סיכום 2008 במגזין מטאליסט – חלק 1
סיכומי שנה זה תמיד כאב ראש, במיוחד כשצריך להתחשב במספר גדול של אנשים, שלא לדבר על להחליט איך לחלק בין כל הדעות, הבחירות וכל מה שנובע מכך. אז אחרי שנתנו לעצמנו עוד קצת זמן להקשיב לכל האלבומים שיצאו במהלך 2008, כי הרי לארץ הכל תמיד מגיע באיחור, מצאנו לבסוף את הדרך לקראת הסיכום, כשהפעם הוא נעשה בצורה של ראיון אישי עם כל אחד ואחד מחברי צוות מגזין מטאליסט.
מה זה אומר? שכל אחד מ-13 הכתבים שהשתתפו בסיכום, קיבל לענות על מספר שאלות המסכמות את השנה, לפי בחירתו. כמה מהשאלות חילקנו לנושאים כלליים, כמו אירועים חדשותיים או הופעות מעניינות, וחלק השארנו במתכונת יותר אישית אצל הכתבים, כך שמי שמעוניין לקרוא על נושא כל שהוא או על כתב מסוים, מוזמן לעשות כך. עכשיו, מה עם האלבומים?אין מה לדאוג, בחלק ה-2 של הסיכום תמצאו גם אותם, רק שהפעם, בגלל שהדיעות היו מאד מגוונות, החלטנו להתמקד רק בכמה מהמובילים, עליהם כל כתב יכל להביע דיעה (בין אם בחר אותם או לאו), כשאת הבחירות האישיות גם צירפנו, כולל מספר המלצות מכולם.
אולי זה נשמע מסובך, אבל כידוע, קשה לרצות את כולם, כולל את חברי הצוות שלנו, אך בכל זאת, מדובר בסיכום השנה ולא בסוף העולם (עדיין)… על כל זאת, ברצוננו לאחל לכולם שנה לועזית שוברת, בועטת ומלאה בהופעות, להקות, אלבומים וחיות אחרות. מי יתן ונמשיך לכתוב לפחות עוד 12 חודשים ונשרוד גם את הסיכום הבא. בינתיים, 2009 מטאלית לכולם!
סיכום שנת 2008: שאלון כללי
אילו אירועים חדשותיים עשו לכם את השנה?
אופיר מסר: בניגוד לחברי הצוות האחרים, יש לי גישה לכל החדשות שהתפרסמו במגזין אז אני יכול בקלות להעלות באוב כמה דברים שלא זכרתי שקרו השנה, אך השפיעו לא פחות. בואו נראה, ממש בתחילת 2008 זכינו לאחת המתיחות המוצלחות מלהקת Whorecore שהכריזה שהיא מתפרקת, כשכמה ימים לאחר מכן הודיעה שהיא חוזרת תחת השם They:Swarm… מה חבל שחברי הלהקה לא החזיקו יותר מדי תחת השם הזה וחזרו למקורותיהם הזנותיים. עוד בתחילת השנה התבשר לכולנו שסולנית להקת Epica חולה בנגיף ה-MRSA, מה שמנע ממנה לקחת חלק בפעילויות הלהקה לתקופה ארוכה. לשמחתי Simone Simons הספיקה להבריא ואף הגיעה לארץ עם חברי להקתה להופיע אצלנו.
מה עוד? הגיטריסט לשעבר של להקת Sentenced הפינית עבר לנגן דום ברוסית תחת השם Kypck. מפחיד מאד. סולן להקת Opeth, הלא הוא Mikael Åkerfeldt, חזר ללהקת Bloodbath ושחרר עמה השנה לא פחות מ-3 הוצאות שונות, אלבום Live מפסטיבל Wacken הגרמני, EP שובר למדי ואלבום סופני למדי (שלא לדבר על העבודה עם Opeth שלא מעניינת אותי). מי זוכר את אישור הידיעה על זה ש-Gene Simons, סולן להקת Kiss, לקח חלק בסרט פורנו? ניסיתי לשכוח, שיט! בנושא אחר, להקת Melechesh האהובה (שהוקמה במקור בישראל), חתמה עם Nuclear Blast ועובדת בימים אילו על אלבומה הבא (או, הנה משהו להוסיף לרשימת הציפיות מ-2009!).
בכוונה אני לא מכניס לאכזבות את העובדה ש-Stratovarius "מתה", כי מבחינתי זה קרה לפני הרבה שנים, אך בכל זאת זה היה מאד מבדר לקרוא את המכתבים בין חברי הלהקה לבין Timo Tolkki, שרבו ביניהם על המשכיותה. גם הפרשיה מסביב ל-Gorgoroth לא הסתיימה ויש תקווה שבקרוב נדע סופית מי זכאי להשתמש בשם הלהקה, אם זה Gaahl ו-King Ov Hell או Infernus. ואם כבר ב-Gaahl עסקינן, מי יכול לשכוח את יציאתו מהארון של הנורבגי הקשוח, שאני חייב לציין שעוד לפני שהוא הכריז רשמית שהוא כזה, ראיתי אותו מנשנש איזה בחור צעיר בפסטיבל Wacken. עד היום יש לי סיוטים מזה… אה, והוא גם מעצב שמלות, וויזמיר.
אנחנו עדיין ממשיכים עם הבלאק מטאל, כשהפעם מדובר בלהקת Helheim שהחליטה להופיע בגן ילדים איי שם בנורבגיה. מה נסגר איתם? אם זה לא מספיק גם בנו של השחקן האדיר Nicolas Cage התחיל לעשות בלאק מטאל עם להקתו Eyes Of Noctum שסביר להניח שתישמע גרוע כמו Dimmu Borgir, שכן הם חברים טובים. עוד משהו מטריד שהתפרסם השנה מגיע מלהקת הגריינד Cretin שהסולן שלה נמצא בתהליכים להפוך לאישה. מה? לא יודע, נעבור הלאה. Vision Divine החזירה את Fabio Lione לשורותיה, סולן Burzum עדיין בכלא, Blind Guardian לקחה חלק במשחק וידאו חדש, אה וכמובן, להקת The Fading זכתה בקרב הלהקות בפסטיבל Wacken. עכשיו זו ידיעה משמחת! הנה, סיום חיובי, רק בשבילכם.
מתן ג'ונאס: בכלליות, האיחוד של Carcass היה הידיעה המשמחת ביותר במטאל. השנה מבחינתי, בדומה לאיחוד של Cynic בשנה הקודמת. אין דבר שמשמח אותי יותר מלהקה ותיקה שמתאחדת, ולו רק בשביל הסיכוי הקטנטן שיצא לי לתפוס אותה בלייב, או יותר טוב – אולי הם גם יוציאו אלבום חדש (כמו שקרה עם Cynic, שהוציאו אלבום חדש השנה).
טל זכאי: הממ… בעקרון ההתפרקות של Celtic Frost אחרי כל הבושות שהם עשו הייתה לא רעה… מעבר לזה, גם האיחודים של At The Gates ו-Carcass לרגל מספר הופעות בהחלט היו טובים מאוד.
נדב אבני: הופתעתי וכאב לי לשמוע על התפרקותה של Foo Fighters, אבל הרבה להקות חדשות ומבטיחות נראות באופק. שמחתי לראות את הגדולות והטובות של המשחק חוזרות לשחרר אלבומים כשלאבלום של Metallica שציינתי מצטרפים ה-AC/DC וה-Guns N' Roses החדשים. אולי השניים האחרונים לוקים מעט בחוסר מעשי בחידוש מוזיקלי, אך עדיין מדובר ביוצרי מטאל אדירים, שמרביצים ריפים מגניבים ביותר.
איתן גפני: האירועים הכי משמעותיים מבחינתי השנה מתחלקים לשתי קטגוריות: תחום התרבות והרוח, וכל השאר. בכל השאר אני לא ממש מעורה, אז אני יכול לסמן את הבחירה של אזרחי ארה"ב בברק אובאמה כנשיא, בחירה די צפויה (כי היה די ברור נשיא רפובליקני לא ינצח), אבל עדיין היסטורית וחשובה במיוחד. בעולם התרבות והקולנוע, כאמור, הייתה לנו שנה נפלאה, מלאה ביצירות חשובות ומשמעותיות (ולא רק מהוליווד), אבל באותה נשימה, עולם התרבות ספג אבידות רבות השנה, בדמות יוצרים חשובים שהלכו לעולמם. שנה לא קלה, ולצד שמחות רבות, גם עצב רב.
יותם Defiler: אין ספק שיציאתו של Gaahl, סולן להקת הבלאק מטאל הפומפוזיונית (טוב, אחד מחצאיה) Gorgoroth הוא האירוע של השנה, ואני משוכנע על עיוור שאני לא היחיד שאצביע לו. 10 שנים סומן Rob Halford, סולנה האגדי של Judas Priest שיצא מהארון בסוף שנות ה-90' בתור המטאליסט היחיד שמותר לו בעצם. מחמאות מיניות כמו "ת'הומו" הם כלל קבוע בכל קהילת מטאל, ששורשיהן היא במערך חישול ילדים והפיכתם לנערים בטבילת אש צינית וכמובן – די מטומטמת. Halford שר גבוה. הוא לבש עור ורכב על אופנועים מזה עשורים. די דבילי מבחינתנו שלא ראינו את זה מגיע קילומטרים דאז. אבל Gaahl זה כבר משהו אחר. לא רק שהוא דאג שלהקתו Gorgoroth תהיה אחת הלהקות המתוקשרות ביותר במהלך 2007 – הוא הפיל בומבה רצינית במהלך 2008. יצאתי מהארון. אני אוהב בנים. יש לי חבר שהוא מעצב אופנה.
