סיכום 2006: חלק 5 – האמנים ולהקות השנה

לאחר שעברנו על כל האלבומים בז'אנרים השונים, האירועים, השירים והידיעות המרעישות, צוות מגזין מטאליסט מכתיר את האומנים והלהקות שעשו לנו את השנה. בחלק ה-5 והאחרון של סיכום שנת 2006, בחרנו את האומנים שהכי השפיעו עלינו – אם זה בגלל פעילותם או עבודתם בתחום המטאל בשנה האחרונה – וכמו כן, בחרנו את הלהקות שלדעתנו הכי בלטו השנה, עם אלבומים חדשים, או אפילו עם תוכניות טלוויזיה – הבחירות בהחלט היו מפתיעות. גם פה כל חבר צוות יכל להשתתף בבחירה, ולשם שינוי לא יצא שאמן או להקה נבחרו ע"י יותר מכתב אחד, מה שמראה בהחלט על מגוון בטעם של הצוות. לסיום, נרצה להזכיר שהבחירות הינן אישיות ולא משקפות דעה כוללת – אז להלן החלק האחרון בסיכום 2006.

Angela Gossow – סולנית להקת Arch Enemy
אופיר מסר: מבחינתי, Angela Gossow לקחה את השנה. תמיד אהבתי אותה ואת חבריה מ-Arch Enemy, אבל זה לא היה עד שראיתי אותם בפסטיבל Wacken Open Air שממש הבנתי למה הבחורה מסוגלת, זה המשיך משם ל-DVD המעולה שהוציאו והגיע עד להופעה נוספת שראיתי לפני פחות מחודש בהולנד – הופעה שהגעתי אליה כמעט במיוחד בשביל לקבל עוד קצת מהאנרגיות שהסולנית הזאת משדרת. מעודי עוד לא ראיתי פרפורמרית שדואגת כל-כך לקהל המעריצים שלה – אם זה בזמן הופעה כשהיא עוברת על כל פינה של הבמה ומוודאת שכל אחד ידפוק את הראש ויהנה, או אפילו להישאר עוד קצת אחרי שהלהקה יורדת מהבמה ולחלק פרחים, לחייך וללחוץ ידיים, ועד אפילו להתכתב עם המעריצים – הבחורה הזאת מלאה באנרגיה והיא לא מפחדת לחלוק אותה עם כל העולם. נכון שהיא לא הגראווליסטית הכי טובה בתחום, אבל אי אפשר שלא להעריך אותה על כל מה שהיא עושה, כחלוצה בז'אנר הדת' מטאל, כאישה שתמיד מקדישה איזה שיר לאחיותיה, ובזה שהיא לא תסרב לענות על שום בקשה (מלבד הצעות הנישואים שהיא מקבלת) – היא מדהימה ואי אפשר להתווכח עם זה.

Attila Csihar – סולן להקת Mayhem (בין השאר)
טל זכאי: זהו לא סוד שאטילה הוא אחת הדמויות הפעילות במטאל של היום, והשנה הזאת הבחור הספיק לחבור ל-3 אלבומים מלאים (!) ומצוינים – והם Generator של Aborym האיטלקית, Eschaton של Anaal Nathrakh האנגלית ו-Armada של Keep Of Kalessin הנורווגית – וכן החל מחדש לעבוד עם Mayhem, שנמצאים בהליכי הקלטת אלבומם המלא השישי במספר, Orbo Ab Chao, שמתעתד לצאת באפריל 2007. בנוסף לכך, הוא אף הספיק להופיע כאן בארץ הקודש בסוף השנה שעברה בהופעת אורח עם Salem וכן השנה בסבב של 3 הופעות בהרכב נויז. על עבודתו האינטנסיבית והמסורה, אשמח לתת לו את קולי כאמן המטאל של השנה.

Finn Zierler – קלידן להקת Beyond Twilight
עדי כהן: אמנם For The Love Of Art And The Making מוכתר אצלי כאלבום השנה, אך בכל זאת רציתי לתת דגש לעבודתו של Finn Zierler הקלידן, וזה שהלחין את האלבום כולו. לא רק שההלחנה מיוחדת, ועל כך כבר דובר – השירים מתחברים גם לרעיונות קודמים מהאלבום עצמו ומאלבומים קודמים לו ויש בכך משהו ספרותי כמעט. נוסף על כך, ישנם גם שירים שמולחנים במהופך, ושירים שחוזרים על עצמם בוריאציות שונות, ליריקה וסיפור מתמשך, בקצרה – כל מיני אלמנטים שונים ומשונים שלא שמעתי באף מקום אחר.

