סיכום 2006: חלק 2 – הז'אנרים הקלים והמהירים
עם פרוץ השנה האזרחית החדשה, צוות המגזין מסכם את השנה שהייתה. בחלק ה-2 של סיכום 2006, נדבר על האלבומים הכי אהובים ומאכזבים בפרוגרסיב מטאל, בפאוור מטאל, בהבי מטאל (והמטאל המסורתי) ובת'ראש \ ספיד מטאל. בניגוד לשנים קודמות בהן כל אחד מחברי הצוות דיבר על הז'אנר העיקרי עליו הוא כותב, השנה כל אחד מ-12 הכתבים יכל לבחור עד 5 ז'אנרים כרצונו ולשים בהם אלבום אחד שהכי אהב, ואלבום אחד מאכזב. האלבומים שנבחרו ע"י יותר מחבר צוות אחד נמצאים בראש הרשימה של כל ז'אנר, כאשר שאר האלבומים מסודרים בצורה אלפביתית. לסיום, נרצה להזכיר שהבחירות הינן אישיות ולא משקפות דיעה כוללת, אז הנה אנו ממשיכים – סיכום 2006.
פרוגרסיב מטאל
Tool – 10,000 Days
אלי גרוסמן: אני אישית הייתי מגדיר את Tool כז'אנר מוזיקלי בפני עצמו, אך הם עצמם ואחרים מגדירים אותם כרוק פרוגרסבי. אחרי ציפייה ארוכה מאוד יצא סוף סוף האלבום החדש של Tool. הוא שונה מאוד מקודמיו, יותר אלקטרוני, יותר מורכב, משהו השתנה בהם קצת ולוקח זמן להתחבר אליו, אבל כמו בתמונה תלת מימדית, כשזה קורה זה פתאום קופץ עליך.
איתי פרייז: טקסטים ענקיים לצד עבודת תופים הרבה יותר ממרשימה של דני קרי, יושר אומנותי נדיר והיכולת של מיינארד להעביר את הכאב שלו לשומעים היא פשוט ראויה לציון.
Beyond Twilight – For The Love Of Art And The Making
עדי כהן: כבר שיבחתי והיללתי את האלבום הזה, אבל הנה הזדמנות אחרונה לעשות את זה שוב. האלבום, שבנוי מ-43 שירים קצרצרים, מהווה יצירת אומנות בפני עצמה. לא נעשה עוד אלבום בתבנית שכזו, ובעידן שבו אלבומי קונספט נכתבים כל שני וחמישי, Beyond Twilight מצליחים לבלוט מעל כולם בזוהר מיוחד. בחרתי להתייחס אליו כאלגוריה, וכשניסיתי להתעמק ולהבין "למה התכוון המשורר" גיליתי תובנות שחופפות את דעותיי על כתיבה, מוזיקה, וכל סוג יצירה באשר הוא. אולי זו הסיבה שהיה לי קל להתחבר אליו מיד, ואולי ניסיתי להשליך את מחשבותיי האישיות על האלבום – אך הכל שם התאים בדיוק במקום הנכון, כמו פאזל שמתחבר לשלם בקלות. זהו מסע בנסיון למצוא את המוזה, והחזרה כמנצח עם "המוזיקה הנצחית שלי", כמו שהם נוטים להתפייט בליריקה. אהבה, אומנות ויצירה – זהו אלבום השנה שלי.
Frost – Milliontown
איתן גפני: מבחינתי, Milliontown הוא אלבום הפרוג הטוב ביותר של השנים האחרונות – שילוב מנצח של יכולת טכנית עם הלחנה יוצאת דופן, טקסטים מעניינים עם שירה מינימלית (אין מה לעשות – זמר הוא לא), שירים בני ארבע דקות לצד יצירה מונומנטלית של עשרים ושבע דקות, פופ מהוקצע בשילוב עם ריפים של ת'ראש. הכל בדיסק אחד, שהוא חוויה מוזיקלית.
