סיכום שנת 2012 במטאליסט – חלק א': האלבומים

Testament – Dark Roots of Earth

לא יעזור, אלבום השנה איך שלא אסובב את זה.
ענקי ה Thrash האמריקאים אמנם עשו את אלבום הקאמבק שלהם בדמות The Formation Of Damnation, אבל מוזיקלית הקאמבק האמיתי בשבילי הוא כאן, אלבום מטאל מלודי, כבד, מנוגן היטב, מופק לעילא, שמכיל את כל מה שטוב בז'אנר וזה אומר בעיקר שירי מטאל טובים. אחד האלבומים היחידים בשנים האחרונות שעשה לי את החמים בבטן שאלבומים כמו The Ritual או Souls Of Black עשו לי לפני 20 שנה. אלבום השנה במטאל, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. (וזה כולל אותך דני אחירון).
אלון מיאסניקוב

Cattle Decapitation-Monolith of Inhumanity

ישנן להקות מטאל נהדרות שלא משנה מה פשוט לא הולך להן והן נשארות מאחור. השם Cattle Decapitation היה שגור בעיקר בפיהם של אלו שמעורים בז'אנר ה Death\Grind ופחות אצל שאר הציבור, אפשר להאשים בזה את המוזיקה הלא קלה לעיכול שלהם, את העובדה שההתעקשות שלהם להעמיד בחזית את המאבק שלהם בהתעללות בבעלי חיים כנושא העיקרי שסביבו הם יוצרים ואולי פשוט כי לא יצא להם האלבום שהם כה יחלו לו. העובדה שהם חתומים כבר שנים בלייבל העל Metal Blade או שמדובר בלהקה מוכשרת בטירוף לא עזרה להם, אבל האלבום שיצא להם השנה היה אותה פריצה שהם כה יחלו לה. הסינגל הראשון מהאלבום היה פשוט מפלצת נהדרת של אקסטרים מטאל, שיר שקטנה היריעה מלהכיל את כל העושר המוזיקלי שהיה טמון בו. האלבום כשלעצמו היה בעיני אלבום השנה, שמכיל בתוכו דת', בלאק, גריינד, ברוטאל, פרוגרסיב והרבה מלודיות. אין לי צל של ספק שהאלבום הזה יכנס לפנטיאון של אלבומי המטאל בעוד כשנים רבות, וגם אם זה רק באלבום השביעי, CD יצרו פה קלאסיקה של מטאל מודרני.
דני אחירון

Dreaming Dead – Midnightmares

אז נכון שלשים אישה גרואליסטית בפרונט של הלהקה זה תמיד סוג של גימיק, ונכון שאם תצרפו לכך את העובדה שהיא גיטרסיטית לא רעה בכלל, אז כבר הלהקה יכולה לזכות בלא מעט תשומת לב ויחס אוהד. אך למען האמת, גם אם מנטרלים את הגימיקים ומתייחסים למוזיקה ש-Dreaming Dead עושים נטו, אפשר לזהות ישר שמדובר ביוצרים מוכשרים שלטעמי לפחות העלו את קרנה של מוזיקת ה-Death Metal מחדש השנה. החבר'ה הללו יוצרים Death Metal עם טעם וריח של פעם ונוגעים אף לפעמים קצת בעולם ה-Doom. מבחינתי ללא ספק אלבום השנה.
אלי גרוסמן

Testament – Dark Roots of Earth

בראש ובראשונה Testament עם Dark Roots of Earth. הלהקה מסמנת יותר מכל להקות הת'ראש את העדנה שהסגנון הזה חווה. למרות שיש הרבה להקות בז'אנר שעדיין פעילות או חוזרות לפעילות, Testament מצליחים לעשות את זה בגדול. אלבום העומד בשורה אחת עם אלבומי קלסיקה של סוף שנות ה 80 ותחילת ה 90 מביא איתו את כל מה שהלהקה טובה בה: טקסטים חברתיים וביקורתיים, מלודיות המשולבות באגרסיות מהירות ואלימות – בקיצור כל מה שאפשר לבקש. האלבום הזה מגיע כהמשך ישיר לאלבומם הקודם מ 2008 שסימן את החזרה למקורות. זה כמובן קרה בקשר ישיר לחזרתו של Alex Skolnick להרכב, ללא כל ספק.
אלעד מיאסניקוב