סימן ההיכר של הבלאק מטאל זה הפאסון, האווירה, הקשיחות – אם תרצו. האם גם הומוסקסואל, סטנדרט בלתי רצוי ומעליב אצל המוני הומוסקסואלים מודחקים בקהילת מטאל שחושבים שהם קשוחים אחושרמוטה, יכול להוביל את קהילת המטאל הקיצוני בדבריו, מבלי לאבד את הפאסון? אז איזה Virgin’s Blood נקריב לשטן? של בתולים או בתולות? כל הסקס-אפיל של הבלאק מטאל התפוגג ברגע שמישהו אחד שבר את השורה, ועשה מעשה שהוא כל כך בלאק-מטאל בתקופה שהיא כל כך לא. אני עדיין אומר ש-Euronymus היה ההומוסקסואל הבלאקר הראשון, אבל כנראה שלעולם לא נדע. בינתיים Gaahl יעשה פה קצת סדר לכל הילדים המיזנטרופים שחושבים ששנאה זה מגניב. בלי הבדל דת גזע ומין.
עדי כהן: קצת קשה לי להיזכר בחדשות שממש השפיעו עליי… הייתי גאה לשמוע על הרכבים ישראליים כמו Distorted ו-Prey For Nothing, שהוחתמו בחו"ל ועושות דרכן בעולם. הבחירה של Amaseffer לאלבום השנה (במגזין פרוג נחשב) גרמה לי להרגיש גאוות יחידה. גם שמחתי לשמוע על האיחוד של Solitary.
אלון מיאסניקוב: אני מניח שהלוחמה בחמאס היא האירוע הגדול של השנה, גם אם יש מי שחושב שהריאלטי מעיב על המציאות. היציאה של צה"ל להגנה על אותם תושבים שחיים בגיהינום מזה שמונה שנים היא צעד מחויב המציאות שאני תומך בו בלב שלם ומייצג דעה זו לאחרונה בבלוגים, פורומים ואתרים קהילתיים בארץ ובחו"ל. ההתנגדות למבצע של גורמי שמאל הזויים פשוט מראה לדעתי את הכישלון של אותו שמאל להתאים עצמו למציאות ביטחונית קשה והבנה שלא בשוויץ אנחנו חיים. אני כן מאחל להסכם שלום, לשתי מדינות שכנות ועצמאיות שיוכלו לחיות זו לצד זו, אבל השלוחה האירנית שנבנתה בשנים האחרונות לדרומנו היא בהחלט לא סיבה לשמאל ההזוי לצאת מהחורים ולהפגין…
ג'ינו אריאלי: מבחינתי, העובדה שעבר כבר כל כך הרבה זמן וגלעד שליט עדיין בשבי זה הדבר הכי חשוב. נראה לי שמדינת ישראל חייבת להחזיר את החייל שהיא שלחה לשרת אותה. אני מאוד מקווה שהמלחמה בעזה תסתיים עם גלעד שליט חופשי וחי.
יש אילו אכזבות שתרצו לדבר עליהן? אלבומים שגרמו לכם לבלות בשירותים? להקות שהתפרקו? בריטני ספירס?
אלון מיאסניקוב: בהחלט היו כמה כאלה. אני בגדול מנצל את זכותי כעורך האתר ומראש לא לוקח לכסות או לשמוע אלבומים שנראים לי סרוחים באופן חשוד. מבחינת אכזבה, ניתן לציין יותר כעצב את מה שהרגשתי כששמעתי ש-Gus Chambers התאבד. הסולן הבריטי המבוגר, שעשה עבודה אדירה עם Grip Inc. (להקתו של Dave Lombardo איש Slayer) שר לאחרונה באלבום של להקת Squealer A.D הגרמנית, להקה שסולנה נהרג בתאונה לפני כמה שנים – ונראה כי המזל הרע המשיך וגם Chambers אבד לה באופן טרגי. אדם עמוק, מעניין, שכתב כמה מהטקסטים החזקים ביותר שאני מכיר בז'אנר, ולצערי סיים את חייו, יהי זכרו ברוך.
איתן גפני: דווקא אני מבסוט שבריטני חזרה לעשות מוזיקה, שכן היא תמיד הייתה בעיני מוצר הפופ המוצלח ביותר של השנים האחרונות. וזה נאמר ברצינות תהומית. לעומת ביונסה ושאר הירקות החצי אפויים שמככבים על מסכי ה-MTV, תמיד העדפתי את בריטני, שלפחות ידעה לשכור את המפיקים הנכונים, שיעשו לה עיבודים מעניינים. חוץ מזה, שתמיד צחוקים עם הבחורה המפגרת הזו. לאלבומים לא טובים אני לא מקשיב יותר מפעם אחת, אז אין יותר מדי דברים שגרמו לי לבלות בשירותים, מהבחינה המוזיקלית. אני כן יכול לציין בטעם רע את פרשיית ערבול הסאונד של Metallica. שוב, Lars מוכיח שהוא חרא של בנאדם, ולא ברור מה גורם לו לרצות לעצבן את המעריצים שלו פעם אחרי פעם.
אלעד מיאסניקוב: הפירוק מחדש של Celtic Frost – אכזבה. החדש של Judas Priest גרם לי ללכת לשירותים, אבל מהסיבות הטובות… ומה לעזאזל חשבו לעצמם הפינים האלה, כשהוציאו את הפרויקט Northern Kings?
גולן שי: למרבה הצער היו כמה וכמה אלבומים אשר הצליחו לאכזב אותי. רק בשביל ההבנה הבסיסית, כדי שאני אתאכזב ממשהו עליי לטפח תקוות לגביו לפני כן, לדוגמא: ה-Metallica החדש Death Magnetic לא איכזב אותי כיוון שמהתחלה הייתה לי הרגשה שהם יוציאו אלבום בינוני עד סתמי. אחד האלבומים שיותר אכזבו אותי השנה היה Along Came A Spider של האחד והיחיד Alice Cooper. זה באמת אלבום שציפיתי ליציאתו וכאשר שמעתי אותו בפעם הראשונה הסתובבתי עם פרצוף מבועת והתהלכתי ממורמר כמה ימים רצופים לאחר מכן. בזמן שלאלבום יש פוטנציאל אדיר בכל הקשר הקונספט והרעיון העומד מאחוריו, הביצוע איכזב אותי אנושות.
בכל הקשור לידיעות מאכזבות, ביוני השנה נודע לי כי Bolt Thrower "תולים את הכובע" בכל הנוגע לכתיבת חומר לאלבום חדש: "מצטערים לאכזב את מי שרצה לשמוע שירים חדשים של Bolt Thrower אבל תמיד אמרנו שלא נוציא חומר שאנחנו לא מרוצים ממנו במאה אחוז", נאמר מפי הלהקה. ב- 2005 הם הוציאו את Those Once Loyal – אלבום דת' מטאל שבעיניי מעריצים רבים וחברי הלהקה עצמה נחשב לאחד מאותם האלבומים שעומדים בשורה אחת עם מה שניתן להגדיר "אלבום מושלם", בעקבותיו יהיה קשה ללהקה להוציא חומר שיעמוד באותו קנה מידה ומכאן לקיחת פסק הזמן הבלתי מוגבל בכתיבת חומר חדש.
ג'ינו אריאלי: הביטול האכזרי של Slipknot. למרות שלא הייתי אמור להיות בהופעה, כי הייתי בחו"ל, יש סוג של אמירה בביטול של להקה בסדר גודל כזה. כשהם הודיעו על ההופעה, הרגשתי שעכשיו זה יפתח את הדלת ללהקות אחרות ובביטול שלהם הרגשתי שהדלת נסגרה.
אופיר מסר: בריטני ספירס עדיין מעצבנת אותי, מישהו צריך לשים לה קץ, אבל נעזוב את זה. אני רוצה לדבר על נושאים קצת יותר מעניינים כמו עזיבתה של מירי מילמן את להקת Distorted, בה שימשה כסולנית ואף יותר מזה למעלה מ-10 שנים. עדיין קשה לעכל את הדבר, שקרה רק מספר שבועות לאחר חתונתה עם Sven De Caluwe, סולן להקת Aborted הבלגית. מה שלא יהיה, אני בטוח שזה לא קל לשני הצדדים ואני מאחל לכולם בהצלחה בהמשך. עוד להקה אהובה שקיבלה על הראש היא Therion, שהאיש מאחוריה, Christofer Johnsson, החליט להעזיב את כל חברי להקתו מזה מספר שנים, כדי להתרענן או סתם כי נמאס לו. המכה האחרונה הגיעה מכיוון Scary Symmetry שהחליטה להיפרד מהסולן Christian Ãlvestam המוכשר לטובת 2 סולנים אחרים, שבינתיים לא מצדיקים את הצירוף שלהם. אך ימים יגידו… אה, גם Celtic Frost התפרקה שוב, חבל.
