סיכום 2007 במגזין מטאליסט
מדי שנה כאן במגזין מטאליסט אנחנו מקפידים על סיכום שנתי שעולה פחות או יותר ישר עם סיום השנה האזרחית, אבל, מניסיונות עבר למדנו שבארץ לא תמיד מגיעים האלבומים בזמן, לכן נתנו לעצמנו עוד מרווח קצר של זמן בכדי להספיק ולשמוע את ההוצאות האחרונות של 2007, על מנת שנוכל לשפוט כראוי.
בין 13 חברי צוות המגזין יש לא מעט שוני בין הטעמים המוזיקליים, מה שיוצר אנסמבל מגוון המקיף סקירות בסגנונות רבים, החל בניו ועד לאולד. עם זאת, החלטנו השנה לנסות ולבדוק האם ואילו אלבומים ישברו את המחסומים ביניינו ויזכו לקולות של יותר מחבר צוות אחד.
לאחר שהוכנו הרשימות והחלטנו לבסוף מה הם האלבומים המרכזיים שעשו לנו את השנה, חילקנו אותם ע"פ מספר הקולות ל-3 קטגוריות – זהב, כסף וארד. בנוסף, כדי שלא לקפח ז'אנרים או אלבומים שלאוו דווקא לא היו מעולים, אלא פשוט לא היו לטעמו של אף אחד אחר, נתנו לכל אחד את האפשרות לציין את הבחירות האישיות שלו, ללא הבדלי סגנון או שאר חלוקות, כך שקיבלנו לא מעט המלצות לשנה שחלפה.
אז לפני שנתחיל, נרצה לאחל לכולם שנה אזרחית מעולה, כבדה ונותנת בראש, שנזכה לראות הופעות ולשמוע הוצאות מעולות והכי חשוב, שנשמור על גחלת המטאל חיה ובועטת. 2008, אנחנו מגיעים.
אלבומי הזהב: מקומות ראשונים
Megadeth – United Abominations
מאת: איתן גפני
אז נכון, בנוסף לאלבום המטאל הטוב של השנה קיבלנו הופעה מדהימה (אם כי קצרה) של האחד והיחיד, האיש שאוהב לשנוא את כולם, Dave Mustaine. זו לא חכמה, אתם אומרים, ובטח ההתרגשות מההופעה גם השפיעה על הבחירה. אתם יודעים מה? שטויות במיץ. מסטיין הרכיב (שוב) הרכב חדש לגמרי, והוכיח (שוב) מי המטאליסט מספר אחד בעולם, תוך שהוא משאיר את הטפילד, אולריך ושאריות הכבוד העצמי שלהם הרחק מאחור.
United Abominations הוא אלבום ת'ראש בוגר – ריפים מנסרים אבל לא כאלה שמגבים הפגזת דאבל בס מהגיהנום, טקסטים ארסיים אבל לא ילדותיים, ואנרגיה שלא נגמרת. קצת קשה לעכל את ההכרזה הבאה, אז תאזרו כוח להגיב בכעס – United Abominations הוא האלבום הטוב ביותר של Megadeth מאז Rust In Peace, ואם אותו אלבום מופת לא היה מוקלט מעולם, אז UA היה ה RIP של ההרכב.
דייב כועס, כרגיל, אבל הפעם יותר מתמיד. הוא כועס על המדינה שלו, על התקשורת, על הנשיא, ועל כל מה שזז, והוא לא חושש להביע דעתו, בצורה הכי בוטה שאפשר. בשיר הנושא דייב מאשים את האו"ם בזילות הגובלת בשידול לזנות. מה יותר בוטה מזה? מטאל, ובייחוד ת'ראש, הוא ז'אנר שאמור לבטא את האמת בפנים. מעבר לדרקונים, אהבות נכזבות וחצ'קונים ברגל, אתה אמור להגיד את מה שאתה חושב, גם כשזה לא הכי נחמד, כי יש לך גיבוי מלא של גיטרות רועשות ותופים רועמים. דייב מסטיין תמיד ידע לנצל את הבמה הזו בשביל להראות לעולם מאיפה משתינה הגיטרה, ובאלבום האחרון של Megadeth הוא מוכיח בפעם האלף, שאם יש מישהו שיודע לעשות את זה יותר טוב מכולם, זה הג'ינג'י העצבני ביותר בעולם.
Serj Tankian – Elect The Dead
מאת: ג'ינו אריאלי
כמו במקרה של Stone Sour, כשסולן של להקה אחת מוציא דיסק עם הרכב אחר (או אלבום סולו במקרה הזה), קשה שלא לשפוט את הדיסק מול הלהקה הקודמת ולנסות להשות בין השניים. אבל, האלבום הכל כך מצופה של סולן System Of A Down לא איכזב. Serj הוכיח באלבום הבכורה שלו שגם לבד הוא מצליח לייצר את הסחורה ופינק אותנו בשירי מחאה פוליטים עם מלודיות מדהימות, לצד שירים אישיים מרגשים מאוד. כשהדגש הוא על המון הרמוניות ווקליות.
אבל זה לא הכל, אחד הדברים המרשימים ביותר בדיסק הזה הוא יכולת השליטה של סרג' בכלים השונים והתפקוד שלו בתור מפיק וטכנאי, כשהוא מצליח לשלב גם תיכנותים ונגינה מדהימה על קלידים ופסנתר. בשירים החדשים, סרג', נטול מעצורים או תכתיבים מחברות תקליטים שיגידו לו מה לעשות (אחרי הכל הוא הוציא את הדיסק בלייבל שלו Serjical Strike). סרג' מרשה לעצמו להיות יותר תיאטרלי, קצת קומי וקצת טראגי, לשלב מהשפעות של פרנק זאפה ואפילו מלהקת Primus.
אי אפשר שלא להתייחס לקליפ המדהים של "Empty Walls", שהשאיר אותי פעור פה מול המסך, זה גם אולי השיר שהכי מזכיר את "System", אבל משהו במלודיה שלו חדשני יותר והולך למקומות ש-System לא ביקרו בהם. ובאמת למרות שהדיסק הזה מזכיר את S.O.A.D. לפרקים היופי בו הוא השונות והצבע החדש שהוא מביא למוזיקה, כזה שלא כולל את Daron הגיטריסט. לא ברור בדיוק לאן תיקח המוזה את סרג' בדיסק הבא שלו, אבל מה שבוטח הוא, שהבחור יודע להשתלט על ההפקה ולצאת מנצח.
Dark Tranquillity – Fiction
מאת: אלי גרוסמן
Dark Tranquillity ממשיכים להיות אמיתיים לעצמם ולקהל שלהם. להבדיל מ-In Flames, Soilwork ואחרים, אשר הובילו את ז'אנר הדת' מטאל המלודי מתוצרת סקנדינבית, וכיום הם כילדים אובדים ללא שורשים ועבר, Dark Tranquility מחוברים היטב לאדמה, זוכרים מה הם ידעו ויודעים לעשות הכי טוב, ועושים זאת הכי טוב בעולם. Fiction ממשיך את תקופת הדת' המלודי היפה של אמצע שנות התשעים, כשבעולם עוד יצרו יצירות מופת כמו The Jester Race, Whoracle, The Gallery ואחרים.
אמנם, אפשר לשמוע באלבום אלמנטים אלקטרוניים שלא היו ממש אופייניים לאותה תקופה, אך גם אותה חדשנות טבולה ומשתלבת (ולעיתים אף נבלעת) היטב ביסודות המוזיקליים של הלהקה. הגראולים ההיסטריים של Mikael Stanne שמשעשעים כל פעם מחדש, השבירות הבלתי פוסקות והסגנון הכל כך אופייני של Dark Tranquillity מעלים את הלהקה בעוד כמה דרגות ומותירים אותם, די בודדים אי שם בפסגת המטאל המלודי.
אלבומי הכסף: מקומות שניים
Devin Townsend – Ziltoid The Omniscient
מאת: מתן ג'ונאס
כל מי שהזיל דמעה כשהגאון המטורף של עולם המטאל, מר דווין טאונסנד הקנדי, הודיע על הפסקת פעילותה של שתי להקותיו, Strapping Young Lad ו-The Devin Townsend Band, יכול בהחלט להרגע ולהמשיך לחייך. דווין לא זנח את המוזיקה ואת המטאל והוציא השנה אלבום מצויין ויחיד במינו – תרתי משמע! שילוב הזוי בין הכיוון שלקחו להקותיו באלבומיהן האחרונים (The New Black ו-Synchestra) בתוספת סאונד ייחודי וסיפור קונספט שאלוהים יודע על אילו חומרים דווין היה כשהגה אותו… והתוצאה הסופית משובחת, כמו כל הוצאותיו של האמן המיוחד הזה.
Paradise Lost – In Requiem
מאת: אלון מיאסניקוב
כשראיינתי את גרג מקינטוש, הגיטריסט והכותב העיקרי של להקת הדום הבריטית Paradise Lost, הוא התעקש שהכיוון שאליו פנתה הלהקה לאחר שחתמה בחברת התקליטים הענקית EMI היה צעד הפוך ממיסחור. אבל איך שלא הפכתי את זה, העובדה שהלהקה הפכה לסוג של Depeche Mode, שכחה מהגיטרות וכל שמץ של אגרסיה בשירה נעלם – לא נראתה לי כצעד בועט ומרדני במיוחד. אז מאז הלהקה הוציאה שני אלבומים שסומנו כחזרה לסגנון המקורי שלה, אבל רק עכשיו, ב-2007, הלהקה עושה את מה שהיה חסר לי כבר שנים, אלבום מטאל איכותי ואמיתי. מה הם עשו טוב? הם החזירו את הכבדות, הם החזירו גם את הצד המטאלי וגם את הדום והגות' הקלאסי שלהם, הם עושים לפחות חלק מהדברים שעשו את Gothic שלהם לאחד מאלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים.
מה עוד? ניק הולמס חזר לעשות גראול, לא בדיוק – אבל מספיק קרוב בשבילי, הוא כבר לא נשמע כמו זמר פופ בינוני אלא כמו זמר מטאל גדול. מעבר לכל זה הלהקה בעצם מוכיחה פה שוב שבמטאל, שלא כמו בהרבה ז'אנרים אחרים – חזרה לשורשים היא לרוב דבר טוב, כל אותן להקות ש"מתנסות" בכל מיני ז'אנרים שלא טבעיים להן בדרך כלל מאבדות את מה שעשו טוב לפני זה, מעט מאד להקות מצליחות להמציא את עצמן מחדש באותם ז'אנרים חדשים שהן בוחרות לעצמן, ולדעתי Paradise Lost היא דוגמה לכך. למזל קהל האוהבים של הלהקה שזכר חסדי נעוריה, באלבום הזה הם הוכיחו שהם יכולים לחזור לתהילת העבר, והביקור במחוזות רחוקים לא הוציא ממנה את הכשרון המטאלי הטהור שתמיד עמד בבסיסה. אם רק כל להקות העבר היו חוזרות לשורשים שלהן טוב כל כך כמו באלבום הזה.
Machine Head – The Blackening
מאת: יותם Defiler
מבחינתי זהו אלבום השנה לכל דבר. הוא הצליח לקחת ז'אנר גווע וחבוט כמו "ניו-סקול ת'ראש" ולהפיך בו רוח חיים שלא נראתה בו מאז… ובכן, Pantera. לא בחינם האלבום הזה הוא ה-Master Of Puppets של העשור הזה, לטוב ולרע. הוא ארוך ומייגע לחסרי הסבלנות, אבל כל מי שיעז להתנתק מהספק הרודף אותו ללא הפסק, ויצלול עמוק-עמוק אל תוך ה-Blackening, יגלה לא רק שהשתקפותם של Machine Head בעיני הדור החדש מעוררת אותות מוכרים מלפני 20 ומשהו שנים, אלא שגם השירים כולם בנויים בטעם טוב – מה שקורה מעט מאד כאשר מדובר בסופו של דבר בז'אנר שמושתת על ריפים שעוצרים באמצע ומקצבי גרוב.