Prototype – Catalyst

יש לי מקום חם בלב עבור Prototype, מדובר באחת הלהקות שלא זכו להצלחה מסחרית רבה מדי – אך כן הצליחו להתפלח לקטלוג הנכון – ולפגוע בכל זאת בזמנו, ואני מדבר איתכם על החצי הראשון של שנות ה-2000, בדיוק במקום הריק הזה של עולם ה-Progressive Metal, שנע בזמנו בין Technical Death Metal משוגע ולא נורמאלי עד כדי עומס יתר, לבין להקות שריככו את הז'אנר עוד ועוד כמו Dream Theater שהגיעו כבר למעמד המרשים שלהם. אז באו Prototype והיוו בדיוק את נקודת האיזון המושלמת במטאל הטכני, כזו שהייתה חסרה כה רבות מאז בעצם Twisted Into Form של Forbidden. אלבומה האחרון של Prototype שנקרא Catalyst מוכיח שוב שכוחם של החבורה מלוס אנג'לס עדיין במותניה. האלבום החדש הוא הכבד מכל שלושת אלבומיה של הלהקה, דוחף אותה עוד ועוד לכיוון ה-Thrash Metal, ומצמצם בגדול את הפערים בינם לבין להקות כמו Nevermore או Forbidden – אך בעוד שהיה קשה מאד להגדיר את Prototype של תחילת הדרך כלהקת Thrash – הפעם הטרנזקציה הושלמה.
מדובר באלבום Progressive Thrash Metal נקי ומצוחצח, ההפך הגמור מלהקות כמו Sodom או Hirax כמובן, אבל מאד בחברתם של Annihilator למשל. מאד מומלץ למי שאוהב מטאל מודרני ומחוכם כמעט. האלבום מציג שירים ארוכים, כבדים ומעט יותר פשוטים מבעבר, והוא בעצמו משב רוח מרענן שכיף להרגיש באוזניים.
יותם דפיילר

Cryptopsy – Cryptopsy

הפרחים שמעל הקבר של להקת Cryptopsy בבית הקברות של המטאל התייבשו להם ונרקבו, אבל ביום גשם חורפי וקנדי, הם בעטו עצמם החוצה מהקבר שקברו להם המעריצים הממורמרים שלהם וחברת התקליטים שלהם שזרקה אותם, נתנו הזדמנות שנייה לסולן שהיה אחראי לכניסה שלהם לקבר מלכתחילה, הביאו את הגיטריסט שלהם שקבר אותם בעצמו והזכירו לכל מי שלא ידע, הספיק לשכוח או פשוט התעייף למה הם האבא, האמא והסבתא של הברוטאל דת' מטאל הטכני. קצרה היריעה מלהסביר איך מצליח אלבום של 8 שירים בעידן של מיליון להקות, הורדות דיגיטליות ועולם אדיש לעורר את תשומת ליבם של הרבה אנשים שהמטאל כבר מזמן לא מעניין אותם. איך אפילו בשנת 2012, כמעט 20 שנה אחרי אלבום הבכורה הם עדיין אחת הלהקות כבדות, מעניינות וטכניות בסביבה ושגם אלבום אחד ממש מחורבן לא יכול לקחת מהם את תהילת העולם שלהם בהיכל התהילה של המוזיקה הכבדה, והאלבום האחרון שלהם שנושא את שם הלהקה בלבד מוכיח את זה בענק לכל מאזיני המטאל באשר הם.
דני אחירון

Holy prison – Bloody hell

האלבום המרענן ביותר ששמעתי השנה, ת'ראש מטאל טהור ומזוקק, עם סאונד מקצועי ובועט , ומפתיע בעיקר בגלל העובדה שמדובר בח'ברה כל כך צעירים, לא משנה כמה פעמים הוא התנגן לי במערכת, באוטו או בנגן שלי, הוא פשוט לא נמאס וזורק אותי אסוציאטיבית לאלבומים הראשונים של מטליקה ומגדת', כבוד גדול לח'ברה של Holy prison.
ירון הורינג

