סיכום 2006: חלק 1 – הפולק והז'אנרים הקיצוניים
עם פרוץ השנה האזרחית החדשה, צוות מגזין מטאליסט על כל כתביו בחר את האלבומים, האומנים והלהקות שעשו את שנת 2006. בחלק ה-1 של סיכום השנה, נדבר על האלבומים הכי אהובים ומאכזבים בז'אנר הפולק \ ויקינג, הדת' מטאל, הגריינדקור והבלאק מטאל. בניגוד לשנים קודמות בהן כל אחד מחברי הצוות דיבר על הז'אנר העיקרי עליו הוא כותב, השנה כל אחד מ-12 הכתבים יכל לבחור עד 5 ז'אנרים כרצונו ולשים בהם אלבום אחד שהכי אהב, ואלבום אחד מאכזב. האלבומים שנבחרו ע"י יותר מחבר צוות אחד נמצאים בראש הרשימה של כל ז'אנר, כאשר שאר האלבומים מסודרים בצורה אלפביתית. לסיום, נרצה להזכיר שהבחירות הינן אישיות ולא משקפות דיעה כוללת, אז הנה אנו מתחילים – סיכום 2006.
פולק \ ויקינג מטאל
Amorphis – Eclipse
עדי כהן: אחד האלבומים היפים ביותר שיצאו השנה הוא Eclipse של Amorphis. קחו את כל מה שטוב ב-The Black League ו-Soil, הוסיפו מלודיות נעימות לאוזן, ריפים שגובלים בפולק וגראולים (פה ושם) סטייל Opeth, ומעל הכל פזרו קלילות שמאפיינת רוק גלגלצ"י. Eclipse עשוי היטב ולמרות שהוא שואב מהרבה מקומות הוא עדיין נשאר קליט. קל להתחבר אליו, וגם שירים שהם על סף הז'אנר (ואפילו על סף המטאל) עדיין נשארים טובים אחד לאחד. קשה להגדיר את Amorphis, והם רחוקים מלהיות פולק או דום טהור, אבל בלי יותר מדי התפלספות – פשוט כיף לי לשמוע את האלבום הזה וסביר להניח שהוא יישאר איתי לאורך זמן.
יותם דפיילר: אלבומה האחרון של Amorphis הוא סוג של התחדשות. אחרי תקופה יבשה במיוחד שהתחילה עם Tuenala בסוף שנות ה-90 והתדרדרה לשלושה אלבומים שכל אחד מהם יותר יבש מקודמו Amorphis מציגה פה התחדשות מרעננת. סולן חדש (ושחור), ונראה לרגע שההרכב הפיני אשר זוהה יותר מכולם במהלך מרוצת השנים עם השילוב הביזארי בין מטאל כבד, רוק פרוגרסיבי ומוזיקת פולק עדינה, Amorphis עושים את מה שהם המציאו יותר טוב מכולם. הם מביאים את מה ש-Opeth לדעתי נכשלו להביא, את התשלובת האדירה שיש לשלושת עולמות המוזיקה האלה להציע, וזאת מבלי להישמע טרחניים. הקלידים נותרו עדיין עם השפעות סבנטיז ברורות, והמוזיקה נעה בין Paradise Lost בתקופה העדינה שלהם לבין Edge Of Sanity הנהדרים בימיהם האפלים יותר.
איתי פרייז: הגראוול חזר, הפרוג נשאר והיצירתיות לצד המלודיות הקרות פשוט ראויה ביותר. טומי יוטסן הסולן החדש מעשיר פה את הצליל של הלהקה ומעניק למוזיקה עומק גדול יותר.
