סיכום 2008 במגזין מטאליסט – חלק 2
לאחר דיונים, מריבות, חלופת מהלומות וסתם חוסר הסכמה די גורף – אנחנו מציגים את אלבומי המטאל של השנה. המגמה שבהחלט מסתמנת במקומות הראשונים של הדירוג היא שדווקא הזקנים מככבים השנה, או זה או שהכתבים המסורתיים יותר בטעמם מהווים חלק גדול יותר בצוות, בכל מקרה מדובר בתוצאה דמוקרטית שיהיה מי שיסכים בחום ומי שיתנגד נמרצות, אבל בגדול זה מה יש, אנחנו לא באים להחליף דעות של אף אחד, רק לבטא את שלנו.
קצת מתחת בדירוג ניתן למצוא אלבומים של להקות צעירות יותר, בעיקר כאלו שהולכות לכיוון הרוויזיוניסטי של במטאל, להקות שעושות מטאל חדשני, מורכב, רחוק מזה המסורתי המסתמך על אגרסיות ומלודיות בלבד. התנודה לכאן הגיעה בעיקר מהדור הצעיר יותר באתר, וטוב שכך – חלק מהמטרה הוא לנסות לייצג את המגוון של הקוראים באמצעות מגוון הדעות של הכתבים.
אך לפני שנגיע לזה, אסור לפספס את הבחירות האישיות של כל כתב וכתב. בעקבות הבחירות המגוונות יש לא מעט אלבומים מצוינים שלא נכנסו לרשימה המובילה, אז יתכן שקוראים ימצאו ברשימה של כתב אחד, ולא של אחר – את זו שמתאימה להם ביותר. בכל מקרה, זו הרשימה של מגזין מטאליסט לשנת 2008, וטוב שיש לנו שנה שלמה לנוח עד הפרויקט הבא בסדר גודל כזה, זה לא היה פשוט…
סיכום שנת 2008: שאלון אישי
[ אלון מיאסניקוב ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
קשה להגיד שמשהו יוצא דופן קרה מבחינת המטאל בשנת 2008, כמה אלבומים טובים של להקות וותיקות ומוכרות (Metallica, Judas Priest, Testament), כמה פחות טובים, כמו אלו של Children Of Bodom שסתם שיעמם, וכמה שממש הכו בי בראש ברמת התוצאה הירודה, כמו ה-Cryptopsy החדש, שבו הלהקה הפכה ללהקת מטאלקור \ דת' קור לכל דבר, או Bullet For My Valentine שעוד לא החליטה אם היא רוצים להיות Trivium או להקת אימו ונתקעה אי שם באמצע.
היו כמה הפתעות רציניות לטובה, כמו ה-Septicflesh הקודר והסימפוני, שזכה לביקורות נלהבות כמעט מכל כיוון, או ה- Marshall Law החדש – בו להקה בריטית בת 20 שנה הוציאה אלבום פאוור \ ת'ראש בוגר וטוב שנשמע עדכני למרות הגיל של חבריה – אבל בגדול לא הייתה שום בשורה גדולה, המטאלקור ממשיך למכור, האולד-סקול ת'ראש עדיין על אש-קטנה, והאימו עדיין מסריח ומוכר הרבה מאד.
אין ספק שתופעת ההופעות המתבטלות הייתה הקללה החמורה פה בישראל ב-2008, החל מ-Slipknot, דרך Down וכמובן – השוד הגדול של השנה, Anthem, שבלי להסגיר יותר מידי את דעתי בנושא, נראה כמו אחת ההונאות הגדולות של השנים האחרונות. נותר לקוות שגופים אחרים, וותיקים יותר בסצנה, ימשיכו לעמוד בציפיות ולהביא לפה להקות להופעות שבדרך כלל מסתברות כמוצלחות ומאורגנות היטב, כש-Sabaton היא דוגמא טובה, וגם Epica – למרות התלונות על הצפיפות במקום.