Meshuggah – Koloss

מילים רבות נשפכו, תארים רבים ניתנו, הגדרות רבות הוגדרו- ועדיין. איך לעזאזל הם עושים את זה?! נדמה ש-Meshuggah בורכו באותה תכונה שעושות להקות, מכל ז'אנר שהוא, לגדולות באמת. אותה תכונה שמאחדת חוסר פשרות אמנותיות עם הערצתם והכרתם של מיליונים, אותה תכונה שמאפשרת להם להמשיך וליצור בעקביות במשך ארבעה עשורים כמעט באותו הרכב איתו התחילה, אותה תכונה שמאפשרת להם להמשיך ולהתפתח משנה לשנה, מטור לטור, מלאבום לאלבום- וכל זה בתוך הגבולות שהיא עצמה הציבה לעצמה מלכתחילה. אותה תכונה נדירה שגורמת לחלק מהאנשים שמאזינים לה להרגיש שהם נגעו באינסוף, במשהו שהוא יותר ממוזיקה שבני אדם מנגנים על כלים חשמליים- גם אם רק למשך 54 דקות ו-47 שניות.
מורן פריאל

Kreator – Phantom Antichrist

המנסרים הגרמנים חזרו ובגדול. קריאטור לא יורדת מהשיא, עם סאונד מצוין, שירים מהירים, פוליטיים ואגרסיביים במיוחד. אין באלבום "נקודות בריחה" של שירים משעממים, אלא רצף של מטאל טהור שמשאיר את המאזין מהופנט לקולו הערב של Mille, שחוזר עם החבר'ה שלו בקרוב מאוד לישראל. האלבום מלא בלהיטים כמו שיר הנושא ו"Civilization Collapse", לא נרגע לרגע, ושומר על קצב אימתני לכל אורכו. כמו כן, האלבום יצא גם בגרסת DVD שכוללת הופעה מטורפת של ההרכב מפסטיבל Wacken 2011 שזכיתי לקחת בה חלק יחד עם 100,000 גרמנים מזיעים. בטוח תוכלו לזהות אותי שם, אני הבחור עם השחור.
מתן פאר

Enslaved – RIITIIR

שני האלבומים של השנה מבחינתי הם הפכים קוטביים. הראשון שמכיל גודל, אפיות וגיוון מיוצג ע"י RIITIIR, אלבום שלוקח את כל הרגש, היופי והאינטליגנציה שיש בבלאק מטאל מודרני והופך הכול ליצירת אמנות כבדה. אמנות, לא רק דפיקת ראש, אלא משהו שאפשר להקשיב, להפנים וללמוד ממנו.

בן אסטרכן

Wintersun – Time I

Wintersun הם ההפתעה של השנה עבורי. אחרי אלבום בכורה לא מאוד מעניין, פתאום מגיע האלבום הזה, ממש לפני שהשנה נסגרת, עם הבטחה לאלבום המשך בשנה הבאה. Time I הוא משהו כל כך מיוחד שהוא יכול לשאוב אליו מאזינים ממגוון רחב של ז'אנרים: יש כאן סימפוני ופולק ודום ופאוור מטאל, ומטאל סימפוני, יש כאן גראולים ומקהלות ושירה נקייה וליינים המנוניים, והמון המון מלודיות. המון. אין כאן אפילו תפקיד אחד שלא מורכב ממליון מלודיות אחת על השניה, מה שיוצר אלבום מאוד עמוס ובומבסטי אבל יפייפה, ואחרי הכל מדובר כאן רק בחמישה שירים אז הוא לא מספיק להמאס על המאזין. היו לא מעט רגעים ששמעתי שם דברים שגרמו לי לעצור, להוקיר את הרגע ולהתמוגג מאושר.
עדי כהן

Anaal Nathrakh – Vanitas

כשאני והבלאק מטאל נפגשים זה בדרך כלל כשיש חבר נוסף שנמצא בסביבה – ת'ראש, פרוגרסיב, דת' וכו'. קשה לי עם בלאק במובן הקלאסי שלו, ולכן בדרך כלל להקות כמו Anaal Nathrakh באות לי מאוד בטוב. הם תמיד היו שם – זה נכון, אבל כמו במקרה של Cattle Decapitation הם לא כל כך הצליחו לכתוב את יצירת המופת שלהם, ותמיד נשארו מאחור ללא סיבה מוצדקת, הפעם יש לי חשש מבוסס ש Vanitas הוא אותה יצירה שבה יכירו בהם בשנים הבאות. השילוב של Black, Industrial ו Grind תמיד היה חלק מהמצע המוזיקלי שלהם – אבל הפעם יש הרגשה שנחצו כל הגבולות ונשרפו כל גבולות הז'אנרים באשר הם. האלבום הזה גדול מהחיים, ברגעים מסוימים הוא מכאיב, באחרים מרגש, והוא בעיקר מרגיש לאורך כל אורכו כהצהרת כוונות מכאיבה של להקה שמוכיחה שהיא עדיין כאן, ושלמרות שמוזיקלית קצת בלתי אפשרי להגדיר אותם חוץ מההכללה הפשוטה של אקסטרים מטאל, Annal Nathrakh הוציאו השנה את אחד האלבומים הכי טובים ומועמד לא רע בכלל בתואר אלבום השנה.
דני אחירון