Amon Amarth – With Oden On Our Side
אופיר מסר: אז נכון שהם יותר דת' מטאל מאשר ויקינג, אבל מה לעשות שבתחום הזה (דת') השנה התחבבו עלי יותר מלהקה אחת, אז אם אפשר לזרוק מישהי לז'אנר אחר, הלוחמים שמרכיבים את Amon Amarth לא יפחדו להיות גם פה. כשהדרואידים מ- Eluveitie רק מספר צעדים מאחורה (בתחום הפולק), הויקינגים משבדיה הצליחו להרשים אותי הרבה יותר עם האלבום With Oden On Our Side מאשר עם כל מה שהוציאו עד היום וזאת לאחר שחשבתי שאני כבר לא אוכל לשמוע או לראות את הלהקה הזאת שוב (הם עוקבים אחרי!). עם שירים כמו "Asator" או "Prediction Of Warfare" המפוצץ, אי אפשר שלא לדפוק את הראש לצד כל החבר'ה מוואלהאלה וליהנות מדת' מטאל משובח על טוהרת הויקינג. הם שבדים, הם גדולים, הם עוצמתיים – אבל זה פאקינג מעולה – אל תתעסקו איתם.
עמר ברזילי: הקרב על אלבום השנה בז'אנר (ז'אנרים, יותר נכון) האהוב עליי היה מאוד צמוד. מה לא כתבתי ומחקתי, ואז שוב כתבתי מחדש בשורה הנ"ל? Cruachan ,Eluveitie ,Manegarm ועוד מיני שמות שסוקרו ולא סוקרו כאן במגזין, אבל יכול להיות פה רק אלבום אחד, והאלבום הזה מגיע משוודיה, אחרי הרבה התלבטויות. כאחת הלהקות המרכזיות שבעברית צחה, "נותנות בראש", בעולם הויקינג מטאל והדת' מטאל כאחד, Amon Amarth אשר חזרה אל המעריצים שלה בכוחות מחודשים ועם אלבום חדש ומפוצץ, מלא בשאגות ובסיפורי גבורה ובלגאן בשדה הקרב בזמני הויקינגים על חופיה של אירופה. בקיצור, כיף גדול ששווה כל רגע.
Borknagar – Origin
טל זכאי: ההערכה שלי אל Borknagar, ובכלל לרוב מגוון הפרוייקטים של Vintersorg היינה עמוקה וארוכת שנים. תמיד מצאתי את עצמי מתחברת אל הקונספטים, התהיות והתיאוריות שהם מציגים, באשר למסתורי הטבע, המטאפיזיקה וכדומה. לפני ששמעתי את Origin לא טיפחתי אי-אלו ציפיות מהאלבום, מאחר והאלבום הקודם לכן, Epic, נחל מבחינתי כשלון כדיסק חסר מעוף, ולמען האמת, דיי משעמם. כמו כן, העובדה ש-Origin היינו למעשה אלבום אקוסטי גרם לי לתהות אם בכלל כדאי להקדיש לו מזמני, מאחר ורוב ההערכה שלי למוזיקה של Borknagar נובעת מהצבעוניות של המוזיקה שלהם, שהיא בעצם השילוב בין הפולק והפרוגרסיב לבלאק, בין המחוספס לעדין, ובין האבדון לידיעה. ואמנם, Origin הפליא להיות יצירה יפהפייה של פולק, עם מגוון השפעות קלאסיות מורכבות, שימוש בכלים כמו חלילים וכלי קשת ושירה מהפנטת ולעיתים דיסהרמונית באדיבותו של Vintersorg. האלבום הזה הוא מעין יציאה מן השגרה עבור הלהקה, ואני משערת שיהיו אלה שיסמנוהו כאכזבה, אך מבחינתי זוהי אחת היצירות המקוריות של 2006.
Eluveitie – Spirit
אלון מיאסניקוב: להקת הפולק השוויצרית הזאת היא מבחינתי אחת ההפתעות הנעימות של השנה באלבום שלוקח את הפולק והמטאל ומשלב אותם כמו שהם אומרים להיות: בלי לוותר על אף אחד מהרכיבים לטובת השני. הבעיה שלי עם הרבה מאלבומי הפולק הסקנדינבים היא שהמטאל הולך בהם לאיבוד והמוזיקה הופכת להיות בדיחת פולק, זה מקפיץ, משעשע, אבל אין בזה את הכוח שהמטאל יכול לתת למוזיקה. Skyclad עשו את נכון בזמנו ו-Eluveitie גם. שירים שנשמעים כמו המנון הקרב של שבט קלטי קדום, עם דיסטורשנים וגראולים שנותנים לזה את הכוח שיש במטאל, מבחינתי אלבום השנה בז'אנר הזה בקלות.
