סיכום שנת 2014 במטאליסט – חלק ד' – אלבומי המטאל וסיכום השנה של צוות מטאליסט

אלון מיאסניקוב – דבר העורך:

אז הנה, ללא תוספות מיותרות: כתבי אתר מטאליסט על אלבומי המטאל הבין לאומיים שעשו להם את 2014:
יותם דפיילר

Mors Principium Est – Dawn Of The 5th Era

הכנופיה הפינית הזו הוכיחה לי במרוצת עשור וחצי כבר שהם יודעים מה אני אוהב. אם לא רק יודעים מה אני אוהב, הם יודעים מה אתם אוהבים. כאילו, במידה ואתם אוהבים Melodic Death Metal משובח באיכותו כמו ש-In Flames ו-Dark Tranquility בשיא אונם לא השכילו לכתוב. Mors Principium Est ("המוות הוא רק ההתחלה" בלטינית) הם מבחינתי כוכב הצפון הנצחי בשמי המטאל בסקנדינביה. אני יודע שאני תמיד יכול לסמוך עליהם כאשר להקות מדהימות בתחום כמו Detonation או Scar Symmetry לא עומדות בקצב, קורסות ודועכות, וכשהאחים הגדולים בז'אנר לא יצרו אלבום אחד מוצלח כבר יותר מעשר שנים (Children Of Bodom, Arch Enemy, קחו רשמים). אין פה הצמדות קבועה לחוקים, אין פה מה מותר ומה אסור, אין פה עקשנות על סאונד מסוים או על אופי עיקש שעלול לפגוע במוסיקליות הנהדרת, זה פשוט השלב הבא בקריירה של להקה שעד כה. חובבי הז'אנר כמותי יכולים רק לשבח, ורצוי שכמה שיותר – כי הם ממש לא מקבלים את המגיע להם. מי שלא נותן בראש עם שירים כמו Wrath Of Indra או The Forsaken, תגידו לי מה לא בסדר איתכם?

האזינו: Mors Principium Est – The Forsaken
סיכום שנה – בחירה אישית

Archspire – Lucid Collective Somnambulation

טוב, זה היה קצר ומעניש. 34 דקות של Brutal Death Metal ברמת נגינה שגורמת ללסת ליפול לרצפה, לעיניים לנזול מחוריהם, כי הן בדיוק נמסו להן, ולמוח להתפוצץ. אלבומה של Archspire, זרע פורענות חדש שהכה באוזניי לאחרונה, גורם לי להזכר למה אני אוהב מטאל קיצוני. התשובה היא כי הוא גורם לאנשים להגיע לגבול היכולת האנושית, איפה שאף מכונת תופים לא תצליח לצלוח מהירות כזו (שזה שקר, אבל יאללה תזרמו). מילות המפתח פה הן לא כמה זה כבד וכמה זה מפחיד. לא ולא, העיקר פה מטפטף על פיסת הבשר החשופה של הטכניקה. אם ל-Death Metal טכני ומטורלל חיכיתם, ומשום מה Beyond Creation לא הספיק לכם לכל החיים – אז הנה Archspire ששמו לעצמם מטרה יחידה, להתייאש כי אתם לרמה שלהם בחיים לא תגיעו.

האזינו: Archspire – Lucid Collective Somnambulation

Primordial – Where Greater Men Have Fallen

אני בחיים לא אבין מה מתלהבים מז'אנר ה-Folk Metal, כז'אנר. כל מוסיקת השתייה הזו כנראה לעולם לא תדבר אליי. כל חגיגות הכינורות וחמת החלילים יכולים לתרום המון למוסיקה אבל להפוך למשענת קנה רצוץ מוסיקלית אחושרמוטה. אבל כנגד עשר Korpiklaani יש Primordial אחת, והיא מנצחת. אין שמחה ואין עזוז במטאל של האירים היקרים הללו. טוב, הם מזכירים לנו היטב שה-Folk Metal הגיע מה-Black Metal ואלה-יוסתור איזו תזכורת זו! Where Greater Men Have Fallen הוא אלבום שמושר בקול שבור, סדוק ומלא תסכול ותחושת שברון כללית. זה נוטף מהשירה המעולה של Alan Averill אל כל כלי הנגינה, ומשאיר את המאזין, יעני אותך, שבורים לצידו. אז כן, הסולמות זה משהו עממי, והמוסיקה כולה באה לא מהרוק המכסח אלא מהמלודיה המעודנת, אבל בתשלובת הזו, אפילו טרח זקן כמותי לא יכול לעצור ולהגיד שיש פה יצירת מופת מעולה, לא משנה מאיזו סוגה.