מבחינת אלבומים יש לא מעט אכזבות, חלקם אני לא זוכר כמעט עקב כך שפשוט העפתי אותם בחזרה לאן שהם הגיעו, אך לחלקם אני עדיין מאזין, רק לא בלב שלם, כי אני יודע שאפשר היה לעשות משהו יותר מעניין או טוב. הלהקה הראשונה שנכנסת לפה היא Alestorm – על הדף מדובר בקונספט נהדר, מטאל פיראטי שלוקח השראה מלהקות כמו Turisas עם אופי קצת שונה. באלבום לעומת זאת, גילינו שמדובר בחקיינים גרועים למדי של כל מה שטוב בפולק מטאל, שלא לדבר על ההופעות של הלהקה שנראו כמו משחק של ילדים בני 16. כמו כן גם האלבום האחרון של Ayreon נכנס לאכזבות. הוא אמנם כלל כמה מאמני המטאל האהובים עלי ביותר, אך הביצוע לא היה מעניין מספיק, יותר מדי אטמוספרי.
גם Illdisposed הדנית הביאה הוצאה שלא הצליחה להחזיק אותי (וכנראה גם את הלהקה עצמה שהחליטה לעזוב את הלייבל שלה). Norther שלפני כמה שנים צפיתי לה גדולות, הוציאה אלבום בינוני למדי, שלא לדבר על Children Of Bodom, שאול חזרה למקורות שלה, אך לא הצליחה למשוך אותי כמו הרבה אחרים. על Dragonforce אני אפילו לא צריך לדבר, מדובר כבר בבדיחה שאני מקווה שהלהקה תשים לה סוף לפני שתגלה שהיא לא באמת מצליחה לעניין את קהל הבית שלה, לעומת קהל שחקני Guitar Hero, שמורכב מילדות בנות 12 (ואיתן גפני). Edguy, Communic ו-Evergrey שחררו אלבומים סולידיים, טובים אפילו, אבל משהו בהם לא גרם לי לרצות לתת להם האזנה יותר מדי. כמו שאמרתי, יש להקות שאתה אוהב שלפעמים לא הולך להן… נקווה שזה ישתפר בעתיד.
מתן ג'ונאס: האמת, מכיוון שהייתי יחסית חסר ציפיות, אין לי גם כמעט אכזבות מיוחדות. מלבד הפירוק הרשמי של SikTh, להקת ההארדקור הטכני המטורפת, וגם זה לא כל כך הפתיע אותי, אחרי ששני הסולנים שלה עזבו באותו החודש. מלבד זה, Exodus הוציאו אלבום מכפיר, Testament אכזבו ו-Dragonforce התדרדרו עוד צעד לכיוון נונסנס טכני חסר משמעות, אבל באמת שלא ציפיתי ליותר מדי…
עדי כהן: פסטיבל Anthem… יש מה להוסיף? לא עשה לי טוב לשמוע על מות הסולן של Shadow Gallery. גם הסגירה של ה"קולטורה" להופעות לא היתה ידיעה נחמדה, זה פחות מקום אחד להופיע בו וחבל. מ- Tiamat ציפיתי ליותר, אחרי Skeleton Skeletron ו-Prey קיוויתי למשהו אפלולי שיגרום לי לויברציות ריגוש וליבידו מוגבר ובמקום זה קיבלתי אלבום מתמרח, מתנשא ולא לעניין בכלל. האלבום החדש של Opeth טוב מאוד וגם נמצא ברשימת אלבומי השנה שלי, אבל אגלה לכם סוד, קיוויתי לקבל משהו ברמה של Ghost Reveries או Blackwater Park אפילו שזה היה קשה עד בלתי אפשרי, אבל נו – לא תמיד מקבלים מה שרוצים. גם די התאכזבתי ש-Dimebag Darrel עדיין לא חזר מהמתים לאיחוד מחודש של Pantera…
אוראל להב: אם באכזבות עסקינו, אנדב משפט מוכר שטוען כי כגודל הציפיות – גודל האכזבות. מתוך שלוש הוצאות שבאמת חיכיתי להן השנה (Metallica, ששוב לא עשו לי את זה, Meshuggah, שתמיד עושים לי את זה, ו-Opeth שעושים), Watershed היה האלבום היחיד לגביו לא הייתי באמת בטוחה. חלק טענו שהוא מוכרח להיות טוב ("הרי זה Opeth, אחרי הכל"), חלק חזו את השינוי המתקרב, ואילו אני (לשם שינוי) חיכיתי בסבלנות, רק כדי לקבל לידיי אלבום לא מגובש, חסר כיוון, ובכלליות – נפילה מבחינתי (ואל תצדיקו אותו בגלל שהיכולות הטכניות בו גבוהות, היכולות הטכניות שלהם תמיד גבוהות, השאלה היא מה יש מעבר).
טל זכאי: כן, האמת שיש כמה אכזבות ספציפיות מהשנה הנוכחית. לראשונה אולי לא כל כך מתאים להקרא אכזבה, אבל מאחר ולא הייתה בנמצא קטגוריה של "אירועים שלא עשו לי את השנה" אז היא תהיה כאן, ולמעשה מדובר במותו של Christian "Witchhunter" Dudek המתופף האגדי של Sodom בשנותיה המוקדמות והמשמעותיות ביותר כלהקה, ולמרבה הצער הוא נפטר השנה ב-7 בספטמבר. ועכשיו לעוד אכזבות פחות רציניות, אך מרגיזות. האחת היא האלבום של Shining שהיה אמור לצאת השנה דרך Osmose Productions לו אני מצפה כבר חודשים רבים, שמו VI – Klagopsalmer, ומשום מה כל הזמן נדחית יציאתו שוב ושוב, ולאחר ציפייה ממושכת אני ככל הנראה אאלץ לחכות לשנה הבאה…
אכזבה רצינית נוספת שכבר הזכרתי קודם לכן, היא האלבום החדש של Keep Of Kalessin אליו חיכיתי גם כן בציפייה רבה, בייחוד לאחר האלבום הקודם של הלהקה, Armada, שהיה מרשים ומטורף מכל כך הרבה בחינות. לצערי התאכזבתי לגלות שהאחרון, Kolossus, הוא אינו אלא צל חיוור של אחיו הבוגר, פיסת מוזיקה מאולצת לחלוטין, המנסה לשחזר את ההצלחה של Armada כמעט בכוח וללא כל השראה. בהחלט אחת הנפילות הרציניות של 2008, ראו הוזהרתם.
יותם Defiler: קודם כל, יש כמה סעיפים שצריך לסמן כאכזבות. נתחיל בקטנה. Byzantine התפרקה. ממש באסה רצינית, כי היא הייתה אמורה להיות היורשת של Lamb Of God בעשור הבא, בעודה מתחשלת היטב בעשור הזה. זה לא יקרה, החבר'ה הבינו שאין כסף בתעשיית המוזיקה, ואחרי אלבום שלישי מצוין סגרו את הבסטה. לכו תבדקו אותם. להקה שצריכה לסגור את הבסטה במקום Byzantine לדעתי היא Iced Earth.
בין הלהקות שיצרו אלבומי מופת בז'אנר שנחשב מת וחבוט כמו הבי מטאל מסורתי, השיבה אל חיקה את סולנה האגדה, שהוא ה-Bruce Dickinson וה-Rob Halford של שנות ה-90, הלא הוא Matt Barlow. מה שאין לו בורסטיליות, יש לו במלודרמה, והוא היה עמוד התווך להמון אוהבי מטאל כבד יותר, שחיפשו משהו עדין יותר. עזיבתו ב-2003 הייתה נוגרה רצינית לעולם המטאל המסורתי, והלהקה לא באמת עמדה (מבחינה יצירתית) על הרגליים מאז. ואז הוא חזר (וזה אחרי שהוא הספיק לשחרר השנה אלבום מצוין עם להקת הפרוג-מטאל Pyramaze) והוציא עם Iced Earth את האלבום הכי פחות טוב שלה. Iced Earth, להקה שיש לה עשרה אלבומים בכיף באמתחתה, לא יכולה בשום אופן להרשות לעצמה להוציא אלבום שהוא פחות ממרגש ומצוין – וזה ממש לא זה.
אכזבה נוראית. אכזבה מקומית קשה למדי היא עזיבתו של ערן סגל, גיטריסט Whorecore (לשעבר They:Swarm, לשעבר Whorecore) – שלמרות שהלהקה עומדת אחושלינג איתנה גם בלעדיו, מדובר במוזיקאי מדהים ואיש-הופעות ברמה הגבוהה ביותר בעולם, ואני מאד מקווה לראות אותו כמה שיותר מוקדם על הבמה, ובתקווה עם מוזיקת דת' מטאל משובחת. את ביטול פסטיבל Anthem אני אדחיק ולא אזכיר. יש מספיק אנשים שיזכירו את זה במקומי.
מה עם הופעות? תרצו לחלוק איתנו חוויות טובות \ רעות שעברו עליכם או שנשארתם כל הזמן בבית כמו אלון?
מתן ג'ונאס: הייתי השנה בשתי הופעות יוצאות מן הכלל (וכמה סבירות יותר) – השקת ה-EP של They:Swarm (או Whorecore, או ראובן, או איך שהם לא קוראים לעצמם עכשיו) ביחד עם Phantom Pain ו-Matricide שהיוו ליינאפ ישראלי מפלצתי במיוחד, ואירוע החתונה של סוון ומירי "The Unholy Union" שזכור ממש לטובה. גם ההשקה של Matricide, אחת הלהקות האהובות עליי בשנה האחרונה, הייתה מצויינת, אם כי בעיית הצפיפות הנוראית בסאבליים קצת העיבה על ההנאה.