Jem Godfrey – המוח מאחורי Frost
איתן גפני: אמן השנה, ללא ספק, הוא Jem Godfrey, מבחינתי – האיש שאחראי על Frost. הבנאדם פאקינג מפיק את אטומיק קיטן. אני רוצה להאמין שהוא גם ראה אותן ערומות. או בקרב כריות. ואז הלך והקליט את אלבום הבכורה של "פרוסט", Milliontown. חתיכת גאון.

Jon Nödtveidt – סולן להקת Dissection
אלי גרוסמן: התאבדותו של Jon Nödtveidt סולן / גיטריסט / מייסד להקת Dissection – אמנם, לפי דעתי זה לא היה אמור להפתיע אף אחד – הבן אדם היה מוזיקאי אדיר, אך לא ממש בקו השפיות, אולם ללא ספק, את החלל הגדול שהותיר מאחוריו המוח והיצירה שמאחורי Dissection יהיה קשה למלא. מתוך הוקרה אני בוחר בו גם כאמן השנה.

Matt Heafy – סולן \ גיטריסט להקת Trivium
אלון מיאסניקוב: הבחור כשרוני, אין מה לעשות. אמנם הלהקה ספגה בקבוקי שתן לאחרונה כשחיממה את Iron Maiden, אבל אני חושב שאנשים מפספסים את מה שהיא עושה. החבר'ה הצעירים האלה עושים כבוד למטאל של שנות השמונים, אם זה מטאליקה, Iron Maiden או אפילו Accept, והאלבום החדש שלהם הוא דוגמא ללהקה צעירה שעושה מטאל מלודי רטרו רוב הזמן. היפי עצמו הוא גיטריסט בחסד עליון, סולן מצוין, גם אם הוא מחקה את הטפילד בלי בושה באלבום. הוא גם ניגן ב-Roadrunner United שיצא שנה שעברה וכתב שם שירים בסגנון בלאק מטאל, והוא גם משמש כסולן בלהקה של המפיק שלהם, ג'יסון סוקוף – Capharnaum, שם הוא שר גראולים של דת' מטאל לכל דבר. בזכות כל אלו הוא מבחינתי אמן השנה.

Peter Dolving – סולן להקת The Haunted
יותם דפיילר: אני חושב שאת הקרדיט של אמן המטאל השנתי אני אתן השנה לפטר דולבינג, סולנה של The Haunted. בקצרה, לא קרו יותר מדי דברים שכדאי להתגאות בהם השנה, אבל זכות ראשונים הולכת למר דולבינג שבחר להנציח את מה שהתחיל כריב מטופש עם מאזיני הלהקה והפך למערכת כוללת של מלחמת כל בכל על גבי האינטרנט, בה מר דולבינג בחר להשמיץ את כל מי שפצה נגדו מילה – וכל מילה שלו בעמוד ה-MySpace האישי הפכה למילת קודש באתר "הרכילות" Blabbermouth. המעריצים של The Haunted עצמם כבר מאסו באישיות השוצפת, כועסת ורוגזת של האדון, ומר דולבינג נותר לבדו לצעוק זאב, זאב. הרי לכם הוכחה נהדרת שכמו שמגזין Time יכול לבחור "אותנו!" להיות אנשי השנה, אני בוחר את המעריצים הקטנים של The Haunted שהחליטו להוריד את דולבינג מהעץ עליו הוא יושב, חלק במבחר משפטים מטומטמים וחלק באמירות יותר חכמות, והוכיחו סופית את מותו של רעיון הרוק-סטאר. תודה מר דולבינג, הרסת לי את החיים.

Roy Khan – סולן להקת Kamelot
גיא נקש: Roy Khan הוא לדעתי אחד הסולנים החזקים ביותר והמיוחדים ביותר שיש בפאוור מטאל בפרט ובמטאל בכלל. לבחור הזה יש סגנון שירה יחודי, גוון קול יוצא צופן ועוצה על הבמה שקשה לתאם במילים, הוא לא רץ ומקפץ על הבמה כמו אקסל רוז, אין לו שיער ארוך כדי לעשות האד-באנג מטורף, הוא לבוש בבגדי מעצבים ולא ממש נראה כמו סולן להקת מטאל אבל 2 דקות בתוך ההופעה וכל הקהל פשוט עבד לרגליו. בחור כריזמטי, פרפורמר ממעלה ראשונה והוא הצליח השנה, בהמשך לאלבום המצוין The Black Halo שיצא ב-2005, להרים את הלהקה הזאת שכבר יכולה להחשב כוותיקה בתחומה ואחרי 10 שנות פעילות על פני השטח (ועוד כמה מתחת לפני אלבום הבכורה) לשיאים חדשים.

