סיכום 2006: חלק 3 – מהקור ועד האלקטרוני
בחלק ה-3 של סיכום 2006, צוות מגזין מטאליסט מדבר על האלבומים הכי אהובים ומאכזבים בז'אנר המטאלקור, הניו-מטאל, הגות'יק מטאל והדום, וכמו כן בוחר את הוצאות ה-DVD שעשו לנו את השנה. בניגוד לשנים קודמות בהן כל אחד מחברי הצוות דיבר על הז'אנר העיקרי עליו הוא כותב, השנה כל אחד מ-12 הכתבים יכל לבחור עד 5 ז'אנרים כרצונו ולשים בהם אלבום אחד שהכי אהב, ואלבום אחד מאכזב. האלבומים שנבחרו ע"י יותר מחבר צוות אחד נמצאים בראש הרשימה של כל ז'אנר, כאשר שאר האלבומים מסודרים בצורה אלפביתית. לסיום, נרצה להזכיר שהבחירות הינן אישיות ולא משקפות דיעה כוללת, אז הנה אנו ממשיכים – סיכום 2006.
מטאלקור
Lamb Of God – Sacrament
יותם דפיילר: אם יש אלבום שלדעתי מגדיר את השנה, הוא זה של Lamb Of God. לא רק שהלהקה הוציאה אלבום שמתעלה על יצירת הפאר הקודמת שלה, Ashes Of The Wake, אלא גם הצליחה עם הרבה חשיבה מסחרית, אמונה עצמית ודחיפה קלה מהתאגיד העצום המגבה אותה Epic להוביל את סצינת המטאל העולמית כולה, וכל זאת בלי שום פזמון מלודי או שירה מעודנת. היחידים שעשו זאת לפניהם בצורה כה משכנעת היו Pantera באלבומם Far Beyond Driven ב-1994. לדעתי Sacrement בקלות יכול להשתוות מבחינת כיוון למה שפנתרה הזניחו וכעת החבר'ה מוירג'יניה ממשיכים. האלבום הוא אמנם מטאל מודרני, מטאלקור אם תרצו, ולא מופת המסורת של האולדסקול, אבל הוא משלב בחכמה אלמנטים רבים מעולם הת'ראש מטאל, הדת' מטאל וההארדקור מבלי להישמע כמו מיליון להקות אחרות.
עדי כהן: Sacrament הוא שיא היצירה של Lamb of God – הוא ממזג את התחכום שב-As The Palaces Burn, שחציו הראשון מצויין אך אז נרשמת מגמת ירידה, יחד עם האנרגיות והאחידות של Ashes Of The Wake, שבו כל שיר הוא טוב אך לא ברמה של יצירת מופת. Sacrament הוא שילוב: ראשית, הוא אחיד. כל השירים בו באותה רמה, אין בו "שירי מפתח" שמגדירים אותו. אך עם זאת, הוא מתעלה על Ashes Of The Wake במוזיקליות ובאיכות. אם הייתי צריכה לבחור כמה שירים בודדים מתוכו, ההתלבטות תהיה קשה – שכן כל אחד מהם הוא פצצה מתקתקת בפני עצמו. Lamb Of God עלו מדרגה ולא הפסיקו להגדיר את עצמם, כשהם מכניסים עוד השפעות מכאן ומשם. על חצי מ-As The Palaces Burn הייתי מוותרת, את Ashes Of The Wake עוד קשה לי לאכול – אבל את Sacrament הייתי לוקחת איתי לאי בודד.
36 Crazyfists – Rest Inside The Flames
ג'ינו אריאלי: Rest Inside The Flames של 36 Crazyfists הוא אלבום מטאלקור מעולה. אם זה מבחינת מבנה השירים – שהוא לאו דווקא בית / פזמון, אבל מצד שני גם לא מבנה מתוכחם כזה שלא ברור מה בכלל רצו להגיד – הטקסטים חזקים, וכמובן הלחנים וזה בלי להזכיר את הנגינה המשובחת. אה וגם Howard Jones מ-KSE שמתארח בשיר הנושא.