האלבום הזה מחזיר יותר מרק עטרה ליושנה, הוא נותן ל-Machine head יכולות ביטוי כמוזיקאים (ועינאל דינאק איזה סולואים יש שם!) כמו שמוזיקאים התבטאו בתור הזהב של המטאל, והוא גם מצליח עם מינימום יומרה לפגוע מבחינת הטקסט בנושאים הכאובים. אם לא נסמן את "Halo" ואת "Aesthetics Of Hate" בתור היורשים הגרוביים של "Welcome Home…" ושל "The Thing That Should Not Be", אז חטאנו בגדול למטרה.
אלבומי הארד: חשובים לא פחות
Amorphis – Silent Waters
מאת: אלי גרוסמן
אם Eclipse, אלבומה הקודם של Amorphis, היווה את חזרתה למוטב של הלהקה לאחר שלושה אלבומים בינוניים יחסית, Silent Water המשיך את המומנטום ואף גרם לי לפלאשבקים קצרים לימי Tales Of The Thousand Lakes ו-Elegy היפים והטובים. כמו אותם אלבומים נשגבים, שהתבססו על מתוך ה-Kanteletar וה-Kalevala (מקבצים של פואמות ובלאדות פיניות עתיקות שעברו בעל פה מדור לדור), גם כאן התבססה הלהקה על ה-Kalevala ויצרה מוסיקה מדהימה שמאפיינת יותר את אלבומיה המוקדמים של הלהקה, המשתלבת בפואמות ובבלדות כאילו נכתבו במיוחד עבורם.
Tomi Joutsen, שהחל את דרכו כסולן הלהקה מאלבומה הקודם, מתגלה שוב כסולן נהדר, גרואלים עוצמתיים ובלתי מתפשרים משולבים בקול נקי, המזכיר במעט את קולו של Vincent Cavanagh, סולנה של Anathema. צלילי הפסנתר וההאמונד מבית היוצר של Santeri Kallio, קובעים את הטון כמעט לאורך כל האלבום ומעניקים לו מרקם של אלבום רוק קלאסי משנות ה-70, על אף היותו כמעט כולו אלבום מטאל פולק לכל דבר ועניין. נעים כל כך לראות ולשמוע להקה שהבינה שחזרה למקורות וליסודותיה הראשוניים, הם אלו שמעניקים לה משמעות אמיתית בתוך עולם המטאל. הלוואי וימשיכו כך גם באלבומים הבאים.
Arch Enemy – Rise Of The Tyrant
מאת: אופיר מסר
כשלהקה חוזרת למקורות זה לא תמיד מעשה חכם, אבל במקרה של חבורת השבדים והסולנית הגרמנייה, החזרה יצרה את אחד מאלבומי הדת' המלודי הטובים של השנה האחרונה, אם לא יותר. Rise Of The Tyrant מצד אחד נטול אפקטים מיותרים, הן בשירה והן במוזיקה ,הסאונד שלו כל-כך Raw שאפשר לחשוב שמדובר באלבום שיצא לפני עשור, אך מצד שני, זו היא החדשנות והיופי במוזיקה שיוצרים Arch Enemy.
חזרתו של Christopher Amott לאחר היעדרות של שנתיים (שלא כללה הקלטת אלבום חדש בלעדיו) נתנה פוש לו ולאחיו Michael Amott לתת במלוא הכוח, אם זה בהרמוניות נהדרות, קטעי סולו שווים או נגינה מדויקת להפליא אשר ביחד עם שאר חברי הלהקה, Daniel Erlandson התותח על התופים ו-Sharlee D'Angelo על הבאס, נראה כי אין מי שיעצור בעדם. על כל זה תוסיפו את המילים, הכוחניות והאנרגיה האינסופית של גברת Angela Gossow ותקבלו פצצה של ממש. Rise Of The Tyrant הוא אלבום חזק והמנוני המשלב היטב בין מה שאהבנו ב-Wages Of Sin לחומרים המוקדמים יותר של הלהקה ונותן לך הרגשה כאילו אתה יוצא לקרב נגד העולם… יאללה מכות.
Cage – Hell Destroyer
מאת: גולן שי
ללא רגע דל, כשאגרוף הפלדה מונף גבוה בשמים, Hell Destroyer לא נותן סיבה אחת טובה להפסיק לעשות האדבנג או לשיר את המנוני המטאל שבו. לאחר ההצלחה המרובה של אלבומם הקודם Darker Than Black היה נראה כי ללהקת Cage יהיה קשה להתעלות או אפילו להשתוות אליו. אך מסתבר כי כל אותם הספקנים אוכלים לעצמם את הכובע למשמע עוצמתו וכוחו של האלבום. Cage המשיכו את הקו האפי שאותו ביססו באלבום הקודם, עם קונספט הלקוח מסיפורי הברית החדשה. למרות שכל השירים הם כפרטים קטנים המשלימים את היצירה הגדולה, כל שיר נותן בראש בפני עצמו בצורה הכי טובה.
האלבום בנוי בצורה דינאמית מיוחדת עם גיטרות כבדות אך בעלות מגוון מהירויות וריפים משמידים ואגרסיות שצצות משום מקום. אלה חוברות לזעם מיתרי קולו של Sean Peck שפורץ עם יכולותיו הווקאליות הישר מבטן האדמה, אשר עולות מעלה כצווחות זעם עד למלאכי השמים, וכל זה מוגש במעטפת נפץ של פצצת אנרגיה צהובה (גוון הצבע השולט על העטיפה). זה עוד אחד מהאלבומים המומלצים של 2007 שימשיכו ללוות אותי גם ב-2008 ואילך.
Candlemass – King Of The Grey Islands
מאת: איתי פרייז
האלבום הזה הוא ללא ספק אלבום הדום של השנה וזה לאו דווקא מובן מאליו. זה ש-Candlemass נמצאים שוב בצמרת הדום העולמי, אחרי שהחליפו את הסולן שייצג אותם באופן טוטאלי כל כך הרבה שנים (משייה מרקולין האגדי, הפברוטי עב-הבשר של הדום), ברוב לאו האמריקאי מ-Solitude Aeturnus (שהתגלה ללא ספק כתחליף אידיאלי למשיח אבינו) הוא לא ענין של מה בכך. אותו לאו עשה עבודה מעולה באלבום הזה, כמוהו גם ליף אדלינג הכותב והבסיסט של הלהקה שממשיך לייצר טקסטים אפלים וקשים עם עומק רב, אשר מצופים היטב בשלל סולואים של לארס יוהנסן, גיטריסט מבריק שלא מפסיק לתת תזכורות למה הוא אחד הגיטריסטים הכי טובים של עולם המטאל. כל זה מחבר יחדיו לאלבום דום מלודי מושלם, דומה מהרבה בחינות לחומר הקלאסי של הלהקה אך עם זאת חדשני יחסית עבורה. Candlemass באלבום הזה מחזירים עטרה ליושנה כמלכי עולם הדום.
Desaster – 666 : Satan's Soldiers Syndicate
מאת: טל זכאי
ב-Attitude ישיר, חצוף ובלתי מתפשר תבעו השנה Desaster הגרמנים הרבה מאוד כבוד עם הוצאת אלבומם האחרון, Satan's Soldiers Syndicate, המהווה שילוב אכזרי בין בלאק מטאל שחור משחור לבין ת'ראש מטאל רצחני כפי שרק הגרמנים יכולים לעשות. למרות ההחלפה המאכזבת של סולן הלהקה הקודם Okkulto ב-Sataniac הנוכחי, ושינוי הסגנון המתרחק אט אט מהבלאק מטאל (שיכול להתפרש כשלעצמו כמאכזב או דווקא כמשמח) הצליחו Desaster לייצר את אחד האלבומים החזקים והאלימים לשנה החולפת. Satan's Soldiers Syndicate מתפאר בזעמו המתפרץ וחסר המעצורים, בלגלוגו על כל מה שקדוש לדת ובאווירתו הברוטאלית הטהורה. אז עם עוד לא התמכרתם ללדפוק את הראש לצליליי האלבום, בהחלט הגיע הזמן שתתחילו, וכמו שהיטיבו Desaster לצווח ברשעות בתחילת האלבום "Come on you bastards!!!"…
Dethklok – The Dethalbum
מאת: אופיר מסר
אמנם לא הגיע סיקור רישמי למגזין בנוגע לאלבום הזה (ולא רק מהסיבה שאני מנסה להשיג את הגרסה המיוחדת של האלבום), אך אני, לא יכלתי להתאפק והאזנתי לאלבום שציפיתי לו מאז… קיץ 2006, כשסדרת האנימציה Metalocalypse עלתה לראשונה לצפייה ברחבי האינטרנט. מהפרק הראשון התמכרתי ולמרות שלקח לי כמה פרקים (שאורכם הוא 10 דקות) להבין על מה לעזאזל חבורה של 5 דמויות מצוירות (שדומות במפליא לסטריאוטיפים ממיטב להקות המטאל הקיימות) מזבלות את השכל… אהבתי כל רגע.
ספטמבר 2007, שנה וקצת מאז שהחלה דרכה, להקת הדת' מטאל הפיקטיבית הידועה בשם Dethklok מוציאה את אלבום הבכורה הרשמי שלה, בו משתתף לא אחר מאשר Gene Hoglan, מתופף העל. קשה היה להאמין אבל האלבום, עם כל אותם הלהיטים מהסדרה "Birthday Dethday", "Awaken" ו-"Murmaider", נסק למכירות לא נורמאליות ואף הביא את יוצרי התוכנית לצאת לסיבוב הופעות אמיתי. תקראו לזה תופעה, או סתם חרא, אך אם לא שמעתם על החבורה הזו עדיין, לא ידעתם מטאל אמיתי מה הוא – ברוטאלי, מלא בדם, שנאה והומור שחור משחור. וכדברי Nathan Explosion הסולן: You may now go die!
Dream Theater – Systematic Chaos
מאת: עדי כהן
אחרי Octavarium כבר התחלתי להספיד את Dream Theater. לא פלא שאחרי אלבום שבעיני זעק מיינסטרים והצליח לשעמם אותי, כבר לא היו לי ציפיות רבות מ Systematic Chaos. מסתבר שטעיתי: האלבום חוזר למקורות של הלהקה יחד עם השפעות מפתיעות כמו Metallica ו-Muse. הוא מפתיע וכאוטי, והתכנים שונים משיר לשיר. אותם Dream Theater המוכרים והאהובים, לא מפסיקים להפתיע. קשה יותר לאכול את האלבום הזה, הוא מורכב ודינאמי עד כדי כאב ראש לפעמים – אבל הוא בהחלט הצליח להזיז בי משהו שלא חשבתי ש Dream Theater מסוגלים להזיז בי.
נדמה ש-Dream Theater ריכזו את כל שנות הקריירה שלהם באלבום הזה: אמנם הוא לא יהיה Scenes From A Memory או Images And Words הבא, אבל הוא שילוב של כל מה שהלהקה עשתה עד כה: השירה של לאברי מזכירה את העוצמות של Awake, יש קריצה ל-Train Of Thought בשיר המשך לסאגת פורטנוי, ובכלל – השם Systematic Chaos יותר ממתאים כאן. מהבחינה המוזיקלית אין על מה להתלונן כמובן, אבל מעבר לכך – בשמיעה הראשונה אני יכולה להשבע שמשהו באלבום הזה גרם לי לצמרמורת, בעיקר בזכות השיר "The Ministry Of Lost Souls" המאופיין בליין מלודי סוחט דמעות. אמנם המאבק על הכתר היה קשה, אך Systematic Chaos הוא בהחלט מועמד בולט לאלבום הפרוג של השנה.
Epica – The Divine Conspiracy
מאת: גיא נקש
את הגביע ואת האליפות לוקחים מבחינתי Epica שללא ספק הצליחו להתעלות על עצמם ולתת לנו את מתנת הפרידה הטובה ביותר מ-2007. באלבום מלוטש שלא יורד ולו במילימטר מגובה הציפיות אליו, הם מצליחים לבעוט יפה יפה בכל מי שאפילו העז לחשוב שהמטאל הסימפוני מתחיל לחזור על עצמו ולהשחק – כבר בגילו הכל כך צעיר. "מארק חזר לעצמו" הוא ללא ספק המשפט הכי נכון לתאר את יישור הקו שנעשה ב-The Devine Conspiracy בהשוואה ל-Consign To Oblivion, האלבום הקודם. עם מתופף חדש ומוצלח לא פחות מקודמו, הרבה כוח במוזיקה, שירתה המלאכית של סימון שרק משתפרת מתו לתו, מסלסול לסלסול, ועם כיוון מוזיקאלי שבמקום להתרכך דווקא הולך לכיוון אגרסיבי יותר, Epica הם ללא ספק כאן לעוד הרבה זמן, וטוב שכך.
