המטאל: בעוד שהשנים האחרונות המשיכו להוליד שילובים מעניינים וצלילים מטאליים חדשים, נדמה שבכל הנוגע ללהקות היחסית מוכרות במטאל העולמי ישנו קיפאון יצירתי. הוכחה לכך היא הנפח ההולך וגדל בחשיפה של להקות המיוצגות ע"י לייבלים בעל גוון אזוטרי בהפצה רחבה, כגון "Profound lore" הקנדים אותם הזכרתי במהלך הסקירה ו- Southern lord"" האמריקאים. בין אם מדובר בשילובים סגנוניים מעניינים או מעניינים פחות, נדמה שקהל המטאל העולמי בעיקר צמא לחידושים, גם אם אלו באים לידי ביטוי בעיקר ברמת ההפקה והסאונד.
היות וחזרתי להתאמן על מערכת תופים, מצאתי את עצמי במהלך השנה החולפת מאזין בעיקר לדת' טכני על סוגיו עם דגש על תפקידי תופים מורכבים, כמו Meshuggah, Nile, Fear Factory ו- Belphegor. בונוס מיוחד היה לראיין שניים מהם עבור המגזין- חוויה מרגשת ונדירה.
הסצנה הישראלית ב-2011
בסך הכל ניתן לומר שהייתה זו שנה פורייה עבור המטאל הישראלי. לאט לאט ועל-פי מיטב המסורת היהודית, המטאליסטים בכחול-לבן-שחור ממשיכים לפלס את דרכם לקהל הבינלאומי הרחב בהופעות, אלבומים חדשים ומה לא. Orphaned land בסיבובי ההופעות העולמיים, Hammercult עם ההצלחה בוואקן, Sonne Adam ו- Dukatalon המעולים באלבומי בכורה תחת הפצה בינלאומית ו-Prey for nothing האדירים עם הסקס אפיל הפורץ- כולן בולטות באיכותן תחת סגנונות שונים ומגוונים ומבטיחות את מעמדה ההולך ונבנה של ישראל על מפת המטאל העולמית. אולי זה יישמע לכם קצת מופרך, אבל אני מאמין ששתי ההופעות המעולות והבלתי-נשכחות מאת Meshuggah ו- The Dillinger escape plan אשר התרחשו בהפרש לא רב זה מזה (במושגים ישראלים) נתנו זריקת אנדרנלין נוספת לכל מה שקורה ונוצר פה. כנראה שמדי פעם צריך לראות כיצד הקסם נוצר ממרחק של כמה מטרים על מנת לספוג ממנו מנה הגונה.
עדי כהן
אלבומי המטאל של השנה
Symphony X – Iconoclast
Pain of Salvation – Road Salt II
Stratovarius – Elysium
Opeth – Heritage
Powerwolf – Blood of the Saints
MaYan – Quarterpast
Amorphis – The Beginning of Times
Tesseract – One
Anubis Gate – Anubis Gate
For All We Know – For All We Know
Cage – Supremacy of Steel
Van Canto – Break the Silence
Korpiklaani – Ukon Wacka
וקצת בהרחבה…
Symphony X – Iconoclast
Symphony X היא אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים, מה שגרם לי להתעצבן עוד יותר בשינוי הסגנון הכולל באלבום הקודם,Paradise Lost , שלא היה בדיוק מה שציפיתי. האלבום החדש אמנם ממשיך את הקו הת'ראשי הכבד יותר שהלהקה בחרה ללכת בו והתוצאה היא אלבום שמעיף לך את הראש במלוא מובן המילה. אם פעם Symphony X היתה לחובבי פרוגרסיב אניני טעם בלבד, היום היא נחלת הכלל, וכל מטאליסט מכל ז'אנר יכול לאהוב את האלבום הזה משום שיש בו הכל: הוא מטורף מאנרגיות, כבד כמו משקולת 100 קילו, זועם כמו שור טקסני ומילולית צועק עליך את כל מה שיש לו להגיד. ועדיין, הוא שומר על פרוגרסיביות במידה ועל אווירתיות מסוימת. זה אלבום קורא תיגר, חדשני אבל עם כבוד למסורת, שיכול להגדיר מחדש את המטאל כמו שהוא היום ולכן זוכה ממני לטייטל המכובד "אלבום השנה 2011".