האזינו: Primordial – Where Greater Men Have Fallen
אלבומי שנה נוספים

Nightingale – Retribution
Beyond Creation – Earthborn Evolution
Misery Index – The Killing Gods
Revocation – Deathless
Exodus – Blood In, Blood Out

סיכום אישי

אני לא מספיק להגיע לדברים שאני רוצה. אם יש משהו שממש חסר לי בשנה הזו, זהו זמן. להתרוצץ בין שתי עבודות, להרים את ה-Metal Battle של Wacken אחרי שהיה בקיפאון בשנה החולפת, להקליט אלבום שלישי, להוציא אלבום שלישי, להפרד, לפגוש, לומר קלישאות, למרר בבכי שלא הספקתי לשמוע את האחרון של Machine Head. למרר בבכי אחרי ששמעתי את החדש של At The Gates. למרר בבכי אחרי שסיימתי את לימודי התואר השני שלי. אתם רואים? הרבה למרר. והרבה בכי. אז עם קצת מזל, אני אספיק למרר את החיים שלכם, קוראים נכבדים, גם בשנה הבאה. אם זה בסקירות מתסכלות, או במוסיקה משוגעת, או בפשוט אלימות מילולית על הופעות מטאל מהארץ או מהעולם, אתם יכולים לסמוך על זה שאני גם השנה אוכל למצוא דרך למרר לכם את החיים. סתם, בשביל זה יש פוליטיקאים. אני דווקא להשתפר, מבטיח. אחרת, אל תגידו לי, זה יגמר בבכי.

ירון הורינג

Mastodon – Once More ‘Round The Sun

שנת 2014 היתה השנה בה מסטודון שיחררו את האלבום השחור שלהם.

אנחנו יודעים שללא מעט אנשים האיזכור של האלבום השחור היא תעודת עניות, אבל לדעתנו לא, באלבום הזה הם לוקחים את כל מה שהם עשו לאורך השנים ומזקקים אותו לתוך אלבום שמגיש את כל מה שהם יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר שאפשר ובסאונד הכי נגיש שאי פעם היה להם. האלבום הזה הוא סטונר במיטבו, טריפי ומהפנט, ריפים הדוקים ומשכרים ועטיפה הזויה בהתאמה מושלמת לסאונד הכללי שלהם. המלודיות באלבום הזה הן עוד משהו ששווה לתת עליו דגש. החל מ Tread Lightly שפותח את האלבום כמו הימנון מטאל מהשורה הראשונה דרך The Motherload עם הקליפ השנוי במחלוקת (ישבנים נשיים מתנדנדים בקליפ מטאל זה לא דבר שגרתי כל כך) דרך High Road והשרשרת הזו לא מסתיימת, פשוט מלודיה אחת שלא נגמרת.

האזינו: Mastodon – High Road
סיכום שנה – בחירה אישית

In Flames – Siren Charms

אני יודע, אתם שונאים את אין-פליימס, עד כדי כך שונאים אותם שלא רק אתם שונאים אותם, אפילו הח'ברה מהמגזין לא מחשיבים אותם כלהקת מטאל. אני אוהב את אין-פליימס, לא תמיד אהבתי אותם, אהבתי אותם משלב מאוחר יחסית בקריירה שלהם. אני אוהב את מה שאתם שונאים, את הנגיעות האלקטרוניות, את המלודיות והסאונד שנוגע כבר כמעט באלטרנטיב.

אני אוהב לשמוע את אנדרס שר ולא רק צורח, אני לא חושב שהם היו חייבים לשמר את מסורת הדת' מטאל הגוט'נברגית, אני אוהב את האלבומים האחרונים שלהם יותר מאשר את המוקדמים יותר (חוץ מאת הראשון שבו Mikael Stanne מדארק טרנקילטי נשכר לעשות את הקולות) אם אני צריך לבחור שיר אחד שאני ממש אוהב מהאלבום הזה. זו תהיה בחירה קשה, אבל Rusted Nail כנראה תהיה הבחירה שלי. אני פשוט אוהב את האלבום הזה.