Korpiklaani – Tales Along This Road
מתן ג'ונאס: זהו האלבום השלישי של Korpiklaani, לפחות תחת השם המעניין הזה, והוא לא פחות טוב מהשניים הקודמים ואף מתעלה עליהם. אלבום מיוחד, שמח ורענן, מלא במלודיות פולקיות שמחות ומקפיצות ובליווי אקורדיון, כינור מצויינים וסולן מעולה שמעניק ללירקה נופך מיוחד, אפילו אם את רובה רק דוברי פינית מבינים.
האכזבות בפולק \ ויקינג מטאל
Enslaved – Ruun
עמר ברזילי: תצלבו אותי, תשלחו לי איומים בדואר, תאיימו לתלוש לי את הריסים, לא יודע מה, אבל האלבום הזה נמצא כאן. עכשיו תפסיקו לרגע לזרוק עליי בלוקים ותקשיבו רגע, זה לא אלבום רע ואני לא אומר שהוא רע. זה אלבום טוב, אבל הוא פשוט לא משתווה לקרסולי קודמיו והוא מהווה אצלי נפילה בקריירה של Enslaved. אז כאלבום בפני עצמו הוא טוב, אבל תמיד מסתכלים על אלבום מסוים גם בהשוואה להוצאות האחרות של אותה להקה, ולכן הוא נמצא פה.
Nomans Land – Raven Flight
אופיר מסר: רק לא מזמן יצא לי להקשיב לאלבום הזה, ובאותה מהירות, דיי הספקתי לשכוח ממנו. זה לא אלבום גועלי כמו זה של Tyr, אבל משהו פה כבר לא עובד עבורי. אולי זה חוסר במלודיות כובשות, אולי זה הרוח הויקינגית שקצת יצאה מהמפרשים, ואולי זה הנטייה היותר קיצונית בנגינת הבלאק של הלהקה – מה שזה לא יהיה, Raven Flight הוא לא בדיוק Hammerfrost (האלבום הקודם) ואם קיוויתי למשהו מעבר אצל הלהקה, התאכזבתי השנה ומצאתי אותה עומדת על מים רדודים, מחכה לגאות שתסחף אותה להרפתקה הבאה.
Tyr – Ragnarok
יותם דפיילר: הרבה זמן לא שמעתי אלבום מטאל שכל כך מתיימר להיות שני דברים בבת אחת – ובמקרה הזה אנחנו מדברים על שילוב בין הפולק הויקינגי לבין הרעיון של מהותו של ז'אנר הפרוג-מטאל, ונופל בין שני הכסאות כמו קפיצה ממגדלי עזריאלי. האלבום הזה נמרח בצורה מגוחכת, כתוב בצורה משעממת והחמור ביותר – מלא ביומרות מעיקות של מוזיקה כאילו. לפעמים נדמה לך שהחבורה הזאת, שגרה באמצע האוקיאנוס על איי פארו – פשוט לא באמת קלטו ויקינגים מה הם מאז שאלה דרכו על אדמתם לפני כמה מאות שנים…
דת' מטאל
Cannibal Corpse – Kill
יותם דפיילר: אם אפשר לקחת משהו מ-Slayer ולהקצין אותו עוד יותר, עד הסוף, עד הגבול הלא הגיוני שממנו והלאה מוזיקה איננה מוזיקה, אלא פשוט גיבוב של רעשים נטולי משמעות – Cannibal Corpse היא המלכה של האזור המטושטש הזה. בעוד Slayer הם כל מה שהוא "מטאל" לטוב ולרע, Cannibal Corpse מתגאים לייצג הרע ביותר, ולא רק הרע במיעוטו. אלבומם האחרון והעשירי במספר מגיע לסוג של שיא, כאשר שום עטיפה עקובה מדם לא יכולה לעשות להם כבר שום שינוי ושום אפקט זעזוע.