מדינתו השנה עמדה בסימן הריאלטי לצערי, תופעה שנגמרה בארה"ב לפני כמה שנים טובות הובאה לכאן כאילו מדובר בתפוח אדמה לוהט כל שהוא, ואם מדובר בחבורה של פוחזים שנתקעים על אי, או בחבורה של יצורי קרקס התקועים ביחד בווילה מעשי אדם – ההתרשמות היחידה היא שמדובר במראה של יוצרי הרייטינג ולא של שום דבר אחר. מלבד תפילה שקטה לכך שצונאמי יכה באותו אי, ורעידת אדמה תגמור את הווילה ותושביה, חיי לא ממש הושפעו ממה שהטריד כל כך חלקים נכבדים של המדינה, אם בתמיכה בז'אנר העולה-החדש, או בהתנגדות נחרצת לסוג החדש הזה של בידור זול שישדוד את אותם אמנים דה-לה-שמטה שכל כך רוצים תקציבים בחסד ולא בזכות..
מבחינה מנטאלית הייתה זו שנה שקטה יחסית, הזעזועים הכלכליים שעוברים על העולם רק עכשיו התחילו להכות גם במחוזותינו, ובגיל 33 הלחץ העיקרי שעובר עלי מבחינה מנטאלית הוא של מי ששואל מתי אני וחברתי מזה 10 שנים נתחתן כבר, בהחלט משהו שאפשר לעמוד בו…
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
קשה לי לומר שהיו לי ציפיות מיוחדות מהשנה הזו, שמחתי לראות את Iron Maiden יוצאים למסע ההופעות הגדול ביותר שלהם בשנים האחרונות, בו הם מבצעים שירים מהאלבומים הקלאסים שלהם, אך מכיוון שעדיין לא יצא לי לראות אותם בסיבוב הזה – קשה לומר שזה ממש התממש ברמה האישית. מעבר לכך שמחתי לראות את ה-Judas Priest החדש יוצא, גם את ה-Metallica, שבהחלט עלה על ציפיותי והתברר כאלבום שאולי לא משחזר בדיוק את גדולת הלהקה משנות השמונים, אבל הוא הדבר הכי קרוב שיכול להיות לכך.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Death Angel – Killing Season
Cradle Of Filth – Godspeed On The Devil's Thunder
Marshall Law – Razorhead
Septic Flesh – Communion
Amon Amarth – Twilight Of The Thunder God
The Rotted – Get Dead Or Die Trying
Grand Magus – Iron Will
Evocation – Dead Calm Chaos
Memory Garden – Carnage Carnival
Metallica – Death Magnetic
Zimmer's Hole – When You Were Shouting At The Devil… We Were In League With Satan
Bloodbath – The Fathomless Mastery
Amaseffer – Slaves For Life
Prey For Nothing – Violence Divine
Unleashed – Hammer Battalion
…וקצת בהרחבה?
Marhsall Law עם Razorhead: כפי שציינתי בביקורת שכתבתי על האלבום – זה אלבום השנה שלי באופן אישי. להקת הפאוור \ ת'ראש הבריטית הוותיקה מוציאה כאן אלבום ראשון מזה 9 שנים, וכל הניסיון, היכולת והחומר שצברה מצא את דרכו לאלבום שמשלב מלודיה באגרסיה בדרכים שמזכירות לפרקים את ה-Painkiller של Judas Priest. אלבומי מטאל כאלה לצערי כבר כמעט ולא מוציאים.
The Rotted עם Get Dead Or Die Trying: הלהקה הידועה בשם The Rotted העא בעצם גילגול חדש ללהקת הגריינדקור הבריטית Gorerotted, וניתן לתאר את המוזיקה שלה כגריינד שהולך לכיוון של דת', שהפעם משלב גם לא מעט מלודיה וריפים שגובלים בגאוניות. עם סאונד משובח, עבודת גיטרות מעולה שלה אחראי בין השאר הגיטריסט לשעבר של Cradle Of Filth, ועבודת תיפוף מבריקה של המתופף הישראלי נתנאל גולד, מדובר בשקט באחד מאלבומי האקסטרים מטאל הטובים ששמעתי השנה.