אוראל להב: Disborted, וכל מילה מיותרת. (אוקיי, אוסיף שתיים: היה ענק!!!)
נדב אבני: ראיתי כמה הופעות מטאל ישראליות ממש טובות השנה, מבאר שבע ועד חיפה. הספקתי גם לתפוס את Aborted בהופעת החתונה בבארבי.
איתן גפני: קודם כל, חשוב לציין שאלון הוא מודל החיקוי שלי וגיבור חיי. והוא עדיין חייב לי 50 שקל, אבל זה לפעם אחרת. לא פקדתי יותר הופעות השנה, אבל אני יכול לציין לטובה, כמה פעמים ברצף, את הופעת העשור של Betzefer, שהייתה שעתיים של רוק'נרול משובח, מקצועי ומופתי, עם המון הפתעות משעשעות, סאונד טוב, והתרגשות רבה באוויר. סחתיין כפול. מעבר לכך, ההופעה ההיסטורית של פול מקרטני הייתה אירוע משמעותי במיוחד עבורי, שכן זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי לראות שריד מהביטלס בהופעה, ולמרות שהיה מדובר באירוע מהונדס לעילא, הייתה התרגשות אדירה באוויר, שואו מדהים, ורגע מכונן שכנראה שלא אשכח המון המון זמן. הרגע הכי מאכזב השנה מבחינת הופעות היה ביטולו של פסטיבל Anthem, אבל יותר מדי מילים נשפכו על הנושא. אני פשוט מאוכזב, ולא בגלל שהייתה לי חיבה להרכבים שהיו אמורים להופיע (את רובם אני לא אוהב), אלא בגלל תחושת הפטריוטיות שליוותה את ההפקה שלא קרתה בסוף. חבל, מצער, מבאס.
אלעד מיאסניקוב: פחות טוב שאלון לא הצטרף כמעט לאף הופעה. הופעות טובות – Iron Maiden ב-Wacken ו-Helloween ב-Summer Breeze. הופעות לא טובות – שלומי סרנגה ודמותו הווירטואלית של זוהר ארגוב (סנכרון ממש רע), לראות את Gaahl מקפיץ על הברכיים את בן הזוג שלו – זה כבר לא הופעה רעה, אלא סרט רע, חלום בלהות (אני עדיין מקווה ש-Gaahl יפתיע את כולנו עם איזה שחיטה נאה של ה"ספק" בחור הזה).
טל זכאי: כמו כל שנה גם השנה זכיתי להיות נוכחת בפסטיבל המטאל האולטימטיבי, הלא הוא Wacken Open Air שבגרמניה, וכמו כל שנה, גם הפעם החוויות המוצלחות ביותר שהיו לי מהופעות היו משם. אני ארצה לציין את ההופעה המעולה של Watain שהופיעו עם חומרים מהאלבום האחרון והמצויין שלהם, Sworn To The Dark, באישון ליל ועם אחת התפאורות המוצלחות ביותר שזכיתי לראות בהופעת בלאק ובאווירה מעולה המשלבת את הקור הלילי הגרמני יחד עם קהל מצויין – אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי השנה. את האיחודים של At The Gates ו-Carcass ציינתי כבר קודם לכן, וראוי לציין אותם גם במקום זה כעוד שתיים מההופעות המוצלחות והמהנות שפקדתי השנה. עוד הופעה שעשתה לי טוב במיוחד השנה היא ההופעה של Primordial, אותם חיכיתי לראות כבר הרבה מאוד זמן, וללא ספק האווירה שהם מספקים והקול האגדי של הסולן הפכו זאת לחוויה בלתי נשכחת.
יותם Defiler: טוב, מתוך אלה שהתקיימו – להבדיל מ-Slipknot, Sick Of It All, Meshuggah, The Haunted, Dark Tranquillity, Nevermore, Satyricon ושות' – Machine Head ללא שמץ של ספק הצילה את השנה הקלוקלת הזאת. בהתחלה עוצמתית שמוכיחה לכולם מי מושך בחוטים בסצינת המטאל העולמית, הוכיחה Machine Head שאפשר עדיין לעשות אלבומים כמו Master Of Puppets או Seventh Son Of A Seventh Son בגרוב-מטאל ולהשאר בחיים. ההופעה של הלהקה, למרות סאונד מעומעם, הייתה חוויה בלתי נשכחת וכיפית במיוחד.
Obituary, למרות שהיו הד הרבה יותר מצומצם מהמפלצת מסן פרנסיסקו, הוכיחו שדת' מטאל, בפורמט הכי מגעיל וישן שלו, עוד חי נוהם ובועט כמו טאז השד הטזמני, ויפה נננננניאאאאאאארררג אחד קודם. הופעות נוספות ששוות התייחסות: הופעת ההשקה המצויינת של Distorted שפשוט הייתה מצויינת, ההופעה הבלתי נשכחת של Sabaton שהוכיחה שפאוור מטאל מקובל היטב בארץ, Epica הפגיזה אפילו יותר טוב מפעם שעברה, ו-Betzefer חגגה הופעות עשור מהטובות שהיו מלהקה ישראלית אי פעם. אדיר, אדיר, אדיר.
גולן שי: ישבתי בבית, מרחתי ווקס על הראש וגילחתי את הבטן כמו אלון… ועכשיו ברצינות, אם מסתכלים על הקערה הקטנה שבה אנו חיים, ניתן היה למצוא השנה ממעט ההופעות הטובות שפקדו אותנו. בראש ובראשונה חשוב לי לציין את אותן הלהקות שבאו לכאן ממרחק רב ונתחיל ב-Obituary – "קצר ולעניין" ככה אני מגדיר את ההופעה שלהם. זאת הייתה בהחלט הופעה מעולה לאגדת הדת' הזאת. הופעה נוספת שראוי לציין היא זו של Sabaton – נראה היה שהם יותר התלהבו מלהגיע לארץ ולהסתובב כאן מאשר המעריץ הכי מורעל שלהם בבארבי.
במסגרת הרחבה יותר, בכל הקשור להופעות בחו"ל ופסטיבלים – עייפתי מפסטיבלים בעלי צפיפות אוכלוסין גבוהה כמו מה ש-Wacken הפך להיות, וכך החלטתי לראות Manowar שחגגה 20 שנים לאלבום Kings Of Metal, כשכחלק מהחגיגה היה ביצוע של ששת אלבומיה הראשונים של הלהקה במלואם, ברצף של 3 אלבומים בשני ערבים. מבלי להיכנס יותר מידי לפרטים אני רק אומר שזו חוויה שונה לחלוטין לטוס לבד לפסטיבלים מלטוס יחד עם חברים, אבל למרבה המזל, אם יש משהו שתמיד אפשר לזקוף לטובת המטאליסטים זה שהם תמיד יתחברו ויקבלו לשורותיהם מטאליסטים אחרים גם אם באים ממדינות מוכות טרור ובמקום סכין ומזלג הם "מנגבים" את האוכל שלהם.
בכל מה שקשור להופעות עצמן, אני רק יכול לומר ש-Alice Cooper, למרות שהוציא השנה אלבום מאכזב ברמות, מבחינתי הוא מלך הבמה. על אף גילו הלא צעיר בכלל הופעתו הייתה המרשימה ביותר והמעולה ביותר מבחינת ביצוע השירים והאמצעים התיאטרליים שלו, אפילו יותר מ-Manowar שהיו ההדליינירים של כל הפסטיבל – למרות שגם הם היו חוויה אדירה בפני עצמה. הופעות מעולות נוספות שהתקיימו כחלק מהפסטיבל היו של W.A.S.P. ,Doro ו-Ted Nugent האגדי.
בזמן ש-Magic Circle (בו הופיעה Manowar) היה פסטיבל יחסית מיינסטרימי וכלל כ-13 אלף אנשים, פסטיבל Hell's Pleasure לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי: הסגנון שאפיין אותו היה ייצוג קיצוני של ת'ראש, בלאק ודת' מטאל, כשמרבית הקהל היה צעיר יותר ומנה כ-2000 איש בלבד. ההדליינריות שהן להקות במעמד בינוני כמו Melechesh או Grave ו-Lord Belial משכו קהל של לא יותר מ-700 איש בכל הופעה. הדבר כמובן אפשר לי ליהנות מכל הופעות הפסטיבל מבלי שיהיה איזה ליצן שיסתיר לי או מישהו שילחם איתי על המקום בשורות הראשונות ולא היה תור לשום דבר. הלהקה שלדעתי לקחה ובגדול מבחינת הופעה הייתה Hellish Crossfire – אחת מהופעות הת'ראש מטאל היותר טובות שיצא לי לראות. בסופו של דבר, הגעתי השנה למסקנה שעדיף לחפש וללכת לפסטיבלים קטנים יותר מאשר לפסטיבלים הדחוסים, ההמוניים והגדולים.