All Shall Perish – The Price Of Existence
אלי גרוסמן: כעקרון All Shall Perish מוגדרים כדת'קור אך לפי דעתי יותר נוטים לקטגוריה הזאת. The Price Of Existence הוא אלבום מדהים שמגיע מקליפורניה שטופת השמש. אמנם הם לא חדשים, אך אלבומם הקודם כלל לא משתווה לרמתו של האלבום הנוכחי, שללא ספק מעלה אותם לרשימת הלהקות המובילות של הז'אנר.
ניו-מטאל \ אלטרנטיב רוק
My Chemical Romance – The Black Parade
אלי גרוסמן: כאחד שמכיר את נפש המטאליסט המצוי, אני בטוח שמי שקורא את זה עכשיו מקיא את נשמתו, ולו רק בשל העובדה כי שיר הנושא מתוך האלבום הזה נמצא ברשימת הפלייליסט של גלגל"צ, MTV ושאר תחנות המדיה המשוקצות, וכל נערה בת 16 מזמזמת את השיר להנאתה כאילו היה זה פזמון חינני של בריטני ספירס. אז בכדי להוציא את הטעם הרע שנוצר, אכניס קצת עניין ותוכן לכל המהומה המסחרית הזאת ואומר שזהו אלבום קונספט משובח שיצרה הלהקה האמריקאית היחסית ותיקה הזו. המון אלמנטים מהרבה סגנונות מעורבים בו, וזה שהוא נהיה מיין סטרים לא אומר שהוא לא טוב (ע"ע מטאליקה – האלבום השחור). אז בחדרי חדרים, שאף אחד לא שומע אתכם, תקשיבו לאלבום ותנסו אותו, אני מבטיח שתמצאו את עצמכם נהנים, אפילו יותר מקצת.
Stone Sour – Come What (Ever) May
ג'ינו אריאלי: Stone Sour הביאו אותה באלבום שני שלא נופל מאלבום הבכורה. עם שירים מצויינים, אמירה ופאסון שמעלה חיוך על שפתי המאזין. למרות שהאלבום התפרסם בזכות הבלדות שבו הוא נותן בראש כמו שדיסק מטאל טוב צריך לעשות.
האכזבות במטאלקור \ ניו-מטאל
יותם דפיילר: אי אפשר באמת להאשים את Killswitch Engage שהם לא התעלו על היצירות הקודמות שלהם כמו The End Of An Heartache או Alive Or Just Breathing. או רגע. כן אפשר. האלבום הזה משעמם לגמרי. בשביל זה חיכיתי שנתיים? לעזאזל, הקאבר שלכם ל-Dio לבדו מתעלה על כל הקשקשת הזאת. אכזבה.
דום מטאל
Agalloch – Ashes Against the Grain
עדי כהן: גם Agalloch באלבום Ashes Against The Grain עשו עבודה נהדרת. דום דכאוני ואיטי מתאים למצבי רוח מאוד מסויימים אצלי, מה שלא קורה הרבה, ולכן להקות בסגנון הזה בדרך כלל משעממות אותי – גם למיטה אני מעדיפה לקחת איתי חומרים כבדים יותר. Agalloch הפתיעו אותי לטובה. זה אכן דום דיכאוני ואיטי אבל הוא הרבה יותר מזה. מאז Haven של Dark Tranquillity לא קיבלתי פינוק מלודי שכזה – איזה יופי.
