סיכום שנת 2012 במטאליסט – חלק ב': המאכזבים

Overkill – The Electric Age

לא יודע, משהו פה לא תיקתק לי. שוב אלבום Thrash אמיתי מהלהקה המעולה שאלבומה הקודם Ironbound היה אחת היציאות הגאוניות של העשור האחרון, אבל משהו פה הרגיש קצת מהיר מידי, מאולץ, כאילו הלכו על אותו סגנון אבל לא היו את הריפים או השירים לגבות את זה. חבל, יש כמה רגעים מבריקים, אבל זה פשוט לא היה זה מבחינתי.
אלון מיאסניקוב

Cradle of Filth – Midnight in the Labyrinth

אלבום שלצערי הרב נאלצתי גם לסקר במסגרת האתר. COF מוכיחים שהפשטה מוזיקלית ומינימליזם הם לא תמיד חיוביים ומצליחים לחרב לעצמם שירים נבחרים מתוך ארבעת אלבומיהם הראשונים. מי שמצפה לשילוב מיוחד בין נגינה אורקסטרית ולבין מוזיקת מטאל, מתבדה מהר מאוד. מדובר באוסף של Intro משעמם ולא מוצלח, שממאיס את עצמו על המאזין אחרי מספר דקות. חבל וכואב לי שלהקה שהוציאה יצירות שנחשבות נכסי צאן ברזל בעולם המטאל מצליחה להתדרדר לרמת יומרניות כזאת גבוהה ולאיכות מוזיקלית כזאת נמוכה.
אלי גרוסמן

Wintersun – Time I

באמת ? לזה חיכינו כל הזמן ? נדמה היה שכל האינטרנט שנגע אי פעם בז'אנר המטאל נחשף ל-Wintersun רק בגלל שבעקבות אלבום בכורה נחמד ותו לא הובטחה איזו יצירת מופת, ולהוציא אותה הרגיש כמו אורך הגלות. לעתים נדמה היה ש-Guns And Roses יותר פעילים מהבחורצ'יק הפיני, Jari Mäenpää, שהחליט שהנה אוטוטו – ממש עוד קצת – רק עוד מעט – והוא יוציא את האלבום הזה שכולם חיכו לו. בגדול ? לא היה שווה את ההמתנה, ועוד יותר לא היה שווה את הבאזז שנמתח סביב העניין. רק בגלל שכל יום ביומו מי שרצה יכול היה לבוא ולהתרפק בציפייה על האלבום שיושיע את ה-Folk Metal מחמת החלילים והכינורות ויחזיר אותו לפינלנד כשהוא שיכור אבל כועס ומהיר – מצא עצמו מאזין לאלבום שנופל בהרבה מה-Ensiferum שיצא גם כן השנה, וזה לא שבזה מדובר באלבום להיטים בלתי יאומן (חוץ מהקאבר היוצא מן הכלל שם). בגדול ? אכזבה ענקית למי שחיכה – ופשוט לא אלבום ששווה לשמור אותו על דפי ההיסטוריה בתור האלבום שכולם ציפו לו מאז 2004, ופשוט סתם עוד אלבום Folk Metal שנכתב בהשראה לשנות את פני הז'אנר ופשוט לא הצליח. ממשיכים הלאה.
יותם דפיילר

The 69 eyes – X

X הוא אמנם לא לחלוטין אלבום מטאל, אלא יותר רוק – ויש בו כמה נקודות אור: הוא מופק טוב, סאונד נקי ומקצועי, אבל הוא ללא ספק הדבר הכי גרוע ששמעתי השנה. הסיבות הן רבות, הוא פשוט לא אלבום מטאל של ממש, לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, מלוקק מדי ופוזרי מדי וחוץ מזה, שמעתי מוזיקה כל כך טוב השנה, שאלבום הרוק הזה התגמד אל מול השאר.
ירון הורינג

Storm Corrosion – S/T

מדובר במלכודת הישנה ביותר בספר החוקים של המוזיקה: כשמשלבים טוב עם טוב, עלייך לדעת שהתוצאה תהיה רעה. הרכבי-על לדורותיהם תמיד היו מקור בטוח למפח נפש של המוני מאזינים מסביב לעולם- וכך גם במקרה הזה. לאחר יותר מעשור של זוגיות פורייה שהניבה לא פחות משלושה אלבומי מופת ואין-ספור רפרנסים מוזיקליים לדורות של מטאליסטים, הצמד Wilson & Akerfeldt מתאחד על מנת ליצור 48 דקות של שעמום מוזיקלי יומרני ומנופח, מלא בסאונדים כאילו-אפלים ובשירה כאילו-נוגה, שחוטאת לכישרון הגדול ולעבודה המעולה שהשניים עושים ועשו עם הרכבי המקור שלהם ולאהבה העיוורת של ווילסון להרכב האמביאנט האפל SUN O))) ממנה הוא מושפע כבר שנים. פויה.
מורן פריאל