אופיר מסר: לא מספיק חפרתי עד עכשיו ואתם רוצים שאני אדבר על הופעות? לא רק שהלכתי להופעות השנה, אלא יצאתי לסיור בן למעלה מ-3 חודשים ברחבי אירופה, בעקבות המטאל (ושאר שיגועים). לא האמנתי שאני אצליח להתעלות על 2007, אבל גם אני יכול להפתיע את עצמי. אז מה היה לי? הופעות האיחוד של Carcass ו-At The Gates, פשוט תענוג לאוזניים, כל אחת עם סט של השירים הכי טובים שלה וכל אחת שברה את המקום בדרכה שלה. Kiss, כן, אני יודע, לא להקה שאני מקשיב לה ביום יום, אבל לצפות בהופעה שלה זה חוויה שאני לא יכול לתאר, מדובר במשהו שכל אחד חייב לעצמו, אני לא צוחק.
Arch Enemy היא הלהקה שהכי אהבתי לצפות בה השנה, 3 פעמים נהדרות עם Angela Gossow, האחים לבית Amott (שגם חזרו לשתף פעולה אחרי שנתיים הפסקה) ושאר החבר'ה. אחריה מגיעה Behemoth, כאחת הלהקות האינטנסיביות שהמטאל יכול להציע – אם זה ביום או בלילה, בגשם או בשמש, בכל פעם שראיתי אותה, היא שברה לי את הצוואר. גם Soilwork עשתה לי את הקיץ, בעיקר בגלל הגרוב והצחוקים של חבריה. על ההופעות של Cavalera Conspiracy ו-Soulfly אין לי מה לומר חוץ מפאקינג רצח – הן היו הכואבות ביותר השנה. אני יכול להמשיך עוד ועוד מכיוון הרשימה עוד ארוכה מאד, אך במקום זאת רק אזכיר כמה שמות כמו Exodus, Helloween, Ministry, In Extremo, Kataklysm, Nightwish, Sabaton וכמובן Finntroll, שזכיתי להיות בצילומי ה-DVD שלה בהופעה מיוחדת בהולנד.
מלבד כל הופעות המטאל שראיתי השנה, יצא לי לבקר גם בפסטיבל גותי \ אלקטרוני לראשונה. בשבילי היה מדובר בחוויה שונה לגמרי מכל פסטיבלי המטאל, הקהל היה שונה, התלבושות היו שונות (ומאד מוזרות יש לציין) וכמובן גם המוזיקה הייתה שונה למדי, כאשר מלבד Within Temptation ועוד מספר להקות, קשה היה להאמין שאראה באזור חובבי מטאל (טוב, גם אם היו, אני מניח שכולם הסתתרו מתחת לאיפור כבד). בין ההופעות שראיתי שם, זו של The 69 Eyes הייתה אחת המעולות ולא רק בגלל שאני מאד אוהב את הלהקה. אפילו מול קהל הולנדי שלא מגיב, סאונד לא מזהיר וסט של שעה, הלהקה שידרה כל-כך הרבה אנרגיות שגרמו לכל הבעיות להעלם. עוד הרכבים מעניינים שראיתי הם Christian Death ו-Hocico שהראו לי שאפשר לתת בראש גם בלי יותר מדי דיסטורשן.
טוב, הגיע הזמן לדבר על הופעות בארץ. אני מודה שקצת התקלקלתי בגלל כל מה שראיתי בחו"ל כך שקשה מאד לרצות אותי פה, אבל היו כמה אירועים שאני זוכר לטובה (הודות לארכיון אצלנו, אמרתי שיש לי בעיית זיכרון). באפריל היה לנו ערב משובח עם להקת Arafel ו-Kna'an בו כל אחת הראתה לנו ממה היא קורצה. מאד נהניתי גם בערב ההשקה של Acropolis, לא רק בגלל הלהקה, אלא בגלל מועדון התמונע, שממש שמחתי לחזור אליו אחרי 3 שנים ואף פגשתי כמה פרצופים שלא ראיתי לפחות מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. יש גם את ערב ההופעות של Distorted ו-Aborted שהיה שובר לחלוטין. כמובן אני לא יכול שלא להזכיר את ההופעה של Tarja (סולנית Nightwish לשעבר) שמעט שעממה, אך הקסימה לא פחות, ולבסוף Epica שעשו לי שמח בחודש האחרון של השנה ובהחלט השאירו טעם של עוד.
עדי כהן: למען האמת, השנה יצא לי להסתובב בהופעות פחות ממה שרציתי, אבל ההופעה הכי טובה שראיתי השנה היא ללא ספק Whitesnake. זה מדהים איך הם עדיין שומרים על הלוק הרוקרי משנות השבעים וממשיכים לתת בראש. אני יכולה למות בשקט אחרי שראיתי את Deep Purple – זו היתה חוויה מיוחדת במינה, אפילו שהסט היה מורכב משירים חדשים וזה היה קצת מאכזב, אבל לשמוע אמפי שלם בקיסריה שר "Smoke On The Water" זה טעם החיים! HeavenBound הצליחו להרשים אותי, הם אנשים חדורי מוטיבציה והשואו שלהם – פשוט וואו! הרבה זמן שלא נהניתי ככה בהופעה. אני מצפה לשמוע חדשות מ-Xamavar, בהם התאהבתי משמיעה ראשונה, ומ- Edgend ו-Seek Irony, מאוד נהניתי בהופעות של הלהקות האלו ואני תוהה מה הם מכינים לנו לשנה הקרובה. חבל שלא מעט להקות שתכננו לקפוץ לביקור ביטלו ברגע האחרון. זה היה מאכזב, גם אם לא תכננתי ללכת לרובן.
ג'ינו אריאלי: רוב הזמן אני כמו אלון, חנון עולם. לא הייתי בהופעות (חוץ מהופעות שלי) כבר מלא זמן.
אלון מיאסניקוב: אני נשארתי בבית. אולי זה הגיל, אולי התרגיל, ואולי זה שאף פעם לא יצאתי מגדרי לגבי הופעות חיות – השארתי את ההופעות לכתבים הצעירים יותר, מה שבעצם אומר – לכולם. אולי זה האישה שבבית, אולי העבודה במשרה מלאה, ואולי סתם עצלות כפייתית, נכחתי רק בהופעה של Orphaned Land בבארבי, וגם זה כי מדובר בחברי ילדות שלי. יופי של הופעה, אבל את שאר החוויות שלי אני מעביר בין המשרד לבית.
מי האנשים שעשו לכם את השנה ולמה?
יותם Defiler: אעשה זאת בצורה מסודרת. Rob Flynn עושה 'לחיים' במועדון התאטרון; Angela Gossow צורחת מילים שכתבתי לפי לחן שביצעתי באלבומם של Amaseffer; הבמאי Sam Dan שואל אותי על "Monuments Of Death Shouldn't Be Repeated" בסרט התעודה Global Metal וסוף כל סוף מוציא את זה לאור (ואותי מרצפת חדר העריכה?); מירי מילמן – סולנית להקת Distorted לשעבר – מבצעת פרידה מרגשת מלהקה שכמעט גדלתי עליה בצעד שאצלי בלתי נתפס כמעט, ומעלה לי דמעות בעיניים; אור ברנע מחליט שצריך מטאל טוב ברדיו ת"א ומעלה את סף הסבל של מאזיני גוש דן לרמה הרצויה, ו-Sven De Caluwe (מילמן) שהראה שהוא גם חבר אמיתי וגם סולן משוגע באחת מההופעות המגניבות שראיתי על כל פרטיה.
מתן ג'ונאס: האנשים שעשו לי את השנה הם חברי להקת Whorecore – שלמרות התלאות והתהפוכות שעברו השנה – שינוי השם, העבודה ושחרור ה-EP, העזיבה של Sven ואחריו גם ערן סגל, והחזרה למקורות, לא הפסיקו לתת בראש – ולמרות הכל המשיכו להופיע ולהפציץ ולהוכיח לכולם שהגריינד עדיין חי, אפילו בישראל.
אופיר מסר: אם אני לא הייתי עושה לעצמי את השנה אז מי כן? טוב, יש כמה שאפשר להזכיר. ראשית, נראה לי שרצוי לתת כבוד לדוד מבת ים, Sven De Caluwe, הלוא הוא איש Aborted, על ההשפעה החיובית שהייתה לו על המטאל בארץ, אם זה בצרופו ל-They:Swarm, העבודה עם Distorted, העזרה והתמיכה שהוא נותן להרבה מהלהקות המקומיות ועוד. אחריו מגיע Nergal, סולן \ גיטריסט להקת Behemoth, על העבודה האינטנסיבית עם להקתו שלא מפסיקה להנפיק מוזיקה מעולה, שלא לדבר על ההופעות האדירות… וגם שהוא עוד זכר אותי כשנפגשנו. כמובן שאני לא יכול לפסוח על Angela Gossow מ-Arch Enemy, שגם השנה הדהימה אותי ביכולותיה על הבמה וביחס החם עם המעריצים ובמיוחד עם אלו שהטרידו אותה במהלך יום שלם (עד שיש הזדמנות, למה לא?). היו עוד כמה אנשים אחרים שעשו את השנה, אך מכיוון שבמטאל עסקינן, זה כל מה שתקבלו פה.