אז אנחנו נותרים עם אלבום שהמוזיקה שלו היא המפלצתית ביותר שהחבורה האמריקאית הזאת אי פעם יצרה, שאי אפשר לדמיין אפילו בתוך נבכי המחשבה מה יכלה להיות העטיפה של האלבום, שפשוט מתהדר בשם Kill. להרוג. וזו בדיוק מה ש-Cannibal Corpse עושים במלואם. רצח מוזיקלי העוטף את המאזין בכל השירים, בין אם זה זוועות מלחמה, טקסי פולחן שטניים או התאווה המבעבעת בצורה מינית וחולנית אל מות גופות הקורבנות, Cannibal Corpse בהחלט מייצגים את הקצה של הקצה, ובצורה נהדרת.
Illdisposed – Burn Me Wicked
אופיר מסר: הדת' מטאל השנה שיחק אותה בגדול. אם Cannibal Corpse היו קצת יותר נחמדים ואם לא הייתי מגלה את Kataklysm רק לאחרונה, הייתי צריך לשבור את הראש חזק כדי לבחור את האלבום בז'אנר הזה, אבל שלא תחשבו, Illdisposed היא בהחלט לא אופציה שלישית. הלהקה שמשכה אותי מהאוזן עם אלבומה הקודם, 1-800 Vindication, הוציאה השנה המשך ראוי בהחלט העונה לשם Burn Me Wicked שרק הוכיח שהחבורה הדנית הזאת ממשיכה לתת בראש בכל הנוגע למה שהיא עושה – שילוב דת' מטאל קטלני עם בלאק וגריינד על הקצה ביחד עם נגיעות המטאלקור שהגיעו משום מקום לאלבום הזה. חברי Illdisposed ממשיכים להצחיק בליריקה מטורפת ונגינה מגוונת, כשכל שיר תמצאו הפתעה כזו או אחרת ולמרות שאי אפשר לקחת אותם ברצינות (גם בתור אנשים), האלבום הזה מתנגן אצלי בכיף, בלי מחשבה רבה ועם הרבה דפיקות ראש.
In Flames – Come Clarity
אלי גרוסמן: 2006 צריכה להקרא שנת "החזרה לעצמם". המון להקות חזרו לעצמן לאחר שהוציאו אלבומים "ניסיוניים" והתרחקו מעט מהסגנון שלהן, אולי בכדי לעניין את עצמן, אולי בכדי לשנות קצת אווירה וקהל. ברוב המקרים, התוצאות לאחר מכן היו חד-משמעיות: זה לא אנחנו וצריך לחזור לסגנון הישן והטוב. In Flames היא אחת מהלהקות הללו – אחרי אלבום פושר ומטה, Jesper וחבר מרעיו השבדים חזרו לעצמם מבחינה מוזיקלית, ומחזירים לעצמם את התואר מלכי הדת' המלודי. אמנם, זה לא הימים הטובים של Whoracle ו-The Jester Race, אבל התחייה מחדש של הלהקה לאותו עולם מוזיקלי ישן עושה את זה מספיק טוב.
Kataklysm – In The Arms Of Devestation
עמר ברזילי: אני לא מאזין הרבה לדת' מטאל כיום, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב ומעריך איכויות כשאני שומע אותן, ואלבומם החדש של Kataklysm בהחלט מהווה נקודה זוהרת בעולם הדת' מטאל של 2006, מדרגה שאולי יהיה קשה להם להתעלות עליה בהוצאה הבאה שלהם. אלבום מגוון, מהיר ולא נותן רגע של מנוחה, בדיוק כפי שהוא צריך להישמע.
Mercenary – The Hours That Remain
גיא נקש: אוקיי, מודה, אני לא חסיד הז'אנר אבל אני תמיד שומר על ראש פתוח ובשנה האחרונה גיליתי שיש בו כמה הפתעות, אחת מהן היא Mercenary, אלבום מטאל כמו שמטאל אמור להיות, מלא רגש, עוצמה, כוח… וואקלס יוצאים מן הכלל, נקיים ומחוספסים, נהמות לצד צרחות נקיות, דת' מלודי ושובר כאחד. כמו שרשמתי בסקירה על הדיסק הזה, השילוב המעולה של דת' עם פאוור מטאל הוא דוגמא מעולה לאבולוציה של המטאל, 2 הסגנונות האלה שהיו עד לפני כמה שנים 2 הצדדים הקיצוניים של הז'אנר משתלבים עכשיו כל כך יפה באלבום הכוחני והמרגש כאחד הזה.