Memory Garden עם Carnage Carnival: להקת הדום המלודית השבדית הזאת מכילה חברים שניגנו בלא מעט להקות מטאל שבדיות מוכרות אחרות כגון Memento Mori ו-Fifth Reason בין השאר, וכשזה מלווה בסולן שקרוב מאד בסגנון לזה של Messiah Marcolin, איש Candlemass לשעבר, אי אפשר לפספס. הלהקה הוציאה כאן אלבום, הרביעי במספר שלה, שמכיל כל מה שטוב בדום מלודי.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
לא יותר מידי, אני מצפה להמשיך את העבודה שאופיר, אני וצוות הכתבים שלנו עושים כבר כמה שנים כאן במטאליסט, להמשיך ולייצג את המטאל בישראל בכבוד ובאהבה לז'אנר. ראינו כבר אתרים עולים ויורדים מסביבנו, ספגנו טענות ועלבונות לצד מחמאות ותמיכה, אבל בכל מקרה – אנחנו עדיין כאן, וזה לא היה קורה אם המוזיקה הזאת לא הייתה הסיבה היחידה, כי אנחנו בהחלט לא מתעשרים ממה שאנחנו עושים. הייתי רוצה לראות קצת יותר מטאל במיין-סטרים, לדחוק קצת את מרבית המוזיקה המזובלת שנסקרת ונכתבת במרבית המקומות, ולראות עוד להקות מטאל ישראליות מגיעות לאלבומים והופעות מפוצצות, מעבר לכך – בעיקר שיהיה לנו ביטחון, אם אפשר גם שלום, וקצת כסף לא יזיק. ואהבה למי שלו עדיין אין.
[ עדי כהן ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
למען האמת, רוב האלבומים ששמעתי השנה לא באמת הצליחו לתפוס אותי בביציות. היו יציאות טובות, אין ספק, אבל לא משהו שהדהים אותי באמת, עד שהגיע אליי Jon Oliva, אלבום השנה שלי, והציל את המצב. יחסית לשנה הקודמת עם כל להקות הפרוג הגדולות שהוציאו אלבומים בבת אחת, השנה המצב היה רגוע יחסית. דווקא בארץ יש פריחה, הסטנדרטים לחומר ולהקלטות עולים, יותר להקות חושבות על חו"ל וזה טוב. אישית היתה לי שנה די פוריה – ביצעתי מחוות ל- Iron Maiden וזה היה כיף גדול, כתבתי גם חומר מקורי משלי ועכשיו אני לוקחת את זה שלב אחד קדימה.
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
קיוויתי שההפגזה של ביקורים מחו"ל תימשך ואכן כך היה, אולי סוף סוף ישראל על המפה… ממש בסוף דצמבר נודע לי ש-Thanasis Lightbridge שהרשים אותי עם ההרכב Dol Ammad, הקים הרכב חדש בשם Dol Theeta – זה ממש טרי ולכן עוד לא שמעתי אבל אני בטוחה שזה יעשה לי טוב.
תני לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Jon Oliva's Pain – Global Warning
Judas Priest – Nostradamus
Invisigoth – Narcotica
Opeth – Watershed
Matricide – We Are Alive
Dignity – Project Destiny
Metallica – Death Magnetic
Whitesnake – Good To Be Bad
…וקצת בהרחבה?
Jon Oliva's Pain עם Global Warning: אני חייבת לומר ש-Jon Oliva הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי השנה במוזיקה, ו-Global Warning נתן לי את כל מה שביקשתי: שירים מעניינים, כאשר כל שיר מושך אותך לכיוון אחר לגמרי, הפקה מעולה והקול המדהים של Oliva עצמו. כאשר כבר חשבתי לעצמי שלא היה משהו שבאמת תפס אותי השנה, זה הגיע. מוזיקאים מאוד ייהנו ממנו, במיוחד אלו שיש להם קטע עם מוזיקה לסרטים. Global Warning פותח את הראש והמחשבה, מציג רעיונות חדשים ומדגים לנו עד כמה עוד אפשר לעשות עם מוזיקה ומטאל, וקצת יצירתיות. אהבתי כמעט כל שיר שם, וזה נדיר, אין לי מילה רעה לומר עליו. עם כמה שאני קשה להשגה כשזה נוגע למוזיקה, האלבום הזה מצא לו דרך היישר ללב שלי ועל הדרך גם כיוון אותי ל-Savatage. ככה עושים מוזיקה!