Iced Earth – Framing Armageddon (Something Wicked, Part 1)
מאת: גולן שי
זהו אלבומם השמיני במספר של להקת העל Iced Earth שלוקח אותנו בזמן, לימים הטובים של האלבום Something Wicked This Way Comes ומעבר. וכרים את טרילוגיית השירים הקסומה מהאלבום? עכשיו Iced Earth העיזו לפתח אותה לעלילת פנטזיה טרגית בעלת שני חלקים. בנוסף, האלבום העלה על נס את כישרון הכתיבה וההלחנה של Jon Scheffer, והוכיח כי בתור סולן Tim Owens הוא לא סתם Rob Halford Wannabe אלא רוק סטאר בפני עצמו עם עוצמות ווקאליות עילאיות. מבחינתי מדובר באחד מאלבומי ההבי מטאל החזקים של השנה.
שירים כמו "Ten Thousand Strong" ו-"Framing Armageddon" לא ישאירו אתכם ישובים במקום, וגם -"The Clouding", ו-"A Charge To Keep", למרות המלנכוליה שהם משדרים, הם בעלי עוצמה מצמררת, שאי אפשר להתעלם ממנה. זהו אחד האלבומים שעשו לי את שנת 2007 ואני לא יכול לחכות כבר לאלבום ההמשך, שכבר ידוע שישיר בו לא אחר מאשר Mat Barlow האיש והאגדה.
Porcupine Tree – Fear Of A Blank Planet
מאת: איתן גפני
האלבום האחרון של Steven Wilson וחבריו לא היה מושלם כמו אלבומים קודמים של ההרכב, אבל הוא בהחלט היה עליית מדרגה ותיקון רושם מוטעה מהאלבום הקודם שלהם, Deadwing. בעוד האלבום הקודם היה רווי בשירים שנשמעו כאילו נכתבו בזמן הפסקה בחזרות של Blackfield, האלבום הזה כמעט מושלם. Porcupine Tree עשו את קפיצת המדרגה באלבום הזה. הם כבר לא הרכב של איש אחד, אלא להקה מגובשת שנשמעת ככה. פרט לווילסון (שהוא כידוע, עילוי מוזיקלי) יש בהרכב את Gavin Harrison, אחד המתופפים הטובים בעולם, שמרים את הלהקה לגבהים חדשים מבחינת הלחנה וביצועים.
מעבר לגיבוש הסאונד והזהות המוזיקלית שלהם כהרכב, Porcupine Tree מוכיחים באלבום הזה שהם אולי מעוררים מחלוקות בנוגע ל-"האם הם מטאל", אבל בשורה התחתונה, זה לא ממש משנה. לי אישית, זה גם לא ממש אכפת. Porcupine Tree סיפקו את אחד האלבומים הטובים של השנה האחרונה, ורכשו מחדש את האמון של קהל מעריציהם, מטאליסטים וסתם אנשים שאוהבים מוזיקה טובה, כאחד.
Shining – V: Halmstad
מאת: טל זכאי
בשנים האחרונות Shining הפכה לאחת הלהקות המובילות בז'אנר ה-Depressive Black Metal ועם הוצאות יוצאות מן הכלל כמו II: Livets Ändhållplats ובמיוחד IV: The Eerie Cold שלטו עליו ביד רמה. כתוצאה מכך הציפיות מהאלבום האחרון, V: Halmstad, היו גבוהות. האלבום עצמו ממשיך את אותו קו של The Eerie Cold. הוא תופס קצת מרחק מהבלאק מטאל ומשלב בתוכו אלמנטים מגוונים מכל מיני סגנונות שונים המגובים גם בתפקידי פסנתר וכינור. התוצאה, כרגיל, היא של מוזיקה מייאשת, אובדנית ומלנכולית שיודעת בדיוק איפה לגעת לך באוזן כדי שתוכל להתחבר לרגשותיהם של Shining, באם מדובר בקולותיו המעונים של Kvarforth, בסאמפלים המחרידים, בריפי בלאק מטאל קורעי בשר או בסולואים מלאי רגש. בהחלט אחד האלבומים האפלים והמרתקים של השנה.
Skindred – Roots Rock Riot
ג'ינו אריאלי: להקת הדאנסהול – מטאל חזרה עם אלבום שני הרבה יותר מגובש, בוגר, כבד ורקיד מהראשון שלה. ללא ספק חבורת הבריטים המטורפת הזאת הולכת להגיע רחוק, עם סגנון מוזיקה כל כך ייחודי שאי אפשר להשאר אליו אדישים. שירים כמו "Destroy The Dancefloor" ו-"Ratrace" הופכים את הדיסק הזה לחובה ביחד עם הקול המדהים של Benji Webb, שקוטף מבחינתי את התואר זמר השנה.
אלי גרוסמן: את האמת, אחרי Babylon, אלבומם הקודם של Skindred, שנחרש אצלי תקופה ארוכה מאוד במערכת (למעשה עד היום), ציפיתי לאלבום הזה בקוצר רוח ולא התבדתי. אלבום מדהים ועוצמתי. מי חשב שרגאי, או ליתר דיוק – דאנסהול, ומטאל יכולים להשתלב בצורה כל כך מושלמת.
Symphony X – Paradise Lost
מאת: עדי כהן
Symphony X עשו צעד חכם: הם לקחו את אותו פרוג-מטאל נהדר שהם רגילים לעשות והוסיפו לו ביצים. התוצאה? אלבום כבד מהרגיל המאופיין בשירה אגרסיבית, ריפים מנסרים וליריקה אפלה, אך עדיין שומר על האיכות הרגילה של Symphony X. ראסל אלן נותן את הביצוע הטוב ביותר שלו, לדעת רבים, והנגנים לעיתים זונחים את הפרוגרסיב לטובת "לתת בראש". נדמה שהאלבום הזה בוער, והתכנים רק מוסיפים שמן למדורה, אך בכל פרץ האש הזה עדיין ניתן לזהות שמץ מהחומרים הקודמים. קחו את השירים הכבדים יותר של Symphony X, אחדו אותם לאלבום אחד – וזה מה שתקבלו.
גם מאזינים שלא אהבו את הלהקה עד היום התלהבו מ-Paradise Lost והלהקה הצליחה לכבוש לעצמה עוד מעוז בדרך אל התהילה. אחרי כמה שנים טובות של שקט, הלהקה השילה מעליה במקצת מהקישוטים התיאטרליים והמלודיים הרגילים שלה במטרה להגיע ל"תכל'ס". אני עדיין מצדדת באלבומי המופת הקודמים שלה, אבל אין ספק ש-Symphony X הצליחה להתברג חזק ברשימות המטאל השנה ולסחוף לא רק את המעריצים הותיקים אלא גם חובבי ז'אנרים אחרים, ועל כך יש להוריד בפניה את הכובע.
W.A.S.P. – Dominator
מאת: אלון מיאסניקוב
כשכתבתי את הביקורת על האלבום הזה, החדש של להקת המטאל האמריקאית הוותיקה – עסקתי בבסיס הביקורת בהשוואה של האלבום הזה לאלבום החדש של ענקית מטאל אחרת, Manowar. המסקנה שלי הייתה ש-W.A.S.P. עשו משהו נכון מאד באלבום הזה, לעומת Manowar, שממשיכה כבר כמה שנים ללכת בכיוון שלא נראה חכם במיוחד. הייתה לא מעט מחאה, אבל אני עומד מאחרי דברי אז. W.A.S.P. עשו הרבה במהלך עשרות השנים בהן הם קיימים, והסולן, הגיטריסט והכותב בלאקי לאולס בהחלט היה נועז מספיק להתנסות במספר כיוונים עם המוזיקה של הלהקה, אבל הדבר הנכון ביותר שהוא יכול היה לעשות זה מה שהוא עשה כאן – הבי מטאל בסיסי, ישר, מלודי וכבד.
מה יש באלבום הזה? פשוט שיר אחר שיר של מטאל אמריקאי מלא אנרגיה שעובד במקום שבו הז'אנר הזה אמור לעבוד. העובדה שהאלבום מגובה באחד משירי המטאל הגדולים של השנים האחרונות – הבלדה האפית, "Heaven Hung In Black", היא רק הדובדבן בעוגה ששוחה בקצפת גם ככה. אז הם פעלו על סף הגלאם בשנות השמונים, אז הוציאו כמה אלבומים בינוניים יחסית בשנים האחרונות, כל זה לא משנה כששופטים את האלבום הזה כמה שהוא – אלבום מטאל טהור, כמו שמעט מידי להקות ממשיכות לעשות.
Watain – Sworn To The Dark
מאת: עמר ברזילי
לאלבומם האחרון של Watain השוודים (שיחד איתו התחדשו בחוזה עם Season Of Mist), קדמו לא פחות מארבע שנים של שקט מופתי, מאז Casus Luciferi מ-2003, שהיה לא פחות מאבן דרך בדרכה של הלהקה להוצאת 2007. החל מהשיר הפותח "Legions Of The Black Light" ועם פנינים כמו "Storm Of The Antichrist", "The Light That Burns The Sun", שיר הנושא, או בעצם עם כל השירים והקטעים האינסטרומנטליים שכאן, האלבום מצליח להצטייר על השביל הכהה הישר למחוזות העולם שלמטה. המילה הפשוטה ביותר לתאר את Sworn To The Dark היא "מעולה", בלי יותר מדי קשקושים. Watain התעלו על עצמם ואף על אלבומם הראשון שהרבה החשיבו כהוצאה הטובה ביותר של הלהקה. Sworn To The Dark הקפיץ את הלהקה מספר מדרגות מכובד בעולם הבלאק מטאל ובהחלט עשה אותו לאחד מאלבומי הבלאק הטובים ביותר שיצאו במהלך שנת 2007.
בחירות הצוות: טל זכאי
אלבומי השנה:
Watain – Sworn To The Dark
Shining – V: Halmstad
Wolves In The Throne Room – Two Hunters
Profanatica – Profanatitas De Domonatia
Desaster – 666: Satan's Soldiers Syndicate
Krohm – The Haunting Presence
Inquisition – Nefarious Dismal Orations
Arkhon Infaustus – Orthodoxyn
Primordial – To The Nameless Dead
Morrigan – The Damned
וקצת בהרחבה:
Profanatica – Profanatitas De Domonatia : המחללים בשחור חוזרים עם האלבום המלא הראשון שלהם שיצא לא פחות מ-17 שנה אחרי הקמת הלהקה. האלבום נוטף אווירה של בלאק מטאל בצורתו הטהורה, ווקאלס דמוניים וצרודים, ריפים כסאחיסטיים ותיפוף אלים. עם זאת, יחד עם שמירתו של האלבום על מסורות הז'אנר, הוא עדיין מצליח להשמע שונה מקודמיו, ובכך גדולתו.
Wolves In The Throne Room – Two Hunters : האלבום הזה מהווה את אחת ההוצאות הטובות ביותר שיצאו מהבלאק מטאל האמריקאי השנה, ולוקח את הז'אנר למחוזות חדשים ואוונגרדיים עם צדדים פרוגרסיביים שלו יחד עם השפעות פולקלוריסטיות והפקה משובחת. Wolves In The Throne Room על אף היותם להקה חדשה יחסית, מצליחים להדהד בעולם הבלאק מטאל מסביב לעולם. בהחלט אלבום הראוי לציון ולשמיעה מעמיקה.