Ihsahn – The Adversary
מתן ג'ונאס: מה אפשר להגיד על Ihsahn שלא נאמר כבר? בגיל 16 הוא הקים את אחת מלהקות הבלאק מטאל המשפיעות והחשובות ביותר כיום (Emperor למי שלא יודע), ומאז השתתף בעשרות הוצאות, פרוייקטים ולהקות. The Adversary, אלבום הסולו שלו שיצא השנה, הוא מן סגירת מעגל בצורת תשעה שירים שבו הוא עושה הכל מלבד תופים. והתוצאה? אלבום פרוגרסיב עם נגיעות בלאק, דת', האבי מטאל, מוזיקה קלאסית וסימפונית והכל משולב בצורה בוגרת, מחושבת ומצויינת. מגיע לו.
Into Eternity – The Scattering Of Ashes
אלון מיאסניקוב: קצת היה קשה לי להכניס את הלהקה הזאת לסקצית הפרוג. הם עושים דת', הם עושים גריינד, אין להם שטיחי קלידים מרובים או שירים של 12 דקות שבהם כל נגן מראה למה הוא יותר טוב מאיתנו. אבל הם ללא ספק להקת פרוג, יש תחכום, יש מורכבות, יש אלמנטים ניאו קלאסים משולבים היטב במוזיקה שכולה רעיונות מקוריים. אין גם צד חלש בלהקה, החל מסולן מלודי מעולה ועד אחד הגיטריסטים היותר חזקים שפועלים היום במטאל הקיצוני, האלבום הזה בהחלט ברשימה הכללית של אחד מאלבומי המטאל הטובים של השנים האחרונות – כדאי לשמוע.
Seventh Wonder – Waiting In The Wings
גיא נקש: עבורי הסגנון הזה אף פעם לא היה ב-Top 10 אבל תמיד היה לי כבוד אליו ולכשרון של חלק מהיוצרים שלו. שונאי הז'אנר יגידו שזה סגנון נפוח, מלא בפלצנות מאולצת ואנשים שמתעקשים בכוונה לא לספור עד 4. אוהבי הז'אנר? יתכן שהם אוהבים אותו דווקא בגלל זה… ואני? אני ניגשתי לשמוע את האלבום Waiting In The Wings של Seventh Wonder בלי לדעת שמדובר בפרוג. שמעתי והתאהבתי, אחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר שיצא לי לשמוע ולשם שינוי, הליריקה לא נופלת מהמוזיקה פה. זה בהחלט אלבום שמשלב יפה פאוור עם פרוג, יכול בקלות "להמיר" אפילו את "שונא הפרוג" הגדול ביותר.
האכזבות בפרוגרסיב מטאל
Circle II Circle – Burden of Truth
עדי כהן: ואם מדברים על קונספט, הרי שלאחר הביקורות על Burden of Truth של Circle II Circle ציפיתי למשהו בסדר גודל של Scenes From A Memory פחות או יותר. להקות בסגנון Andromeda אמנם לא עושות לי את זה במיוחד, אבל לאחר שקראתי שמדובר על עלילת "צופן דה וינצ'י" רצתי לשמוע את האלבום החדש של Circle II Circle. והתאכזבתי. אם יש שם קונספט, הרי שהוא אינו בולט בלחנים, ולא מצאתי את מה שציפיתי לשמוע. "צופן דה וינצ'י" הוא ספר נחמד, מקורי, לא מדהים, נכון – אבל ציפיתי לסיפור שזועק מן המוזיקה, ולא מצאתי כזה.