Invisigoth עם Narcotica: להקת Invisigoth באה מכיוון קצת אחר: זה לא באמת מטאל, זה גם לא באמת רוק. זה לא כל כך ניתן להגדרה, בדיוק כמו ש-Tool לא ניתנים להגדרה, אבל בניגוד ללהקות כמו Tool קל יותר להבין אותה. Narcotica הוא אלבום מתעתע שלוקח את המאזין למסע קצת אחר. אלו מבינינו שלא נרתעים מלהקות כגון Porcupine Tree יכולים למצוא כאן משהו חדש ומרענן. זה אלבום שניתן לתאר אותו בתמונות ובצבעים, ולא במילים וצלילים, זה כמו לנסות ולתאר שאיפת אוויר. ההרכב שבסך הכל כולל גיטריסט וסולן מפגיש בין מזרח ומערב ונותן לנו קצת להיכנס פנימה ולגלות דברים חדשים.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
הציפיות לשנה הקרובה הן בעיקר מעצמי – גיבשתי הרכב על מנת לעבוד על חומר משלי, וגם הצטרפתי להרכב חדש שבקרוב תשמעו ממנו! לא חסרה לי עבודה השנה. מי ייתן וגל ההופעות מחו"ל יימשך ואף יגבר, Opeth כבר טענו שהם מתכננים לבוא ואני מחכה בקוצר רוח… למען האמת מה שהכי יעשה לי טוב השנה זה אם Lamb Of God יבואו כבר לביקור וכמובן Metallica (מ-Iron Maiden כבר התייאשתי), והייתי רוצה לשמוע ש-Subterranean Masquerade כבר עובדים על האלבום השלישי. אני מאחלת לכולם שנה של הרבה עשייה וכתיבה פורה וכמובן – אדרנלין מטורף של הופעות!
[ איתן גפני ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
מבחינה מטאלית, שנת 2008 הייתה קצת יותר חלשה משנה שעברה, לפחות מבחינתי. באותה נשימה, היא הייתה שנה הרבה יותר מרגשת, מלאה בהוצאות מחודשות וקאמבקים משעשעים (חלק יותר, חלק פחות). הדבר שמייצג את שנת 2008 באופן הכי טוב, עבורי, הוא משחק הפלייסטיישן "Guiter Hero 3", מכמה בחינות. לפן האישי יש שני צדדים – הראשון, השנה שלי הייתה מלאה במשברים אישיים כאלו ואחרים, ובלילות קרים מלאי דמעות הנספגות אל תוך הכרית, המשחק היה נקודת אור חביבה… הצד השני (שמתחבר תיכף לפן הגלובלי) הוא שבתור אחד שמעולם לא יכול היה לנגן גיטרה, כי הוא עצלן וחסר קואורדינציה באצבעות, המשחק הזה הוא סוג של הגשמת חלום – לנגן שירי רוק ומטאל אוהבים, ולדפוק פוזות מטורפות, כי זה מה שהמשחק דורש, זה סוג של הגשמת חלום ילדות.
בפן הגלובאלי, המשחק הזה הוכיח לכל הבכיינים חסרי החוש המוזיקלי שטענו כי הוא מרדד את נגינת הגיטרה ו"עובד" על הילדים, כי טעות קשה בידיהם, כשנתוני המכירות של המשחק מרקיעות לשחקים, ונתוני המכירות של אלבומי הרוק מהם לקוחים השירים מרקיעים לשחקים גבוהים יותר. המטרה הושגה – המשחק הגאוני הזה מחנך ילדים להבין את המשמעות של "גיבור גיטרה", וכולי תקווה שהמהדורה הבאה של המשחק תהיה צעד נוסף בדרך להחזרת הרוק'נרול למקומו הראוי – בליבם ובאוזניהם של בני נוער שמבקשים למצוא מפלט מוזיקלי מהרגעים הקשים של ילדותם, ואז כפסקול לחיים מלאי אהבה לרוח החופש שהרוק'נרול מייצג. נכון, נשמע פלצני משהו, אבל אין מה לעשות – זו האמת לאמיתה.
עולם המוזיקה בכלל, והמטאל בפרט, ניצבים בפני כמה בעיות קשות, שאת חלקן אני חווה על בשרי כמנהל חנות מוזיקה וקולנוע – מכירות הדיסקים צונחות, העולם מתחיל לאבד אמונה במוצר הזה שנקרא "דיסק", ואין פתרונות בנמצא. באופן אישי, אני מאמין שלא קצו ימי הדיסק, וכמו שהוויניל מקבל את הכבוד הראוי לו כיום, ועושה מיני קאמבק, גם הדיסק לא אמר את המילה האחרונה. קראו לי רומנטיקן, אבל אין תחושה שמשתווה לקניית מוצר פיזי בחנות, קריעת העטיפה וקריאת המילים בשקיקה, בעודך מאזין למוזיקה ברקע. שום קובץ או נגן מוזיקה כזה או אחר לא יוכל להחליף את חווית הקנייה של הדיסק, ולכן אני אופטימי שיום יבוא ועולם המוזיקה ייצא מהפאניקה האוחזת בו כרגע, ויבין כי דרישות הקהל משתנות, אך מדובר בתנודות – כפי שז'אנרים מוזיקליים לעולם לא נעלמים, אלא רק מבצעים ירידה לצורך עלייה.
