סיכום שנת 2014 במטאליסט – חלק ב' – אומנים מקומיים מספרים על אלבומים שאהבו השנה

ברוכים הבאים לסיכומי השנה של מגזין מטאליסט! בחלק השני שמסכם את שנת 2014 ביקשנו מכמה חברי להקות שהוציאו השנה אלבומים משפיעים, לשבת ולסכם לנו את חמשת האלבומים האהובים עליהם בשנה החולפת.

אז קבלו אותם, האלבומים האהובים על המטאל הישראלי ב 2014:
יקיר שוחט – Hammercult
Judas Priest – Redeemer Of Souls

יש פה בעיה כי קשה, כי הרמה של ג'ודס פריסט היא גבוהה מאוד – בתור להקה שהוציאה כמה מהאלבומיםפ הכי טובים במטאל אי פעם – תמיד יהיה צל כלשהו על אלבומים שלהם, למעשה יש צל כזה כבר 30 שנה… ויודעים מה – זה עדיין אלבום מעולה באמצע שנות ה-60 לחייהם – הפריסט עדיין מובילים את ליגת העל

Battle Axe – Heavy Metal Sanctuary

הבי מטאל קלאסי איכותי עם הרגשה ששוב שנות ה-80. פשוט מוסיקה כיפית

Iron Savior – Rise Of The Hero

פט באמת משקיע את כל הנשמה שלו במוסיקה ונותן הבי מטאל איכותי עם שירים שפשוט כיף לשמוע ולשיר איתם. אחד האנשים היותר אנדרייטד במטאל הגרמני/

Nocturnal Breed – Napalm Nights

לנצח אנדראגאונד ואף פעם לא מאכזבים אותי. מעל 15 שנה שאני לא יכול בלי הרכב הבלאק ת'ראש שהתחיל את גל הרטרו ת'ראש אי שם בסוף ש-90
לא לקחת ברצינות, פשוט לשמוע ולהנות – כי זה מה שמטאל אמור להיות/

Ace Frehley – Space Invader

ה-גיטריסט הגדול ביותר בדורו חוזר עם אלבום קטצ'י, קול ומלא חיים חיקויים יש בלי סוף לאיש הזה – אבל אייס יש רק אחד.

אביב גוזלן Barren Hope
Yautja – Songs of Descent

בודדות הלהקות והאלבומים שמצליחים להעביר גם אגרסיביות בלתי מתפשרת וגם הרגשה של עניין בכל רגע ברצועה. בתור מתופף, הגיוני שזה יהיה אחד מהדברים הבולטים שיעניינו אותי, ואכן לא שמעתי ביצוע כזה טוב לאלבום שנים. אם אנשי מערות היו לומדים משקלים משונים ומקליטים בבית – אני בטוח שזה מה שהיה יוצא להם.

Full of Hell & Merzbow

הלהקה האמריקאית הכי אינטנסיבית באנדרגראונד (ביחד עם False Light), ואחד מאמני הנויז מהוותיקים והמוערכים בעולם – חברו לאחת מההוצאות המשכנעות ביותר ששמעתי בשנים שכבר נדמה ששמענו הכל. מגיעה ההוצאה הזאת ומראה כמה שעוד לא ראינו כלום, כל רגע באלבום הזה הוא אונס מוזיקלי, לפעמים גם זה לא. מחריש אבל שומר על עניין בכל רגע ורגע של האלבום.

Dark Circles – MMXIV

לפעמים, לא צריך לחדש או להפתיע – אלא פשוט לעשות את מה שאתה עושה טוב. דארק סירקלס הקנדיים הם בדיוק הדוגמא לזה, בתקופה שמיליון להקות "בלאק-קראסט" צצות כמו פטריות אחרי מקלחת משותפת בסקוואט בלי כפכפים – קשה להתבלט מעל השאר ודווקא פה, זה מה שעשה לי את זה, הלהקה לא מחדשת בהרבה למי שאוהב את הז'אנר/ אבל איזה חתיכת אלבום דפוק הם הוציאו.

Young and in the Way – When life comes to death

כשאמריקאים החליטו להגיע לבלאק מטאל (סוף סוף), לרוב זה נשמע כמו מקדונלדס, הכל נכון מדי, הכל בדיוק איך שעשו אותו לפניהם בניינטיז, וזה דיי מורגש ולא אותנטי. ולמרות זאת, האלבום החדש של YAITW מרגיש אמיתי. ההרכב מצפון-קרוליינה פועל כבר מספר שנים תחת הקרו "AC//13", מוציאים דברים אכזריים ומתעטפים במעטה מסתורי משהו.אבל עד היום לא הייתה להם הוצאה כל כך קוהרנטית ושמצדיקה את הבאז סביבם לדעת כמו When Life comes to death.