Disillusion – Gloria
מתן ג'ונאס: Disillusion הוציאו בשנת 2004 את האלבום האהוב עליי בכל הזמנים – Back To Times of Splendor, אלבום שאני מחשיב למושלם. מאוד התרגשתי לקראת האלבום החדש שלהם, Gloria, אבל במקום הפרוגרסיב המיוחד של ספלנדור, מלא בהשפעות, נגיעות מיוחדות וניואנסים קטנים ומחושבים שעשו אותו לאלבום ששמעתי בחיי, גלוריה נהיה אלבום ספק מטאל ספק אינדסטריאל שהיה נסיוני מידי, שונה מדי ורחוק מאוד מלהיות מושלם. אכזבת השנה מבחינתי.
פאוור מטאל
Blind Guardian – A Twist In The Myth
אופיר מסר: בשנים האחרונות Blind Guardian יצרה התפלגות בקהל המעריצים שלה, בנוגע לכיוון שהיא לוקחת אחרי יצירותיה, כשהבולטת ביניהן הייתה Nightfall In Middle Earth. עם האלבום החדש הלהקה לקחה צעד קדימה בכל הנוגע להפקה, לבגרות ולסגנון השירים אך עם זאת היא החזירה את הניצוץ שהיה חסר לי באלבום הקודם שלה, A Night At The Opera. למרות שגם פה הדעות חלוקות, ולי אישית קשה להודות שזה לא אלבום שמתנגן אצלי ללא הפסקה, אי אפשר להתווכח עם זה ש-Blind Guardian רק משתבחת עם השנים ומצליחה לעניין בכל פעם שמשמיעים אותה. קולו של Hansi Kursch נשמע טוב מתמיד על גבי נגינת הגיטרה המצוינת של André והתיפוף של החבר החדש Frederik – השירים פה כובשים, מהנים, מעניינים ומציגים לנו התפתחות נפלאה בכל הנוגע לז'אנר הפאוור מטאל. נכון שלפעמים בא לנו מהישן והטוב, אבל החדש בהחלט לא נושך.
Rage – Speak Of The Dead
אלון מיאסניקוב: Rage עשו משהו נכון לפני כמה שנים עם האלבום XIII, הם לקחו תזמורת קלאסית ושילבו אותה עם הפאוור מטאל של הלהקה. הם המשיכו עם זה לעוד אלבום אחד, ואז ההרכב התפרק. המנהיג, פיבי ווגנר, גייס צוות חדש, והסגנון השתנה. עד האלבום הזה, שוב הלהקה הכניסה תזמורת לחלק הראשון של האלבום, ולמרות גיחות פרוגרסיביות בלתי מבוטלות, האלבום עדיין הכיל כמה משירי הפאוור מטאל החזקים שיצאו מהז'אנר בשנים האחרונות. בז'אנר שכולו דרקונים וחרבות, Rage מכניסים משהו בוגר יותר, עדיין גרנדיוזי ומלודי, אבל עם אגרסיה ועומק גדול יותר של טקסטים – אלבום נהדר ללהקה שמסרבת להזדקן ולהחלש. האלבום הוא גם אחד האחרונים שכיסה לירן שיבר ז"ל למגזין, וגם בגלל הסיבה הזאת שמור לו מקום בלב מבחינתי.
Steel Attack – Diabolic Symphony
עדי כהן: פאוור מטאל הוא לא בדיוק כוס התה שלי, אבל דווקא האלבום של Steel Attack התעקש והצליח. הם עדיין בגבולות הז'אנר, אבל מתהדרים בסולן עם קצת יותר "ביצים" מהרגיל: הוא אינו צורח, שואג, או מגיע לגבהים בלתי אפשריים, אך הוא נותן נפח ראוי שחסר בהרבה להקות אחרות שמעדיפות ללכת על פלצטים אינסופיים. גם הנגינה אינה מרשימה בוירטואוזיות שלא שמענו קודם לכן, אבל השבירות מעניינות עם קריצות לסגנונות אחרים. בגדול, Diabolic Symphony הוא דוגמה לאלבום שבנוי טוב – שירים שלא מתארכים סתם, בלי מלחמות התשה מגובות על ידי דאבלים מעצבנים בכל פינה, נשאר בתוך הז'אנר אבל נותן את הטוויסט הייחודי.