ואם כבר עסקנו בירידות, הגיע הזמן לספר על עולם הפורנו. סתם, אבל באמת הגיע הזמן לשים דגש על תהליך החזרה לקדמת הבמה שעולם המטאל מבצע בשנים האחרונות, תודות לז'אנרים שאמנם בעיני נתפסים בנחותים, אך אי אפשר להתכחש לתרומה הענקית שלהם לעול םהמטאל בכלליותו. ז'אנרים כמו אימו, ניו קור (או איך שלא קוראים לזה) אמנם נגועים במסחריות יתרה, אך הם מביאים את עולם הדיסטורשן עמוק אל ליבם של בני נוער, שביחד עם "Guitar Hero" מתחילים ללמוד קצת על העול הקסום ושמו רוק כבד. מפלצות מטאליות כגון Metallica, Megadeth, Iron Maiden ורבות אחרות רק מרוויחות מהמצב החדש, אך לא רק הן – לאט לאט הילדים יגיעו לעולמות חדשים, מאוכלסים ב-Slayer, Skid Row, Motley Crue, Pantera, Black Sabbath, והרשימה עוד ארוכה. ימים טובים ורעים עוד לפנינו, אבל התקווה קיימת בליבנו. היא מתנגנת לצלילי סולואים מסובכים ומעברי תופים אגרסיביים. תפקידי הבס, כדרכם של תפקידי הבס, נחבאים מאחור.
בפן האישי יותר, שנת 2008 הייתה שנה מוצלחת מבחינת העשייה הקולנועית, שלי ושל העולם. ימים יגידו, אך קיימת בי התחושה כי שנות האלפיים מציגות לנו עושר קולנועי יוצא דופן, מלא בסרטים ט-ו-ב-י-ם, מעין מבול יצירתי שלא קרה המון שנים. די לציין את יצירת המופת "האביר האפל", שהייתה הצלחה כלכלית אדירה והצלחה ביקורתית באותה מידה. וזה לפני שאני מתחיל לברבר על "זה ייגמר בדם", "The Mist", "Rec." ועוד רבים וטובים. מבחינה אישית, השנה קיבלתי במתנה חבר חדש, רון "Bumblefoot" ת'אל, הגיטריסט הגאון של Guns N' Roses, ואמן סולו מוצלח לא פחות, שבעקבות ראיון למגזין הפך למעין "חבר עט". ההיכרות בינינו הובילה לשיתוף פעולה מפתיע, בו רון העניק לי זכויות לשימוש בכמה משיריו לפס הקול של סרט שעליו אני עובד בימים אלו. מדובר בקומדיית אימה רומנטית, מהסוג שלא חשבתם שתראו אי פעם בישראל… פרטים נוספים בהמשך…
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
הציפיות שלי התמקדו בעיקר בכמה אלבומים וקאמבקים שדובר עליהם רבות – Metallica, Guns N' Roses, AC/DC, Extreme ו-Motley Crue. כמה מלהקות העבר הגדולות החליטו לחזור לחיים בשנה האחרונה, והשנה הייתה מפוצצת בריליסים חשובים. חלקן ענו על הציפיות (Guns N' Roses ו-AC/DC) וחלקן לא ממש (Motley Crue). ציפיתי גם לשלום עולמי, ומזרח תיכון חדש, וכולנו יודעים איך זה נגמר בסוף.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Bumblefoot – Abnormal
Guns N' Roses – Chinese Democracy
Extreme – Saudades De Rock
AC/DC – Black Ice
Prey For Nothing – Violence Divine
…וקצת בהרחבה?