Sven De Clauwe – סולן הלהקות Whorecore ו-Aborted
מתן ג'ונאס: אני לא רוצה לגעת אפילו ביכולות הקוליות המדהימות של סוון, הענק הבלגי מ-Aborted. מספיק לראות מה הוא עשה ותרם למטאל הישראלי רק ב-2006 בשביל לראות שמגיע לו התואר הזה. זה התחיל עם הופעה שהתקיימה תחת איום החיזבאללה וביטול של שני חברי הלהקה ברגע האחרון. זה המשיך עם צירוף Distorted לסיבוב הופעות אירופאי לכבוד הוצאת האלבום החדש של Aborted והצטרפותו של סוון כקול שני בלהקת הגריינד-דת' המקומית Whorecore. אי אפשר שלא להוקיר מישהו שפעל כ"כ הרבה בשבילנו וההצדעה הסמלית הזו היא המינימום שאני יכול לעשות בכדי להודות לו.

All Shall Perish
אלי גרוסמן: מכיוון שכבר ציינתי אותם כאחד מאלבומי השנה לא אכביר במילים. ללא ספק הדבר הבא בעולם המטאל וכולי תקווה שהם לא יתפוגגו מהעולם לפתע, אלא ימשיכו עם המומנטום שצברו מהאלבום הנוכחי וימשיכו איתו קדימה.

Beyond Twilight
מתן ג'ונאס: שלושה סולנים שונים, שלושה אלבומים שונים, שלוש יצירות מופת. זה הרזומה המרשים למדי של Beyond Twilight שפרחה לה בשקט בשקט בדנמרק והפכה להיות אחת מהמובילות החדשות של ז'אנר הפרוגרסיב המודרני. אמנם האלבום החדש שלה לא לקח אצלי אף קטגוריות אבל הלהקה המשיכה בדרכה ולא אכזבה פעם נוספת, עם שחרור אלבום מעולה ללא ספק כמו For The Love of Art And The Making. כל הכבוד להם.

Dethklok
אופיר מסר: אני בספק אם הרבה אנשים שמעו על להקת הברוטאל דת' הזאת שמאגדת כמה מהמוזיקאים המוכשרים והמפגרים ביותר שהיקום ידע איי פעם. Dethklok למעשה היא לא להקה אמיתית, וחבריה הינם כוכבי סדרת הטלוויזיה המצוירת Metalocalypse שעשתה לעצמה שם גדול בקהילת המטאל האמריקאית, וחדרה גם ללא מעט מקומות באירופה – החל מהפרק הראשון עם ג'ינגל הקפה האלמותי ל-"Duncan Hills", דרך מותם של אינספור מעריצים אדוקים שחיכו לאלבום החדש של הלהקה, ועד לכל משבר אפשרי שלהקת מטאל יכולה לעבור – התמסחרות, פרוייקטים, גמילה, פסיכולוג קבוצתי ומה לא – הלהקה הזאת עברה את הכל ב-20 הפרקים שמרכיבים את העונה הראשונה של הסדרה.

לא סתם מוזיקאים כמו ג'ורג' "קורפסגריינדר" פישר (סולן Cannibal Corpse), מייקל אמוט (גיטריסט Arch Enemy) ו-Kind Diamond בכבודו ובעצמו תרמו קולות בכמה מהפרקים, לא סתם 2 שירים של הלהקה נכנסו למשחק הוידיאו המצליח Guitar Hero II, לא סתם Gene Hoglan (מ-Strapping Young Lad) עובד עם יוצרי הסדרה על אלבום אמיתי עם שירי הלהקה – זו לא תופעה חולפת – Dethklok עוד יכבשו את העולם ויראו לכולנו מה זה להיות "טרו" או "ברוטאל"… בין אם זה ללמוד ב-Carpathian Forest High, לשחק גולף ב-Marduk's Putt & Stuff, לקנות תרופות ב-Gorgoroth's Medical Supply, לעבוד ב-Dimmu Burger או לאכול במסעדה כמו Burzums… אני בטוח שכל אחד ימצא בלהקה הזאת משהו שהוא אוהב… ואם לא… You may now go die!