אכזבת השנה:
Mayhem – Ordo Ad Chao : האלבום הזה הוא הנבחר השנתי שלי לתואר אכזבת השנה, ללא שום היסוס והסתייגות. אני לא יודעת עד כמה מפתיע זה היה בשבילי, שכן את עבודתם Mayhem, שהיא אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים, לא אהבתי החל מ-Wolf's Lair Abyss (כן, כולל) ואילך. ולמרות זאת, היה בי שמץ של תקווה שעם חזרתו של Attila לעמדת המיקרופון שחסר אליה כל כך, יחזור אל Mayhem פן כלשהו מהעבר שאהבתי, אולי אטמוספירי ומעניין, או לחילופין ייצור משהו חדש ומעניין לא פחות.
למרות שהאלבום זכה לתשבוחות נלהבות, בעיניי אין תפל ממנו, שום קטע שבו לא משך את תשומת ליבי, והוא פשוט נותן הרגשה של כתיבה בנאלית וחסרת השראה. שלא נדבר על הסאונד, שנעשה בצורה כה מאולצת שמנסה להשמע רע בצורה לא טבעית בעליל, וכתוצאה מכך האווירה באלבום אף היא לוקה קשות בחסר. בקיצור, לגמרי אובר-רייטד שלא בצדק, לדעתי.
כמה מילים לסיום:
2007 הייתה שנה כל כך טובה לטעמי, באמת, ממש התחבטתי על אילו אלבומים להכניס לרשימת הטופ-10 שלי, כיוון שהיו כל כך הרבה שאהבתי. מהלהקות שלא יצא לי לציין ארצה להזכיר בחיוב גם את האלבומים החדשים של Nifelheim, Nocturnal Breed, Nunslaughter, Lunar Aurora, Mutiilation, Taake, Moonsorrow… ובטח אני אוכל לשלוף עוד 10 לפחות, אבל עזבו אתכם, חבל על הדף…
מבחינת הופעות אני בטח לא צריכה לספר לכם שהייתה לנו שנה מטאלית במיוחד מבחינת הופעות מחו"ל כשבשבילי השיא כמובן היה בהופעה של Mayhem בתל אביב, שבצירוף עם ההופעה של Emperor של 2006 בWacken, יכולתי למחוק את הסעיף העיקרי ברשימה של "מה לעשות לפני שאני אמות". כמו כן במהלך היורוטריפ שלי בקיץ האחרון הספקתי לראות הופעות אדירות כדוגמת Enslaved, Possessed, Sodom, Destruction, Moonsorrow ועוד, שרק הצליחו לשפר עבורי את השנה.
מבחינת הופעות של להקות ישראליות לא הייתה זו שנה מבריקה, ולא מצאתי את עצמי מגיעה ליותר מדי ערבים שכאלה, ועם זאת יש לציין לחיוב את הופעת האיחוד המהנה של Nail Within יחד עם תומאס לינדברג, סולנה המעולה של At the Gates.
באשר לציפיות לשנה הבאה, אפשר רק לקוות שתהיה מוצלחת מוזיקלית כמו השנה הזאת, אפילו חצי מזה יספיק. בזירת האלבומים יש לצפות השנה לחומרים חדשים של Nachtmystium, Absu, Septic Flesh, Kult Ov Azazel, Dornenreich, Death Angel ובטח עוד שאני לא מודעת אליהם, שהבטיחו אלבומים לשנה הקרובה, וכמובן הוצאת הדמואים המחודשת של Hellhammer הקרבה. באשר להופעות יש כמובן את האיחוד של Carcass ו-At The Gates מעבר לים, ובאשר לארץ נקווה לזכות גם הפעם לשנה פורייה בתחום הלייב, גם הזר וגם המקומי. וזהו, לכולנו שנה מלאה צווחות, ניסורי גיטרות ודם מהאוזניים.
בחירות הצוות: עדי כהן
אלבומי השנה:
Amorphis – Silent Waters
Dark Tranquillity – Fiction
Devin Townsend – Ziltoid The Omniscient
Dol Ammad – Ocean Dynamics
Dream Theater – Systematic Chaos
Heavenly – Virus
Porcupine Tree – Fear of a Blank Planet
Symphony X – Paradise Lost
Threshold – Dead Reckoning
W.A.S.P. – Dominator
וקצת בהרחבה:
Dol Ammad – Ocean Dynamics : האלבום הזה בהחלט הפתיע אותי. השילוב המעניין של מקהלת אופרה, מוזיקה אלקטרונית ומטאל גרם לאלבום הזה להשאר לאורך זמן בפלייליסט שלי. לא מתיימר, לא מורכב מדי, האלבום האולטימטיבי לקום איתו בבוקר, לפתוח את הצ'אקרות ולקדם את היום בברכה. הפקתי ממנו שעות רבות של הנאה – אין ספק ש-Dol Ammad הצליחו להגדיר ז'אנר מוזיקלי חדש.
Heavenly – Virus : האלבום הזה הצליח להגדיר אצלי מחדש את המונח "כיף". קופצני, תזזיתי, ובנוי היטב. יחד עם ההפקה המרשימה, הלוקחת את Virus כמה קילומטרים קדימה, אפשר למצוא פה יופי של פאוור מטאל, עם הרבה השפעות מכל הכיוונים, קריצות והפתעות. הצליח להזיז בי איזה צד ילדותי, כזה שרוצה לשמוח ולעשות שטויות. אחד מהאלבומים הבולטים השנה ולו בזכות המחשבה הרבה שהושקעה בו.
אכזבת השנה:
Pain of Salvation – Scarsick : נו באמת, ציפיתי ליותר מהפייבוריטית שלי. אחרי שהם הצליחו לקרוע לי את הלב עם האלבומים הקודמים, Scarsick הוא נפילה יחסית אליהם. יש שם כמה פנינים, אבל רובו לא זכה אצלי לשמיעה חוזרת יותר מהנחוץ. אני יכולה להתחבר אליו ולהבין אותו – אבל לא מהבחינות שאני נוהגת להתחבר ולהבין את הלהקה. הוא פשוט שונה, הרבה יותר סרקאסטי ולועג, אך זה בא על חשבון הליריקה והליינים. אני עדיין מעדיפה את ה- Pain Of Salvation שלי רדוף, כואב ומדמם.
כמה מילים לסיום:
אני משוכנעת שבעוד כמה שנים נוכל להביט אחורה ולסמן את השנה החולפת כתחילת המהפכה. המודעות הגוברת למטאל בתקשורת, האמנים מחו"ל שקפצו לבקר כאן וההצלחה של להקות ישראליות מעבר לים גורמים לי להיות אופטימית לגבי הבאות. הרבה הופעות טובות היו לנו כאן – גם של להקות גדולות ומוכרות (Megadeth, Mayhem, Nightwish) וגם כאלו של אמנים שהצליחו להשפיע על הז'אנר (Nine Inch Nails, Mike Patton). לפעמים היה נדמה לי שהאלבום הנכון הגיע אליי ברגע הנכון (Dol Ammad, Amorphis ו – Threshold הן דוגמאות מצויינות), שלוש הלהקות האהובות עליי הוציאו אלבומים חדשים, ונחשפתי לכל מיני טעמים וגוונים במטאל שלי.
מבחינה אישית זו היתה עבורי שנה מאוד מיוחדת – לראשונה חוויתי במה, ולראשונה התחלתי לאסוף חומרים משלי לאלבום. יש משהו מושך בז'אנר הזה שבחרנו להיות חלק ממנו, אפשר להתבטא כאן בלי לחשוש, מותר לצעוק ומותר לתת דרור לתחושות שאנחנו בדרך כלל נאלצים להדחיק. השנה, אולי יותר מתמיד, אני גאה להיות חלק פעיל מזה.
בחירות הצוות: יותם "Defiler" אבני
אלבומי השנה:
Machine Head – The Blackening
Exodus – The Atrocity Exhibition: Exhibit A
Throwdown – Venom & Tears
Susperia – Cut From Stone
Dark Tranquillity – Fiction
Fear My thoughts – Volcanus
Cage – Hell Destroyer
Chimaria – Resurrection
Symphony X – Paradise lost
Megadeth – United Abominations
וקצת בהרחבה:
Exodus – The Atrocity Exhibition: Exhibit A : אם ישנה להקה שהבינה היטב איך ניתן להפוך כמה ריפים טובים ליצירה איכותית, זוהי Exodus. שירים כמו "Funeral Hymn" או "Children Of A Worthless God" הם חבטות ת'ראש מטאל מעולות גם בסטנדרטים הקדומים של Fabulous Disaster. הלהקה ממשיכה לספק את המענה המיידי לחובבי הת'ראש הבסיסיים בינינו. אלים, כואב, חד וחזק. תצוגת התועבה של הלהקה, גם אם אבדה מעט מהציניות והחספוס של סולנה הקודם, שומרת את סנפיר הגב מעל המים כמו כריש ענקי ורעב.
Throwdown – Venom & Tears : זה קל מאד להאשים את הלהקה הזאת בחיקוי זול של Pantera, כי זה לא רחוק מהמציאות. אין פה תחכום, אין פה תובנות, אין פה רבדים נסתרים או מסרים מסיטים – יש פה Pure Fucking Metal שפוגש כל כך הרבה הארדקור בכל כך הרבה פינות – שלהוציא את Throwdown ממשוואת האלבומים האיכותיים של השנה, ולומר אחר-כך "אני מאד אוהב מטאל והארדקור" זו סתירה כואבת. אפס ההשראה שהייתה ללהקה זאת לא תסיט כותב זה מהמסקנה ששירים כמו "Holy Roller", "Scum Of The Earth" ו-"Venom & Tears" במיוחד הם פשוט פצצות אנרגיה כעוסות כמו אגרופיו הקמוצים של מתאגרף. ישיר, בוטה ומתחת לחגורה.
אכזבת השנה:
Kamelot – Ghost Opera : אני לא יודע מה קרה פה, אבל להקת ההבי-פרוג מטאל הזאת, אחרי אלבום כל כך מוצלח לפני שנה וחצי – הצליחה לרסק את כל הציפיות שהיו לה אל הרצפה הקשה שלמטה. Kamelot בנו אולי את אחד מהסטטוסים הכי נחשבים ללהקה בז'אנר שלה, כשהצליחו לחצוב באבן דרך כל כך הרבה מאזינים עם האש המוזיקלית שלהם, ואז הכל כבה באלבומה החדש. Ghost Opera לא רק שמרגיש ריק לעומת קודמו, הוא גם מרגיש ריק לעומת אלבומים קלילים יותר שיצאו השנה. הרצינות התהומית שאפפה את הלהקה הפכה מתועלת לנזק. כל מה שנשאר הוא להרכין ראש ולומר "יכול היה להיות הרבה יותר טוב".
כמה מילים לסיום:
מבחינת המטאל הישראלי הייתה לנו שנה מאד חזקה מבחינת גדילה וריבוי – אך מעט מדי אלבומים הצליחו לצאת אל העולם. הראשונה שיצאה הייתה היצירה הקצרה של Seven Percent Mind Usage שהצליחה אפילו לעשות רושם בגלגל"צ בדרך קבע, וכמובן שאסור לשכוח שהאלבום האחרון של Salem, הלא הוא Necessary Evil, כנראה אלבומם הטוב ביותר, אם לא הטוב ביותר מאז Kaddish, ומדובר באלבום שונה בתכלית במהותו.
היו לנו גם לא מעט דרמות השנה, ממותו הטרגי בתאונת דרכים איומה של Vidok, מתופף להקת הברוטאל דת' הנהדרת – Decapitated שהייתה אולי אחת ההבטחות הגדולות של השנים הקרובות בז'אנר, ועמדה בפני פריצה בארצות הברית, לבין הופעות איחוד מרגשות עם הייפ אדיר סביבם, אם אלו Cynic, Carcass או At The Gates, אגדות בתחומן בלי צל של ספק.
גם הארץ זכתה להמון ביקורים נהדרים, שהטובים בהם לדעתי היו ביקורם של Megadeth בפעם נוספת (כי דייב אכן הבטיח שהוא יחזור), וכמובן מנת חלקם של רבים קיבלה הנאה מרובה כמו Mayhem האכזרית שבלהקות, Evergrey ממש לקראת סיומה של השנה, Nightwish שמילאה את ההאנגר לכבוד הסולנית החדשה שלה, ו-Hatebreed אשר הרעימו בבארבי ת"א בעוצמה.