Down – The Purple EP

דאון הגיע לסצנת המטאל עם משהו חדש. לא עוד פנטרה מספר 2. הסופרגרופ הענק הזה הגיע לישראל לפני כ-3 שנים ונתן הופעה מעולה, עם תוספת של שני שירים שלא הופיעו בסטליסט, והמון פרגון לקהל המקומי. מאז, אני מחכה לאלבום החדש שלהם בציפייה רבה. במשך 5 שנים הם לא הוציאו כלום, וכעת הם מבטיחים 4 אלבומי מיני שישוחררו בעתיד הקרוב מאוד. הראשון מבניהם, יצא ממש לא מזמן ולצערי, כנראה מוקדם מדי. המיני אלבום הזה נשמע כמו סשן ריפים רנדומאלי מאולתר, ולא יותר. הוא כבד וקצבי, אבל לא מעבר. פיליפ לא נשמע במיטבו ואחרי עשרות שמיעות, אף שיר לא נכנס לי לראש. התאכזבתי מהחבורה הדרומית הזאת, אבל אני מלא ציפייה למיני אלבום הבא, שהובטח שיהיה שונה מאוד מהקיים. זה לא משהו שיפיל את הלהקה, אבל זה בהחלט לא אלבום חובה למעריצי ההרכב.
מתן פאר

Omerta – Adrenaline mob

תליתי הרבה תקוות וציפיתי המון מ Omerta של Adrenaline mob ההרכב החדש של Mike Portnoy ו Russell allen אמור להיות פגישת פסגה של שתי אושיות פרוג מטאל שבאים ומנסים למצב את עצמם מחדש בהרכב חדש וסגנון אחר. אבל עדיין יש כאן הרבה שלמעשה פשוט ריק מתוכן. לא היה שום שיר שממש תפס והפיל אותי.
אלעד מיאסניקוב

Wintersun- Time I 

הקפיצה של הלהקה הזו מאלבום טוב לאלבום גרוע הייתה ארוכה. עברו כמעט 8 שנים ואני לא נותן להם לברוח לי מהעיניים שוב. 8 שנים של המתנה מאלבום הבכורה ולדעתי קיבלנו אכזבה. האלבום רע? ממש לא, הוא 9 פעמים טוב יותר ממה שרוב להקות הדת' המלודי עושות, אבל 5 שירים? 2 מהם הם קטעי ביניים קצרים? 3 מהם לא ממש מרשימים במיוחד כשהם מכילים את אותם הסולואים המדהימים שידענו לצפות להם? אתם יכולים לקרוא לי מאוכזב.
בן אסטרכן

Deathspell Omega – Drought

למרות שה – EP הקצרצר הזה היווה בהחלט שיפור מסוים מאלבומם האחרון של Peraclitus לפחות בכך שדמה יותר בסאונד שלו להוצאות הקודמות של הלהקה, התאכזבתי. אין כאן את העוצמה וה – Wow factor שהלהקה הצליחה ליצור בשבילי בעבר. המוזיקה פחות אוירתית ויותר מדי נגישה. חבל שכך, אך זהו ככל הנראה הגורל של כל אלה שהצליחו למצוא שבילים חדשים, לפלס את דרכם חזרה אל הדרך המרכזית והמוכרת.
עומר אהרון

Manowar- The Lord of Steel

Manowar הם כנראה סוס יותר מת מזה הלבן של נפוליאון. והסוס ההוא מת כבר הרבה מאד שנים. אם עד עכשיו הם הוציאו בעשור האחרון אלבומים שכוללים 2,3 שירים טובים והרבה מאד Fillers, עכשיו הוציאו אלבום עם הרבה שירים אמיתיים שהם פשוט לא טובים במיוחד. Manowarriors נשמע כמו מתאבק יווני והשיר לא מצליח להתגבר על השם המשעשע, El Gringo מכיל איזה ריף מוצלח או שניים אבל בעיקר יוצא כחיקוי לעוס של חומרים קלאסיים, וזה פשוט לא מתרומם. אולי הגיע הזמן שחבורת השעירים הזו תניח את חגורות העור והתחתונים הצמודים ותצא לנפוש בפלורידה במקום לעשות בושות לימי צעירותם.
אלון מיאסניקוב

Soulfly-Enslaved

קורה לי כמבקר מוזיקה המון פעמים שאני נותן לאלבום ציון תוך כדי התחשבות כיצד ארגיש כלפיו בעוד כמה שמיעות. ישנם מקרים שאני מתחרט על כך – לטובה ולרעה. אם לאלבום של Cattle Decapitation הייתי צריך לתת 5 כוכבים, ל Enslaved הייתי צריך לתת 3. אבל יותר מהכל בא לי לפגוש את מקס קבלרה ובעיקר לצעוק עליו. האלבום הזה נוצר אולי עם ה Line Up הכי מבטיח אי פעם של ההרכב, ועם כתיבת שירים טיפה יותר טובה, השחזה של האלבום ומאמץ מינימלי הוא יכל להיות האלבום הכבד והטוב ביותר של Soufly. מתוך 11 שירים רק 2 מצוינים ועוד כמה חביבים ומטה. בזמן שעבר בינתיים המתופף David Kinkade שהיה הנכס הכי גדול של ההרכב עזב את עולם המוזיקה, ואיתו הצ'אנס של ההרכב הנוכחי ליצור את המאסטרפיס הבא של קבלרה. נותר לי רק לקוות שהפרויקט המתבשל והולך עם גיטריסט Mastodon וסולן Dillinger Escape Plan יהיה טוב יותר.
דני אחירון

Ihsahn – Eremita

אין מה לעשות, Ihsahn לא הצליח להתעלות על עבודתו המדהימה ב – Emperor גם הפעם. זו היתה דוגמה נוספת לכך שגם נגן עילאי כמוהו איננו מסוגל להבין כיצד סגנון שלא ממנו הוא צמח עובד. העובדה ש – Ihsahn כבר לא נמנה בין מאזיני המטאל ניכרת כאן יותר מדי, זהו עוד בית בשירת הברבור של אחד מגיבורי הילדות שלי, וזה מאכזב מאד.
עומר אהרון