טל זכאי: אם יש להקה אחת שיכולה לעשות לכולם בית ספר באטסמוספירה, זו Agalloch. מעבר לכך, הלהקה האמריקנית הזו שופעת בעושר מוזיקלי וכתיבה נהדרת, שאני בטוחה שלרובכם יצא להתקל באלה, באם מדובר ב-The Mantle או ב-Pale Folklore המופתיים. Ashes Against The Grain לוקח את האפור והקודר של The Mantle, ומערבב אותו עם הברוטאליות של Pale Folklore, והתוצאה אינה דומה לאף אחד משני אלה. עבודת הגיטרות כאן משחקת תפקיד חשוב, השימוש בדיסטורשן נרחב הרבה יותר ומגלה הרבה השפעות דווקא מהבלאק, אך כיאות ל- Agalloch ניכר גם הפן האקוסטי, האווירתי. הווקאלס נעים גם הם בין הצריחות המעונות שניכרו ב-Pale Folklore, וכלה בקלין איטי וסוחף. הורסטיליות, היצירתיות והנופים המוזיקליים הם אלה השמים אלבום זה לצד יצירותיה הטובות ביותר של Agalloch, ובפרט לצד האלבומים הטובים ביותר לשנה זו.
Silentium – Seducia
גיא נקש: הלהקה שעד לפני שנה הייתה עבורי רק שיר מתוך אוסף של להקות גות'יות ועכשיו אחת הלהקות שאני הכי מעריך, מעריץ ומושפע מהן. אז נכון, Seducia פחות טוב ומעניין מקודמו אבל אני מסתכל פה על האלבום בהשוואה לכל האלבומים מודל 2006 שיצא לי לשמוע. אלבום מלוטש, מהוקצע, מעובד היטב, חורפי וקודר עם טיפת מסתורין בשביל אניני הטעם שבינינו. תמיד הרשימה אותי יכולת הכתיבה של החבורה הזאת, לירית וגם מוזיקאלית הם מלאים בתובנות עמוקות, מוצאים פעם אחרי פעם את התו הזה שעושה לך נעים בחוליות התחתונות של עמוד השדרה.
Wormphlegm – Tomb of The Ancient King
מתן ג'ונאס: אני לא ארחיב במילים, כי כתבתי על האלבום ביקורת למגזין, אני רק אגיד שלמרות שהיו לו מתחרים רבים וטובים (כדוגמת Catacombs, או Funeral האלבום של Ahab ואחרים), הוא מקבל את אות אלבום הדום של השנה כי מדובר באחד מאלבומי הפיונרל היחידים ששמעתי שבמקום לנסות ליצור אווירה מדכאת ואובדניות, הוא מנסה ליצור אווירה כאובה ומפחידה. לא רק שזה מקורי, זה גם עובד בצורה מושלמת.
האכזבות בדום מטאל
Sahg – I
מתן ג'ונאס: ציפיתי די הרבה לאלבום הבכורה של Sahg. בדרך כלל כשאנשים עוזבים את הבלאק מטאל ומתחילים לעסוק במטאל אחר, התוצאות מופלאות (ראו Green Carnation, I, Ihsahn), אך במקרה של Sahg, שמורכבת בעיקר מחברי Gorgoroth לשעבר, מדובר באלבום די משעמם וחדגוני. שילוב של דום מטאל מושפע חזק מבלאק סבאת' לריפים סטונרים וסולן סטונר שדי עצבן אותי אם להגיד את האמת. מאכזב בהחלט.
מטאל גותי
Delain – Lucidity
גיא נקש: לא היה לי לרגע שמץ של ספק שהאלבום הזה הולך להיות פחות מדהים מהתוצאה, עוד מהיום ששמעתי שמועות על הפרויקט הזה של מרטיין וסטרהולט, הקלידן הקודם של Within Temptation שנאלץ לעזוב את הלהקה בגלל מחלת פרקים קשה. Lucidity היה אחד האלבומים שיותר נהנתי לשמוע לאחרונה, בהרכב הוא כלל סולנית מוכשרת מאוד: שרלוטה וסלס ועל הגיטרות את אד (Epica), כשמרקו היטלה (Nightwish) על בס ושירה. כמו כן, תמצאו פה את יאן ירלונד מ-Lacrimosa ואורחים נוספים מ-Orphanage. ואם זה לא מספיק, מתארחת פה גם שרון האחת והיחידה מ-Within Temptation (שיר אחד) וליב קריסטין (פני מטקה) שמופיעה ב-2 שירים. זהו אלבום שנע בין דום גות'י לבין מטאל סימפוני, לרוב התוצאה היא עצירה באמצע, ז"א שהמוזיקה תהיה פתוח מהירה מהמטאל הסימפוני שאתם מכירים מ-Epica ו-After Forever אבל יותר מהירה וקופצנית מ-Draconian או Silentium.