האזינו: In Flames – Rusted Nail

Philm – Fire from the Evening Sun

דייב לומברדו, מכירים? אם לא, יש לנו בעיה, דלקו לאתר אחר. אה, אתם מכירים? מצוין, אז פילם זה אחד מהפרוייקטים הצדדיים של דייב, שלישיה שעושה משהו שאני לא שמעתי כמוהו בז'אנר. יש שקוראים לזה פוסט הארדקור, יש שקוראים לזה מטאל אקספרמנטלי. מה שזה לא יהיה, חמוש בסולן נהדר וגיטריסט לא רע בכלל לומברדו פשוט לוקח את יכולת התיפוף שלו לגבול הבא. שלא תבינו אותי לא נכון, לא מדובר פה בסולואים ארוכים של תופים, אלא סאונד נקי ומינימליסטי מאוד, מקצבים מדהימים. החל משיר הפתיחה Train, שמנוגן במקצב של רכבת נוסעת. דרך Blue dragon המהיר בטירוף ועד למקצב חצי ג'אזי ב Corner Girl שסוגר את האלבום. פילם מלהטטים עם המוזיקה שלהם, בלי להתייחס בכלל למגבלות הז'אנר, בחיים לא שמעתי סולן אמריקאי שנשמע כ"כ בריטי. ובכלל, אלבום פורץ גבולות ומכתיב ז'אנרים, לא פחות.

האזינו: Philm – Train
סיכום אישי

שנת 2014 הייתה שנה קצת פחות "מטאלית" עבורי, לפחות בתחושה. ההתעסקות שלי סביב מנהלות מסויימות שקשורות באתר תפסו עבורי נתח שקצת הוריד לי את ההתעסקות במוזיקה נטו. אבל היי, כרגיל, מה שעשה לי טוב השנה היה הסצינה המקומית: Ferium השיקו את אלבום הבכורה שלהם השנה במופע השקה מרגש, הכרתי את Matricide בלייב סוף סוף והם פשוט נהדרים. Shiver, ההרכב הצפוני כבש אותי ועשה לי נעים בכל חלקי הגוף, שלא לדבר על ה EP שהם שחררו לא מזמן. אשתי הסכימה ללכת איתי למופע של אורפנדלנד באמפי שוני בערב מדהים שלהם אחרי הרבה זמן שלא יצא לי לראות אותם. וגם יצא לי להיות בפסטיבל מטאל צפוני שנמשך קצת יותר משמונה שעות והציג כמה מהכשרונות הגדולים ביותר שיש לנו היום בארץ. אז נכון שלא יצא לי לשמוע יותר מדי אלבומים מחו"ל וגם כמעט ולא ראיתי מופעים מחו"ל, אבל אני כל כך אוהב את הסצינה המקומית ובשבילה (ובשבילי) אני עושה את מה שאני עושה במגזין, מקווה שבשנה הבאה אצליח לעשות, לשמוע ולראות אפילו יותר.

שגב רום

Bloodbath – Grand Morbid Funeral

ל-Bloodbath יש קטע. ממש בהתחלה, לפני 15 שנה, החבר'ה הטובים מ-Opeth ו-Katatonia, לקחו איתם את Dan Swano והתחילו לנסר ראשים כמו פעם, לפני שזה חזר להיות מגניב. אחר כך נכנס Peter Tagtgren לתמונה ונתן לעסק את הטוויסט שלו, לטוב ולרע. משם הדברים החלו להשתבש, דרך אותו אלבום מ-2008 שרבים מעדיפים להשאיר מאחור ועד לאחרונה, כאשר הלהקה חזרה לכותרות כשבאה להכריז על הסולן החדש – הלוא הוא Nick "Old Nick" Holmes מ-Paradise Lost. בחירה לא צפויה, ללא ספק, אבל כזו שאתה השוודים גורפים את כל הקופה. דווקא הוא, שהרבה שנים היה רחוק מסוג כזה של מטאל, מביא אתו צחנת מוות רעננה ומחדיר ביתר הנגנים יכולת כתיבה בלתי מוסברת שהופכת את Grand Morbid Funeral לאלבום השנה בפער גדול מאחרים בזכות איכות שלא תאומן בריפים, בסאונד, בביצוע ובמה לא. מצד אחד מטונף, מצד אחד מקצועי ובסך הכול מעיף לכם את הראש מהמקום. אחד מהאלבומים שתכננתי לקבור הכי מוקדם הפך להפתעה האדירה של השנה. כבוד!