Bumblefoot עם Abnormal: הטקסטים הנפלאים, הלחנים הכובשים, הביצועים והעיבודים האפקטיביים, השירה הקורעת, העטיפה הפשוטה אך יפיפייה, ומעל הכל – נגינת הגיטרה הוירטואוזית של הגיטריסט המוביל של Guns N' Roses הלא הוא Ron "Bumblefoot" Thal. כל אלו הופכים את אלבום הרוק \ מטאל \ פאנק \ וירטואוזיה הזה לאלבום הכי טוב ששמעתי השנה. Bumblefoot נבדל מגיטריסטים אחרים בכך שהוא לא כותב בית פזון ומעבר, בשביל לרוץ לסולו של שבע דקות, אלא הוא כותב שירים. ועוד שירים טובים. מאד. אלבום מושלם, לא פחות.
AC/DC עם Black Ice: בעוד שנה לא נזכור שמות של שירים מהאלבום הזה, ולא נדע להבדיל בין האלבום הזה לאלבום הקודם (והקודם, והקודם) של AC/DC, אבל כן נזכור שחבר'ה הקשישים מאוסטרליה הוכיחו לכל הרכבי האימו \ פאנק בשקל שרוק'נרול זה לא עניין של גיל, ואת מה שהם עדיין לומדים, באוסטרליה כבר שכחו בשנות השבעים. עוד אלבום רוק בסיסי, קליט ומהנה של אחד מההרכבים הכי מגניבים וקוליים בהיסטוריה, והפעם מדובר באלבום שובר שיאים – האלבום הכי נמכר בבריטניה במשך שלושה שבועות ברציפות. והכי מדהים הוא שאנגוס יאנג, הגיטריסט ההורס של AC/DC, עדיין מתלבש כמו תלמיד בית ספר, ועדיין מנגן סולואים שנשמעים בדיוק כמו פעם, עם הרקיעה המוזרה הזו ברגל. וואו. זה כל מה שיש לומר.
[ נדב אבני ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
טוב,שנת 2008 נגמרה, היא הייתה שנה טובה ללא ספק, אישית ומוזיקלית. אישית, זו השנה הראשונה שעשיתי כאזרח, ומבחינה מוזיקלית קיבלתי הרבה אלבומים שחיכתי להם וענו על הציפיות, וכאלה שלא חיכיתי להם ועלו על הציפיות. אני אישית חיכתי רוב השנה ל-Metallica, בתור מעריץ מימי ילדותי, והתרגשתי כמו ילדה קטנה שהם שחררו סינגלים ובסופו של דבר את האלבום, שלדעתי לא יכל להיות טוב יותר.גם Gojira לא אכזבו והוציאו אלבום שנתן בראש כמו גדול. מבחינת העולם זו הייתה גם שנה מיוחדת,שאווירה של שינוי אפפה את ארצות הברית לאור המשבר הכלכלי ובחירתו של ברק אובאמה למשרה ציבורית מספר אחת. בעוד בארץ המשבר רק החל להכות אותותיו ונשאר בצל לעומת פרשיות השחיתות, התלכלכות הפוליטיקאים וזומביפיקציה של התרבות הישראלית מנגד תוכניות כמו האח הגדול.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Metallica – Death Magnetic
Gojira – The Way Of All Flesh
Scars Of Broadway – Scars Of Broadway
Ihsahn – angL
Cradle Of Filth – Godspeed On The Devil's Thunder
Slipknot – All Hope Is Gone
…וקצת בהרחבה?
Ihsahn עם angL: להקת Emperor אומנם לא הוציאה הרבה חומר מאז האיחוד ב-2005, אבל הפרונטמן שלה Ihsahn בהחלט היה עסוק. אלבומו השני הוא הטוב ביותר בקריירה שלו, ואחד
מהיצירות היפות של השנה. למי שבלאק סימפוני כבד עליו, מובטחת האזנה הרבה יותר קלה מאשר לאלבום של Emperor.
Slipknot עם All Hope Is Gone: למרות שאני נוטה להסכים שהחדש של Slipknot לא טוב כמו קודמו, עדיין מדובר במטאל כוחני ועוצמתי, סוחף ומגניב בכול רמ"ח עצמותיו, שמציג חומר מסודר יותר מבחינה שירית, מורכב וכבד יותר מבחינה מוזיקלית, אך קצת חסר מעוף בהשוואה לאלבום הקודם. סך הכול אני שמח שהלהקה מוציאה אלבומים כאלה, ומקווה שהיא תמשיך את הקו הכבד והמגניב שלה.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
לסיכום, אני מצפה עמוקות ב-2009 לאבומים של Prince ו-Dr. Dre, ואם אפשר גם של Black Sabbath בגלגולה הנוכחי.