Dordeduh – Dar De Duh

בסקירה שעלתה לאתר לא מזמן, הללתי את האלבום הזה בצדק מוחלט. הלהקה שעל אפרה קמה Dordeduh, הידועה כ – Negura Bunget, הוציאה שניים מהאלבומים האהובים עליי: Om ו – 'n crugu bradului, שמלווים אותי כבר שנים באופן יציב וקבוע. האלבום הראשון של ההרכב החדש, שמוזכר בכותרת, היה אמור להיות אלבום הקאמבק של Hupogrammos כיוצר מרכזי וחשוב במטאל, ואכן זה בדיוק מה שקיבלנו כאן. באלבום ישנם את כל המרכיבים שהפכו את Om לאלבום מדהים, והם אפילו מתפתחים באופן שנאמן למקור מחד גיסא, אך גם מרחיבים את הגבולות מאידך גיסא. כך יצא לו האלבום המעולה הזה ומימש את הפוטנציאל הגלום בכישרונות המרכיבים את הלהקה, תוך שנשאר טעם של עוד.
עומר אהרון

Prong – Carved into Stone

להקה ענקית Prong, שאף פעם לא פרצה מחוץ לגבולות יודעי הדבר. הם שילבו ריפים של Thrash עם שירה אלטרנטיבית, מקצבים תעשייתיים ואלמנטים של הארד קור ישן והוציאו אלבומי מופת כמו Beg To Differ הקודר או Cleansing המופק והמודרני יותר, ואז הם נעלמו. הם הוציאו שני אלבומים לא רעים בשנים האחרונות, אבל Carved הוא אלבום קאמבק אמיתי, ריפים שעושים בית ספר למרבית להקות המטאל של היום, השירה הייחודית של Tommy Victor הסולן – וגם סינגל אחד שהחזיר ישירות לחומרים כמו Snap Your Fingers הקלאסי.
בקיצור, אלבום חובה למי שאוהב את המטאל שלו כבד, אבל גם לא סטנדרטי במיוחד.
אלון מיאסניקוב

Storm Corrosion – Storm Corrosion

הפרויקט המעולה של Steven Wilson (Porcupine Tree) ו- Mikael Åkerfeldt (Opeth). אמנם לא ממש אלבום מטאל, אלא יותר רוק ניסיוני-פרוגרסיבי או איך שתקראו לזה, אך מצד שני גם Damnation של Opeth והאלבומים האחרונים של Anathema לא נחשבים ממש מטאל ועדיין אנו נוהגים לאמץ אותם כחלק מהסגנון. שילוב נהדר בין מוזיקה מלנכולית וסוחפת ולבין הפקה מוזיקלית מעולה (כמו שרק Steven Wilson יודע לעשות). אלבום חובה בכל בית.
אלי גרוסמן

Grand magus – the hunt

אין לי מושג איך להגדיר את Grand magus. Stoner, Classic heavy metal, Doom אבל עדיין המוסיקה שהם עושים עובדת. שילוב של מוסיקה פשוטה ולא מורכבת – ריפים כוחניים, תיפוף מדויק ובסיסי וסולן עם קול נמוך יחסית וצרוד אבל עדיין עם יכולת ווקלית יוצאת דופן במטאל. בהרכב 3 חברים: הסולן והמתופף יוצאי Spiritual Beggars הוותיקים. האלבום החדש פשטני יותר מאלבומים הקודמים והסאונד בו אף יותר בסיסי, אבל עדיין ההצמדות הזו לקווים בסיסיים מצליחה להביא אלבום איכותי בו כל שיר הוא המנוני. אני רק יכול לדמיין איך נראית ונשמעת הופעה שלהם, זו להקה שבהחלט הייתי רוצה להגיע אליה.
אלעד מיאסניקוב