Eluveitie
עמר ברזילי: להקת השנה אצלי, למרות שאלבומה החדש לא נכלל באלבומי השנה, היא להקת Eluveitie, הרכב הטוען לשורשים הלווטיים (שבט קלטי עתיק), אשר מגיע מארץ הגבינות המחוררות והשוקולד – שוויצריה. ההרכב הזה מונה 8 חברים, אשר חלקם בכלל לא מנגן על כלי נגינה של רוק כבד אלא על כלי נגינה עממיים בלבד, כמו בודרן, חמת חלילים, וגיטרה אקוסטית (ומשהו עם שם מצחיק של הורדי-גורדי), אשר החליטו לנגן פולק מטאל קלטי מבוסס על דת' מטאל מלודי, סטייל Dark Tranquillity. זה לא שאף אחד לא ניסה את זה בעבר, היו מספיק להקות שניגנו שילובים כאלה ואחרים, אבל משהו ב-Eluveitie הבדיל אותם מהלהקות האחרות וזרק אותם קדימה מרחק אדיר, כשהוא משאיר הרכבים אחרים בשובל אבק.

השנה הם הוציאו את אלבומם המלא הראשון, "Spirit", שקצר שבחים אדירים כמעט בכל מקום אשר רק נחת. איך? קודם כל, הלהקה הצליחה למצוא את המאזן הנכון בין כמות המוזיקה המטאלית לבין שורשי מוזיקת הפולק, וזה משהו שלהקות לא תמיד מסוגלות להוציא מעצמן. השירים באלבום נשענים במידה רבה על השפעות של דת' מלודי שמגיע מכיוון שוודיה, מה שנותן לשירים נופח קליט יותר אך לרגע לא פחות כבד. הגורם המרכזי השלישי, לדעתי, הוא ההפקה המקצועית. אז למרות שבדרך-כלל אני לא נותן נופח גדול מדי להפקה, במקרה של "Spirit", עם הפקה פחות מתוקצבת או פחות מהוקצעת, התוצר הסופי היה נשמע שונה לגמרי ואני לא בטוח אם היה מצליח באותה מידה.

Enslaved
טל זכאי: את להקת השנה בחרתי מתוך הערכה לפריצת הדרך המשמעותית שאני חושבת שהלהקה הזו השיגה בתקופה האחרונה, ובשנה זו בפרט. מדובר ב-Enslaved הנורווגים, שהחלו את דרכם עוד בשנות ה-90' המוקדמות, ועברו תלאות דרך הררי החושך של הבלאק מטאל, הפיורדים הוויקינגיים, השבילים הפולקלוריסטיים, ולאחרונה הגיעו למעוזות הפרוגרסיב, שם אפילו הבלאקרים האימתניים ביותר לא העזו לדרוס רגלם. התוצאה של המסע הזה היינה מקורית, מעניינת, ואף מאתגרת. הסאונד עודנו מחוספס מעט, הגיטרות גם הן עדיין חורקות, והסולן אף הוא מצווח, אך הצורה של כתיבת המוזיקה גדושה אלמנטים פרוגרסיביים.

Enslaved, ש(כמעט)תמיד מצאו את נישתם דווקא באינדיבידואליזם, בין אם מדובר בקונספטים של המסורת הויקינגית שליוו אותם לאורך הקריירה, עם החזות שסיגלו לעצמם וכן הלאה, מצאו לנכון לקדם את הרעיונות שבמוזיקה. ובכן, אם חשבתם שלא תתקלו בלהקת בלאק נורווגית שמפליאה בסולואים ובריפים נשברים, במקצבים "גרוביים" ובעבודת תיפוף משכמה ומעלה, כדאי שתבדקו את עצמכם ותשכילו לשמוע את את מעבודותיהם האחרונות של Enslaved, בין אם זו Isa שפחות רלוונטית לשנה זו, ובין אם זהו אלבומם משנה זו, Ruun.