Lacuna Coil – Karmacode
אופיר מסר: אם עד השנה Lacuna Coil נחשבה ללהקת "שוליים" במטאל הגותי לצד חברותיה היותר מוכרות כמו Nightwish או Within Temptation, הרי עם האלבום החדש היא עשתה תפנית של 180 מעלות ומצאה לה את שביל הזהב להצלחה. שילובי ניו-מטאל עם סאונד מעולה ועבודת נגנים מצוינת, שלא לדבר על הסולנית Cristina שבולטת מעל הכל בקולה, במראה ובגישה הטובה – החבורה האיטלקית הזאת הגיעה כמעט לכל חור על גבי הגלובוס והיא רק מתחממת. Karmacode מציג שירים חזקים ומלודיים כאחד, שילוב של סולן וסולנית שלא מצליח להימאס או להישמע ממוחזר – ובכלל, המון גרוב וכיף. בשבילי Lacuna Coil תישאר אותה להקה גותית נחמדה מאיטליה – אבל בשביל מרבית העולם מדובר באחת מהפריצות של השנה ואני מאד מקווה שזו רק ההתחלה.
האכזבות במטאל הגותי
Cradle Of Filth – Thornography
אופיר מסר: אני ממש לא יודע מה Cradle Of Filth ניסתה לעשות עם האלבום החדש שלה אבל זה כבר לא אותו בלאק מטאל ישן וטוב עם נגיעות גותיות, הפעם מדובר באלבום שמנסה להישמע כמו משהו אחד אבל מביא לנו שילובים לא מוצלחים מבחינת שירה, זאת של דני פילת', ושל הסולנית האורחת, וכל מיני ניסיונות מטאליים שנלקחו מהז'אנר הגותי והייתי אומר אפילו נגיעות מטאלקור. האמת, אני לא זוכר הרבה מהאלבום הזה, וברגע שתסתיים הפסקה גם אותה אני אשתדל לשכוח…
גיא נקש: האלבום הזה, ביחס לשאר האלבומים במטאל שיצאו השנה אולי מתאים להיכנס לעשירייה המכובדת שלי אבל בהשוואה ל-2 האלבומים שקדמו לו ולשאר הרפרטואר של הלהקה האלבום הזה מהווה אכזבה אדירה עבורי. לפי דעתי האלבום החדש יכול להיות המסמר הראשון בארון הקבורה של דני פילת' אבל מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני רואה נפילה כזאת אני עדיין משאיר את האופציה של התאוששות פתוחה. אחרי שקראתי את הפרשנות של דני לליריקה ולקונספט של השירים, ציפיתי למשהו הרבה יותר מפוצץ, גועש, אמוציונאלי וקולח וקיבלתי אלבום ממוצע פלוס. חבל חבל…
מטאל אלקטרוני \ אינדסטריאל מטאל
Deathstars – Termination Bliss
אופיר מסר: האמת לא האמנתי שאני אחזיק עם האלבום הזה שנה שלמה, אבל Deathstars ואני עברנו לא מעט בתקופה הלא-כל-כך-קצרה שאנחנו מכירים. עם Termination Bliss, הלהקה, שמקורותיה עמוק בסצינת הדת' מטאל השוודית, התחברה סופית לסגנון הרוק האפל שלה, בעזרת שילובים אלקטרוניים ממגוון הסגנונות ועם קריצה גדולה הן במראה והן בנגינה ל-Kiss. לא סתם הלהקה בימים אלו מסיימת סיבוב הופעות מוצלח במיוחד עם Cradle Of Filth, אך להבדיל מענקית הבלאק מטאל לשעבר (שעכשיו מוגדרת כ-אקסטרים גות'), Deathstars מצאה את הנישה שלה בין עולם המטאל לזה היותר רך, והיא לוקחת אחריה מעריצים במלוא החופן. "Play God" ו-"Blitzkreig" הן רק חלק מהפנינים שתמצאו באלבום הזה, שעדיין לא הצליח להימאס עלי ממספר סיבות – הוא מעולה, הוא דביק (במינון הנכון) והוא נותן בראש – עד עצם היום הזה.