להקת השנה הישראלית של 2007 היא תואר שלרוב אני לא מחלק ל-3 להקות שונות, אבל אין ספק שגם Salem שהופיעה השנה את הופעת הביכורים שלה בחו"ל וזכתה להצלחה לכבוד אלבומה החדש, גם Distorted שחתמה ב-Candlelight וכבר חזרה עם אלבום שני מוכן ומזומן שרק מחכה לצאת, וגם Whorecore שהצליחה ממש לכבוד סוף השנה להחזיק את כולנו בצוואר באחת מהמתיחות המגוחכות של 2007 ולהפוך ל-They:Swarm.
בחירות הצוות: איתן גפני
אלבומי השנה:
Serj Tankian – Elect The Dead
Dream Theater – Systematic Chaos
Porcupine Tree – Fear Of A Blank Planet
Megadeth – United Abominations
Eatliz – Violently Delicate
Crossfire – Dirty Games
Zero Hour – Spaces…
Queensryche – Mindcrime At the Moore
Raintime – Flies And Lies
Forgotten Silence – Kro-Ni-Ka
וקצת בהרחבה:
Crossfire – Dirty Games : חבורת ישראלים בשנות האלפיים מחליטים להחיות את שנות השמונים הזוהרות, ומרביצים אלבום בכורה שכולו הצדעה ל-Hair Metal, או בשמו העממי יותר – גלאם מטאל. אני לא יודע מה אתכם, אבל אלבום הבכורה המצוין של Crossfire הוא הרבה יותר מבדיחה מוצלחת – הוא אלבום ענק שמחזיר אותי לימי הילדות, ומעלה חיוך על פניי בכל פעם שאני מאזין לו. בביקורת שלי עליו כתבתי שאני לא יודע אם אחרי שבועיים הבדיחה עדיין תעבוד. ובכן, היא פאקינג עובדת.
Forgotten Silence – Kro-Ni-Ka : למי שעדיין לא התוודע להרכב הצ'כי הזה, הגיע הזמן לחפש את הביקורת על האלבום הנפלא הזה באתר, או לחילופין – פשוט ללכת ולשמוע אותו. אי אפשר להגדיר בדיוק מה הולך שם, אבל בגדול – בליל של ז'אנרים מוזיקליים שמרכיב שלושה שירים (בין 12 ל-25 דק' כל אחד), שהם לא בדיוק שירים במובן המסורתי של המילה, וגם לא בדיוק קטעים אינסטרומנטליים. אלבום מעולה, שכל מוזיקאי חייב לעצמו לפחות שש-שבע האזנות מרוכזות אליו.
אכזבת השנה:
Rush – Snakes & Arrows : הרכב הפרוג הוותיק ביותר כיום שחרר במאי האחרון את אלבומו החדש, ולמעריצי Rush לא היו חדשות טובות יותר. אבל, כגודל השמחה, גודל האכזבה. נראה כי הגיל מכה בשלישייה ולאחר סיבוב הופעות מרשים ואלבום מופת מ-2002, בו הם המציאו את עצמם מחדש Geddy Lee (בס), Alex Lifeson (גיטרות) והמתופף הענק Neil Peart איבדו את הכוח. האלבום האחרון שלהם חסר השראה, חסר אנרגיה, והכי עצוב – לא מעניין. מה שהפך את Rush ללהקה כל כך מופתית היא העובדה שהם יכלו לקחת כל שיר רדיו מעפן ולהפוך אותו למורכב ומעניין, בעזרת ריף גיטרה חדשני, או תפקיד תופים מורכב, או (שומו שמיים) עבודת קלידים לא צפויה. הפעם, Rush הנפיקו אלבום רוק חסר נשמה ואנרגיה, וקצת השאירו טעם חמוץ בפה.
כמה מילים לסיום:
בשבילי, שנת 2007 הייתה שנה מלאת הפתעות מבחינת מוזיקה, ולא רק. כיאה לדביל מקריח שתיכף סוגר 30, התרכזתי רק בעצמי, כמה שיותר, תוך התעלמות מוחלטת מהמצב הפוליטי הקלוקל, השביתות הלא נגמרות, ומצבן הכלכלי הנוראי של אמהות חד הוריות. שמעתי המון מוזיקה טובה, גיליתי כמה הרכבים חדשים ומוצלחים, ראיתי באותה שנה שניים מחברי Megadeth (הרכב המטאל האהוב עלי) בהופעה חיה (Megadeth הנוכחית ו-Marty Friedman האחד והיחיד), והייתי הראשון באוניברסיטת ת"א (ויש שמועות שגם בארץ) שביים סרט זומבים.
בהזדמנות זו, הייתי רוצה להודות למגזין מטאליסט שסיפק לי במה להגיגי על תהליך צילומי אותו סרט, ותודה ענקית לכל המגיבים ומביעי העניין לראות את הסרט, באותן הקרנות נלוזות שבוטלו באותו בוקר. הסרט יוקרן בקרוב, ואני ממש מקווה שכל מי שהביע רצון לראות אותו, עדיין רוצה. אמנם, חרא של סרט, אבל עדיין – זומבים בייבי!!
וכמה מילים אחרונות על הסרט הזה – בפסקול שלו מככבת להקת Prey For Nothing, שהייתה אחת מההפתעות הטובות של השנה האחרונה שלי – אני לא חסיד של דת' מטאל, אבל גיליתי הרכב ישראלי שלא נופל מאף הרכב מחו"ל מבחינת סאונד, ונשמע ממש טוב. הפכתי למעריץ, ואני מחכה בקוצר רוח לאלבום המלא.
כישראלי גאה (??) מצאתי כמה נקודות אור נוספות בארץ, פרט ל-PFN: אלבומי הבכורה של Crossfire ו-Eatliz, שהוכיחו לי שלמרות מצב המוזיקה השחון בארץ, יש אנשים שרוצים לנגן מוזיקה טובה. מבחן הזמן יקבע אם יש להם קהל, אבל אני משוכנע שלמרות הרדיו הנאלח במדינתנו, ההרכבים הנפלאים הללו לא ישברו וימשיכו לעורר בי (ובשאר המאזינים) רצון עז להגיד "וואלה, אני שמעתי עליהם קודם". בתקווה לעתיד ורוד יותר, אני מקבל את שנת 2008 בהכנעה. עם דיסטורשנים ברקע ושאגות צרודות. היידה בלאגן!! שנה טובה.
בחירות הצוות: אלי גרוסמן
אלבומי השנה:
Serj Tankian – Elect the dead
Megadeth – United Abominations
Machine Head – The Blackening
Vital Remains – Icons Of Evil
Paradise Lost – In Requiem
Seven Percent Mind Usage – The Finite
Amorphis – Silent Waters
Skindred – Roots Rock Riot
Dark Tranquillity – Fiction
The Dillinger Escape Plan – Ire Works
וקצת בהרחבה:
Vital Remains – Icons of Evil : על אף שהלהקה המעולה הזאת קיימת כמעט 19 שנה, גיליתי אותה רק השנה לאחר שקיבלתי לסקר את אלבומה האחרון Icons Of Evil. השילוב בין Glen Benton, סולנה האגדי של Decide, ויכולותיו הפנומנאליות של Dave Suzuki, לא משאירות אפילו אופציה לכך שב-Icons Of Evil יהיה פחות מאשר דת' מעולה, איכותי ובועט.
אכזבת השנה:
Samael – Solar Soul : אכזבה היא למעשה פועל יוצא של ציפייה דרוכה למשהו טוב, ואמנם, אי אפשר לומר על Solar Soul, כי הוא אלבום רע, אך באותה נשימה לא ניתן לומר עליו כי הוא אלבום טוב. לאחר Reign Of Light, אלבום האולפן האחרון המעולה של Samael, שהמשיך את מומנטום היציאה מהעולם האפלולי של הבלאק מטאל לעולם התעשייתי והאלקטרוני בו Samael נמצאת היום, הגיע Solar Soul שניסה להמשיך את אותו קו מוסיקלי של הלהקה, אך לצערי הרב, ללא ההצלחה. הקו האלקטרוני והסאונד התעשייתי נותר בעיינו, אך מסיבה עלומה ולא ברורה, למעט מספר שירים, האלבום פחות זורם וסוחף מקודמו וכשקהל רגיל לקבל טוב, הנפילה הקטנה ביותר יכולה להיות בעצם המשמעותית ביותר.
כמה מילים לסיום:
השנה האחרונה הוכיחה לי בפעם המי יודע כמה, כי המטאל האולדסקולי הישן והטוב, עדין יציב ובועט. אלבומה האחרון של Megadeth והופעתה האדירה בארץ, הוכיחו שוב, שכאשר Dave Mustain כועס ועצבני על כל העולם ואשתו, נוצר מזה רק טוב, ו-United Abominations היווה עבורי ועבור רבים חזרה לימים הטובים של Rust In Peace ו-Countdown To Extinction.
Dark Tranquility ממשיכים ליצור מטאל מלודי בסגנון שנות התשעים, Amorphis ממשיכים להציג חזרה למוטב ולימי Elegy והביצות, ו-Machine Head הפתיעו את כולנו באלבום מעלף שיכנס לפנתיאון המטאל ויזכר לדורות (אני בטוח שההופעה הקרובה שלהם בארץ תהיה אדירה).
הציפיות שלי דרוכות יותר בכל הקשור לסצנה המקומית. כמו בכל שנה, גם השנה ראיתי את הלהקות המקומיות מראות יכולות שלא נופלות מרבים אחרים שמופיעים על במות כל העולם. Seven Percent Mind Usage שהוציאו לאור את ה-EP עליו עמלו זמן כה רב, Salem שהראו לכולנו שמעיין היצירה שלהם טרם גווע, ועוד רבים אחרים הראו לכולנו שיש לנו כאן סצנה חמה ובועטת. אני מצפה בקוצר רוח לאלבומים הקרובים של Betzeferו-They:Swarm (לשעבר Whorecore), מהפרויקט המבטיח Amaseffer, האלבום של Prey For Nothing ואולי אפילו משהו מ-Orphaned Land.
אני מקווה שנמשיך למלא אולמות ולהראות לכל להקה שתגיע לכאו, שרק אצלנו אפשר להיתקל באותה התלהבות ובאותו מרץ כפי שהיה לקהל המטאל בשנות השמונים והתשעים באירופה, כפי שאמר לנו Thomas Lindberg, בעת ביקורו השנה בארץ. ROCK ON!!!
בחירות הצוות: גולן שי
אלבומי השנה:
Manowar – Gods Of war
Iced Earth – Framing Armageddon (Something Wicked, Part 1)
Hellish Crossfire – Slaves Of The Burning Pentagram
Cage – Hell Destroyer
Gamma Ray – Land Of The Free II
Ensiferum – Victory Songs
Gospel Of The Horns – Realm Of The Damned
Megadeth – United Abominations
Legion Of the Damned – Sons Of The Jackal
Desaster – 666: Satan's Soldiers Syndicate
וקצת בהרחבה:
Manowar – Gods Of War : אלבום הבי מטאל אדיר לו חיכו ה"טרו" מטאליסטים מזה חמש שנים תמימות. זה אלבום שהדיר שינה מעיני, מהרצון להקשיב לו עוד ועוד. הלהקה שהייתה שרה על היכל הגיבורים של וולהללה עוד לפני ש-Quorthon גילה את שורשיו הויקינגיים, הוציאה בפעם הראשונה אלבום קונספט המתרכז באמונות הויקינגים וחושף חלק מהדמויות הידועות. מבחינת המוזיקה, הוא לא קל לעיכול, הוא מרובה בפילרים המבוססים על מוזיקה קלאסית עם פן ואגנרי ומספרי סיפורים. שירי הבשר כמו "Kings Of Kings", "Sons Of Odin" ו-"Gods Of War" עדיין מעבירים בי צמרמורת והתרגשות כאשר הפזמון מגיע ולשירה נכנסת מקהלה סטייל Rhapsody כדי לתחזק אותו.