Lamb Of God
עדי כהן: לא רק בזכות האלבום החדש, השנה הזאת הייתה שנת ה-Lamb Of God שלי. דרך השיר "11th Hour" שכבר בשמיעה הראשונית שלו חוויתי אורגזמה מוזיקלית כמעט מיד, הלהקה הצליחה להתברג בחמישייה הפותחת שלי. למרות שהם לא ותיקים כל כך, הם מצליחים מצד אחד לעשות בז'אנר דברים שכמותם לא שמענו מאז להקות הענק של הת'ראש והדת' הטכני, ובאותה נשימה לשייף אותו למשהו שלמרות שהוא כבד, אינו מכביד. אם להקות אחרות לעיתים גורמות לי לעצור ולשאוף אוויר, החומר של Lamb of God עדיין נשאר ממכר ולא מתיש. הם פשוט עושים את זה, ועושים את זה טוב – לא רק שהם נותנים בראש, הם גם עושים מוזיקה. הריפים והטכניקה, המשחקים על הדיסוננטים המוזיקליים, היציבות בה הם יושבים יחד – כל הגורמים האלה התחברו למשהו שגרם לי לזקוף אוזניים בתענוג.

Mastodon
יותם דפיילר: לא לתת את תואר להקת השנה ל-Mastodon זה פשוט סוג של הפקרות. הלהקה הצליחה להמציא מחדש כל כך הרבה גלגלים שיש להם סוג של רכבת משלהם, והם דוהרים איתה לעבר הלא נודע. לומר ש-Mastodon הם המטאל החדש זה סוג של אנדרסטיימנט. Mastodon בכל הכוח מייצגים את תצורתו החדשה של הרוק, הזה ש-Led Zepplin התחילו, וכולם המשיכו. הם לא בדיוק להקת מטאל, הם משלבים גם מטאל, אבל הם פשוט חולשים כל תצורות הרוק מבלי להישמע יומרניים יותר מדי. הסאונד המיוחד שלהם, המזכיר מפלצת קדמונית הנותנת הצדקה לשמם – והתגבור המסיבי של חברת התקליטים הבלתי-תאומן Warner Brothers, שבדרך כלל עוסקת עם אמנים בגודל של מדונה, U2 ומטאליקה, פשוט הפכה את מסטודון, אם נרצה ואם לא – לדבר הבא למשך השנים הבאות. תכינו את עצמכם נפשית לאיפה שצועדת המפלצת.

OSI
איתן גפני: מכיוון ש-Frost היא לא בדיוק להקה, אני מציע את OSI. אמנם, לא מדובר בלהקה לכל דבר, אם כי בשני אנשים בלבד, אבל אלבום הפרוייקט השני של קווין מור וג'ים מת'וס, שנקרא Free, הוא אחת היציאות המוצלחות של השנה האחרונה. מכיוון שאין כמעט סיכוי בעולם שאי פעם נראה אותם בהופעה, נצטרך להסתפק באלבום המופת השני שלהם, ולקוות לשלישי.

Silentium
גיא נקש: בעיני Silentium היא הלהקה שהכי סקרנה אותי, משכה אותי וריגשה אותי השנה, גם אלבום מעולה וייחודי, גם סאונד ומוזיקה מעולה וכתיבה לא פחות מלוטשת, סולנית מיוחדת שלא נשמעת כמו רוב חברותיה לז'אנר. השילוב המעולה הזה של שירה גברית נקייה ולא גראולים, עם שירה נשית נקייה לא נשמע כל כך טוב מאז האלבומים הראשונים של Lacuna Coil. ללא ספק בזכות ולא בחסד הלהקה הזאת לוקחת את הכתר, השרביט והחותם השנה.

Slayer
אלון מיאסניקוב: למרות שהאלבום של Slayer לא נכנס אצלי לרשימה, האיחוד עם לומברדו, האלבום שבכל זאת היה הפתעה נעימה, חוץ מזה – מגיע להם, הם זקנים אבל עדיין מפחידים, הם לא מתפשרים עם המוזיקה שלהם, לא מנסים "לחזור לשורשים" ולעשות איזו זוועה כמו St. Anger, הם פשוט ממשיכים להיות מי שהם, Slayer וזה הכול.

Tool
איתי פרייז: Tool הביאו השנה את אחד האלבומים הכי טובים שלהם – הטקסטים של מיינארד קשים, מייסרים ובאותו זמן גם מעוררים סוג של הערצה כלפי האיש שכותב אותם ממקום של "להיות חלק מהבעיה" ולא להוציא את עצמו ממנה כי הוא כותב עליה. בכלל, הוא מתעסק הרבה עם התמכרויות באלבומים אחרים של טול רק שפה הכל יושב מושלם על המוזיקה והשירה הכואבת שלו. עוד נושא שבטוח לא קל היה לו לכתוב עליו היה שבזמן שהקליט את האלבום הוא גם טיפל באמו ששותקה למשך 27 שנים משבץ שקיבלה עד שנפטרה קרוב לכתיבת האלבום. גם המוזיקה באלבום של Tool הולכת לפי החזון של מיינארד, הכל במינונים הנכונים ויש מהכל אגרסיביות בועטת, פרוג חכם ועבודת גיטרה מובילה שלא באה לעשות פוזות אלה למלא כל מה שצריך וכמו שצריך. כל מה שנשאר לי לייחל זה שהאלבום הבא יגיע יותר מהר.