[ גולן שי ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
תודה לאלים עוד שנה מאחורינו, למרות שהתרחשו המון דברים השנה הזאת אני אסכם אותה בכמה משפטים: בזווית מבט עולמית – נראה כי ה"מטאלקור" וה"נו סקול" מוצא את עצמו בירידה וכי איך שהזמן עובר כך יש מודעות יותר חזקה לחיקו של האולד סקול. הדבר בא לביטוי בשלוש גזרות – האחת, הקמתן של המון הרכבי רטרו ת'ראש, דת' מטאל ובלאק וכך גם הבי מטאל מסורתי. שתיים, לייבלים כמו Metal Mind Productions דואג לגל הצעיר של המטאליסטים להוצאות מחודשות של אלבומי אולד סקול מהעבר משלל הזאנרים לרבות טראש ודת' מטאל. שלישית, עוד ועוד הרכבים מפעם שלקחו הפסקה והשעו את פעילותם, מתאחדים בחזרה ועובדים על הוצאת חומר חדש.
סוגיה נוספת ומעניינת שראוי לציין הקשורה למוסדות בסיסיים שכל תרבות אלטרנטיבית זקוקה לה בכדי להתקיים ולתפקד כראוי. אני כמובן מדבר על ענפי המדיום הפעילים בארץ וכך גם נקודות המכירה של תוצרי התרבות המתכתיים שלנו. בכל הקשור למדיה, דבר שאני יכול להתייחס אליו אישית בתור מי שמשדר מטאל ברדיו, השנה צצו להן מגוון תוכניות העוסקות במוזיקת המטאל בתדרי הרדיו השונים. נכון לומר שכל אחת בעלת אופי אישי משלה וכל אחת פונה לקהל יחסית שונה, אבל הרעיון שעומד מאחוריהן הוא שנמאס לקבל תוכניות המתיימרות להשמיע מטאל ברדיו וכל מה שאנחנו מקבלים אלה אותם שירי רוק אלטרנטיבי חרושים, לא מעניינים ובוודאי שאינם מטאל.
מדיה נוספת וחשובה לא פחות היא המדיה הכתובה, "מגזין מטאליסט" עדיין ניצב כמקור קונקרטי שדרכו ניתן לקבל מידע על שלל הדברים הקורים בעולם ומקנה לנו עדכונים חשובים (כמובן כל אחד לפי מידת היחס שלו) על המתרחש בארץ. בנוסף למגזין מטאליסט נוסד לו לקראת סוף השנה מגזין חדש, ניתן לקרוא לו "פאנזין" בשם "רוע במיטבו" שנותן לאלו שנמאס להם לברור בין כל מיני כתבות על להקות בררה עכשוויות, קצת מידע על הצד היותר כבד וקיצוני של החיים. נכון להיום יצא גיליון אחד בעברית, אבל נקווה שעם הזמן הדבר יתפתח וירחיב את הכרותינו עם מה שחדש בעולם האנדרגראונד של המטאל "האמיתי" והקיצוני.
במקביל למדיה הפעילה עומדים לרשותנו חנויות ולייבלים המייבאים ומפיצים מטאל להמוני בני ישראל. מתחילת תרבות ההורדות וה-MP3 אנו אספני הדיסקים לא חשבנו שהדבר יפגום בצורה נרחבת כלכך בתעשיית המוזיקה. כך חשבנו תחילה, אבל כיום ידוע כי הדבר יכול למוטט אפילו את רשתות המוזיקה הגדולות ביותר. כיום אנחנו נמצאים במציאות גלובלית שבה אין יותר את המותג Tower Records ולנו בארץ כנראה שלא יהיה יותר "הד ארצי" מפני שזה פשט את רגלו ונקנה על ידי NMC. מרבית חנויות הדיסקים והלייבלים האוחזים בכותרים כללים ממיטב הקשת הציבורית הגלובלית נמצאים בירידת הכנסות, והשנה ניתן היה לראות כי בזמן שתרבות הצריכה של המוזיקה מהקשת הרחבה נמצאת בהפסדים, דווקא תרבות המטאל נמצאת תמיד בקו המאוזן.