האכזבות בפאוור מטאל
Dragonforce – Inhuman Rampage
אופיר מסר: היא מהירה, היא מטורפת והיא כבשה את העולם בסערה, אפשר לומר, יותר מכל להקה אחרת השנה (אולי חוץ מ-Lordi). לחשוב שרק לפני שנה וחצי הייתי צריך לשכנע אנשים שילכו איתי להופעה של להקת ה-"אקסטרים פאוור מטאל" הזאת, שעוררה את ענייני עם שני אלבומיה הקודמים Valley Of The Damned ו-Sonic Firestorm שהציגו שירי פאוור מטאל ארוכים, נגינה טכנית מהירה במיוחד וקול צפצפני על גבול המעצבן, שבכל זאת שמרו על עניין כלשהו. Inhuman Rampage לעומת זאת, הקצין את כל מה שהיה בלהקה, אם זה טכניקה, מהירות לא נורמאלית והצפצפנות של הסולן – מבחינתי היא עברה את גבול הנסבל לאזור המעצבן והמשעמם. אני לא יודע אם זה בגלל ההחתמה ב-Roadrunner, אבל Dragonforce פרצה בכוח למיינסטרים, ותקעה שם חזק את השיניים – כשהיא תיפול זה יהיה חזק, ואני מקווה בשבילה שיש לה תוכנית גיבוי.
הבי מטאל \ מסורתי
Backyard Babies – People Like People Like Us
איתי פרייז: פשוט כיף טהור כל מה שהספקתי לשכוח ושכל כך אהבתי בגישה של GNR. להקה שלא מתחשבנת עם אף אחד ועושה רק מה שבא לה ובצורה החצופה והסליזית ביותר שיש בשילוב של הארד רוק בלוזי מאוד ופאנק שמושפע מהניו יורק דולז ומהסטוג'ס.
Iron Maiden – A Matter Of Life And Death
איתן גפני: לא יעזור, Iron Maiden תמיד יישארו במקום הראשון בז'אנר. נכון, יש להם תכל'ס חמישה שירים שהם תמיד מנגנים, ובכל דיסק מדובר באותם חמישה שירים בווריאציות שונות (המהיר, הבלדה, הבלדה שהופכת למהירה אחרי הפזמון השני וכיו"ב…). אבל השנה הם שחררו אלבום אמיץ, ללא ספק: שירים ארוכים במיוחד, סאונד עוד יותר גולמי, דיקנסון נשמע צלול, והעובדה ששלושה גיטריסטים מנגנים בו זמנית סוף סוף קיבלה ביטוי הולם, וכל אחד מהשלושה מקבל תפקיד בכל שיר, ולא סתם חוזר על הריף של השני (או עומד בצד ומפריע). אף פעם לא הייתי מעריץ מושבע של מיידן, אבל ידעתי להעריך את התרומה הענקית שלהם למטאל. בדיסק החדש, A Matter Of Life And Death, הם מוכיחים שגם ממרומי שנות גילם, הם יודעים את העבודה יותר טוב מרוב ההרכבים שמנסים לכבוש את עולם המטאל כיום.
Jorn – The Duke
אלון מיאסניקוב: יורן לאנד הוא אחד הסולנים החזקים ביותר שהיו פעילים בז'אנר. עוד כששמעתי אותו באלבום של Mundanus Imperium היה ברור כי מדובר באחד הסולנים הטובים לז'אנר המטאל המלודי. אלבום הסולו האחרון שלו הוא המשך לזה שלפניו – Out To Every Nation, מטאל מנוגן לעילא, עם הגיטריסט יורן ויגו לופסטאד מ-Pagan's Mind, והקול של יורן, ממשיכו של דויד קוברדייל מ-Whitesnake. המוזיקה היא מטאל כבד עם שורשים של רוק אמריקאי ובלוז, ויש באלבום גם קאבר מעולה ל-Thin Lizzy. כמטאל מסורתי, אין הרבה יותר טוב מזה.