אופיר מסר
שנת 2006 הייתה מאד טובה מבחינה מוזיקלית… לאיפה שלא הסתכלתי, מצאתי מה לשמוע ומרבית הציפיות שלי התממשו על הצד הטוב ביותר. זה התחיל עם Deathstars שהנעימו לי את כל השנה, המשיך עם Lacuna Coil, Bal-Sagoth ו-Blind Guardian ששחררו אלבומים מעולים והסתיים בהפתעות מכיוונים שונים כמו למשל התאהבותי המחודשת ב-Arch Enemy והתחלת מערכת יחסים קטנה עם ז'אנר המטאלקור ולהקות כמו Caliban או Soilwork שגיליתי כטובות למדי. עוד הפתעתי לגלות את ההנאה שלי מלהקות כמו Soulfly או Kataklysm שעד מלפני שנה לא התעמקתי בהן כל-כך, וחוץ מזה, מצאתי את עצמי מקשיב להמון דברים חדשים או הזויים שלא חשבתי שאוהב איי פעם (כמו Unexpect!).

עוד מעט יעברו 4 שנים מאז הצטרפותי למגזין, והשנה הזאת הייתה מבחינתי הכי עמוסה, מלבד העבודה מאחורי הקלעים שהלוואי והייתם יודעים על רבע ממנה, סיקרתי עשרות אלבומים ואף יצא לי לדבר אישית עם כמה מהאומנים האהובים עלי כמו Whiplasher, סולן להקת Deathstars, או Jorn Lande האיש והקול. זה המשיך משם ל-Byron Roberts מ-Bal-Sagoth ולבסוף Hansi Kursh מלהקת Blind Guardian שגם פגשתי אישית בקיץ… תאמינו לי זה היה חלום. בכלל, השנה ביקרתי פעמיים בחו"ל, הייתי ב-3 פסטיבלים ופגשתי לא מעט חברי להקות שאני מעריך ומוקיר. גם הגעתי למסקנה שאני אוהב לחקור תרבויות מטאל ברחבי העולם, שזה משהו שאמשיך לדבוק בו גם בעתיד… בכל מדינה שאני אגיע אליה, תמיד אחפש אחר המקומות המתאימים לאנשים מהסוג שלי.

שנת 2007 כבר נפתחת לטובה עם כמה אלבומים מצוינים, כמו זה של Therion שנתפס עלי כמו עלוקה ומסרב לעזוב, שלא לדבר על האלבום החדש של Moonsorrow שכולל בתוכו 2 שירים בלבד ודורש המון זמן כדי להבין ולהתעמק בו עד הסוף. עם זאת, אני לא אשכח שהשנה במגזין פסחנו על כמה אלבומים מעניינים יותר או פחות (מסיבות שלא תלויות בנו), כמו האחרון של Rhapsody Of Fire, או Melechesh שרק יגיע החודש לארץ ואפילו Korpiklaani שלצערי עדיין מחכה לזה שחברי הלהקה יחזירו לנו תשובות לשאלות בנוגע אליו, אך מי יודע, אולי נגיע בשנה הבאה לסקר אותם ואחרים בסופו של דבר, לפחות בכמה חודשים הראשונים כשעוד אפשר להתייחס אל 2006 כ-"זמן האחרון". בכל אופן, אחרי שנה כזו מעניינית, אני מחכה בקוצר רוח לראות אילו הפתעות נגלה השנה, אם זה האלבום החדש של Turisas, ההופעה של Caliban וכמובן פסטיבל Wacken שמביא לי ליינאפ מדהים… מה שלא יבוא, אני מוכן, עם מגן ביד וגרזן מורם – 2007, הנה אני בא.

סיכום 2006: חלק 1 – הפולק והז'אנרים הקיצוניים…
סיכום 2006: חלק 2 – הז'אנרים הקלים והמהירים…
סיכום 2006: חלק 3 – מהקור ועד האלקטרוני…
סיכום 2006: חלק 4 – האירועים, הידיעות והשירים…