Vader – Impressions In Blood
טל זכאי: Vader הפולנים אינם מפסיקים לספק את הסחורה, ברוטאלית לפי הספר, גם הפעם. כבר 20 שנה שהם בעסק, והרזומה רצוף יצירות מטאל מן השורה הראשונה. גם Impressions In Blood רחוק מלאכזב, עם דת' מטאל אגרסיבי, נקי, בעל טכניקות קרות כשל רוצח מומחה. או לפחות כך נדמה עד סופו של "As Heaven’s Collide" האינטנסיבי. השיר "Halleluyah"!!! מפתיע בשילובים של קלידים ווקאלס מלאי רגשות תיעוב, וזהו למעשה אחד השירים האהובים עליי בכל האלבום. באופן מפתיע עוד יותר, נכנסים למשוואה "Predators" כמו גם "The Book" באובר-דרמטיות והרמוניות הנשברות לריף כבד ותיפוף מרוצץ-ראשים, ומאידך גיסא, "They Live"!!! עם ריפים ת'ראשיים ומהירים שמגוונים את האלבום אפילו עוד יותר. Vader בהחלט העלו את רמתם מבחינת כתיבת השירים, וביצועם ללא רבב, וכמו כן Daray מחליפו של Doc ז"ל עושה עבודתו נאמנה מאחורי מערכת התופים. Impressions In Blood היינו אחד מאלבומי הדת'\ברוטאל הכי פחות משעממים שפגשתי לאחרונה, ומכאן בחירתי.
גריינדקור
Nasum – Grind Finale
מתן ג'ונאס: למרות שרשמית מדובר באוסף ולא באלבום 'רגיל', זה לא בדיוק אוסף. זה יותר כמו סיפור. סיפור שמספר על חייה של להקה, אחת מענקיות הגריינדקור העולמיות, מיומה הראשון בשנת 1992 ועד מותו של הגיטריסט/סולן Mieszko Talarczyk באסון הצונאמי בסוף שנת 2004. מדובר ב-152 שירים מכל ההוצאות השונות של הלהקה – מהספליט הראשון עם Agathocles ועד האלבום Shift שיצא ב-2004, כולל קאברים ללהקות שהשפיעו על הז'אנר כמו Napalm Death, Carcass ו-S.O.B עם 21 שירים שמעולם לא יצאו. במהלך האוסף המיוחד והמצמרר הזה אפשר לשמוע ממש את התפתחות הלהקה, מהתקופה המוקדמת שהייתה יותר לכיוון הפאנק ועד לתקופת שנות ה-2000, שבה לקחה הלהקה תפנית והחלה לעשות גריינד יותר טכני, נקי ועצבני. חובה בכל אוסף של חובב גריינד.
Whorecore – Protection
אלי גרוסמן: הם גדולים והם משלנו. אלבום משובח ובועט לא פחות מההופעות שלהם. מי שלא עוד לא שמע או ראה את החבר'ה המופלאים האלה שירוץ לעשות את זה. המפתיע ב-Whorecore שגם אלו שלא ממש חובבי הז'אנר מתלהבים לשמע האלבום.
האכזבות בדת' מטאל \ גריינדקור
Cannibal Corpse – Kill
טל זכאי: Kill של Cannibal Corpse הוא לא בדיוק אכזבה, אך מצד שני גם לא הפתעה גדולה. האלבום לא מציג שום אספקט חדש של הלהקה, וגובל בבנאליות לטעמי. לרוב באלבומים של קאניבל היו מספר שירים שעשו את האלבום, שברו את השגרה במקצבים רצחניים והשתלחו במאזינים כמפלצות תאוות-בשר המבקשות לטרוף אותם בעודם חיים. ב-Kill משום מה לא נתקלתי בשירים כדוגמת אלה, ולכן מבחינתי הוא לוקה בחסר. מהפן היותר חיובי, היכולות הטכניות של הנגנים היו ונשארו טובות, והם בהחלט לא גרעו מעצמם מבחינה זו.