האזינו: Bloodbath – Famine of God's Word
סיכום שנה – בחירה אישית

Gormathon – Following the Beast

אלבום זה, השני של הלהקה, הוא מהפנינים שטובות כמותן שומעים רק פעם בכמה שנים, לגמרי במקרה. החבורה השוודית הזו קמה ב-2009 בעיירה השוודית Bollnäs, מושבן של הלהקות הוותיקות Morgana Lefay וכן Tad Morose, שרק בשנה שעברה שחררה אלבום מופתי נוסף. נראה שזהו מקור הכישרון הבלתי נדלה לשלב בין העומק של Amon Amarth, הקליטות הבלתי נתפסת של In Flames, חוש הקצב של Dark Tranquillity והצרידות של Arch Enemy בסדר מופתי, יחד עם האופי הווקאלי של Nightmare הצרפתית, כאילו היו מתבקשים כל כך יחד. אל תחששו למצוא פה סלט שוודי מסורתי כי אז תהיו רחוקים שנות אור מהאמת. בים של הרכבים משמימים וממוחזרים, Gormathon היא אחד הדברים הכי משמחים שתוכלו למצוא. עם שני אלבומים בלבד מאחוריה, יהיה לכם קל להדביק את הפער.

האזינו: Gormathon – Hellbender

Dread Sovereign – All Hell's Martyrs

אין ספק שזו הייתה השנה של Alan "Nemtheanga" Averill. לא רק שהוא דחף את להקת האם שלו Primordial חזרה לפרונט עם אלבום נהדר (שכנראה גם היה ה-11 בתור לרשימת הטופ 10 הצוותית שלנו), הוא גם הביא את פרויקט הדום הזה עד השלב של אלבום בכורה. הטיפוס הקודר, השורשי, המסתורי והדעתן מאירלנד הרחיב את החזית שהחלה ב-EP הטעימות Pray to the Devil in Man מ-2013 ושלח לכיווננו מטח של סטלנות נוסח Saint Vitus ופאתוס נוסח Candlemass שיחד מעניקים את התחושה ש-Nemtheanga (המנגן כאן גם בבס), עם Simon "Sol Dubh" O'Laoghaire (המתופף של Primordial), הוא בין האמנים האקלקטיים והייחודיים שיש לסצנה שלנו להציע. השירה בטונים הגבוהים נותנת ניגוד מעניין למה שהגיטרות מנסות לשדר והניגוד הזה בהחלט נעים לאוזן. מומלץ גם לחובבי Pallbearer.

האזינו: Dread Sovereign – Cathars to Their Doom
אלבומי שנה נוספים

Black Label Society – Catacombs of the Black Vatican
Killer Be Killed – Killer Be Killed
Christian Muenzner – Beyond the Wall of Sleep
Dragonforce – Maximum Overload
Ne Obliviscaris – Citadel

סיכום אישי

2014 הייתה שנה מגוונת מאין כמוה. Dragonforce מצד אחד, Black Label Society מצד שני ועוד הרבה באמצע – מתחילת השנה ועד סופה היו המון הברקות. אלבומים מפתיעים הגיעו הן מלהקות ותיקות כמו Hammerfall והן מלהקות צעירות כמו Iron Reagan. לעומתם, היו גם אכזבות מרות כמו At the Gates שלא ציפיתי מהם לכלום ועדיין הרגשתי שההאזנה לאלבום שלהם מקפלת אותי לשניים מכאבים. באופן כללי השנה שירתה נאמנה את הז'אנרים הקיצוניים בהם עלו לגדולה להקות כמו Morbus Chron, Tombs, Yob ופחות את הז'אנרים המלודיים כאשר שועלים ותיקים ובהם Sonata Arctica, Edguy ו-Timo Tolkki נכנסו לעוד פרק מיותר לחלוטין בחייהן המקצועיים. בארץ הלהקות פעלו במרץ להוצאת תוצרים איכותיים כאשר חביבות הקהל Magor ו-Spawn of Evil הגיעו לתוצר סופי אחרי שנים ארוכות של עבודה מאומצת. Dim Aura, Ferium ו-Hammercult חזרו לסיבוב נוסף בהצלחה ו-Prey for Nothing הגיעה להישג המרשים של אלבום מלא שלישי, להנאתם הרבה של המעריצים. זאת כאשר ענקיות העולם הגיעו כל כמה חודשים לרסק את במות הארץ ובהקשר הזה ראוי לציין את Biohazard, Behemoth ו-Entombed A.D. יותר מהשאר. אז… 2015? אין לדעת מה יהיה, אבל אני עדיין מצפה בפרט לאלבומים של Enslaved ו-Moonspell, שימשיכו את התוצרים המשובחים של 2012, כמו גם לאלבומים של Napalm Death, Melechesh ואיך לא – גם Blind Guardian.