Pain of Salvation – Road Salt 2
אחרי שבשנה שעברה הלהקה האהובה עליי החזיקה בתואר אלבום השנה שלי, הגיע אלבום ההמשך המיוחל. Road Salt 2 גם הוא מפוצץ בכל מה ש- Pain of Salvation מצטיינים בו: בלגן רגשי, חיפוש משמעות ותיעוב עצמי, מאניה דפרסיה במיטבה. רק ש- Road Salt 2 הגיע מעט מוקדם מדי ולא נתן לי לצפות לו מספיק, ובהשוואה ל- Road Salt הראשון שכיווץ לי את הלב, זה קליל יותר ונוטה לפרשנות אמביוולנטית. במקום טונות של ג'יפה רגשית יש כאן רגיעה מסוימת, מעין אדישות. כמו מיסטר הייד, זה הצד השני של האלבום הקודם, וגם הוא מציג את הכותב עירום וחשוף עד העצם, אבל הוא לא מורבידי כמו ד"ר ג'קיל. ברור לי שעוד לא הבנתי אותו לעומק, אבל גם ברור לי שהוא לא יצליח לעמוד בגאון לצד Road Salt 1, לא עבורי.
Stratovarius – Elysium
לא באמת עקבתי אחרי כל ההוצאות של Stratovarius במהלך השנים. אחרי הכל, קשה להתחקות בעקביות אחרי להקה שקיימת כבר משנות השמונים ומוציאה אלבום חדש כל שנה-שנתיים. אבל אהבתי את החומרים הישנים שלהם מאוד והסתקרנתי לדעת מה הבשורה של Stratovarius מודל 2011. למען האמת הופתעתי לטובה: הרבה להקות שהתחילו באותה תקופה נשמעות כבר לעוסות וממוחזרות היום. אני לא יודעת מה יש ב- Elysium שריתק אותי, אבל אני יודעת שפשוט נהניתי להקשיב לו. הוא מאוד מלודי, נעים, התפקידים מעניינים, אפילו העטיפה שלו ריתקה אותי וגרמה לי לעצור רגע בתוך המירוץ בשביל להתבונן ולא רק לראות. חבל לי שהלהקה הזאת מאז ועד היום נופלת בין הכסאות ולא באמת הצליחה להגיע להישגים משמעותיים באמת, יחסית ללהקות אחרות מאותה התקופה, ועובדה שהגיטריסט שלהם לשעבר, Timmo Tolkki, נשבר בסוף ופרש מהמוזיקה, מהסיבה הזו בדיוק. נחמץ לי הלב לראות להקה בסדר גודל כזה מופיעה ב- Wacken על במה בינונית, שאף אחד לא ידע איך להגיע אליה, בשתיים בצהריים ומול הרבה פחות מעריצים ממה שמגיע לה, כי כל עוד לא מקשיבים למילים (הממש דביליות, אבל נו טוב, הם פינים) – הם להקה שקל לאהוב.
Opeth – Heritage
עוד לא יצא לי להבין את האלבום הזה עד הסוף. עוד לא יצא לי להתאהב בו, אם תרצו. אבל Heritage פשוט מהפנט בדרכו שלו, בצורה שונה משאר האלבומים של Opeth. הוא לא מתיימר להתחרות באלבומי הדגל שלהם, הוא פשוט מציג צד אחר: השירה בו נקייה לחלוטין, אבל הוא לא שקט לגמרי כמו Damnation. הליריקה יפייפיה כרגיל, אך לא מתעתעת ומפותלת. קשה קצת לקלוט אותו בהתחלה, והוא משרה על המאזין תחושה נעימה ומנומנמת בעיקר, אבל מי שינסה לפתוח את הדלת אל מעבר לרושם הראשוני יגלה עולם ומלואו שם בפנים. כמו The Division Bell של Pink Floyd, האלבום הזה משרה עליך אווירה דמיונית, כבדה וחמימה ואילו המלנכוליה (שיש בו בכמויות) דווקא חבויה ומחכה להתגלות, והיכולת הזו שלו מאפשרת למאזין להנות משני העולמות – להרגע איתו בנוחות או להתחבר לעצב ולכאב ולהרגיש אותו. כרגע Heritage עדיין בגדר חידה עבורי, אבל לעזאזל – זה פשוט אלבום יפה.