איתי פרייז: אלבום אפל ביותר שנשמע מליון דולר ומופק ומנוגן היטב. שילובים יותר ממצוינים של גות' מטאל מוזיקה אלקטרונית ואינדסטריאל. הנגיעות האלקטרוניות שבדרך כלל לדעתי לא תורמות הרבה להרכבי מטאל אחרים בדיוק במקום פה ומוסיפות המון.
Strapping Young Lad – The New Black
יותם דפיילר: בעוד דווין טאונסנד נאבק בעצמו אם להמשיך את הפרודוקטים של ההרכב הנהדר הזה, הוא מצליח, במה שמרגיש כאילו בטעות, ליצור אולי את אלבומם הטוב ביותר, לעניות דעתי. הכוכב האמיתי של האלבום הזה, להבדיל משאר הקריירה המטורפת שלו עאלק, הוא ג'ין הוגלן, אשר נראה כאילו הוא חוזר למוטב, ובועט את העניינים קדימה, תרתי משמע. עם שירים נהדרים כמו "Wrong Side" או "You Suck" שנעים בין הגבול המגוחך לבין המגניבות הפורצת מההרכב המעוות של דווין, אנחנו למדים בקלות שאפשר במוח, אפשר בכוח ואפשר כמו דווין לעשות מטאל שעובד לפי החוקים של הספר, אבל ביזארי חולה ומיוחד כמו שמטאל מאז ומעולם היה צריך להיות. אם זו הייתה שירת הברבור של מר טאונסנד, אז מוטב לסיים זאת ככה – בטעם טוב ובהפצצה אריטילרית – מאשר לדעוך בצורה עיקשת אל תוך השחור (החדש).
האכזבות במטאל אלקטרוני \ אינדסטריאל מטאל
Fear Factory – The Best Of Fear Factory
יותם דפיילר: אוקי, כבר אמרנו את כל מה שיש להגיד. אין שום דבר רע למעשה בשירים שנכנסו לאוסף הזה, אך האכזבה שלי היא מ-Roadrunner, חברת התקליטים הנואשת לשעבר של Fear Factory, שהחליטה למחזר את כל הקטלוג שלה, ולהוציא אותו מחדש בפורמטים דחוסים על אלבומים, מהר מהר לפני שאלבומים יהפכו ללא רלוונטים בעידן האינטרנט. האוסף של Fear Factory הוא אולי הצורם מכולם, מכיוון שהלהקה הוציאה רק 4 אלבומים ב-Roadrunner, כשזאת החליטה להפוך אותם לאגדה ולכתוש את כל מה שיצא אח"כ. אני מאוכזב מההחלטה להוציא אוסף בשלב כה מוקדם של הקריירה של הלהקה, שמתפקדת בקושי עשור וקצת רצוף. Fear Factory כבודם במקומם מונח. אבל לא אצל חברות התקליטים.
מחלקת ה-DVD
Amon Amarth – Wrath Of Norsemen
יותם דפיילר: ה-DVD הזה התעכב במשך שנה וחצי, אבל הוא היה שווה את הציפיה, ואת הצפייה. לבקר בהופעה של Amon Amarth זה כמו לבקר במשתה בואלהלה. אין לי ספק שכשהחבר'ה האלה ימותו את מות הגיבורים שלהם (כי הרי ויקינגים אמיתיים מתים בקרב) הם פשוט ימשיכו לנגן לאודין וחבר מרעיו אי שם בבוסתן שמעבר. גם למי שלא קלט עד היום כל כך את הוייב של Amon Amarth – אבל נהנה לראות מטאל על טהרת העוצמה הגולמית שלו – מוזמן להעביר מבט על זעמם של הויקנגים.