אלעד מיאסניקוב

Behemoth – The satanist.

אני בחרתי באלבומם החדש של Behemoth, The satanist. יצירת מופת של דת' על גבול הבלאק מבית היוצר של החיות הפולניות (ואני לא מתכוון לאיזה פרלמנט של סבתות פולניות שנפגשות כל יום חמישי ב 10:00 על כוס תה בארומה וחולקות חוויות כיצד הן מסובבות את כל המשפחה על האצבע הקטנה והמקומטת שלהן) אני מתכוון ל Nergal, Inferno ו Orion. האלבום יצא 5 שנים אחרי אלבומם האחרון Evangelion, תקופה בה הסולן והכותב העיקרי בלהקה Nergal היה על סף מוות, פשוטו כמשמעו, אחרי שחלה בסרטן. אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר מה עבר במוחו הקודח של אדם שבמשך שנים התעסק, קרא וכתב על מלאכים, שדים, מלחמות בעולם הבא, אוקלטיזם, שטניזם וכד' ברגע שקיבל את הידיעה הקשה, דרך המאבק במחלה ועד נצחונו. אני בטוח שאותן מחשבות שרצו לו בראש היוו קרקע מאוד פוריה לכתיבת אין ספור טקסטים. אם יש מישהו שלקח את כל העיסוק בשטניזם המודרני כפי שתואר והותווה ע"י הוגים כמו אליסטר קראולי וגם אנטון לווי זה Nergal בלבד. הליריקה פשוט נוטפת ארס כלפי כל מה שטהור, נוצרי או דתי באופן כלשהי, שזורה ברפרנסים לכתבים מתחילת המאה ה 20 של קראולי וחבריו המפומפמים באופיום ושאר סמי הזיות.

מוסיקלית, האלבום מתקרב יותר לחומר הישן של הלהקה: מבחינת הפשטות והאגרסיות. מינימאלי מבחינת ההפקה אבל מקסימאלי מבחינת הסאונד. כל שיר שונה מהבא אחריו אבל עדיין נשמר מתח לאורך כל האלבום, ששיאו, לטעמי בשיר הנושא The satanist – קטע אפל, מלנכולי אשר נכתב בגוף ראשון, דבר שרק גורם לי לתהות מה עומד מאחורי הליריקה.

האלבום קצר שבחים רבים ברחבי העולם, במדיה הכתובה והמשודרת וכמובן שהניב בעקבותיו מסע הופעות מצליח שגם עלה לכותרות עם מעצרם של הלהקה ברוסיה. האלבום עומד בכל הפרטמרים של אלבום מוצלח (סאונד, כתיבה, נגינה וכד') אבל איפשהו מתבלט מעל אלבומים אחרים שיצאו השנה בגלל הרקע הייחודי – מחלתו של Nergal וגם בגלל האפיות העצומה שמתנגשת לנו בפנים בכל שיר ושיר.

Acid drinkers – 25 Cents for a Riff

במקרה יצא שבחרתי לכתוב על שתי להקות פולניות. באמת, אין אף בחורה פולניה שנעמדה בפינה, בשקט אחרי שאיימה עלי שהיא תעמוד שם במידה ולא אכתוב על 2 להקות פולניות. גם לא אכלתי בורשט או רגל קרושה ונתקפתי בסולידריות לפולנים. במקרה יצא שהאלבום החשוב ביותר שיצא השנה, לטעמי או של Behemoth ואלבום נוסף שממש נהנתי ממנו ומגיע לו אזכור שייך ללהקה פולנית.

ממש בקצרה: , Acid drinkers קיימים משנת 1986!!! עם הרכב יציב יחסית (החליפו מספר פעמים את אחד הגיטריסטים בלבד) ומוציאים אלבום חדש מדי שנה שנתיים, שזה הספק מעולה יחסית ללהקה שהיא ממש ממש Underrated בקרב המטאליסטים בעולם, למרות איכותם (בנגינה ובכתיבה), מה שלא מונע מהם להיות לגמרי מיינסטרים בפולין (הופעות בפסטיבלים גדולים, טלוויזיה, פרסי מוסיקה וכד'). אז נכון, הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות אם זה בנושאי השירים, בעטיפות האלבומים שלהם ובקאברים שהם בוחרים לעשות ( The love shack??). אבל עדיין יש להם איזה קסם, ייחוד. להקה ששומרת על האמת שלה והולכת איתה עד הסוף עם ת'ראש כבד, מגובה בסאונד מלא ואיכותי. האלבום האחרון שיצא באוקטובר השנה דרך חברת Mystic production מכיל 12 שירים, קצרים יחסית באורכם. 12 שירים שמשאירים את החיוך על הפנים אם זה בגלל האגרסיות המשחררות, בגלל הליריקה המשעשעת ואם זה בגלל הכנות הפשוטה של הלהקה במה שהיא עושה. ההפתעה מגיעה בשיר האחרון באלבום My soul's among the lions שהיא למעשה מעין בלדת קאנטרי רוק, רק עם פאנצ' ליין שאותו אשאיר לכם לגלות.