שירי המטאל של השנה
Pain – Dirty Woman
תכל'ס, מה שמבאס אותי במטאל הקלאסי זה שאי אפשר לרקוד איתו (ולא, הדבאנג זה לא באמת ריקוד. גם לא פוגו). זה מה שמחזיר אותי בשושו לפופ-אייטיז מדי פעם, כשהפופ היה טוב. זה גם מסביר את החולשה שלי לאינדסטריאל או אלקטרונית, רק שלמעט Nine Inch Nails וקצת Daft Punk לא מצאתי משהו שהוא גם מספיק כבד וגם שווה לי להקשיב לו. האלבום החדש של Pain די מגניב, אם כי לא הותיר עליי רושם מיוחד, אבל השיר הספציפי הזה פשוט גורם לך לזוז. ואפשר לרקוד איתו. נכנס מיד לרשימת ה"שירי אירובי" הדיסקרטית שלי, וזה כבוד. אבל אל תספרו לאף אחד.
Pain of Salvation – Mortar Grind
דווקא לאור האמביוולנטיות שלי לגבי האלבום, השיר הזה מוציא את עצמו מכלל השירים בצורה בולטת. הוא מתפוצץ עליך באמוציות וברוע שלו, המילים לא קלות לעיכול, הוא פשוט שיר מרושע וסקסי, כזה שאי אפשר שלא להתייחס אליו. דווקא בגלל שהאלבום חוטא לדעתי באדישות יתר לפרקים ובפיזור מוזיקלי גדול מדי, השיר הזה הוא האנטיתזה. הוא גם יותר כבד ומטאלי, הבאד-בוי של האלבום שישר תפס אותי וגרם לי להתאהב בו חזק.
Megadeth – Sudden Death
למען האמת די אהבתי את האלבום שכולם כל כך נהנים לקטול של Megadeth. הוא יותר הבי מאשר ת'ראש מטאל, אבל מכיוון שאני מאוד אוהבת גם את Cryptic Writings היה לי קל להתחבר אליו. אז נכון, אולי הוא ממוחזר ואולי הוא קצת עצל, אבל יש בו כמה שירים טובים עם גרוב שגרמו לי להזיז את הראש. זה אחד מהם, הבי מטאל אולי קצת לעוס ולא עדכני במיוחד, אבל כמו שאני אוהבת. לא ציפיתי מ- Megadeth ליותר מדי, הרבה אחרי תור הזהב שלהם, אז הצלחתי להנות ממה שהתקבל.
Cage – Annaliese MichelDream Theater – Bridges in the Sky
השיר הזה מצליח להחזיר עטרה ליושנה בכל מה שנוגע ל- Dream Theater. הוא כמו שקית הפתעה, כל פעם שחשבתי שזהו, צץ איזה אלמנט אחר שעשה לי טוב בנשמה. יש בו הכל, שירה שיושבת בול, מקהלות, ריפים כבדים, הרבה פרוגרסיב בטעם של Dream Theater של פעם, סאונד מודרני, קיטש, קטע אינסטרומנטלי מגניב לגמרי, אפילו פתיחה לא שגרתית עם שירה טיבטית, ועדיין הוא מצליח לא לעייף.
האלבומים המאכזבים
Mastodon – The Hunter
לא, כאילו, באמת? מתי הפסקתם להיות להקת סטונר מיוזעת ומחתרתית והחלטתם שאתם עושים רוק-פופ סוג ז'? נכון, Crack the Skye שנבחר פה אחד לאחד האלבומים הבולטים של השנה שעברה היווה שינוי משמעותי בסגנון של הלהקה, אבל זה היה שינוי לטובה וביסס את מעמדה. הוא היה אולי רך הרבה יותר משני האלבומים הראשונים שהיו קשוחים ומאופיינים בגרוב איטי ובשירה חד-גונית (וקשוחה), אבל הוא היה מעניין ופתאום מתחת למעטה הקשיחות הבלתי חדיר צץ לו גם רגש. אבל The Hunter נשמע כמו תוצר בוסר של להקת רוק בכיינית ולא מוכשרת במיוחד, וברצינות, אני פשוט לא מבינה מה הם רוצים ממני, מה הם מנסים להגיד כאן. אה, כן, למקרה ששאלתם, התיפוף של Brann Dailor אלוהי כתמיד, לפחות זה.