Dissection – Reinkaos
אופיר מסר: נכון שלא יפה לדבר על אדם מת, אבל מה חשב Jon כשעשה את האלבום הזה? לא, האלבום הזה לא גרוע, נהפוך הוא, הסאונד מעולה, הביצועים טובים ויש פה שיר או שניים שאני שומע בלי הפסקה, אבל למה להרוס את להקת הבלאק המעולה Dissection ובמקומה לחזור אחרי 11 שנים תחת אותו שם אבל בתור להקת דת' מלודי ממוצעת… אם הוא היה קורא ללהקה בשם אחר, הייתי עוד מקבל את זה, אבל שירים מונוטוניים, סולואים מלודיים, ושירה ברורה למדי, זה לא מה שהיה פעם וחבל… חבל שלא נראה את הלהקה מחזירה עטרה ליושנה ובמקום זה ראינו אותה חוזרת, על צליל ברור, ונעלמת שוב בלי דרך לחזור.
In Flames – Come Clarity
מתן ג'ונאס: כבר מזמן איבדתי את האמון שלי ב-In Flames. מאז שמיקאל סטאנה עזב אותם אחרי Lunar Srtain נראה כאילו הלהקה נמצאת במן מצב מוזר – איכות האלבומים יורדת משנה לשנה, ועם זאת הפופולאריות של הלהקה רק צומחת. לאט לאט לדת' המלודי הגוטנבורגי של הלהקה החל לחדור מטאלקור אמריקני, ונוצר מן שילוב מבולבל שלא בדיוק עבד, בלשון המעטה. Come Clarity אמור היה לסמל את חזרתה לשורשים של In Flames, אבל נראה שהם שכחו לגמרי מה היו המקורות שלהם. זאת לא בדיוק אכזבה כי לא ציפיתי להרבה, אבל זה בהחלט אלבום הדת' הגרוע ביותר ששמעתי השנה.
Terrorizer – Darker Days Ahead
יותם דפיילר: אלוהים, כמה שהאלבום הזה היה מיותר. אחד מהדברים היפים ביותר שהיו בסצינת הדת' / גריינד המוקדמת היא העובדה של-Terrorizer היה אלבום אחד נהדר. אבל רק אחד. עכשיו הם הרסו את זה עם אחד נוסף ומשעמם. סתם.
בלאק מטאל
Drudkh – Blood In Our Wells
טל זכאי: בקליקת הבלאק השנה הופיעו רבים וטובים, וההחלטה לבחור אלבום אחד הייתה קשה, מאחר וזהו היה משחק של הרבה מאוד סגנונות אינדיבידואליסטים. אני חושבת שבין הייחודיים ביותר בז'אנר השנה, היו הלוחמים האוקראיניים Drudkh, המקוננים על מציאות אכזרית בעזרת בלאק קודר ואפלולי. את האלבום של Drudkh ניתן למצות באופן הטוב ביותר על פי עטיפת האלבום. האיכר האוקראיני העומל לאיטו להניע את המזחלת דרך נופי טבע מלנכוליים ומזג אוויר קודר בעזרתו של סוס עייף על מנת להוביל את שני ילדיו ביחד עם ארון קבורה אל הלא נודע. האלבום של Drudkh ניכר כמלא תסכול, ייאוש ואכזבה, הוא מלווה בסולואים יפהפיים, גיטרות מלוות בדיסטורשן, ואקוסטיות כאחד, באס מרטיט בכבדותו, וקלידים אווירתיים. זהו אינו הבלאק מטאל המסורתי, אלא גרסא ששורשיה נטועים עמוק באדמת הבלאק, אך היא שואבת השראותיה גם מכיוונים שונים כמו פולק ואמביינט. ולסיכום, זהו אחד מאלבומי הבלאק המרשימים של השנה.