Hellish Crossfire – Slaves Of The Burning Pentagram : החבר'ה האלה בטח לקחו מכונת זמן והגיעו מהעבר אלינו, כיוון שהאלבום הזה לא נשמע כמו משהו שיצא ב-2007 אלא יותר כמו 1985. מדובר באלבום אולד סקול ת'ראש גרמני, ברברי, רוצח, דורס, משמיד וכל המשמעויות הקשורות בכך. האלבום מדבר אל ליבם של כל אילו שאוהבים את המטאל שלהם באנאלי, מלוכלך, אגרסיבי, ולא מתחכם, ובקיצור ישר אל תוך הפרצוף!
אכזבת השנה:
Therion – Gothic Kabbalah : אלבום מאכזב מבחינתי הוא לאו דווקא אלבום רע, כך למשל הוא Gothic Kabbalah – למרות שהוא אלבום טוב, הוא במידה מסוימת מאכזב. בתור מעריץ של Therion מזה שנים, שנים בהן נהניתי משורת המקהלה: ההרמוניות הווקליות של זמרי וזמרות האופרה לצד אותן גיטרות עמוסות דיסטורשן, אם אלה המלודיות המדמות אפיזודות קלאסיות או שירי הבי מטאל בהן לקח חלק סולן אורח כזה או אחר. אך האלבום האחרון לקח את הטוב והמוכר של Therion לכיוון פרוגרסיבי יותר, וחילק את התפקידים בצורה כזו שהמקהלה נמצאת בצד על אש יחסית קטנה ועל הבמה המרכזית מתהדרות להן דמויות מפתח בודדות. למרות ההפקה המעולה והשירים הטובים שיש לאלבום להציע, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאלה לא אותם Therion ששרו לי על שבעת סודותיו של הספינקס.
אכזבה נוספת : Nightwish – Dark Passion Play
כמה מילים לסיום:
שנת 2007 עברה עלינו לטובה, אם זה בארץ ובעולם, כוחו של המטאל התחזק והרבה. אני אתייחס לכמה רבדים שראוי לציין אותם: בשנה הזו היה היצע אדיר של אלבומי מטאל משובחים משלל הסגנונות, ישנם לפחות עשרים אלבומים בנוסף לעשירייה שרשמתי פה שפשוט גרמו לשנה הזו לעבור כל כך מהר רק מהציפייה שהם יצאו כבר. להקות שלא ציינתי אבל חשוב לי להזכיר אותן: Nifelheim ,Sear Bliss, Rotting Christ, King Diamond, Municipal Waste, Nile, Moonspell, Manegram והרשימה עוד ארוכה.
בנוסף, 2007 היא גם שנה שבה יצאו אלבומי בכורה שנותנים בראש ברמות היסטריות: Obliteration הרכב דת' מטאל נורבגי שהוציא את Perpetual Decay, ישנם Svarsot – הרכב ויקינג פולק דני שהוציא את האלבום Ravnenes Saga ו-Merciless Death הרכב ת'ראש מעולה, שהוציא השנה דרך לייבל מסודר את האלבום Evil In The Night.
מבחינת ארצנו הקטנה? בוודאי רובכם איבדתם הרבה דם, יזע,דמעות ונפח בארנק מכל ההופעות שנחתו עלינו מחו"ל. בתור מעריץ נלהב אני כמובן אציין בראש את Megadeth שהייתה אחת ההופעות הטובות של השנה. בין השאר, הופעות שיזכרו לטובה היו Paradise Lost ,Behemoth ,Nightwish Therion, Evergrey, חשוב לי לציין כי Therion נתנו בראש כמו שצריך, על אחת כמה וכמה כשהם עשו קאבר לשיר "Thor" של Manowar.
בין ההופעות הגדולות, סצינת המטאל בארץ לא ידעה רגע של שקט, ערבי מטאל של הרכבים מקומיים החלו להיות שכיחים יותר דבר שגם גורם לך להסתכל כבר אל 2008. הציפייה הגדולה שלי ל-2008, דבר ראשון, הוא האלבום המיוחל של Orphaned Land הצפוי להיקרא OrWarrior. לאחר אלבום הקאמבק הענק שלהם, Mabool, שקצר הצלחה מרובה בארץ ובחו"ל, רף הציפיות שלי כלפיו גבוה ביותר.
תקוות גדולות נוספות אני תולה על אותם הרכבים שהיו פעילים השנה אם זה בתחום ההופעות או ההקלטות. Acropolis שחזרה להופיעה באופן סדיר וכרגע עובדת על חומר חדש, Winterhorde שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-2006 וממשיכה להופיעה. Oakwood Alley, שגם היא פרצה לתודעתנו השנה ועובדת על שחרור סינגל ראשון, Edgend שאל שורותיה נכנס רמי שלמון, סולנה של סטלה מאריס, וכיום עובדת על אלבום הבכורה, ולבסוף, גם מי שידועים כיום בתור Deviloath, להקה המורכבת מיוצאי Hangman שאמורה לשחרר לנו ת'ראש עצבני ורוצח ללא עקבות.
ולסיכום הדברים, 2007 הייתה שנה שבה כוחותיו של המטאל האמיתי התחזקו בארץ ובעולם, למרות התאוצה שצברו עם השנים סגנונות מפוקפקים כמו המטאלקור והניו סקול, נראה כי בכל הקשור למטאל הטהור, אילו שהפלדה זורמת בליבם ימשיכו לספק לנו סיבה טובה לזעוק בעוצמה לשמים, להניף את אגרופנו לרקיע ולעשות האדבאנג עצבני עד לעולם הבא. Keep It True!
בחירות הצוות: ג'ינו אריאלי
אלבומי השנה:
Korn – Untitled
Deftones – Saturday Night Wrist
Skindred – Roots Rock Riot
Incubus – Light Grenades
Good Charlotte – Good Morning Revival
The Used – Lies For The Liars
Serj Tankian – Elect The Dead
וקצת בהרחבה:
Korn – Untitled : כ-13 שנים אחרי אלבום הבכורה שלהם, Korn חזרו עם אלבום מיוחד מאוד שמוכיח שהלהקה הזאת היא, אם להשתמש במילים שלהם, "Here To Stay!". האלבום החדש נטול הגיטריסט Head והמתופף, אך למרות המכשולים Korn מצליחים להמציא את עצמם מחדש עם אסופת שירים שלא דומה לשום דבר אחר שהם עשו קודם ובאותו זמן נשמעת הכי Korn שיש. הפקה מדהימה של המטריקס עם ג'ונתן דיוויס הסולן.
אכזבת השנה:
Linkin Park – Minutes To Midnight : אני באמת שלא מצליח להבין איך להקת מדהימה כמו Linkin Park חוברת למפיק העל של כל הזמנים, ריק רובין ומה שהם מצליחים להוציא זה אלבום בינוני מינוס. מה נסגר???
כמה מילים לסיום:
מבחינתי, השנה הזאת החזירה הרבה שמות שנראה היה שקצת נשכחו, הלהקות האהובות עלי Korn ו-Deftones או אפילו Incubus הוציאו השנה אלבומים מעולים, שמוכיחים לדעתי שיש להם עוד מה להגיד ולאיפה להתקדם. נכון אף אחת מהן כבר לא ענקית במטאל, אבל העובדה שהלהקות האלו ממשיכות להוציא אלבומים עושה לי טוב בלב. ג'ון פלדמן, מקבל אצלי גם התייחסות בסיכום השנה על שני אלבומים מדהימים שהוא הפיק, The Used וכמובן Atreyu החדשים. פלדמן משאיר אומנם תביעות אצבעות על מוזיקה שהוא מפיק, כמו גנב מתחיל, אבל, זה פשוט נשמע כל כך טוב.
בחירות הצוות: מתן ג'ונאס
אלבומי השנה:
Between The Buried And Me – Colors
Alcest – Souvenirs D'un Autre Monde
Wyrd – Kammen
Aborted – Slaughter And Apparatus: A Methodical
Novembre – The Blue
Anaal Nathrakh – Hell Is Empty And All The Devils Are Here
Devin Townsend – Ziltoid The Omniscient
Dekapitator – The Storm Before The Calm
Omega Massif – Geisterstadt
The Chariot – The Fiancée
וקצת בהרחבה:
Between The Buried And Me – Colors : אלבום מדהים שמקפץ לו בין מטאלקור פרוגרסיבי לדת' מטאל טכני לג'ון לנון, מסוג האלבומים שבכל שמיעה תגלו בו משהו חדש שיפיל אתכם מהכיסא. עקף במאות מילין כל אלבום אחר ששמעתי השנה, ואין לי ספק שהוא בדרך להיות קלאסיקה של ממש.
Anaal Nathrakh – Hell Is Empty And All The Devils Are Here : צמד הבריטים המטורף חוזר באלבום בלאק מטאל מודרני חולני, על גבול הגריינדקור, שמאיץ מ-0 לכאוס טוטאלי ב-0.32 שניות ושומר על הסטאטוס הזה לאורך 35 דקות כואבות במיוחד.
אכזבת השנה:
Beneath The Massacre – Mechanics Of Dysfunction : אחרי פצצת הדת' מטאל הטכני שהם הוציאו ב-2005, הציפיות שלי כלפי האלבום החדש של BTM היו גבוהות במיוחד והתוצאה מאכזבת ביותר, הם פשוט עברו את גבול הטעם הטוב ויצרו משהו שנשמע כמו שילוב בין מכונת כתיבה לגיימבוי, פספוס ענק מבחינתי.
אכזבות נוספות : Exodus – The Atrocity Exhibition: Exhibit A, Dream Theater – Systematic Chaos, Behemoth – The Apostasy.
כמה מילים לסיום:
שנה עמוסה באלבומים, עמוסה בהופעות, ובעיקר עמוסה בהפתעות ענק ואכזבות לא פחות גדולות. יש שיאמרו שזאת הייתה אחת השנים הטובות ביותר למטאל מאז אמצע שנות ה-80, ובמיוחד לסצינה הישראלית, שזחתה לגיחות והופעות מצויינות מלהקות ענק כמו Megadeth, Mayhem ו-Evergrey אך גם הרימה ערבי מטאל משובחים דוגמת ה-Break Your Neck בחיפה וה-Rise Of Brutality 3, שזכורים לי לטובה. מי ייתן והשנה הבאה עלינו תיהיה טובה לפחות כמו השנה שחלפה, אם לא יותר, ושנזכה סוף סוף לשמוע את האלבום החדש של Lykathe!
בחירות הצוות: גיא נקש
אלבומי השנה:
Trail Of Tears – Exsistentia
Within Temptation – The Heart Of Everything
Nightwish – Dark Passion Play
Sirenia – Nine Destinies And Downfall
After Forever – After Forever
Megadeth – United Abominations
Epica – The Divine Conspiracy
UDO – Mastercutor
Nostradameus – Pathway
וקצת בהרחבה:
Trail Of Tears – Exsistentia : כמה שאני אדבר על האלבום הזה, דקה אחרי שאני אשתוק (כן, גם זה קורה לפעמים), יעלה לי משהו נוסף שלא אמרתי עליו. Exsistentia הוא אלבום שצריך להופיע במילונים לצד ההגדרה הרשמית של Dark Gothic Metal. לכל מי שלא ידע, חשב שידע או תהה לרגע – Trail of Tears עושים כאן בית ספר של ממש למטאל גותי אפל וקודר. עם ההרכב הטוב ביותר של הלהקה שידעה לא מעט תחלופות, חברי Trail Of Tears יצרו בעיני את אחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר השנה ובכלל.
Nightwish – Dark Passion Play : ללא ספק, את הקמבאק של השנה עשו Nightwish כאשר שברו למעלה מ-3 שנות שתיקה וחיפושים אחר מחליפה לטארייה. החבורה חזרה אלינו בכוחות מחודשים עם אלבום מצוין, רחב יריעה והעשיר מבין כל האלבומים שלהם כשבראש כעת עומדים מרקו והזמרת החדשה – אנט אולסן. מנקודת המבט שלי הדובדבן שבקצפת הייתה ההופעה של הלהקה בארץ שהראתה את מלוא עוצמה של חבורת הנגנים המוכשרת הזאת. Dark Passion Play לדעתי הוא אחד האלבומים הטובים יותר של Nightwish בפרט ולז'אנר בכלל ואני אישית לא יכול לחכות עד שיצא DVD נוסף של הופעה – כמה מהעיבודים החדשים של אנט לשירים ישנים לא יוצאים לי מהראש.