Paradise lost – Tragic idol

פרדייז לוסט מבחינתי הם הלהקה שעשתה את הבלתי אפשרי, אחרי Host, שהיה אלבום איום ונורא בו הם התנסו באלקטרו-שיט, הם חזרו לעצמם ורק משתפרים מאלבום לאלבום, פרדייז לוסט עשו באלבום הזה את מה שמטליקה ניסו לעשות ב St anger ולא הצליחו, לחזור למוזיקה הבסיסית שלהם,האלבום הזה לוקח אותנו 20 שנה אחורה אל הסאונד של Icon, סאונד שהם לא ממש עזבו אף פעם, אבל פה הוא כבד יותר, אפל יותר,מלודי יותר ואיטי יותר.
ירון הורינג

OM – Advaitic songs

על אף שהאלבום השמיני של הצמד הקליפורני ניתן לקטלוג כ"מוזיקת עולם" יותר מכל דבר אחר, שמחתי לנצל את העובדה שמדובר בלהקת סלאדג'\דום וותיקה על מנת לכתוב על אחד מההוצאות הטובת ביותר של השנה החולפת תחת סגנון כלשהו. בעוד שששת האלבומים האשונים של ההרכב נשמעו פחות או יותר כמו ג'אם אחד ארוך, מלוכלך ומונוטוני של באס-תופים, אום משנים הרכב (מתופף חדש ושני מאז עזיבתו של Chris Hakius מייסד ההרכב) וקופצים שני צעדים קדימה עם יצירה מרגשת אשר כוללת הקלטות של תפילות בשלל שפות אקזוטיות ושימוש בכלים אקזוטיים לא פחות כמו טבלה, טמפורה ועוד דברים שנשמעים כמו קינוחים מגניבים. כשהשקט נהיה שקט יותר- הכבד נהיה כבד יותר. מומלץ בחום.
מורן פריאל

Serj Tankian – Harakiri

אני בטוח שחלק גדול מהקוראים מגחך כרגע, וכנראה שהסיבה לכך היא שהם עדיין לא שמעו את האלבום הזה. עד שהלהקה ה"אנונימית" של סרג' תחליט לחזור עם אלבום חדש אחרי שנים של שקט, הוא ממשיך לעבוד בלי הפסקה, ולא מבזבז אף רגע. האלבום החדש שלו מיוחד, כבד ועם נגיעות אוריינטליות מעולות. הוא עדיין שר כמו פעם, עדיין פוליטי (כמעט כמו האלבום שלמעלה), ועדיין מצוין. אין ספק שזה אלבום שונה מקודמיו אך ממשיך במקום מסוים את אותו קו מוזיקלי, שלא מאכזב אף מעריץ. שונה מסיסטם, ייחודי ומעניין לכל אורכו.
מתן פאר

Asphyx – Deathhammer

מה הצד השני של מה שהוא עדין, מושלם ואומנותי בז'אנר? איפה הכבדות והחספוס שהיא חלק מכל מה שגדול בז'אנר? איך צורך לחפש הרבה אחר עדות לגדולתו של הז'אנר בכוח ובכבדות שיש ב Deathhammer של Asphyx, פשוט – אך גאוני, הדרך הטובה ביותר שבה אני יכול לתאר את יצירת הדת' מטאל המופתית הזו. אם RIITIIR הוא סטייק איכותי עם כוס יין טוב ואישה אהובה ניצבת מולך, אז Deathhammer הוא Mosh pit בהופעה שאליה הלכת יום אחרי ועדכנת ש "מותק, אני אחזור מאוחר", וממנה חזרת עם יותר סימני מכות וחיוכים ממסיבת סאדו-מאזו.
בן אסטרכן

Threshold – March of Progress

הגיע הזמן באמת שהחבר'ה האלה יתעוררו! מאז Dead Reckoning שיצא ב-2008 וגרם לי לקראש רציני, Thresholdשיחקו איתנו משחק השקט במשך שנים, וככה ממש לקראת סוף 2012 שכבר שברתי את הראש איזה אלבומים לבחור כי באמת שכמעט שום דבר לא ריגש אותי השנה – נוחת אצלי הממתק הזה. אחרי שיר וחצי הלב שלי כבר הופך לשלולית קטנה ומאושרת, האלבום הזה פשוט כל כך יפה שאי אפשר שלא להתאהב בו. השירה הצלולה והמדהימה של Damian Wilson, המוזיקליות החכמה, המלודיות המטריפות שפשוט אי אפשר להשאר אדיש אליהן… אם כבר שכחתי איך Threshold גורמים לי להרגיש, זו ממש תחושה של התאהבות. הם גורמים לך לרחף מאושר מבלי להיות קיטשיים או צפויים ואין לי מושג איך הם מצליחים לעשות את זה, אבל זה לא דומה לשום דבר אחר.
עדי כהן