ת'ראש \ ספיד מטאל
Slayer – Christ Illusion
יותם דפיילר: אלבומה של Slayer מוכיח דבר אחד, ששום דבר לא השתנה. לא מבחינת Slayer בכל אופן. הכל – והכוונה היא לעולם בו אנחנו חיים – עדיין, מעוות, מיוסר וחולני כפי שהוא צריך להיות, כדי ש-Slayer יוכלו לכתוב עליו עוד שירים נוראיים. Slayer הם המראה המעוקמת של העולם הזה, הגרוטסק בהתגלמותו. הם מקצינים את הרוע האנושי לקצהו הנתפס, ומהווים אנטיתזה מוחלטת לכל מה שמזוהה עם הפופ-המסחרי, הטוב המתקתק והורוד של MTV, שמי ששם לב כבר הספיק כמעט כולו לחלוף מן העולם בתחילת שנות ה-2000.
Christ Illusion ממקד את המלחמה של Slayer נגד הדת מעקרת החשיבה, נגד הצביעות הממסדית המתחסדת, נגד תעשיית המוזיקה המנוונת, נגד מדיניות החוץ של ארה"ב בעיראק וכמו כן גם נגד הג'יהאד האיסלאמי. כל זאת במינון אכזרי של ת'ראש מטאל, ישן מהול בחדש. דייב לומברדו האגדי שוב על התופים והוא הולם בכוחות שקשה להאמין שבני ה-45 האלה עדיין מסוגלים להנפיק. מי שלא מאמין ש-Slayer נשמעת איתנה מתמיד כיום, פשוט מסרב לקבל את המובן מאליו.
טל זכאי: מי שלא התגעגע לדייב לומבארדו שירים את ידו. אף אחד? בצדק. אני בספק אם יש מי מאיתנו שלא התרגש לקראת חזרתם של אגדות האולדסקול-ת'ראש מטאל הללו, ותהה בלבו איך ישמע החומר החדש. הו, רק שלא ישמע כמו God Hates Us All. אך כנראה, מאחר ואני כותבת את הסיקור הזה, זהו אינו המצב. ואכן, Christ Illusion הוא מעין חזרה למקורות, לת'ראש הבלתי מתפשר שיכה בראשך עד שתיפול. זהו איחוד הליין אפ המקורי הראשון מאז Seasons In The Abyss, שיצא כזכור ב-1990, מאז ניגנו סלייר עם המתופף פול בוסטאף, הידוע לשמצה בקרב מעריצי Slayer, למרות היותו מתופף לא רע בכלל.
אז כן, זכינו לאלבום מצויין מלא בתיפוף של לומברדו, הסולואים של קינג והנמן כמיטב המסורת, ואמנם, המצב אינו מושלם (הוא לעיתים רחוקות נוטה להיות כזה), ועדיין ניכרות השפעות מודרניות שגורעות מחוויית Slayer האולטימטיבית, אך באיזושהי מידה לא היה ניתן להתחמק מכך. מעבר לכך, הליריקות כתובות בצורה המעלה על פניי חיוך נבוך, מפאת חוסר התחכום המשווע, הגובל במגוחך. מנגד, עם שירים ברוטאליים שלא נותנים מנוח לחובבי ההדבאנגינג, כמו למשל "Catatonic" , "Flesh Storm" ו-"Cult", המגרעות מאבדות ממשמעותן לדקות ספורות, וזהו למען האמת האספקט החשוב ביותר, וזה המזכה את Christ Illusion אצל רבים מחובבי המטאל, כאלבום הטוב ביותר לשנה זו.