Falconer – Black moon rising

ככה עושים Power metal. זהו. אם הייתי יכול לכתוב את ההתרשמות שלי מהאלבום ממש בקצרה, זה המשפט היחידי שהייתי שולח. לא צריך יותר מזה בשביל להביע את דעתי והתרשמותי מהאלבום. השוודים האלה פשוט לקחו את כל להקות ה Power שהוציאו השנה אלבום חדש (Gamma ray לדוגמה) ופשוט הראו להם מאיפה הדג משתין. 11 שירים שמתנקזים ל 50 דקות של חומר. רצועות ארוכות יחסית באורכם (5 דקות בממוצע) כאשר כל קטע בנוי מריפים מהירים ביותר, תיפוף במקצבים מהירים שלא היו מביישים גם מתופפי להקות Black metal על ספידים וזה כולל אפילו קטעי בליצים כל אלו מלווים את שירתו של Mathias blad, הסולן בעל הקול האולטמטיבי לסגנון המוסיקלי הזה – סוג של שירת נזירים ומחזמרים של הווסט אנד בלונדון. כל קטע, למרות אורכו, הוא המנוני אבל עדיין לא feeler בגרוש.

אלבומי שנה נוספים

Grand Magus – Triumph and Power
Chrome division – Infernal Rock Eternal
Bloodbath – Grand morbid funeral
Cannibal Corpse – a Skeletal Domain
Wolf – Devil Seed
Overkill – White Devil Armory
Septicflesh – Titan

סיכום אישי

השנה שלי במטאל הייתה חיובית יחסית. זכיתי לראות את Iced earth, את Behemoth בפעם המי יודע כמה ואת Paul dianno שאותי באופן אישי לא אכזב כלל. לצערי פספסתי כמה הופעות חשובות כמו Entombed AD והיו כמה הופעות שלא הצטערתי שפספסתי כמו Children of bodom שלא עניינו אותי כלל. מבחינת אלבומים, השנה השקעתי יותר מזמני להאזין לאלבומים חדשים שיצאו במהלך השנה, על כמה כתבתי והתרשמתי מאוד לחיוב: Grand magus או Septicflesh וכמובן היו כאלו שהעיפו אותי מהכסא ולא זכיתי לסקור אותם, דוגמת ה Behemoth. לשמחתי, הספקתי לשמוע לא מעט אלבומים חדשים השנה בעיקר לאור העובדה שהיה לי לא מעט זמן פנוי, שלא מבחירה, לשבת ופשוט להקשיב.

בפן האישי, השנה החלה בצורה מאוד חיובית – קידום בעבודה ומתן הזדמנות להוכיח את עצמי בפני הממונים ולבנות לעצמי שם במקום בו עבדתי. לפני כחודשיים חלה תפנית מעצבנת מאחר ופוטרתי מעבודתי מהסיבה הכי דבילית ובירוקרטית שאפשר – חוסר תקנים. לכן החלטתי לצאת לדרך חדשה מבחינת קריירה, תהליך שבימים אלו קורם אור וגידים.אז השנה שלי מסתכמת בהתחלה חדשה של קריירה, הרבה מטאל לוורידים ובין לבין גם ניסיונות לסיים את הרווקות (פניות ושידוכים הולמים יתקבלו בברכה).