Nile – At the Gates of Sethu

צריך לתת כבוד לאלה שמסכימים להעז לא רק בתחום החקר המוזיקלי, אלא גם אלה שחוקרים את עצמם. באלבום הזה Nile העזו לנסות לשנות את סאונד החותם שלהם, זה שליווה אותם שנים רבות, בערך עוד מאזור התקופה של In Their Darkened Shrines, שהיה אלבום פורץ דרך בזמנו, ובחרו למעשה לאמץ סאונד פשוט וטבעי יותר. הלהקה מורכבת משלישית נגנים ברמה מטורפת כ – Karl Senders, George Koliass ו – Dallas Tailor Wade, שהם ממובילי התנועה של ה – Death Metal הלא מתחנף של ימינו, אך מעולם לא הצליחו בעבר להשתמש בכישרון האבסולוטי של הנגנים הללו במידה כה מוצלחת כמו ב – At the Gates of Sethu. במקום אינטרלודים אורקסטרליים ופומפוזיים מדי, קיבלנו מעברונים קלילים שלא סתרו את המוזיקה הכבדה והארגרסיבית שההרכב הנפיק הפעם, והחוויה היתה יותר אינטנסיבית מבעבר. אם אתה רוצה להשתנות, תלמד מ – Nile, ותוכל להשתפר בלי שיפסיקו לזהות אותך ברחוב.
עומר אהרון

Kreator – Phantom Antichrist

Kreator לא הוציאו אלבום רע כבר הרבה זמן, וגם שני האחרונים שלהם היו סוג של "חזרה למקורות" עם Thrash מהיר ואיכותי שלא שונה במיוחד ממה שעשו באלבומים קלאסים כמו Coma Of Souls, אבל יש דברים ב Phantom שעושים ממנו אלבום שבולט גם בקרב התוצר של הלהקה בעשור האחרון. החל משיר הנושא המעולה, עם הפזמון והכתיבה המבריקה שמדגישים ש Kreator פשוט יותר טובים משאר להקות ה Thrash הגרמניות הגדולות האחרות, ודרך שירים אחרים באלבום דוגמת הסינגל השני Civilization Collapse הרצחני שמחזיר אותנו לימי Extreme Aggression העליזים. לא אלבום מופת, והוא לא חוזר לימי התהילה של Extreme לאורך כולו, אבל ללא ספק אלבום Thrash אמיתי, איכותי וכזה שישביע כמעט כל מעריץ של הסגנון, כולל אותי.
אלון מיאסניקוב

Overkill – The electric age

Overkill הם פשוט מכונות – אין לי דרך אחרת לתאר אותם. כל חברי הלהקה נושקים ל 50 ועדיין מצליחים פעם בשנתיים בממוצע להוציא אלבום קורע ושובר ובין לבין מספיקים גם לעשות סיבובי הופעות באירופה, בארה"ב ובדרום אמריקה. מאיפה לעזאזל יש להם כוח?? The electric age לא שונה מאלבומים קודמים אבל עדיין אין רגע משעמם, דל או איטי.
אלעד מיאסניקוב

Mustasch – Sounds like Hell, Looks like Heaven

אני כבר התוודעתי אל המשופמים השבדים לפני חצי עשור כאשר שמעתי לראשונה את Double Nature המצוין, אבל הלהקה מעט ירדה מהראדאר מאז. החבורה הזו עושה Stoner Metal כמו שלא עשו באירופה מזה עשורים. מבחינתי, Mustasch היא היורשת האמיתית של Corrosion Of Conformity בהעדרו של Pepper מההרכב, או של Black Label Society שכבר לא נשמעת מלאת השראה כמו שנשמעה בעברה. נדמה שכל אחד מהשירים באלבום האחרון של Mustasch אכן נשמע כמו רוקנרול כבד וטהור, ולולא Volbeat היו מושלים בכיפת הז'אנר באירופה – כל העיניים היו נשואות כעת אל הקוורטט השבדי על מנת שייצר את הנוסחה המושלמת לתחום. למרות שאני רחוק מלהיות ממעריצי הז'אנר השרופים, משהו ב-Mustasch כל כך קומוניקאטיבי ונגיש, מבלי באמת לשבור למיינסטרים או לפזול למקומות בלתי רצויים, שהוא הופך את ההאזנה לחוויה מצוינת. עם סאונד סופר-אמריקאי שמושפע ישר מאבות הז'אנר כמו Lynyrd Skynyrd או Thin Lizzy, וכמובן עם השפעה ברורה ומיידית של Metallica באיך לעשות מטאל קליל אך בלי לאבד מומנטום.