אלי גרוסמן: עוד אחת מהלהקות המככבות תחת הכותרת של השנה "החזרה לעצמם". דייב לומברדו ומקהלה העליזה, חוזרים לתת בראש ובענק! אלבום משובח ואיכותי, מזכיר את ימי Reign In Blood ו-Seasons In The Abyss.
Metal Church – A Light In The Dark
אלון מיאסניקוב: למרות שגם ה-Trivium החדש היה יופי של יציאה בתחום הספיד, היו בו לא מעט אלמנטים מז'אנרים אחרים, והכבוד כולו הולך השנה ללהקה וותיקה במיוחד שאיבדה את הדרך אי שם ב-1991, אחרי האלבום The Human Factor. הלהקה, שהתחילה עוד ב-1983, גייסה סולן חדש לקראת אלבומה הקודם – The Weight Of The World, ושם הורגש שהכיוון הוא נכון. הפוטנציאל מומש באלבום הזה, ספיד מלודי אולדסקול, מנוגן היטב, מופק היטב, הסולן נשמע דומה יותר ויותר לדויד ווין, סולן הלהקה המקורי שנפטר לאחרונה, והאלבום כולל גם גרסא חדשה לשיר "Watch The Children Pray", אחד הקלאסיים של ההרכב. אני חייב להודות שמחמם לי את הלב כשלהקה שגדלתי עליה מוציאה אלבום שכזה, הלוואי ששאר אבות הז'אנר יצליחו בצורה דומה.
Tankard – The Beauty And The Beer
מתן ג'ונאס: ת'ראשרים, התקבצו. ככה אלבום ת'ראש אמור להשמע. עזבו אתכם מגרוב, שכחו מהניו-סקול ואתם יודעים לאיפה אפשר לדחוף את השפעות ההארדקור. Tankard חוזרים עם אלבום מספר 12, שיכורים מתמיד – תודות לבירה, כמובן, מלאים בריפים מצויינים – תודות לבירה, ונשמעים בדיוק כמו ב-1986 – אני לא בטוח למה, אבל נודה לבירה גם פה. בזמן שענקיות הת'ראש של שנות השמונים כגון Slayer, Sodom ו-Sadus הוציאו השנה אלבומים שהיו נגועים במגפת הניו-סקול, Tankard הראו לעולם שהת'ראש לא מת – הוא רק מסריח. מבירה, כמובן.
האכזבות בת'ראש \ ספיד מטאל
Slayer – Christ Illusion
מתן ג'ונאס: אמנם זה הרבה יותר טוב מהתועבות הקודמות שהם שחררו דוגמת God Hates Us All, אבל זה עדיין לא 'זה'. גם לא קרוב. קרי קינג הוא כבר לא מכונת הריפים שהוא היה פעם, טום נשמע חלש ומשעמם ואפילו דייב שעם חזרתו ללהקה היה אמור להביא קצת מרץ ורוח ת'ראש, נשמע לכל היותר עייף. אלבום בינוני למדי, ויחסית לציפיות הברורות מכל אלבום חדש של סלייר, מדובר באכזבה גמורה.
Vicious Rumors – Warball
יותם דפיילר: אחרי הרבה מחשבה הגעתי למסקנה שזהו אלבום הספיד מטאל של השנה שלא היה אמור לצאת. חבל שהוא יצא. הוא לא מחדש כלום, הוא לא עושה כלום – מלבד להסגיר את הלהקה שפעם הבהיקה בכוחותיה בארה"ב בספיד / פאוור מטאל איכותי – כמה המוזיקה המודרנית עושה לה רע. חארם.