אלון מיאסניקוב: מעבר לחברתי והמשפחה יש כמה כאלו, השנה המשכתי בקשרים עם חברים בלהקות מהארץ ומהעולם שאני אוהב, ודיברתי עם לא מעט כאלו שהיו חביבים ומעניינים, אם זה במאי הסרט התיעודי Get Thrashed שהתגלה כמעריץ גדול של הז'אנר, המתופף הישראלי נייט גולד, שכיום בלהקת הגריינד הבריטית The Rotted – עוד בן אדם חביב שגם מתופף מהשורה הראשונה. גם Alex Kraft, סולן וגיטריסט להקת המטאל הגרמנית Dezperadoz, שעימו שוחחתי כמה פעמים השנה, ועוד רבים וטובים. יש משהו בכך שמרבית המוזיקאים בז'אנר הזה הם אנשים חביבים וגם אינטליגנטים, אני מעריך שבאופן גורף יותר מבז'אנרים אחרים. כמובן שחברי פה באתר בהחלט מקבלים מקום מכובד בנושא, גם אם לפעמים אני מצטייר כסוג של מורה מרושע, בסופו של דבר אני מעריך את העבודה שעושים חברי לאתר – בלעדי הצוות לא היה האתר הזה שורד במקום שבו כל כך הרבה אחרים לא הצליחו.
ג'ינו אריאלי: ללא ספק איש השנה שלי הוא אלון, שעורך את המגזין המצוין הזה. גם אופיר הוא איש השנה שלי. ברצינות, אני אבחר ב-Chris Lord-Alge כאיש השנה שלי. בתור טכנאי הקלטות, מעניינים אותי האנשים שמקליטים ממקססים וממסטרים אלבומים. Chris Lord-Alge חתום כטכנאי מיקס על עשרות אלבומים שאני אוהב. הוא אף פעם לא מאכזב ותמיד עושה מיקסים בועטים מלאי אנרגיה. פשוט ללמוד ממנו.
אוראל להב: טוב, אני רוצה להודות לאמא ואבא שהביאו אותי לעולם, סבתא וסבתא שהביאו את אמא לעולם כדי שתלד אותי, סבא וסבתא השניים שהביאו את אבא לעולם כדי שיתחתן עם אמא ויעשה אותי, לאחי הקטן שתמיד ידע מתי לצעוק לי פריקית, לאחותי הקטנה שתמיד רקדה כששמתי Whorecore במערכת, לשגיב כי הוא אוהב אותי וממש חתיך תוך כדי, לבחורים מ-Gojira שמספקים לי מוזיקה טובה, והכי הכי לאלון ואופיר המדהימים! ובנימה קצת יותר רצינית: האנשים שעשו לי את השנה יודעים מי הם, והם יודעים כמה הם חשובים לי.
אלעד מיאסניקוב: אני אחבר את הסעיף לשאלה על ההופעות… Andi Deris, Michael Weikath, Sascha Gerstner, Markus Grosskopf ו-Dani Luble מ-Helloween – כמה חבר'ה גרמנים שנתנו את ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, בפסטיבל Summer Breeze.
איתן גפני: כמובן שאלון ואופיר עשו לי את השנה, שכן מדובר בגיבורי תרבות שלי. מעבר לשני הלוחמים האדירים הללו, האיש שעשה לי את השנה הוא Bumblefoot, שגם התברר כאיש שיחה מקסים, גם כאדם חביב במיוחד, וגם כמוזיקאי לא אנושי, שמייצג את כל מה שאני אוהב לשמוע באלבום רוק. ואני גאה להיות סטודנט עני ומרוד שבסרט שלו מככבים שירים של העילוי המוזיקלי הזה.
איתי פרייז: 2 האנשים שעשו לי את השנה קשורים אחד לשני מצד אחד הגיטריסט הווירטואוז Bumblefoot שהוציא אלבום חדש ומעולה והצטרף ל-GNR וחברו ללהקה Axel Rose שהוציא ביחד איתו אלבום שהצליח להחזיר אותי לילדות…
עדי כהן: מנהלי המגזין הנהדרים כמובן! ישי "רייבן" שוורץ עשה לי טוב על הלב בהשתדלות שלו להביא לנו הופעות איכותיות ונראה שהוא באמת אוהב את מה שהוא עושה. גם מגזין "רוקפוינט" שלו הוא יוזמה מבורכת. אור מוסמן, שנותן במה לכל להקה צעירה שרק רוצה. החבר'ה מה"סאבליים" שנותנים ללהקות יחס נהדר ובגובה העיניים, כל מי שהופיע שם סיפר רק טובות על המקום. אבל מקום הכבוד כמובן שמור לג'רמי נקש שהנעים לנו את השנה בצורה שבטוח לא נשכח…
גולן שי: Dave Mustaine כי לא צריכה להיות סיבה מיוחדת בכדי להחשיב את הדוד דייב לאיש השנה.
מה עם כל החזרה של האולדסקול הזה, מי שמע על Death Angel או Onslaught בכלל? לא חושבים שמישהו צריך לשים לזה סוף?
טל זכאי: קודם כל, אין שום דבר רע באולדסקול, וכל עוד הלהקה החוזרת לא באה לזיין בשכל אלא להרביץ במוזיקה טובה כפי שהם כבר הוכיחו בעבר שהם יודעים, סביר להניח שאפילו לפני שחלקנו נולדנו, והדבר היאה לעשות הוא להתרווח בכסא, להעיף את הווליום למעלה, ולתת לחבר'ה הזקנים לעשות לנו קצת בית ספר. ובאופן יותר ספציפי אם כבר הוזכרו כאן Death Angel ו-Onslaught הן דווקא דוגמאות מוצלחות לאותן להקות שכן דפקו קאמבק מפציץ עם אלבומים חדשים מעולים.
גולן שי: זה הכול עניין של גאות ושפל, לקראת סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, לכל מקום שהשתנת, פגעת בהרכב אולדסקול ת'ראש או דת' מטאל – זאת הייתה תקופת הגאות הראשונה שלאחריה הגיע תקופת השפל. אמצע שנות התשעים, תקופת השפל של אותם הזאנרים ועלייתו של הברוטאל סוג ב', הניו סקול וביסוס שורשי המטאלקור – באותם שנים עדיין נכחו ופעלו מספר מועט של הרכבי אולד סקול, מרבית אילו שפעלו בשנות השמונים והתשעים, או שינו את עורם או שמצאו איזו מערה להתחבא בה.
בשנות האלפיים, עם עלייתו של המטאלקור ובעצם נק' השפל הכי נמוכה מבחינת האולדסקול, כנראה שהדבר נמאס על המטאליסטים האמיתיים מהביזיון והחליטו לקחת את העניינים לידיים. החלו לצוץ הרכבי רטרו ת'ראש, והרכבי דת' מטאל שמחפשים במכוון את הסאונד החמים של פעם. בזכות הגאות החדשה אותן להקות משנות השמונים חוזרות לפעילות, חלקן נשארות נאמנות לפלדה האהובה וחלקן נוטות לפזול לטרנדים עכשוויים. כיום אנחנו עדיין נמצאים בתהליך שבו מצד אחד ממשיכות אגדות מהעבר להתאחד ולצאת לסיבובי הופעות במקביל לכתיבת חומר חדש, מצד שני כל יום קמות עוד איזה 10 להקות מטאל חדשות ברחבי העולם שבאות להגן על מוזיקת "האבות" ולהלחם בתופעת הנו סקול והמטאלקור.
בתור צופים ומאזינים מהצד יהיה מעניין לראות מה יקרה בעוד כמספר שנים כאשר הגאות תגיע לנקודה הקיצונית, דבר העלול לקרות אם וכאשר נהיה מוצפים יתר על המידה בהרכבי רטרו לצד איחודים פנומנאליים של הרכבים מפעם. ניתן לומר שכבר כיום אנחנו בקושי מצליחים למצוא את עצמנו עם כל המוני הלהקות שקמות ומיד מעלות שירים חדשים לעמוד ה-MySpace, רובן נשמעות אותו דבר ורובן מנסות להישמע כמו אלבומים שכבר אהבנו וחרשנו. אינני אומר כי יש רע בדבר, אני תמיד אעדיף לשמוע ממיטב להקות המסתיימות ב-"Mizer" כמו Sodomizer ,Atomizer וחבריהן "לנשק" מאשר לצליליה הצורמים והמפוקפקים של ה"שבירה". השאלה היא מתי העולם ירגיש שובע מהז'אנרים שכבר היום קיימים ואז ימציאו "שטיק" חדש שישלח אותנו, חובבי האולדסקול לשנות גלות ושפל חדשות.
יותם Defiler: הטענה הטובה היא שמוזיקה טובה, אין לה גיל. לאופנה יש גיל – ואני אהיה הראשון שיסכים שת'ראש מטאל היה אופנה. 1984-1992 וזהו. 8 שנים של חסד זה המון בסדרי גודל של היום ביחס לאופנות אחרות. אם המטאלקור יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, אני אוריד בפניו את הכובע. אבל מה, יש כאלה שמתגעגעים לנוסטלגיות על כל צליליה האנאלוגיה, מחלפות השיער בלתי חפופות ואנשים זקנים שעושים רוק משובח, אבל ממש-ממש-ממש מהר. אני לעולם לא אצליח לעכל ת'ראש מטאל ברברי כמו שאני מעכל את הספיד מטאל המשובח של ארה"ב – ולהקות מצוינות הרימו את הרף השנה. Hexen המצוינים והמלודים, Gama Bomb האכזריים, Evile המגניבים, Enforcer שעושים אפילו NWOBHM כאילו לא עברו 30 שנה מאז (רק, כאמור – ממש מהר), ואפילו Lich King המטומטמים אבל המצחיקים בטירוף.