בעצם – הלוואי ו-Sounds like Hell, Looks like Heaven היה יוצא במקום Load, כי הוא חופף לו מבחינת סגנון – אבל כתוב פי 10 יותר טוב, ומבוצע פי 100 יותר טוב. אחד מהיהלומים המצוינים שמראה של-2012 היה מה להציע.
יותם דפיילר

Shining – Redefining Darkness

אחח…Shining, הם הסוד הקטן והמלוכלך שלי, להקה שאני אוהב גם מוזיקלית וגם מבחינה אידיאולוגית. למה? ואני בטוח שביקורת כבר מתבשלת לכם בראש עם איזה "אל תהיה ילדותי". אני אגיד למה, המוזיקה שלהם היא השיחרור האולטימטיבי, סבל למען סבל, הלכלוך של הדיכאון בצורתו הטהורה ביותר, התגלמות מה שהייתם מצפים למצוא בפתק התאבדות בתוך מוזיקה. אבל זה לא רק זה, לא רק סופה אלא גם השלווה שאחריה, המרירות שלפני הנפילה. הם מעבירים דיכאון ברמה כזו שבאמת נוגעת בצדדים החשוכים שהאנושות מכירה מקרוב, כמו סרט דוקומנטרי על דכאון קליני.
בן אסטרכן

After Oblivion – Stamina

הבחירה האזוטרית שלי היא להקה שמבחינה מוסיקלית תפורה עלי בול, אבל לולא נפלאות האינטרנט לא הייתי מתוודה אליה בחיים. After Oblivion הם להקת Death / Thrash Metal שמגיעה אלינו מבוסניה / הרצגובינה – אך לא בדיוק נופלת למשבצת ש-Hatesphere או The Crown הכינו לכבוד נאמני הז'אנר. למעשה, מדובר בלהקה שלקחה את המניפסט של Chuck Schulinder והמשיכה לקיים אותו כאילו מעולם לא הספיק. בתור אחד שמאד אוהב את אותו המניפסט, העובדה ש-After Oblivion בעצם נשמעים כמו גרסה ת'ראשית כהמשך ל-Sound Of Perseverance של Death האגדית, והיא אחת המחמאות הכי גדולות שלהקה יכולה לקבל, במיוחד על אלבום בכורה. האלבום עצמו הוא אוסף מהדמואים וה-EP שהוקלטו מחדש לכבוד צאתם בחברת תקליטים סוף כל סוף – אך מדובר בעצם בסנונית ראשונה מלהקה שאני שומע בכלל מהשטח הזה של הבלקן, אני קצת שמח בשבילי שלא משנה לאן אפנה – אפול על להקת מטאל שיודעת לעשות את מה שהיא צריכה לעשות כמו שצריך. מומלץ מאד לתת שמיעה לאלבום Stamina שהוא עד כה סיכום כל מה ש-After Oblivion עשו – ולהתמסר לארבעה המטאליסטים שממשיכים לשאת את אש הז'אנר ובכבוד.
יותם דפיילר

Gojira – L'Enfant Sauvage

Gojira הצרפתים הם הרכב שרק הולך וגדל מאלבום לאלבום. אחרי 4 אלבומים מצליחים שהפכו אותם לענקים בתחום שנע על קו התפר של Prog ו Math, הם שיחררו השנה אלבום חדש – והראשון בחברת הענק Roadrunner, שמצד אחד נבחר לאחד האלבומים החשובים של השנה, ומצד שני זכה לתגובות מאוכזבות של לא מעט מעריצים שציפו ליותר. לכאן או לכאן, אין כמעט מישהו שחולק על כך ש Joe Duplantier הוא גאון מטאל עכשווי, ושמדובר באחת הלהקות היותר חשובות כיום בז'אנר, לטוב ולרע.

אלון מיאסניקוב