Vermin Womb – Permanence

כל חובב דום מטאל כנראה שמע את השם Primitive Man, אחרי שהוציאו את אחד האלבומים המרשימים של 2013 ברילפס, אחד החברים בלהקה הנ"ל, איתן-לי מקארת'י – החליט לנקז דם מהנשמה השחורה אפילו יותר שלו. vermin womb הם עונש, לרמקולים שלכם, לאוזניים שלכם ונראה שבעיקר לעצמם. אלבום פשוט מיואש בקטע מדהים.

Ferum – Dim Aura

שנת 2014 היתה מבחינתי שנה מעולה בכל מה שקשור לאקסטרים מטאל בכלל ובלאק מטאל בפרט. הבחירה שלי מתמקדת באלבומים מלאים, כלומר EPים וספליטים לא נכנסו כאן לשיקלול, שזה קצת חבל כי גם מהנ"ל יש בשפע. בכל אופן, מעבר לברור מאליו (Behemoth עם The Satanist ו-Titan של Septic Flesh) החמישייה שלי:

Sargeist – Feeding the Crawling Shadows

החבר'ה האלו מצליחים לשמור על קו ברור ולספק את הסחורה מחדש כל פעם וגם הפעם לא התאכזבתי, וזה לא ברור מאליו כי היו לי ציפיות גבוהות. במהלך השנה ראיתי אותם בהופעה לרגל השקת האלבום, שוב – לא התאכזבתי. האמת, הם הצליחו לשבור את חומת האדישות שלי, זה היה מעולה! הם מצליחים לשלב בצורה מבריקה אלמנטים רומנטיים יחד עם הרבה בלאגן, צווחות וגיטרות מנסרות. מומלץ מאד לכל מי שלא מכיר.

Satanic Warmaster – Fimbulwinter

אלבום מעולה ומפתיע. אני מכיר לא מעט הוצאות שלהם ותמיד זה היה סבבה, בלאק מטאל פיני, עם פרונטמן בעל אישיות מעוררת מחלוקת, או פוזר, תקראו לזה איך שבא לכם. הציפיות שלי היו די נמוכות, מה שאולי הגביר את אפקט ההפתעה. זה עילוי בהשוואה לחומרים קודמים שלהם, אחד ההפתעות בשנת 2014!

Den Saakaldte – Kapittel II: Faen i helvete

אחרי 2 להקות פיניות, אני מרגיש שאני חייב לתת קצת קרדיט לנורווגים. אבל לא סתם כי הם נורווגים. החבר'ה האלו עשו לא מעט עבודה השנה, הוציאו 2 ספליטים לא רעים בכלל ואלבום מפוצץ, קצבי, אחלה ווקלס, אחלה ריפים, מופק ברמה די גבוהה. ובנוסף, הם גם מופיעים המון. אחלה מוזיקאים ובינם גם הבסיסט של 1349, שילבו כלים ליצירת אלבום לפנים.

kampfar – djevelmakt

שוב נורווגים! גילוי נאות, להקה שמאד אהבתי בתחילת הדרך ואח"כ קצת איבדתי עניין, עם כל מיני אלבומים שאהבתי רק שיר אחד מתוכם. באלבום הזה, חזרו לתת בראש ובגדול. המון רגש, אחלה הפקה, עם כמה שירים בפוטנציאל להפוך להמנונים נורווגים…

Enthroned – sovereigns

מדובר בלהקה בלגית וותיקה בסצנת הבלאק מטאל אבל משום מה, לא יצא לי להאזין להם לפני יציאת האלבום הנ"ל. משהו באלבום הזה מאד משך אותי והחלטתי לתת לזה צ'אנס. כבר אחרי שמיעה ראשונה צללתי פנימה. תהום של אופל. חתיכת אלבום מעולה עם אווירה קודרת ושחורה.

מוטי Spawn – Spawn of Evil

במקום ה5 – כמו בכל שנה

DEICIDE-LEGION

מהסיבה הפשוטה שב22 השנים שעברו עוד לא יצא אלבום טוב ממנו.

Behemoth – The Satanist

דת' מטאל גדוש ברעיונות חדשים ואפלים! כשהוא יצא עוד לא שמעתי את ה3 הבאים ,והאמת שהייתי בטוח שלא יכול להיות יותר טוב מזה……כמה שטעיתי.

Mayhem – Esoteric Warfare

אפלה מוחלטת.טירוף עתיק.איבוד שליטה.אובדן…אלבום הבלאק מטאל הרשע ביותר של העשור האחרון.