גם בארץ אנחנו רואים התעוררות מבורכת של הז'אנר הזה שצריך כמה שיותר נציגות כמו Dark Serpent המשובחים, Geybenhenom הפראיים יותר, Switchblade המלודים יותר, ועוד. להקות ענק מהז'אנר ממשיכות להתאחד כדי ליצור (בעיקר, אין מה לעשות) אלבומים מבזים, אבל כדאי לעשות אחלה של סט ליסטים בהופעות. Forbidden, Exhorder, Exumer, Atheist, Onslaught, Death Angel ולא נמאס, לא נמאס, ממש לא נמאס. רק יחזירו לי את Coroner, Evildead, Defiance ועוד כמה להקות שאני מכיר, אתם אולי, אבל חבל סתם לזרוק שמות. העיקר שיהיה אקשן ת'ראשי כמו שצריך.
אלון מיאסניקוב: אני גדלתי על כל האולד-סקול הזה. אני עדיין זוכר את עצמי קונה את התקליט In Search Of Sanity של Onslaught בחור השחור לפני 15 שנה בערך, ולכן האלבום החדש שהוציאו, Killing Peace, הוא רגע מאושר בשבילי, עוד הוכחה שז'אנר הת'ראש, והלהקות הטובות אבל הפחות מוכרות שפעלו בו בשנות השמונים – עדיין מסוגלות להוציא אלבומים מצוינים. זה המשיך גם עם Death Angel ו-Testament, וגם עם להקות פחות מוכרות כמו Melliah Rage שהוציאה אלבום חדש וטוב בשנה שעברה, או Mortal Sin האוסטרלית שהוציאה אלבום מעולה השנה. המטאל הוא לא עוד ז'אנר של אופנות חולפות, להיפך, המסורתיות שלו היא חלק ממה שעושה אותו גדול, ובגלל זה אלבום של Death Angel למשל, שמזכיר מאד את מה שהם עשו באלבום כמו Act III לפני שנים רבות – הוא סימן לגדולה של הז'אנר הזה.
מה עם כל הניו \ קור הזה, איך זה שלהקות כמו Slipknot ו-Bullet For My Valentine עדיין מצליחות? לא חושבים שמישהו צריך לשים לזה סוף?
אוראל להב: איך זה שלהקות כאלו עדיין מצליחות, אתם שואלים? ובכן, אם את או אתה מעריצים שרופים של אחת מהדוגמאות להלן, ויושבים כעת מול המסך עם אייליינר שחור וניטים, ולא מאמינים איך אפשר להעלות על הדעת שמישהו לא יאהב להקה נפלאה שכזו… בכל מקרה, אתם אחת מהסיבות להצלחה הזו. אם את או אתה טיפה יותר קרובים אליי בדעתכם (על טעם ועל ריח אין על מה להתווכח), אתם מבינים שזה כמו לשאול למה בריטני ספירס מצליחה. רק מה, גברת ספירס לא עושה עבודת יחצנו"ת חינמית למטאל על כל גווניו, והמצחיקים האלה כן. אז מבחינתי, יאללה Bullet!
ג'ינו אריאלי: אני חושב שהלהקות האלו בסה"כ מחפשות דרך להמציא מחדש את המוזיקה שהן גדלו עליה. Slipknot יכלו לעשות קופי-פייסט לדיסקים של Slayer, אבל הם מחפשים את הכיוון שלהם. אותו דבר לגבי Bullet For My Valentine שלדעתי עושים צדק לסגנון.
אלעד מיאסניקוב: אם אני אציע לשלוח את חברי להקת Bullet For My Valentine לעזה, מחופשים לבני מיעוטים, שלט "Shoot me" ואיור של מטרה באזור הראש \ מפשעה שלהם – זה עונה על השאלה? נ"ב, לשלוח מחלקה של גדוד 51 גולני חמושים בבארט – אני בטוח שהם ידעו לעשות את הקישור בין הנשק, לכיתוב והמטרה.
מה עם כל הלהקות הזקנות האלה, Metallica, Guns N' Roses, AC/DC שהוציאו אלבומים, לא חושבים שמישהו צריך לשים לזה סוף?
איתי פרייז: האלבומים האחרונים של ענקיות מטאל כמו Metallica, Guns N' Roses ו-AC/DC היוו מבחינתי מגמה חיובית ביותר. Metallica חוזרת למקורות ומראה שהיא לא שכחה איך לעשות את זה נכון, AC\DC ממשיכה לעשות את אותו אלבום שהיא כבר עשתה אלף פעם בעבר וכרגיל זה נשמע מעולה ו-Axel Rose וחבורת שכירי החרב האימתנית שלו מצליחה לייצר יצירת מופת אחרי הרבה שנים של שתיקה.
עדי כהן: תראו.. יש משהו בכל העניין הזה שמחמם את הלב, זה מוכיח שגם בגיל מבוגר עדיין אפשר לדפוק את הראש ולעשות מוזיקה טובה. זה בעצם מראה שאפשר להיות כוכב רוק לנצח, וזה נותן תקווה מסוימת – שאתה לא חייב להפסיק להיות רוקר מגניב אחרי גיל שלושים, וכמובן שאתה עדיין יכול ללכת להופעות של להקות שגדלת עליהן. אבל בוא ניקח את Metallica לדוגמה, אחרי הנפילה הגדולה שלהם ושנות השקט קצת מוזר לי לשמוע את האלבום החדש שלהם. עם כמה שהוא טוב זה עדיין לא מחזיר אותם לתור הזהב. זה כבר לא יהיה ה-Master Of Puppets החדש, ויש בי חלק שמעדיף לזכור לטובה את Metallica כמו שהם היו, כי זה היה מושלם וכל המוסיף גורע. אני אסייג את הדברים ואומר שבסופו של דבר זה תלוי להקה, תראו מה Judas Priest הצליחו לעשות, וגם האחרון של Iron Maiden הוא אולי לא The Number Of The Beast אבל בהחלט נהניתי ממנו, ואולי זה בזכות העובדה ששתי הלהקות הנ"ל לא איבדו מערכן בעיני הקהל כמו שקרה ל-Metallica.
איתן גפני: לא רק שאני לא חושב שצריך לשים לזה סוף, אלא שאני מברך ומוקיר את ההרכבים הללו, שרובם חוזרים לפעילות מהסיבה הפשוטה שבא להם לנגן ביחד, ולתת למעריצים מתנה אדירה. שהרי, לרובם לא באמת חסר כסף, וחלקם הגדול יכול לקנות אי קטן רק מכספי התמלוגים. אבל יש משהו בסיסי וטהור בקאמבקים הללו – האהבה האינסופית למוזיקה, להופעות, ליצירה. הרי, יכולנו באותה מידה לומר על חברי Iron Maiden שהם פאתטיים, כי הם חצו ממזמן את "הגיל הנכון" להיות כוכבי מטאל, אבל עובדה – Maiden עדיין חורשים את העולם ועובדים על אלבומים חדשים.
AC/DC הנפיקו אלבום ענק, שנשמע בדיוק כמו כל אלבום אחר שלהם, אבל מספק את הסחורה ומכיר אותם למעריצים צעירים שרוצים להבין על מה המהומה. GNR היא ממזמן לא הלהקה, אלא פרויקט סולו של Axel Rose, אחד הסולנים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, שהוכיח השנה שהוא אולי מטורף עם קבלות, אבל הוא לא שכח להיות מוזיקאי אדיר, ואם צריך להמתין 15 לאלבום שלו, אולי כדאי… Extreme חזרו אף הם עם אלבום חביב מאד, בלי הרבה יחצ"נות, אבל עם המון חום ומקוריות.
הנקודה הרעה היחידה בעניין היא Metallica, שאמנם הוציאה אלבום חביב מאד, אבל בעיני מדובר באלבום פרישה רשמי, שכן ניתן לשמוע שהחבר'ה לא סוחבים, ויש לאלבום טעם קצת רע של חוסר כנות מוזיקלית בסיסית. שוב, כיף לעשות הד-בנגינג עם הריפים המושלמים של הטפילד, אבל האלבום לא סוחף, ואחרי כמה שמיעות די נמאס לי ממנו. תוסיפו לעניין את העובדה שכולם שם (חוץ מטרוחיליו) נראים מפוטמים מדולרים, ואת עניין המהדורה על הסאונד המקומפרס מדי, ותקבלו קאמבק קצת מצחין.
בעניין קצת פחות מטאלי, אבל מוזיקלי לא פחות, חשוב לציין לטובה את סיבוב ההופעות של Police. נכון, הם רחוקים מאד מאגריסיביות מטאלית, אבל הם מוזיקאים אדירים שכמה מטאליסטים יציינו אותם כהשפעה, והם דוגמא נפלאה לחבורה של עשירים ככורח שיוצאים לסיבוב הופעות כי בא להם לנגן שוב, ובא להם לתת למעריצים שלהם הזדמנות כנראה אחרונה לראות אותם על במה אחת. לא תמיד מוצלח, לפעמים קצת מקרטע, אבל מרגש מאד.
קצת פטריוטיות, נתקלתם במשהו מעניין השנה במטאל הישראלי?