Arch Enemy – Live Apocalypse
אופיר מסר: אמנם את ה-DVD של Sentenced לא הספקתי לראות, והרביעיה של Therion גם חמקה בפני, אך עם זאת, קשה לי להאמין שאיזשהו DVD היה לוקח את Live Apocalypse, ה-DVD של האחת והיחידה, Arch Enemy. הופעת הלהקה ב-DVD הצליחה לגרום לי ביחד עם מה שראיתי השנה בפסטיבל Wacken Open Air, להתלהבות מחודשת בכל הנוגע ללהקת הדת' מטאל השבדית הזאת. החל מהצד הטכני, הצילום, הסאונד המעולה ועד לחומר של הלהקה שנלקח כמעט כולו משני האלבומים המעולים Wages Of Sin ו-Anthems Of Rebelion (ההופעה צולמה בסוף 2004), אין רגע מנוחה אחד.
פשוט אי אפשר לסרב לאלילת הגראוול הגרמנית Angela Gossow בכל פעם שהיא מבקשת לדפוק את הראש ודואגת שכל אחד ואחד יעשה את זה בקהל. צמד האחים Amott – עוד לפני ש-Christopher החליט לעזוב – מנגנים פה במלוא הדרם ועושים את החוויה הכאסחיסטית הזאת גדולה עוד יותר. ה-DVD רק הוכיח לי שלא צריך שום גימיק, תפאורה או מוזיקה מסובכת כדי להצליח, מספיק לתת כמות אנרגיה שיכולה להאיר לפחות 6 תחנות חשמל. אני עדיין דלוק ואני בספק שמשהו יכבה אותי בזמן הקרוב.
Dream Theater – Score
איתן גפני: שלוש וחצי שעות אורגזמיות של מוזיקה מושלמת, שירים מכל התקופות של הלהקה – החל מהימים בהם הם ניסו להוכיח לעולם שאין יותר מתוחכמים מהם, ועד לימינו אנו, בהם Dream Theater מנגנים את מה שהם אוהבים, גם אם זה נשמע לפעמים כמו אלטון ג'ון או יו 2. לצערי, לא הייתי נוכח בהופעה הזו, ואני מאמין שאם הייתי שם, כנראה שהיו זולגות לי קצת דמעות: שלוש וחצי שעות של שלמות. רגע, יש לי צמרמורת קלה…
Iced Earth – Alive In Athens
אלון מיאסניקוב: זה אמנם מרגיש קצת מבושל מבחינת הסאונד מידי פעם, אבל זה עדיין DVD ארוך במיוחד שלוכד את ההרכב המושלם של אחת מלהקות הפאוור הגדולות בעולם, עם הסולן האדיר מאט בארלו. הופעה שכל מי שאוהב מטאל מלודי חייב לעצמו.
Kamelot – One Cold Winter's Night
גיא נקש: תגידו שלום לכל מה שהכרתם, ידעתם, חשבתם שידעתם על פאוור מטאל, Kamelot גאים להציג בפניכם Power Metal מודל 2006! ב-DVD האחרון שלהם One Cold Winter's Night שצולם באוסלו בפברואר השנה, הם מציגים לנו תצוגת תכלית של פוואר מטאל כפי שהוא אמור להיות, חזק ומלוטש אבל ידידותי לאוזן, קליל אבל לא פופ, תיאטרלי אבל לא יומרני או מאולץ, נקי אבל לא סינטטי או במילה אחת – סוחף… Kamelot נתנו הופעה מצוינת, הופעה שמראה יפה שאפשר לעשות פאוור טוב בלי להראות כמו מוקיונים על הבמה, בלי לשיר על חרבות ודרקונים ולעשות תנועות של לוחמי D&D לקהל, בלי להשתולל יותר מידי.