Summoning – Oath Bound
עמר ברזילי: אולי אני משוחד, אבל זה אולי האלבום המרכזי שעשה לי את השנה. חיכיתי לו כל-כך הרבה זמן, וקיבלתי אלבום ארוך ונהדר. לב תמציתם של זוג האוסטרים המרכיבים את Summoning עשו במקצועיות מחודשת את מה שהם עושים הכי טוב בנתיים, בלאק מטאל אטמוספרי ואפי מאוד שמכניס את המאזין הישר ל-Middle Earth של טולקין, רווית הקרבות, הדם והגובלינים המיוזעים.
האכזבות בבלאק מטאל
Satyricon – Now, Diabolical
טל זכאי: קשה לומר שזו אכן הייתה אכזבה קשה, מאחר ועוד מאז Rebel Extravaganza אני ו-Satyricon לא רואים עין בעין. רק שהפעם השינוי היה קיצוני מדי. סאטיר פשט מעליו כל שמץ של זהות מוזיקלית שהייתה לו, והתוצאה מבישה. רוב הריפים מגוחכים ומעט אינפנטילים, והקשר ביניהם לבין בלאק מטאל מקרי לחלוטין, בעוד סאטיר מתעקש לבצע משהו שדומה אולי לווקאלס של בלאק מטאל. זה עוד מילא, אבל לתת למתופף מעולה כמו Frost לקחת חלק בזה, דינו כדין סירוס מוזיקלי. נקודות אור בדיסק? אולי "To The Mountains" שלוקח את האלבום לכיוון מעט שונה, עם אטמוספירה מעניינת ווקאלס יותר מחוספסים, אך עדיין חסר כוח לחלוטין. חבל לראות מוזיקאי בר השפעה שכזו יורד בתחכום ובאיכות המוזיקלית לרמה כה נמוכה.
עמר ברזילי: אני לא אוהב את הכיוון הזה של Satyricon, באמת שלא. אז נכון, אני מסכים שזה קליט ואני מסכים שזה נחמד שהנורבגים הותיקים מנסים כיוונים חדשים וממשיכים את הקו של Volcano, אבל כרגע המצב הוא מצוי בלבד ורחוק מלהיות רצוי, מבחינתי. ישנם מספיק אנשים שיחלקו עליי, וזה בסדר כמובן, אבל אני לא רואה קשר של ממש בין הבלאק מטאל של Satyricon לבין Now, Diabolical. אין באלבום הזה שום דבר שהדליק אותי וגרם לי להתלהבות ממושכת, אלא קצרת טווח בלבד, וזה לא מספיק לי.
מילה אישית מחברי הצוות
טל זכאי
אין זה חדש לכם, ואם כן – התביישו לכם, שרוב התעסקותי הינה באקסטרים מטאל בכלל, ובבלאק מטאל בפרט. ובכן, 2006 הייתה בהחלט שנה גדושת שמות מפוצצים, בין אם מדובר ב-Christ Illusion של Slayer שגורף ביקורות נלהבות, Cannibal Corpse שהפליאו בעוד אלבום ממוצע, פיצוץ ברוטאלי באדיבות Napalm Death או בין אם זה האלבום האחרון של Sodom שעוד לא גיבשתי עמדה קונקרטית לגביו. לעומת כל זאת, שנת 2006 בבלאק לא הייתה מן המוצלחות ביותר, ויותר סטתה כהנה וכהנה לעבר כיווני אמביינט, פולק, דום ושאר מרעין בישין, אולם עדיין ניתן למצוא אלבומים, גם בין הסוטים הללו, שהיטו את כף המאזניים.
באשר לבלאק מטאל הראוי לשמו, היה לנו השנה את אלבומם של Drudkh, עליו כתבתי בסיכום, אלבום הקונספט של Horna הפינית שהתמקד בבלאק פאגאני עכור ובמגיפה השחורה, Besatt האנטיקרייסטים הפולנים עם אלבומם המצויין Black Mass ו-Xasthur שהוציאו ספליט עם Leviathan וכנ"ל אלבום מלא משלהם. כמו כן, הוצאות מעט יותר מיינסטרימיות כגון Ad Majorem Satanas Gloriam של Gorgoroth או Lord Belial עם Nocturnal Beast או Fuck You All של Carpathian Forest וכמובן, Keep of Kalessin בראשות אטילה שהוציאו את Armada.