At The Gates – War With Reality

אלבום מפוצץ ברגש! אני שומע אותו והבטן שלי מתהפכת מרוב שאני שוקע לתוכו,20 שנים זה המון זמן לחכות לאלבום נוסף מאחת האגדות של המטאל הקיצוני והאלבום של 2014 פשוט אדיר,סוחף עם "שירה" שקורעת לב של שרץ.

SEPTIC FLESH- Titan

ספטיק הרכיבו בשבילנו את אחד הפאזלים המשוגעים של אורקסטה ומקהלה שרצות איתם בכל הכוח(הרבה יותר מהאלבומים האחרונים) והרימה את המוזיקה למימדים חדשים! התענוג האמיתי זה שהמוזיקה מאחורה זה דת מטאל משוגע ללא פשרות,לא מוזיקה גותית או בלאק מטאל מתחנחן…פשוט קיבלנו את כל מה שחיפשנו אצל הסגנונות "האחרים"…

אול הייל ספטיק פלאש! אול הייל דייסייד!

עידן ליברמן – Oceanic

ובכן, אם להודות על האמת, רוב השנה עברה עלי בהקשבה דווקא לבלוז ישן מהמאה הקודמת, ולמטאל טוב אך לא עדכני (Death,מישהו?), אך בכל זאת כמה אלבומים צדו את אוזני והנעימו את שעותי. הנה הם, בסדר חסר-חשיבות לחלוטין

Mastodon – Once More 'Round the Sun

ענקי המטאל הפסיכדלי/ ההילבילי הוציאו את אלבומם החמישי שממשיך את הקו שהתחיל קודמו The Hunter, ומילאו אותו בשירי פסיכדליה כבדים הישר מהדרום המהביל של ארה"ב. גם אם לא מדובר ביצירת מופת שלמה כמו Crack the Skye, מסטודון מוכיחים שפניהם קדימה אל המאה ה-21, והם לא מפחדים לחקור סאונדים חדשים וכתיבה שבכוונה-תחילה יוצאת מאזור הנוחות שלהם. כן ירבו!

Skyharbor – Guiding Lights

לא רבים מכירים את להקת ה-djent המלודית הזו, שחבריה הודים והזמר שלהם אינו אלא Dan Tompkins הבריטי, שחזר ממש לאחרונה ללהקת האם שלו Tesseract. אם באלבום הראשון שלהם מ-2012 אירחו Skyharbor ענקי מטאל כמו Marty Friedman על הגיטרות, הרי שכאן מתארח Mark Holcomb, גיטריסט Periphery, ותורם את סאונד הברזל הידוע של להקתו. באלבומם השני מנסים Skyharbor להעלות את הרף מאלבומם הראשון והמצוין, אך מצד שני לא ליפול למלכודת יומרנות-היתר שהרבה להקות נופלות אליה לאחר שהוציאו אלבום ראשון מצוין. Guiding Lights מלא בשכבות של גיטרות, דיליי, קולות שניים והרמוניות, והריפים המועכים של האלבום הראשון פחות בולטים לאוזן, לפחות בהקשבה ראשונה. התפתחות? כן. לאיזה כיוון? לא יהיה קונצנזוס. הקשיבו והחליטו בעצמכם.

Opeth – Pale Communion

אלבום חדש של Opeth השבדים, שכידוע זנחו לאנחות את הגראולים ואת הדיסטורשנים והוציאו אלבום פרוג-סבנטיז למהדרין. אפילו אבא שלי, מעריץ דגול של ענקי הפרוג של שנות השבעים, מנגן את האלבום להנאתו כאילו היה בנמצא לפחות 30 שנה. בהתאם לכך, Pale Communion (מילולית "אינטימיות," או "קרבה חיוורת") מלא בקלידים, הרמוניות קוליות, וסולואים ללא הרבה גיין. הכיוון החדש התגלה קבל עם ועדה כבר Heritage, האלבום הראשון ששבר לכיוון הנוכחי, שהיה חצי-אפוי, לא מפוקס, ודי משעמם. משום כך שמחתי מאוד להיווכח ש-Pale Communion כבר הרבה יותר בוגר, מפוקס, וכבד. לא כבד-דיסטורשנים, אבל כבד-אווירה. הקטעים ארוכים ודורשים האזנה מאומצת, ממש "צלילה פנימה" אל תוך השכבות. בקצרה: אם אתם חסידי דת' מטאל, דלגו הלאה; אם אתם אוהבים מוזיקה שעשויה טוב, תנו לאלבום הזה הקשבה רצינית.