רוי (חאן) וחבריו ללהקה המדהימה הזאת נותנים שואו מלא רגש ועוצמה, עם Set List מצוין מכל האלבומים שלהם, מבוצע ללא דופי. מהפנס הכי קטן מעל הבמה, דרך הפרפורמנס של רוי ואורחים נוספים במחזה ועד לפתיתים דמויי השלג שיורדים בביצוע הבומבאסטי לשיר "Abandoned" ההפקה לא משאירה לך הרבה רגעים לנשום. חשוב גם לציין לשבח את 3 זמרי הרקע (2 זמרות וזמר) שמלווים את כל ההופעה בצורה מושלמת. זו ללא ספק אחת ההופעות הטובות שיצא לי לשמוע ולראות ושווה גם לכם לנסות ולטעום אפילו אם אתם לא חובבי פאוור, תתפלאו לגלות אולי שיש פאוור אחר, שונה, מיוחד.
האכזבות במחלקת ה-DVD
Sonata Arctica – For The Sake Of Revenge
אופיר מסר: Sonata Arctica היא אחת מלהקות הפאוור מטאל האהובות עלי, לכן כששמעתי אנשים מכנים אותה להקת פופ תמיד השבתי בכעס שאין להם מושג על מה הם מדברים – וזאת עד שראיתי את ה-DVD של הלהקה. מניסיון, הלהקה יודעת לתת הופעה שוברת כשהיא רוצה, להקפיץ את הקהל עם השירים המהירים שלה וצליל הקלידים המוכר… אך הפעם, בהופעה שנמצאת פה, Sonata Arctica כנראה רצתה לקנות כמה שיותר מעריצים, ולא, לא מתחום המטאל. החל מבלדות חסרות טעם, דרך ביצועים ממוצעים לשירים יותר מוכרים, ועד לשאוו יבש באולם סגור ללא תאורה מעניינת – הלהקה הביאה DVD של הופעה גרועה במיוחד. נכון שיש להם יותר מדי בלדות, אבל פה זה הגזמה, ועם הביצועים האלו גם אני הייתי קורא ל-Sonata Arctica להקת פופ… לפחות עד האלבום הבא.
אלון מיאסניקוב: אחלה להקה, אבל ה-DVD הוא די בושה. הלהקה לא ממש זזה בהופעה עצמה, הסאונד נשמע כאילו ניגנו ברקע את הדיסק, הרבה שירים שקטים, הם נראים יותר מידי כמו להקת ארוויזיון עם דיסטורשן, מבחינתי – בזבוז.
Dream Theater – Score
יותם דפיילר: Dream Theater מתקשים להזדקן בכבוד, והם נכנסים למשבצת המאד הלא-נוחה של מטאליקה, אליס אין צ'יינס וגאנז אנד רוזס, שמתקשות להבין שאין להם את זה כבר, וזה לא מה שהיה פעם. להבדיל מהשאר, אין ספק שחברי Dream Theater יודעים לנגן, יודעים לכתוב שירים ויודעים לבצע אותם לייב בצורה נהדרת. אבל המסע בזמן כדי לחלוש על הקריירה שלהם נשמע ונראה בהתחלה כמאולץ, וכשמגיעים הפלצות של Octavarium אנחנו פשוט מבינים כמה ללהקה אין את זה, עם או בלי תזמורת. לדעתי, אפילו מטאליקה עשו את זה יותר, ומטאליקה עשו את זה די גרוע ולאחר יד.