אכזבת השנה:
Mothernight – Mothernight : לומר שהתאכזבתי מ-Mothernight זה כמו לומר שאני מאוכזב מתוכנית הריאליטי החדשה של "רשת" – גריז. לא ציפיתי לכלום אבל זה ללא ספק אחד האלבומים המיותרים ביותר של 2007, עוד 50 דקות מהחיים שלי שלא יחזרו לעלום ובגילי המופלג זה לא טריוויאלי. בגדול מדובר ב-12 שירים שנשמעים כמו שיר אחד ארוך ומייגע, בעיני רגע השיא באלבום היה קטע של שקט בן 15 דקות לפני שיר הבונוס "Hello" שהוא בעצם גרסת כיסוי לשיר האדיר של ה-Shakespeare's Sisters. משעמם, בנאלי עד כאב ולא, פשוט לא.
כמה מילים לסיום:
הרבה הרבה הרבה עבר עלינו ב-2007, בעיניי מהגדושות שיגענו הן מבחינת הפעילות הכלל עולמית, אלבומים חדשים, להקות חדשות, פסטיבלים ולהקות ישראליות שעושות לנו הרבה כבוד בחו"ל כמו Distorted שהופיעו לצד Doro ו-After Forever, ליב קריסטין ועוד ענקיות בפסטיבל באירופה למשל.
והן מבחינת ביקורים בארץ, מדייב מאסטיין שחזר לקיים הבטחה מ-2005, דרך Nightwish, Draconian, Therion, Hatebreed, Paradise Lost ועוד ועוד… השנה פקדו את הארץ ממיטב הלהקות והאמנים של התחום, אפילו Uriah Heep קפצו לבקר. מעבר לפגיעה הקשה בכיס אין ספק שעם כל הבלגן שיש לנו, מלחמות, אבטלה, שביתות במערכת החינוך וקאסמים בשדרות, יש איך לנקות את הראש ולו לשעה וחצי של הופעה טובה אחת לכמה זמן. אם יתגשם חלום קטן שלי ו-2007 הייתה ההקדמה לשנים הבאות אז עצה ממני: תכינו הרבה כסף, ספיד-סטיק וקיסמי אוזניים לקראת 2008.
בחירות הצוות: איתי פרייז
אלבומי השנה:
Megadeth – United Abominations
Serj Tanakian – Elect The Dead
Queens Of The Stone Age – Era Vulgaris
Boris – Pink
Candlemass – King Of The Grey Islands
Fu Manchu – We Must Obey
Black Light Burns – Cruel Melody
Mahavatar – From The Sun, The Rain, The Wind, The Soil
The Cult – Born Into This
Bad Religion – New Maps Of Hell
וקצת בהרחבה:
Queens Of The Stone Age – Era Vulgaris : להקת הסטונר רוק \ מטאל שעשתה לז'אנר את מה ש-Dream Theater עשתה לפרוג מטאל אומנם לא כבדה כמו פעם אבל היא ללא ספק מתוחכמת יותר. הטקסטים של ג'וש הום הופכים לעוקצניים יותר ויותר ומוצלחים מאוד והסאונד של Q.O.T.S.A הופך לעשיר יותר אפילו ללא ניק אוליוורי הבסיסט שנזרק. שיתופי הפעולה עם כל הקבועים ממשיך להעשיר את מה שהגאוניות של הום מביאה, אנשים כמו מרק לנגן וכריס גוס איש Masters Of Reality רק מהווים עוד ניצוץ במה שהוא יהלום יקר ערך בזכות עצמו.
Boris – Pink : אחת הלהקות הכי מגניבות שיצאו מיפן, סטונר \ סלאדג' מחורע לגמרי וכמויות בלתי נגמרות של אנרגיה שמתפוצצת עליך בדיסטורשן מלוכלך במיוחד והגשה מיוחדת. הם ניצבים גבוה במיוחד ברמת הטירוף, ולמרות שאלבום יש שם שלא ממש מבטיח אגרסיה, Pink בעיני ובעיני רבים הוא חבטה לגולגולת והאלבום הטוב ביותר של הלהקה לדעתי, מה שמבחינתי מזכה אותם גם באחד מעשרת אלבומי השנה שלי.
אכזבת השנה:
Led Zeppelin – Mothership : האכזבה הגדולה ביותר שלי היא מלהקה שבתור ילד הערצתי והיום אני דיי סולד ממנה – Led Zeppelin הזקנים שהתאחדו השנה והוציאו אוסף בשביל להרוויח עוד כמה דולרים (שלא ממש חסר למישהו מאיתם). האוסף הזה הוא הדבר הכי מיותר בעולם, יש בו בדיוק את אותם שירים שיש באוסף Early Days ובאוסף Remasters רק בעטיפה שונה. לי אישית הוא מרגיש כמו גניבה מיותרת של עוד כמה שקלים מהמעריצים, משהו שממש לא ציפיתי מהלהקה המיתולוגית הזו לעשות.
כמה מילים לסיום:
בסך הכל אי אפשר להתלונן, הייתה שנה טובה לעולם המטאל ולעולם המוזיקה בכלל. אז אומנם פספסתי את Megadeth ואת ה-Melvins (מה שביאס אותי עד מאוד), אבל זכיתי לראות ענקים אחרים שהשפיעו על עולם המטאל, זכיתי לפגוש את מארקי ראמון (המתופף של ה-Ramones) ואפילו לשבת עם איאן אנדרסון (הסולן של Jethro Tull) על בירה, וגם לראות הופעה של Jethro Tull, של Nine Inch Nails ולקנח בסנדק של הפאנק, איגי פופ, בכבודו ובעצמו. מבחינת האלבומים אכן זאת הייתה שנה מוצלחת מוזיקלית וכל מה שנותר לי לומר הוא שאני ממש מקווה שנתראה בשנה הבאה בהופעה של Tool או Queens Of The Stone Age שיתקיימו בארץ הקודש ובשעה טובה! ובהזדמנות זאת אני שמח לאחל שנה אזרחית טובה לכולם …
בחירות הצוות: עמר ברזילי
אלבומי השנה:
Månegarm – Vargstenen
Arch Enemy – Rise Of The Tyrant
Dark Tranquillity – Fiction
Moonsorrow – V: Hävitetty
Blut Aus Nord – Odinist
Shining – V: Halmstad
Arkona – Ot Serdtsa K Nebu
Watain – Sworn To The Dark
Ulver – Shadows Of The Sun
Limbonic Art – Legacy Of Evil
וקצת בהרחבה:
Ulver – Shadows Of The Sun : באלבום הזה, ההרכב לקח כיוון קצת שונה ומלנכולי הרבה יותר מהקודם ואחד הדברים המרכזיים שמדגישים את זה כאן, הוא תוספת הפסנתר, שלעיתים משתלט על השירים כמעט לגמרי, יחד עם קולו החלק של Garm. אני לא חושב שקיימת להקה בסדר גודל שכזה, שעוברת שינוי כמעט עם כל הוצאה חדשה שלה, ועושה את זה מעולה כשהיא לא מתרחקת סנטימטר מהרף שהיא מציבה לעצמה.
Limbonic Art – Legacy Of Evil : האלבום, בהשוואה לקודמיו, הוא הרבה פחות סימפוני, מעט פחות מתוחכם, ובכללי יותר בנאלי. עם זאת, הכוח שבשירי הלהקה הזכור היטב משנים קודמות, עדיין נשאר ואפילו מודגש יותר והמורכבות של השירים עדיין ראויים לתשבוחות, מה שעושה את האלבום הזה לאלבום מיוחד, מקורי, ובהחלט מורגש היטב כאלבום של Limbonic Art, גם אם שונה במקצת מנקודות אחרות בקריירה של ההרכב.
אכזבת השנה:
Ensiferum – Victory Songs : לא יודע מה לי ולחבורת הפינים הזאת, אבל אני חושב שהיא הדבר הכי מבזה שנולד אי פעם לעולם הויקינג מטאל. ניסיתי לאהוב את Victory Songs, באמת שניסיתי. עוד שמיעה ועוד אחת, ועוד אחת בה אני מנסה לחבב אפילו את הפתיחה, אבל לא הצלחתי. הרגשתי שזה כמו איזה סרט מייגע שאנשים טוענים שהוא אחלה, אבל אתה מצידך רק נרדם ונוזל לך ריר מהפה. הדבר היחיד שמצאתי טוב כאן, הוא קטעי הפולק המופיעים מדי פעם. אבל חוץ מאלה, מצאתי חומר חדש שמנסה להיות יותר מדי בומבסטי, ושלא (להפתעתי הרבה) התרחק עוד מההוצאה הראשונה של הלהקה (שהייתה איכשהו עוד נסבלת ולא יותר מזה). בקיצור, לזרוק לים ולמחוק מדפי ההיסטוריה של המטאל.
כמה מילים לסיום:
שנת 2007 בכלליות הייתה שנה דיי חלשה. היו הברקות פה ושם, אבל בעולם הויקינג מטאל, במיוחד, לא יצאו יותר מדי אלבומים, וגם מרבית אלו שיצאו לא היו בשיאם או גרמו לי לפעור את פי. אומרים שהצבא משכיח ממך דברים רבים, במיוחד אם אתה בתפקיד שבו אתה באמת עושה משהו ועובד, ולא סתם מגיע בבוקר והולך בצהריים. ובכן, יכול להיות שזה נכון, כי אני לא זוכר את 2007 כמו שצריך, אך מצד שני, יכול להיות שאני צלול דעת כשאני אומר – 2007 הייתה חרא של שנה. בחיי. נקודת אור מרכזית בשנה הזו, למרות שהיא הייתה מחורבנת מבחינת המטאל לדעתי, הייתה ההופעה של Mayhem בארץ שזכורה לטובה. לראות את Attila צורח ומגרגר כשהוא לבוש כמו דיקטטור וכהן דת, כשהלהקה מנגנת שירים שלא חשבתי שאזכה לראות בהופעה חיה בארץ – היה פשוט מעולה.
בחירות הצוות: אופיר מסר
אלבומי השנה:
The 69 Eyes – Angels
Therion – Gothic Kabbalah
Arch Enemy – Rise Of The Tyrant
Dethklok – The Dethalbum
Devin Townsend – Ziltoid The Omniscient
Turisas – The Varangian Way
Russel Allen & Jorn Lande – The Revenge
Epica – The Divine Conspiracy
Primal Fear – New Religion
Aeon – Rise To Dominate
וקצת בהרחבה:
The 69 Eyes – Angels : סגנון הגלאם \ הארד רוק אולי לא היה שם כשהלהקה קמה, אך קשה להתעלם כיום מהשורשים האלו במוזיקה של חבורת הפינים הזו, שחוזרת עם אלבום תשיעי והמשך ישיר ל-Devils המעולה מ-2004. עם שירים חזקים כמו "Angels" ,"Never Say Die" "Perfect Skin" ו-"Ghost" בו מתאחרים הצ'לנים מ-Apocalyptica, הלהקה לוקחת אותנו הישר לשנות ה-80' המאוחרות, באווירת רוק-אן-רול אפלה, מקפיצה ותוססת – זה בועט וזה פשוט טוב.
Russel Allen & Jorn Lande – The Revenge : כמו באלבום הבכורה של הפרוייקט, גם הפעם יכולותיהם של צמד הסולנים Jorn Lande (לשעבר Masterplan, Ark) ו-Russel Allen (מ-Symphony X) אינם בשיא, אבל עד כמה שאנסה, קשה לי שלא להקשיב לאלבום הזה. משהו בשירים פה, אם זה הפשטות, המלודיות הדביקות, או סתם כי זה פאוור שלא מכביד יותר מדי על השכל, לא נותנים לי להעביר אפילו שיר אחד, כאשר הבולט שבהם מבחינתי הוא "Under The Waves" הנפלא.