רועי דגני

Triptykon – Melana Chasmata

Triptykon היא המשך ישיר של Celtic Frost לאחר פירוק שותפותו של המאסטרמיינד מאחוריה, Thomas Gabriel Fischer, עם חברו הותיק למסעותיו המוזיקליים, Martin Eric Ain, שבחר לפרוש מעסקי המוזיקה לחלוטין. מאז הקמתה כהמשך ל-Hellhammer הנודעת לשמצה, האבולוציה של Celtic Frost ידעה התנסויות מוזיקליות שונות (ברשותכם, אני מרשה לעצמי למחוק מהפרוטוקול את הפאדיחה שנקראת Cold Lake), נגדעה לראשונה בשנת 1993, וזכתה לאחד הקאמבקים המוצלחים ביותר בשנת 2006 בדמות האלבום Monotheist. אלבום הבכורה של Triptykon, הקרוי Eparistera Daimones היווה המשך ישיר לקו הסגנוני שאפיין את Monotheist, שיצר קו תפר של ממש בין גותיק/דום מטאל אווירתי וקודר לט'ראש כבד ועצבני, המתאפיין במעין מונוטוניות מהפנטת, ועשה זאת בהצלחה. ארבע שנים לאחר מכן – Triptykon חוזרים, עם אלבום מופת נוסף שעושה צדק עם מורשתו רחבת היריעה של Fischer – הפעם מחוספס ואפל אף יותר, כיאה לאלבום שהוקלט, לדבריו של Fischer עצמו, בתקופת משבר בה חווה רגשות אובדניים של ממש. נפשו המיוסרת של Fischer מקיאה את הכאב והזעם העצור בה לאורך השירים באלבום, במהלכו משתלבות גם שאגותיו של V. Santura, גיטריסט הלהקה שמנגן כיום גם ב-Dark Fortress. אין לי ספק ש-Melana Chasmata עשוי מכל המרכיבים הנכונים בכדי להוות את אחד מאלבומי המטאל של השנה, שעל הדרך מהווה אנדרטה ל-H. R. Giger, האמן הגרוטסקי הידוע שעיצב את העטיפה והלך לעולמו השנה, אשר ליווה את Fischer בדרכו עוד מאז To Mega Therion, אלבום הבכורה של Celtic Frost. אפשר לומר כי Melana Chasmata אינו אלבום לכל אחד, וצריך state of mind מסוים בכדי להצליח לקלוט את הוייב המכשף שלו. אך ברגע שאתם בפנים – לא תצליחו להתנתק.

האזינו: Triptykon – In The Sleep Of Death
בחירות אישיות:

California Breed – California Breed

Glenn Hughes רחוק שנות אור מלהוות דוגמה בולטת לרוקר מזדקן, מהסיבה הפשוטה שהוא לעולם לא באמת מזדקן. אמנם הצלחתו של Hughes שמורה לתקופה בה היה חלק מ-Deep Purple, אך מי שזכה (ובצדק) לכינוי "The Voice of Rock" בשל היותו עד היום אחד הזמרים הגדולים בתולדות הסגנון, לא נח אף פעם. לאחר שלקח חלק כזמר וכבסיסט בהרכבים שונים לאורך קרוב ל-50 (!) שנות פעילות (ביניהם Trapeze, Hughes/Thrall, ועד ממש לאחרונה – Black Country Communion, אותו חלק עם וירטואוז הגיטרה Joe Bonamassa), הוא חזר על הבס והשירה עם הרכב חדש – שמהווה שיתוף פעולה עם גיטריסט צעיר ומוכשר להחריד בשם Andrew Watt, כשאת הטריו השלים Jason Bonham על התופים (הבן של, שהמשיך את שיתוף הפעולה עם Hughes מ-Black Country Communion וכבר הספיק לפרוש גם מהלהקה הזו). המוזיקה שכתבו Hughes ו-Watt התרגמה בסופו של דבר לאלבום הבכורה של הלהקה שיצא השנה. מדובר בהארד רוק / האבי מטאל עם גישה רוק'נ'רולית רעננה מפוצצת אדרנלין, שבעצם מציעה הכל מהכל – שירים בלדות סוחפות לצד שירים כבדים ורועשים או גרוביים ומקפיצים, כשאת הקו מתווים הריפים המעוטרים בדיסטרושן המלוכלך של Watt ושירתו העוצמתית והמרשימה של Hughes, שקולו לא נשחק אף במעט במרוצת השנים. מדובר במוזיקה שאינה מתיימרת להיות חדשנית מצד אחד, אך משאירה חותם ברור שמונע ממנה מלהפוך לעוד קלישאה חיוורת.