מילה אישית מחברי הצוות
איתן גפני
ובכן, גילוי נאות – השנה הזו סימנה מבחינתי חזרה להאזנה מרוכזת למטאל, לאחר המון זמן שנאלצתי קצת לזנוח את הז'אנר האהוב עליי לטובת דברים אחרים. מתוקף עבודתי כמנהל חנות דיסקים קטנה במיוחד הייתי צריך לברור בקפידה את החרא שאני מזמין, והוא אכן היה חרא. בין מירי מסיקה לקרן פלס ניסתי למצוא דברים נורמאליים לשמוע, וכידוע – בארצנו המתקדמת, קצת קשה למצוא דברים טובים בצורה פשוטה. אז כניסתי לצוות מטאליסט הייתה בזמן הנכון, אבל לצערי פספסתי המון. בתקווה שהשנה הקרובה תהייה קצת יותר טובה מהחולפת. לא רק במטאל, אלא בכללי. אני בטוח שכולנו נסתדר עם ראש ממשלה פחות מושחת, שר ביטחון קצת יותר מוכשר, ונשיא אמריקאי שיודע לספור עד חמש בלי להתבלבל. ואם לא – אז נסתפק בעוד שנה מטאלית מוצלחת.
מתן ג'ונאס
אז הנה, עוד שנה אזרחית עברה לה. שנה עמוסה, כבדה ומלאה טלטלות ואירועים… בקיץ הייתה לנו מלחמה, איום הגרעין האיראני מתפתח תוך כדי כתיבת שורות אלו, הפוליטיקאים מושחתים ונתעבים מתמיד, הכדורגל כבר לא מה שהיה פעם ותאונות הדרכים מגיעות לשיא שלא נראה כאן בעבר. גם עולם המטאל ספג לא מעט – לירן שיבר ז"ל, כתב המגזין ואדם משכמו ומעלה לכל הדעות שנהרג בתאונת דרכים, מותה המצער של Sabine Dunser, סולנית להקת Elis בחודש יולי האחרון והתאבדותו של Jon Nödtveidt חודש לאחר מכן. ובנוסף ציוני יום השנה החמישי לזכרו של צ'אק שולדינר, ממייסדי ז'אנר הדת' מטאל ו-15 שנה לזכרו של Dead, סולנה האקסצנטרי של ענקית הבלאק מטאל הידועה לשמצה Mayhem.
אך היו גם כמה רגעים שמחים השנה. ברמה העולמית זכינו לאלבומי קאמבק מענקיות מטאל עולמיות – Sodom, Slayer, Sadus, Celtic Frost וכמו כן איחודים מרגשים של Atheist, Emperor ואחרות. גם הסצינה הישראלית זכתה לכמה אירועים לא קטנים – אלבומים ראשונים ללהקות ותיקות בסצינה כגון Distorted, Winterhorde, Whorecore, Excessum ו-Azamoth. זאת הייתה גם השנה של הלהקות הצעירות, שהרימו ערבי מטאל מוצלחים שבהם נחשפנו ללהקות מבטיחות כגון Amalek, GodBelow, Fatality, Inner Scream ואחרות. ובואו לא נשכח את כמות ההופעות שהיו השנה, למרות המלחמה והפיגועים והכל – Opeth, Epica, Dismember, UDO, Aborted וכמובן ההופעה האחרונה של Orphaned Land, השקת הדיסק של Excessum והשקת ההרכב החדש של Whorecore.
גם מבחינה אישית זאת הייתה שנה עמוסה ביותר. השנה התחלתי לכתוב במגזין, שבזכותו זכיתי להכיר כמויות נכבדות של מוזיקה חדשה מסוגים שלא חשבתי שאי פעם אשמע ואף לראיין את אחד המוזיקאים האהובים עליי (אנדי שמידט מלהקת Disillusion), מה שלא יוצא להרבה אנשים לעשות ואני יכול רק לקוות ששנת 2007 שבאה עלינו לטובה תהווה המשך לחוויה המעשירה, המעניינת ובעיקר המהנה הזו.
סיכום 2006: חלק 1 – הפולק והז'אנרים הקיצוניים…
סיכום 2006: חלק 3 – מהקור ועד האלקטרוני…
סיכום 2006: חלק 4 – האירועים, הידיעות והשירים…
סיכום 2006: חלק 5 – האמנים ולהקות השנה…