אלון מיאסניקוב: אי אפשר שלא לציין את Prey For Nothing, שהוציאו אלבום מטאל מופתי, כבד וטכני כאחד, שזכה להפקה והשקעה ברמה הגבוהה ביותר, וכמובן את Amaseffer, שהוציאו את אחד מאלבומי המטאל השאפתניים והמושקעים ביותר שיצאו בישראל. יצא לי לשמוע כמה להקות אחרות מישראל שעושות מטאל ברמה הגבוהה ביותר, אבל שניים שלהן יצא לי להקשיב קצת יותר מאחרות הן Metal Scent ו-Edgend, שתי להקות מטאל מלודיות מהרמה הגבוהה ביותר, Acropolis, שמכילה מכמה מטובי הנגנים בארץ, וכמובן Orphaned Land, שממה שהספקתי לשמוע מאלבומה החדש OrwarriOR, מדובר באלבום שצפוי להאפיל גם על Mabool.
אוראל להב: את Prey for Nothing לא רק שמעתי אלא גם ראיתי בפעולה, ומי שעדיין לא יודע על מה כולם מדברים, המלצה שלי: רוצו לחנות הדיסקים הקרובה ותגלו.
ג'ינו אריאלי: אני לא הכי מחובר למטאל הישראלי, אבל, אני מאוד מעריך את The Fading וגם את Prey For Nothing. נכון, אני לא מחובר למוזיקה שלהן, אבל אני מאוד אוהב את הרצינות של הלהקות האלו וההתמדה. אני מאמין ששתיהן יכולות לכבוש את אירופה, או לפחות לפתור את בעיית החמאס בעזה.
אלעד מיאסניקוב: לשמחתי, יש כל כך הרבה דברים מעניינים לראות ולשמוע בסצנה המקומית – Prey For Nothing בגלל השילוב המעולה בין דת' שוודי לדת' (הלהקה); Egend בגלל השירה והתחכום (Symphony X בלי יותר מדי חוכמות); Acropolis בגלל היכולות הטכניות של כולם, המהירות והקיצוניות, ובגלל שזה Power Metal לפנים; The Afterlife בגלל הפוטנציאל האדיר.
גולן שי: השנה יצא לי להיתקל בעלייתן של מספר להקות כחול-לבן שחזרו לפעילות שוטפת ומרביצות איכות ומקצוענות, במקביל נתקלתי בהרכבים חדשים ששחררו מספר שירי דמו מעולים ומאוד הייתי שמח אילו ימשיכו באותו הקו שהם נוקטים. תחילה אני אתייחס ל-Acropolis שהוציאו השנה את ה-EP הראשון שלהם The Aftermath, למרות שהם לא זכו השנה במוקדמות ה-Metal Battle לפסטיבל Wacken, ראוי לציין שצריכים לתפוס הופעה של החבר'ה האלה ביום טוב, כיוון שהם נותנים שואו מעולה. פחות או יותר מאותו הז'אנר מגיעות Edgend ו -Desert שהחלו ללחוץ מעט על הגז בכל הקשור לפעילות, כאשר Edgend הביאה של רמי שלמון בתור סולן והחלה להקליט חומר חדש ו-Desert ממשיכה להוכיח עצמה על הבמה. נכון להיום שלושת הלהקות האלה הרטיטו מעט את הכרת הסצנה המקומית עם הפוואר מטאל.
בצד השני והיותר כבד של המתרס, קמו להם הרכבי דת' מטאל מעניינים שאם אשפוט על פי הקלטות הדמו ששוחררו מדובר במחווה מבורכת לרחש הישן והטוב – הרכבים כמו Morbid Path, Deceptive Appearance ו-Morbid Tendency. אישית אני מקווה שהרכבים אלו לא ינטשו את הסגנון שאיתו הם התחילו. בהחלט מחכה לשמוע על אלבום מלא מהחבר'ה האלה.
אופיר מסר: נתחיל מזה שסוף סוף יש לנו להקת פאוור מטאל "אירופאית" אמיתית, שמה Acropolis והיא הוציאה השנה EP לא רע בכלל, שהוא רק טעימה ממה שהיא הולכת להכין לנו בהמשך. באותה נשימה אי אפשר שלא להזכיר את חברי The Fading שעשו לנו כבוד בפסטיבל Wacken Open Air הגרמני כשזכו בתחרות קרב הלהקות וקיבלו חוזה בחברת תקליטים נחשבת. גם הם עובדים על משהו שיפוצץ לנו את המוח. האלבום של Prey For Nothing היה אחד הכותרים האיכותיים ששמעתי השנה מלהקה מקומית ועם קצת עבודה על המקוריות, אני מאמין שהלהקה תעשה שמות בחו"ל. עוד להקה ששחררה השנה אלבום מושקע היא Amaseffer שכבר הספיקה לקבל שבחים ברחבי העולם ועם 2 אלבומים נוספים בדרך, הפופולאריות שלה רק תלך ותגדל. מלבד זאת, אני עוד מחכה לשמוע מה Arafel ו-Kna'an מבשלות לנו, כי ממה ששמעתי בהופעותיהן השנה, זה רק טוב. מבחינת להקות עולות, לא נתקלתי השנה במשהו מעניין… אולי כי ביליתי יותר מדי זמן בחו"ל… מה לעשות.
עדי כהן: Matricide עשו יופי של עבודה ב-EP שלהם, וזה היה חתיכת טריפ טוב. החומר נשמע מגובש ומעביר את הפואנטה שלו בצורה הטובה ביותר. Prey for Nothing סוף סוף הוציאו את האלבום המיוחל, אחרי הציפיה והעבודה הקשה, ואין ספק שזה מציב סטנדרטים גבוהים מאוד בסצינה. עדיין לא הספקתי לשים את ידי על עותק, אבל מה שכן יצא לי לשמוע העיף אותי לשמיים כבר מהצליל הראשון. סאונד מדהים, הפקה מעולה, וכמובן מוזיקה טובה מטובי המוחות כאן בארץ. מה ש-Amaseffer הצליחו לעשות הוא ממש בלתי נתפס עבורי – לא רק שהם הוציאו אלבום ברמה של חו"ל, אלא גם הצליחו לגרום לאומנים מהשורה הראשונה לשתף איתם פעולה. אני גם עוקבת אחרי Audience, להקה צעירה אך מוכשרת שפרצה לתודעה בתחילת השנה ומאז הספיקה להופיע כמה פעמים. כבר יש להם מספיק חומר לשני אלבומים לפחות, ובעוד כמה שנים אין לי ספק שהם יהיו הדבר הבא בפרוג הישראלי (אם יש חיה כזאת…).
מתן ג'ונאס: השנה הייתה השנה שבה זכיתי להכיר את Matricide, אחת הלהקות המוצלחות ביותר שדרכו על אדמת הקודש. ה-EP שלהם, We Are Alive, קבוע בפלייליסט שלי וכמעט לא הייתה הופעה שלהם השנה שלא הגעתי אליה. פשוט מעולים.
יותם Defiler: ובכן, Dark Serpent לא חדשה לי, אז לא אוכל לשים אותה כאן. אחת הלהקות העיקריות שפתחו לי את הצ'קרות במטאל המקומי שלא הכרתי אותן היא בראש ובראשונה Ferium התותחית שפשוט מפציצה ברמות שקשה למצוא בארץ ובחו"ל. I Foreign I מצוינים גם כן, יותר מחוספסים אך גם יותר גרוביים. Laid 8 עשו לי הפתעה אמיתית בז'אנר שחשבתי שאין לי מה למצוא בו – וזה ממש על סוף של השנה. להקות שכבר הכרתי עשו חסד מצוין, Acropolis, Phantom Pain, Matricide ובטח עוד איזה 10 להקות ששכחתי הוציאו יצירות קצרות ומצוינות השנה. רצוי שנקפיץ עשרות מונים את התוצרים המקומיים לכבוד 2009.
איתן גפני: השנה גיליתי את Xamavar, שלא ברור מה איתם בימים אלו, אבל מדובר באחד ההרכבים הטובים ששמעתי בחיי הקצרים וחסרי המשמעות. שמחתי סוף סוף לשמוע את אלבום הבכורה המדהים של Prey For Nothing, ואת EP הבכורה של Exane, הרכב חדש ועמוס בפוטנציאל. מתוקף עבודתי בחנות מוזיקה, אני מנסה למצוא כל מיני הרכבים ישראליים עם דיסקים בהפצה עצמית ולמכור אותם בחנות, גם כחדשים וגם כיד שנייה – זו דרך נפלאה לתת לחבר'ה לא מוכרים במה, ובעיני מדובר במטרה עליונה, לכן אני תמיד ממשיך לחפש עוד ועוד שמות חדשים, בתקווה שפנינות כמו אלה שציינתי יעשו דרכן לאוזניי. בשורה התחתונה – למטאל ישראלי יש סיכוי לא רע להפוך לשם דבר בעולם, ואפילו בארץ. רק צריך המון מוטיבציה, המון ביצים, והמון אהבה ומוזיקה. אני אופטימי.
טל זכאי: למען האמת, מעבר להופעות מזדמנות לא זכורה לי שום התפתחות מעניינת או אלבום חדש שיצא בקרב ז'אנר הבלאק בארץ השנה, וכמובן שחבל שכך, ונקווה לראות דברים מתפתחים ב-2009. בתור התחלה שמענו כבר על איחוד של אחת מלהקות הבלאק הגדולות בארץ, Bartholomeus Night, שזה כבר מצויין…
איתי פרייז: האלבום החדש של Monotonix שהראה לי שגם פה יודעים לעשות מטאל בניחוח רוקנרול מלוכלך מעושן ונותן בראש בריפים משנות ה-70' והפקה שנת 2008 איכותית ומשופשפת.