מילה אישית מחברי הצוות
גיא נקש
מבחינה אישית השנה הזאת הייתה אחת היותר עמוסות שהיו לי. אני חש שהשגתי הרבה בשנה הזאת, סגרתי מעגלים ישנים ופתחתי חדשים. בנוסף להצטרפותי לצוות המגזין, ניהול פורום מטאל בתפוז (כבר שנה שלישית ברציפות טפו טפו) ושינויים בהרכב הלהקה שלי Salvation. מבחינה מוזיקאלית, הרחבתי את האופקים שלי לסגנונות חדשים, תרומה גדולה לכך הייתה העבודה במגזין, כתיבת סקירות ללהקות שאני לא מכיר, אמנם לא הספקתי הרבה אבל אני מקווה לתרום יותר בשנה הבאה. כמו תמיד היו גם נפילות פה ושם, מבחינתי הכי משמעותית הייתה הפרישה של הגיטריסט/סולן של הלהקה שלי, אחרי 7 שנים של חברות ועבודה משותפת. למזלי הרב בעזרת חברי הלהקה הצלחנו להתאושש ומצאנו מחליף ראוי. וכך אני מסכם את השנה הזאת ומרים כוסית איתכם להמשך הפעילות של המגזין, להמשך הקיום של הסצנה הקטנה שלנו בארץ וכל הנפשות הפועלות בה שנותנות לה את הכוח להתקיים וכמובן לשנת 2007 – שנה אזרחית טובה לכולם.
יותם דפיילר
מבחינתי, השנה הייתה עבורי שנת עלייה. אני, בתור אדם פעיל במידה בינונית בסצינת המטאל המקומית, הוצאתי את ההוצאה הרשמית הראשונה שלי, הלא הוא ה-EP של Abed, הנקרא The Coming Of Soon, ואנחנו בימים אלה ממשיכים לעבוד על חומר חדש פרי עטנו המשותף. אם לא די בכך – הלהקה שאני רואה בה כבית ראשי, Godbelow, הופיעה עם אומני מטאל מהשורה הראשונה בארץ כמו Distorted, Eternal Gray, Seven Percent Mind Usage, Azamoth ו-Viscera Trail, וכמו כן קיבלה הזדמנות נדירה לחמם את הופעתה של ענקית הדת' מטאל השבדית Dismember. אני מתכוון להמשיך וליצור עם Godbelow מוזיקת מטאל מודרנית, משובחת וגם אם זה יקח לנו קצת זמן לחזור לבמה – אני מתכוון להשאיר פיות פעורים.
אם מדברים על פיות פעורים, הלהקה הטרייה ביותר שלי, Prey For Nothing כבר רצה בספרינט קדימה והקלטות אלבום בכורה באירופה, כן-כן, נראות קרובות מתמיד וכנראה יתממשו באחד אולפני המטאל היוקרתיים והנחשבים ביותר בסקנדינביה ובאירופה כולה, בחציה הראשון של 2007. מה שמוביל אותי לציפיות מעצמי מהסצינה בה אני שוכן, לראות כמה שיותר אלבומי בכורה (של להקות כגון Kna'an, Phantom Pain, Vipress ועוד) וכמה שיותר אלבומים נוספים (של להקות כמו Winterhorde, Whorecore, Betzefer, Distorted, Dissonant, Eternal Gray ועוד).
אני כולי תקווה שהופעות המטאל בשנה הקרובה בארצנו ידעו צורה טובה, ואין דרך טובה יותר לפתוח את השנה עם הופעה של Salem שלא ראיתי על הבמה מזה שנה וקצת, והופעת ההשקה של אלבומם של Seven Percent Mind Usage. אלבומם של Winterhorde גם יוצא ממש בימים אלה והוא נשמע כמו יצירת הבלאק מטאל מהמרהיבות שנשמעו בארצנו, ואל תוך השליש הראשון של 2007 אני מקווה שהמפלצת ש-Salem מבשלים, הלא היא Necessary Evil, תצא לאוויר העולם.
סיכום 2006: חלק 1 – הפולק והז'אנרים הקיצוניים…
סיכום 2006: חלק 2 – הז'אנרים הקלים והמהירים…
סיכום 2006: חלק 4 – האירועים, הידיעות והשירים…
סיכום 2006: חלק 5 – האמנים ולהקות השנה…