Alice Cooper – Welcome 2 My Nightmare
טוב, מעולם לא אהבתי במיוחד את החומר הראשוני של Alice Cooper אז קשה להכריז על מה שאמור להיות חזרה למקורות של האלבום הראשון שלו כאכזבה. אבל בשבילי, Alice Cooper זה Trash ו- Hey Stoopid וכאלה, החומר הרוקיסטי והבועט שלו. אהבתי את התפנית שקיבל, אהבתי את הזרימה עם הקידמה, ופתאום זה נקטע. אבל מילא, אם זה היה נשמע כמו חזרה למקורות, אבל ב- Welcome 2 My Nightmare יש דיסוננט מאוד צורם בין סאונד מודרני ואפקטים ווקאליים לבין נסיון לחזור לתהילת העבר. נדמה שהחתימה הייחודית של Alice Cooper לא מאוד בולטת באלבום הזה, גם כמעט אין כאן שירים שיכולים להפוך לקלאסיקות. ברשותכם, אני אשאר עם ההארד-רוק שלו.
השנה שלי…
שנת 2011 היתה נהדרת במטאל המלודי – המון להקות חדשות ומבטיחות שנשמעות טוב פרצו לאוויר העולם, הרבה להקות ותיקות ואהובות שיחררו תוצרים חדשים, יותר הפקות מושקעות וכבדות, יש גם חזרה לסאונד ולגרוב של פעם, רק מלוטש יותר. אבל בכנות, שנת 2011 היתה הגרועה ביותר עבורי מבחינה מוזיקלית. כל מה שהיה יכול לקרות, אכן קרה, ולא לטובה. לקראת סוף 2011 אני מוצאת את עצמי חושבת, שוקלת ומסיקה מסקנות על מנת לצאת מחוזקת וחכמה יותר, ואני חושבת שהדרך שהחלטתי ללכת בה עכשיו כדי להגיע למיצוי הפוטנציאל והחלומות שלי היא נכונה וטובה עבורי. בעצם, כל מה שקרה גרם לי לעצור ולהתבונן פנימה ולחפש איפה אני בכל הבלגן, כי קצת איבדתי את עצמי. החלטתי להתרחק מכל הרעל וגם לקחתי הפסקה מלימוד מוזיקלי מסודר (פיתוח קול, במקרה שלי) כדי קודם כל לבחון בעצמי איפה אני נמצאת ולאן בעצם אני רוצה להגיע. אפילו חזרתי קצת לקלידים אחרי 10 שנים שלא נגעתי בפסנתר, וחזרתי לנגן בטהובן כאילו זה היה רק אתמול. פתאום גיליתי שלנגן מוזיקה קלאסית מרגיע אותי, פתאום נזכרתי שמוזיקה זה קודם כל כיף, ולא עול של אימונים מפרכים. תמיד רציתי להקת הבי מטאל, אז הצטרפתי ללהקת קאברים כדי לחזור לחדר חזרות ולבמה ולהחזיר לעצמי את האנרגיות שאיבדתי. התחלתי לקדם עניינים ברצינות עם החומר שלי בתקווה לא לחזור על טעויות שגררו אותי אחורה במשך חודשים ושנים. אבל אני חושבת שהשיעור הכי גדול שלי השנה היה לסמוך על עצמי יותר, כי פתאום הבנתי שלא משנה כמה ידע יש לך, בסופו של דבר גם השיר הכי מתוחכם מתחיל כמנגינה פשוטה בראש של מישהו. פתאום גיליתי שאני יודעת יותר ממה שחשבתי, מהסיבה הפשוטה שאני יודעת מה אני רוצה לשמוע – יכולת לא כל כך נפוצה מסתבר. התבוננתי במוזיקאים אחרים, שאלתי, חקרתי, וראיתי שבסופו של יום הכל מתחיל מתו אחד בודד ומרעיון טוב. השנה, ההבטחה המוזיקלית הגדולה ביותר שלי לעצמי פשוטה אך משמעותית – להוריד את ה"לא" מהמשפט "אני לא יכולה".