אכזבת השנה:
Masterplan – MK II : להגיד שציפיתי לאלבום הזה, זה כמו להגיד שהייתי מעונין שייפול עלי פסנתר, עם זאת, הייתי מאד סקרן לשמוע איך אחת מלהקות ההבי מטאל המבטיחות של השנים האחרונות תתמודד עם עזיבתו של Jorn Lande, אחד מהקולות האהובים עלי ביותר במטאל. גם עם הרכב מעולה, שכולל אנשים מ-Helloween, Iron Savior ועוד, הלהקה לא הצליחה לנסוק מעבר להצלחת שני האלבומים הראשונים שלה, אבל זה לא מה שהפתיע פה, שכן, הנפילה, או בעצם ההתרסקות שכל מי שעבד על האלבום הזה חווה – הייתה ההפתעה.
אם זה בגלל הקליפ המפגר לסינגל "Lost And Gone", שאר השירים הרכרוכיים ושלא נדבר על הסולן החדש, Mike DiMeo, שלחוסר מזלו הצטרף לאוניה הטובעת שנקראת Masterplan… האלבום הזה היה פשוט קטסטרופה. כל מה ש-MK II גרם לי להרגיש זה עצבים ולאחר מכן סיפוק רצחני, כי הוא הזכיר לי להוציא ממזוודת המשחקים את Mortal Kombat II ולהתחיל לרוצץ ראשים… עכשיו זו חוויה מעולה. Finish Him!
אכזבות נוספות : Elvenking – The Scythe [מלהקת פולק-פאוור מעולה, ללהקת MTV \ פופ], Caliban – The Awakening [לא הבטיחו המשך ראוי ל-The Undying Darkness? גם כן!], Graveworm – Collateral Defect [כמה שירים טובים ואז שעמום], Freedom Call – Dimensions [שלא נדע], Annihilator – Metal [כגודל הציפיה, כך גודל הקיצ'].
כמה מילים לסיום:
שנת 2007 בהחלט הייתה שנה עמוסה עלי כמאזין, ואם נוציא לרגע את כל אותן הוצאות חדשות ומעולות ששוחררו להן במהלך השנה, מספר אירועים מרכזיים החזירו לרשימת השמע שלי להקות שהרבה מאד זמן לא הקשבתי להן וזה בהחלט דבר מבורך. Paradise Lost, שעם אלבום מעולה חזרה לתודעת המטאליסטים השנה, אמנם נתנה בארץ הופעה לא רעה בכלל, אך היה זה בחו"ל לאחר שחוויתי אותה על במת Open Air שפתאום, כל אותם שירים שאהבתי הכו בי. משם זה המשיך עם עוד הופעה שחוויתי והפעם בפסטיבל Wacken Open Air, של Falconer ששחררה בי את רוח הפאוור מטאל שאבדה.
יצא לי לראות גם את Tiamat, אחת הלהקות האהובות עלי בתחום הדום, בהופעה כבירה ב-Graspop שבבלגיה ומאז גם היא חזרה לחיים שלי מדי יום ביומו. גם האיחודים של Carcass ו-At The Gates (שאותן נראה בקיץ הבא) גרמו לי לנבור בנבכי היסטורית המטאל וללמוד מחדש על אותן יצירות שרק יצא לי לרפרף בהן, באחת מתקופות ההתנסות שלי לפני כמה שנים טובות. בכלל, השנה לא רק כמה הרכבים טובים בחרו לחזור למקורות, אלא גם אני – וזה תמיד כיף ללמוד ולהכיר דברים חדשים-ישנים או לחזור ולשמוע הרכבים נשכחים.
בשבילי השנה עמדה בסימן של חו"ל, לאחר טיול של חודשיים באירופה, 6 פסטיבלים, 5 מדינות והמון להקות שראיתי בפעם הראשונה או בפעם הרביעית (Korpiklaani אף פעם לא מעייפים), יצא לי לחוות על בשרי את סצנת המטאל העולמית וראיתי בכל פעם מחדש למה אני אוהב את התחום הזה. אני מודה שזה קצת ערער את האהבה שלי לסצנה בישראל, בעיקר, כי יש לנו הרבה ללמוד (בעיקר בנושא התמיכה ההדדית), אך זה בהחלט הראה לי שיש לאן להתקדם ושקיימת הערכה גם למדינה קטנה כמו שלנו ברחבי העולם…
ואם כבר מדברים על הארץ, בתחום ההופעות הייתה לנו שנה עמוסה במיוחד, כאשר הבולטות שבהן מבחינתי היו של Behemoth ,Caliban ו-Nightwish, שהרסו, כל אחת בתחומה, את המקום ונתנו בראש. בזירה המקומית, היו כמה הרכבים שהראו ניצני התקדמות משמעותיים בשנה החולפת. הראשון שבהם הוא Acropolis, שעל פי מה שיצא לי לשמוע מה-EP העתידי, הם הולכים לשים אותנו על המפה בתחום הפאוור מטאל – מה שלא קרה עד כה בישראל. אחריהם מגיעים החבר'ה מ-Amaseffer שבאמתחתם פרוייקט מאד שאפתני שאני מקווה שיזכה לחיות את כל ההייפ שסביבו.
אם בעבר הציפייה העיקרית שלי הייתה לראות אילו אלבומים ישתלבו בפס-קול של החיים שלי בשנה הבאה, הפעם אני בעיקר מסוקרן מכל מה שמסביב, אילו להקות יפרצו, אילו יתאחדו, אילו הופעות אני אראה, אילו להקות בינלאומיות ישימו פעמיים לכיוון שלנו ועם איזה אומנים יצא לי לעשות סיורים ברחבי ארץ ישראל או בחו"ל (כיף להיות אני). מבחינת אלבומים, אני יודע שאין לי מה לדאוג, חלק יהיו מעולים, חלק יאכזבו וחלק אני בכלל לא מצפה שאוהב (זה קרה לי השנה עם Megadeth)… שנת 2008 אמנם מתחילה לאט, אבל אני בטוח שעוד יהיה מעניין.
בחירות הצוות: אלון מיאסניקוב
אלבומי השנה:
The Vision Bleak – The Wolves Go Hunt Their Prey
Paradise Lost – In Requiem
W.A.S.P. – Dominator
Sacred Oath – Darkness Visible
Lion's Share – Emotional Come
Pro-Pain – Age Of Tyranny – The Tenth Crusade
Candlemass – King Of The Grey Islands
Dethklok – The Dethalbum
Machine Head – The Blackening
Saxon – Inner Sanctum
וקצת בהרחבה:
The Vision Bleak – The Wolves Go Hunt Their Prey : כמה להקות אתם מכירים שנשמעות כמו Cradle Of Filth במקצב מואט, עם זמר עם קול גותי' עבה, סאונד ואגרסיות של Entombed, עיבודים תזמורתיים עשירים וטקסטים קודרים שכאילו נלקחו מספר של אדגר אלן פו? אני מניח שהתשובה היא אף אחד למי שלא שמע את The Vision Bleak. הלהקה הגרמנית הזאת, הוציאה לפני זה שני דיסקים גאוניים, כשהשני ביניהם – Carpathia – הוא מבחינתי אחד האלבומים החזקים של העשור האחרון בכלל. אז האלבום החדש לא מגיע לרמתו לצניעות דעתי, אבל הוא עדיין אחד הדברים הטובים ביותר ששמעתי השנה. אפל, מעניין ורב שכבות, כזה שאפשר לשמוע פעם אחר פעם ולגלות בו דברים נוספים, מומלץ בחום.
Pro-Pain – Age Of Tyrany : איזו להקה אדירה. Pro-Pain הוקמה על חורבות להקת הקרוס-אובר Crumbsuckers והיא הוציאה שני אלבומים ראשונים אדירים, מלאי אנרגיה, אגרסיה ורעיונות מקוריים. משם, היא קצת איבדה את הכיוון לטעמי. אבל השיעמום נגמר כאן. הלהקה לוקחת את כל מה שמכעיס אותה בארה"ב של היום, בראש ובראשונה הנשיא שלה – ועושה מזה קציצות מתובלות בכעס. האלבום מכיל כמה משירי הת'ראש \ קרוסאובר המודרנים הטובים ביותר שיצאו לטעמי. החל מהשיר הפותח והזועם עם משפט הסיום "F**k The System", ועד אחד השירים הטובים ביותר שהלהקה הזו עשתה בכלל – "Beyond The Pale", בו מתארח מאתיו ביזילה, סולן להקת המטאל Icarus Witch בשירה מלודית. בקיצור – עצבים כתובים היטב, לכל מי שעדיין מחפש מטאל שמסוגל להרוג.
אכזבת השנה:
In This Moment – Beautiful Tragedy : האלבום האחרון של להקת המטאלקור In This Moment יצא ב-Century Media הנחשבת, עם סאונד מיליון דולר וחבורת נגנים רצינים, אך למרות כל זה, מדובר בפשע כנגד האנושות שישנם בתי משפט גם במדינות נאורות שישקלו את החזרת גזר דין המוות רק כדי למנוע ממנה להוציא אלבום נוסף. הזמרת של ההרכב הצטיידה בפטיש, מסמרים והרבה אנרגיה – וחתמה את ארון הקבורה של הלהקה עם השירה התת-אנושית שלה. כשחתמו על הסכמים כנגד כלי השמדה המוניים מישהו כנראה החליט להסתיר את עובדת קיומה, איך עוד אפשר להסביר ששמה לא התנוסס על כל הסכם עבר בין ברית המועצות לארה"ב כשמשפט אחד שהיא משחררת מפיה יכול לגרום למאות מיליוני חרשים להתאבד?? בקיצור, לא אכזבה של ממש, כי לא היו לי ציפיות, אבל גם ללא כל ציפיות גוש התועבה הזה יכול לאכזב.
כמה מילים לסיום:
אין ספק שזו הייתה שנה מעניינת. ועיקרה דווקא במבט לאחור – ענקי המטאל של העבר חוזרות לפעול, ומה שהיה בהתחלה טיפטוף הפך להיות מבול. זה התחיל בלהקות ת'ראש אדירות שהתאחדו, כמו Sabbat, Onslaught ו-Forbidden, והמשיך גם עם ענקי דת' כמו At The Gates ו-Carcass. כל אותן להקות שעל המוזיקה שלהן אני גדלתי מגיחות פתאום מנבכי העבר כדי להשביע את הצורך ההולך וגדל בקצת מטאל ישן וטוב שדי עבר לו מהעולם מאז. Iron Maiden עושים סיבוב הופעות שמורכב מלהיטי העבר האמיתיים שלהם, Machine Head מצליחים לברוח מחוסר הבהירות של האלבומים האחרונים של ההרכב, ולהקות כמו Throwdown מוציאות אלבום שכולו הוקרה להרכבים כמו Pantera ו-Sepultura.
ואם כבר עסקנו ב-Sepulutra, הרי שהשנה גם פורסם כי שני האחים לבית קאבלרה, אלו שהיו ואינם עוד בלהקה שהקימו – עובדים על אלבום ראשון, תחת השם Cavalera Conspiracy. אכן – תהילת העבר לא רק שלא חלפה, היא מורגשת מתמיד. גם הניו-סקול לא נעלם, אבל עושים בו כמה דברים מעניינים, כאשר השנה הזו סומנה כשנה מוצלחת למבחר להקות כמו Devildriver ו-Daath, ונראה כי גם הז'אנר הזה רק הולך ומתחזק. כל עוד זה בא לצד להקות האולד-סקול למיניהן – זה בסדר גמור מבחינתי.
מה אצלנו? מגזין מטאליסט היה וממשיך בפעילות, כולל זו שבטח לא פספסתם עם אתר הוידיאו Heep, ובכלל, המטאל פורץ לו בהדרגה גם למיינסטרים, בזכות כותבים באתרים כמו Ynet וגם Walla, אף על פי שעוד ישנה ילדותיות ובורות מוזיקלית מדהימה בין כתבי מוזיקה דה-לה-שמטה למיניהם במקומות אחרים. לשנה הבאה נקווה להמשך הוצאות ללהקות מטאל ישראליות, שחלק מהן זרם אלינו כבר השנה, סוף לכל אותם מאבקי אגו בין מפיקים ולהקות מקומיות, ותנועה חזקה יותר של הקהל המקומי לאותן הופעות שבעצם משאירות את ההרכבים המקומיים בחיים. עם כל זה יתקיים מצבנו רק ילך וישתפר כאן…