Animals As Leaders – The Joy of Motion

לאחר שאלבומם השני מ-2011, Weightless, היה מכני, מתמטי ונוקשה מדי, AAL חוזרים למה שעשה את אלבומם הראשון מ-2009 למוצלח כל-כך: נגינת דג'נט 8-מיתרים מורכבת ונותנת-בראש מחד; קומפוזיציות וטקסטורות מורכבות מאידך. בתור אחד שמעולם לא אהב את סאונד הגיטרות הדיגיטלי האופייני לז'אנר, AAL מפצים אולי על המחסור הכרוני בדינמיקת נגינה באקורדים ובמהלכים ג'אזיים מורכביים אך נגישים, ואפילו – ישמרנו האלים – בגרוב!

Yossi Sassi – Desert Butterflies

כיוון שיוסי הפיק את אלבומה הראשון של להקתי Oceanic, אני אולי משוחד – אבל האוזניים שלי לא. לאחר הפרידה מלהקת האם שלו, Orphaned Land, התפנה Yossi Sassi ליצור את אלבומו השני, "פרפרי המדבר." עם עטיפה שמסכמת את האלבום ללא מילים – יצירתיות בלתי-פוסקת ואופטימיות בלתי-מתפשרת – האלבום כולל כמעט כולו קטעים אינסטרומנטליים שסובבים סביב העולם בחיפוש אותם "פרפרי מדבר," אותם יהלומים בלתי-מלוטשים או פניני יופי שמתחבאים בכל מקום (אצל כל אחד), נידח ככל שיהיה. האלבום בוגר ומפוקס יותר מקודמו, וטומן בחובו מסע עשיר מיפן, דרך פרס וארצות ערב, אל אירופה וצפון אמריקה. כמעט אפשר להריח את התבלינים האופייניים לכל אזור. לא עוד "הגיטריסט לשעבר," אלבום הסולו השני של יוסי מקבע בבירור את מעמדו של יוסי כיוצר בזכות עצמו.

Magor(מינוס ליאור)
Rotting Christ – kata ton daimona eaytoy

אלבום השנה מבחינתי תחנתי לו את הצורה בכל דרך ומכל כיון אפשרי וכל דבר שעשיתי בזמן ששמעתי את יצירת מופת הזו מלנהוג לעבודה עד ללשבת על האסלה הפך לאפי,כוחני ואפל – אביב.

Behemoth-The Satanist

אני לא הראשון ולא האחרון שאומר שהאלבום הזה מעולה אבל ההצלחה מדברת בעד עצמה בהמות היא הלהקה שכרגע עומדת בראש ליגת הצבא השחור של עולם המוזיקה אם לא שמעתם את האלבום הזה אז אתם לא בעניינים ולא מודעים עד כמה חושך ושחור אפשר להעביר באלבום אחד – אביב.

kampfar – djevelmakt

אני לא יודע אם מדובר באלבום השנה אבל ללא ספק אחד הטובים שיצא לי לשמוע. סאונד טוב והפקה עוצמתית ולא מלוקקת. אכזרי נותן בראש רפטטיבי לעיתים אבל זה עדיין בגבול של ממצה את הקונספט. אלבום לפנים – צח

Insomnium – Shadows Of The Dying Sun

בכלליות אני לא ממש יודע מה קרה השנה מבחינת אלבומים והכרתי מעט מאוד חדשים השנה, אבל יצא לי להתקל בלהקה הזאת והאלבום שלהם ממש טוב, זה מלודיק דת' שמזכיר לי קצת ווינטרסאן למשל. והם פשוט טובים. זהו – רוקו.

Opeth – Pale Communion

אלבום השנה מבחינתי. כי הוא בעיקר מסמל התאוששות של להקה שאני מאוד אוהב שהיה ונראה שמאבדת פוקוס ברצף אלבומים האחרונים. אלבום מעולה, עם אחת הבלדות הכי יפות שהם כתבו – אנטי.

אלכס זבולון – The Fading
Opeth – Pale Communion

ייחודה של הלהקה הזו פשוט לא מפסיק להדהים. כל אלבום חדש מעניין יותר ויותר, עכשיו אין גראולים, אבל הרבה קולות, הרבה גיטרות אקוסטיות, אורגן (Hammond) סאונד של האלבום מזכיר לי קצת סגנון של שנת ה-70 ונשמע אדיר!

Once More 'Round the Sun – Mastodon

מסטודון נשארים מסטודון, אחלה אלבום, מאוד אווירתי עם מלא אנרגיה.

Black Label Society – Catacombs of the Black Vatican

רספקט לזאק ווילד! אחלה אלבום עם סאונד פתוח.

At War with Reality – At The Gates

הפתעה גדולה וטובה היה לראות שחזרו לתפקד להקה גדולה ותיקה At The Gates האלבום החדש מעביר אותי לשנת ה-90, אבל עם סאונד של היום, כבד ומאסיבי.