באשר לבלאק "היהודי המסורתי", ראו אור השנה מספר מועט של אלבומים בתחום, שלדעתי הראוי ביותר לציון מבינם הינו The Nightmarish Compositions של Bishop of Hexen, אחד ההרכבים המקוריים והמורכבים ביותר שיצאו מארצנו, אלה הוציאו אלבום דרמטי, תיאטרלי וכתוב היטב. יתרה מזאת, Azamoth הירושלמים הוציאו את אלבומם המלא הראשון, Eternity, וגם Winterhorde שיחררו לאחרונה את Nebula הטרי. מבחינת הופעות ארצישראליות לא הפליאה 2006, וכמעט כבכל שנה מספר הופעות הבלאק היו מועטות. עם זאת, זכינו לביקורים מספר מחברינו מעבר לים, Dismember, Kreator ששבו ועשו מהפכה אלימה בארץ הקודש, Opeth שהפכו את כולנו לספסרי כרטיסים, וכמו כן אטילה שהתארח שוב. הספק לא רע בכלל, אני חייבת לציין. לשנה הבאה אאחל לכולנו שלום עולמי, חיסול העוני, הרעב והבורות, ואם לא, אז נסתפק גם בהמון מטאל מחריק שיניים ומדמם-אזניים.
עדי כהן
זו היתה שנה רוויה במטאל עבורי. אמנם השנה התמקדתי יותר בחזרה אחורה למקורות ובהשלמת פערים, אך גם ניסיתי לא להזניח את החומרים החדשים שעשו לכולנו טוב באוזניים. אז מה היה לנו השנה? זו היתה שנה טובה לדום מטאל ולפרוגרסיב הרך יותר, עם להקות מוכרות כמו Katatonia, My Dying Bride ו-Tool ביציאות חדשות שלא נופלות מהחומר הקודם שלהן. גם בפרוגרסיב עצמו, קיבלנו את Redemption עם אלבום לא כל כך קליט אבל כזה שמתהדר בלחנים מעניינים, Andromeda ו-Angra, וגם Vanden Plas הותיקים השתחררו לאוויר. להקות בסדר גודל של Iron Maiden, Slayer ו-In Flames הפתיעו לטובה ולרעה, תלוי את מי שואלים. Adagio, Mastodon ו-Beyond Twilight שלושתן התחדשו באלבום שלישי שהגדיר אותן מחדש ולקח אותן רחוק יותר הן בתוך עצמן והן בתוך הז'אנר.
גם המטאל הישראלי לא נשאר מאחור, עם הפקה שוודית ופיניש נוצץ ל-Distorted שכבר מתחילים לפרוץ את גבולות הארץ, אלבומים ל-WhoreCore ו-Winterhorde, ו-EP בכורה ל-Abed, The Fading ו-Edgend. אחרי ההחתמה המרעישה ב-RoadRunner שהעלתה אותם לליגת העל, Betzefer פצחו בטור אירופאי והוכיחו לעולם מה הישראלים יודעים לעשות. Orphaned Land אוטוטו נסגרים באולפן להתחיל לכתוב מחדש, ו-Amaseffer על סף התפרצות עם אלבום בדרך, לאחר שסגרו עם אנדי קונץ, סולן Vanden Plas, שישיר ויפיק איתם שלושה אלבומים. ועוד, בשנה הבאה צפויות חדשות מצד Symphony X עם אלבום חדש, Pain Of Salvation עם השחרור הרשמי, וגם היוצר משלנו, תומר פינק, שעוד חייב לנו את החלק הבא ב-"טרילוגיית" Subterranean Masquerade האוונגארדית. קשה לי כבר לחכות, אבל במטאל כמו במטאל – כנראה שאצטרך לדמם לאט ובסבלנות.
סיכום 2006: חלק 2 – הז'אנרים הקלים והמהירים…
סיכום 2006: חלק 3 – מהקור ועד האלקטרוני…
סיכום 2006: חלק 4 – האירועים, הידיעות והשירים…
סיכום 2006: חלק 5 – האמנים ולהקות השנה…