האזינו: California Breed – The Way

Earth – Primitive and Deadly

המוזיקה של Earth, להקת הסטונר / דרון-דום מטאל הותיקה והמשפיעה (לא, לא הלהקה של Bruce Springsteen), היא כמעט תמיד אינסטרומנטלית. למעשה, הלהקה לא "חטאה" בשירים של ממש מאז Pentastar: In the Style of Demons הקלאסי מ-1996, שם שר Dylan Carlson, הגיטריסט ומנהיג ההרכב בשניים מתוך שמונה השירים שבאלבום. מאז איחודה של הלהקה ב-2003, הם לא חזרו לעשות כן בחומר החדש ששחררו. ב-Primitive and Deadly השתנו חוקי המשחק: האלבום כולו כולל חמש רצועות (ארוכות) בלבד, כשמתוכן רק שתיים הן קטעים אינסטרומנטלים. בשיר אחד מככבת Rabi Shabeen Qazi זמרת להקת הרוק הפסיכודלי Rose Windows, ששירתה הכובשת מתמזגת בהרמוניה מושלמת אל המוזיקה של Earth, ובשני שירים אחרים ניתן לשמוע את קולו הנמוך, המעושן והמרטיט של אגדת הגראנג' / רוק אלטרנטיבי, Mark Lanegan (שחבר משותף שלו ושל Carlson, איזה Kurt Cobain אחד, גם התארח אצל Earth בתחילת דרכם). מעבר לעצם היותם של כלל הקטעים נהדרים וכובשים כיאה ל-Earth, השירה שמהווה חלק בולט ואינטגרלי באלבום הזה, בצירוף צמד הזמרים המכובדים שתורמים לו, היא השוס האמיתי. מעבר לכך, מדובר בחזרה של הלהקה לצליל המטאלי הכבד ורווי הדיסטורשן יותר, שעדיין שומר על הקו הפסיכודלי והשפעות הקאנטרי שאפיינו אותם באלבומיהם האחרונים. כל אלו הופכים את האלבום המדובר לפנינה אמיתית, ותחושת ההאזנה לו היא זיכוך נפש אמיתי.

האזינו: Earth – From The Zodiacal Light
אלבומי שנה נוספים

At The Gates – At War With Reality
Electric Wizard – Time to Die
Vallenfyre – Splinters
Kampfar – Djevelmakt
Freak Kitchen – Cooking With Pagans
Primordial – Where Greater Men Have Fallen
Devin Townsend Project – Z²

סיכום אישי:

השנה הייתה רוויה במטאל איכותי מכל טוב, עד שמלאכת בחירת אלבומי השנה הפכה למורכבת ביותר עבורי. להקות חדשות וותיקות הניבו ממיטב תוצריהן, מה שגרם לאוזניים שלי שלא להשתעמם. על אף שלצד אלו לא חסרו גם אכזבות (דוגמת אלבומם האחרון של Machine Head). בסך הכל מדובר במגמה חיובית שמאפיינת את השנתיים האחרונות.

בכל הקשור להופעות בארצנו הקטנה, ידענו לא מעט מהן: החל מ-Deep Purple וכלה ב-Entombed A.D., כשביניהן בלטו גם הופעותיהן של Iced Earth, Alcest, Steve Vai, בנוסף ל-Behemoth ו-Biohazard, שלא חששו לצעוד על אדמת ישראל גם בימי "צוק איתן" המורכבים, כשדווקא אותו Dave Mustaine מ-Megadeth, ביטל את הופעתו המצופה ללא בושה לאחר הצהרות הירואיות משהו על כך שאין סיכוי לביטול מצדו.

במטאל המקומי בלטו אלבום הבכורה של Magor ששוחרר השנה לאחר ציפייה ארוכה, ואלבומם השלישי של Prey For Nothing שראה אור למרות הקשיים שהיו כרוכים בהבאתו לעולם.
לצד אלו, השנה מלאך המוות קטף מעולמנו כמה אושיות בולטות במיוחד – הראשון עליו התבשרנו היה Dave Brockie, הידוע בתור החייזר Oderus Urungus שהוא סולן להקת Gwar, אחת הלהקות האהובות ביותר עלי באופן אישי, ובהמשך, בהפרש של ימים ספורים גם מותם של Jack Bruce, הבסיסט האגדי של להקת Cream מהדור הישן יותר, ו-Wayne Static, מנהיג להקת Static X מהדור החדש. בין לבין הלך לעולמו גם Dick Wagner, ששמו אמנם מצלצל פחות מוכר, אך היה חלק מהתקופות היותר טובות של Alice Cooper.

השנה שברתי לראשונה מזה כמה שנים את מסורת הטיסה לפסטיבל מטאל בחו"ל מסיבות כאלו ואחרות, ולכן לבי נמס מקנאה במי שזכו לראות את Black Sabbath ו-Emperor אי שם בניכר. זו כבר נקודה לשיפור עבור השנה הבאה.

וכמובן – באמצע השנה הנוכחית הצטרפתי לצוות המגזין.