הדבר הוא לאו דווקא מדבר רק על המטאל אלא על העובדה שקיום בשוק ההפכפך יכולות לשרוד בעיקר החנויות העוסקות במוזיקה מסוימת. אותן חנויות פונות לקהל יעד מסוים ולא מתחילות להתפזר כפי שהרשתות הגדולות עשו ועדיין עושות. גם בסיפור הזה אותן חנויות "ז'אנר" יכולות לשרוד רק על פי תכתיבי התרבות בהן הן עוסקות. כך למשל תרבות הטראנסים לא מחזיקה טוב, ואין זה פלא שלייבל טראנסים ישראלי נסגר השנה, לעומת זאת אם נסתכל על חנויות המטאל שלנו, הן רק מתרחבות ומצליחות להביא לנו יותר ויותר כותרים. זהו חלק מהווי התרבות של המטאל. איתי יסכימו חובבי מוזיקה מתחומים שונים.
המטאל אולי רועש, לא מובן לפעמים, יכול להיות ילדותי או מלא בתיאורי זוועה .. אבל נקודות הזכות שניתן לומר על תרבות המטאל הן שהקהל שלו הוא אחד מהקניינים החזקים שיש וכי זה אחד מהז'אנרים שהלייבלים שלו דואגים ליצור עבורו מארזים מיוחדים. זוהי הידיעה מראש על קיומו של אותו יצר אספנות הטמון באחוז לא קטן מאוכלוסיית המטאליסטים בעולם. בזכות חלק גדול מהדברים שרשמתי למעלה אני יכול לומר כי באופן אישי, השנה יצא לי להכיר עוד הרכבים מעולים משנים עברו וגם להיחשף לאלבומים חדשים שנותנים בראש כיום. והדבר הכי חשוב – אוסף הדיסקים הפרטי הגדיל את עצמו בעוד כמה מאות כותרים…
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
אחת הציפיות שהיו לי משנה שעברה שהתממשו לטובה הייתה חזרתו של Matt Barlow סולן העל אשר לקח הפסקה במשך כ-7 שנים מעולם המטאל לטובת שירות כוחות הביטחון בארה"ב. השנה הוא השתתף ב-2 אלבומים שונים ומצוינים: הראשון הוא האלבום Immortal שיצא ללהקת ההבי מטאל הדנית Pyramaze וכמובן חזרתו לכס המלכות ב-Iced Earth שהוציאו השנה את האלבום The Crucible Of Man – בשני המקרים מדובר באלבומים ענקיים ומומלצים ביותר לחובבי ז'אנר ה-Heavy Metal. הבחור לא איכזב בכלל ונדמה היה כי 7 שנות "השתיקה" לא גרעו מגרונו, הוא נשאר סולן העל בעל הקול העמוק והמחוספס לפרקים כפי שהיה בטרם עזב.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Judas Priest – Nostradamus
Amon Amarth – Twilight Of The Thunder God
Hail Of Bullets – …Of Frost and War
Stormlord – Mare Nostrum
Hollenthon – Opus Magnum
Falconer – Among Beggars And Thieves
Iced Earth – The Crucible of Man
Avenger Of Blood – Death Brigade
Merciless Death – Realm Of Terror
Septic Flesh – Communion
Cannibal Corpse – Centuries Of Torment [DVD]
Haggard – Tales Of Ithiria
Toxic Holocaust – An Overdose of Death
Warbringer – War Without End
Assaulter – Salvation like Destruction
Motorhead – Motorizer
Grave – Dominion VIII
Pyramaze – Immortal
Kampfar – Heimgang
Unleashed – Hammer Battalion
…וקצת בהרחבה?
Falconer עם Among Beggars And Thieves: האלבום הזה, בעיניי, הוא לא רק נחשב לאחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה, הוא כנראה גם האלבום הכי טוב שהלהקה הוציאה עד היום (הדבר נאמר ללא כל זלזול באלבומים גדולים אחרים של Falconer). אנחנו מקבלים שילוב אולטימטיבי בין פוואר לפולק מטאל על מגש של אחת ההפקות הטובות ביותר שיצא לי לשמוע. מאז 2005, חזרתו של Mathias Blad לכס מלוכתו כסולן, הלהקה רק משתבחת עם כל אלבום שיוצא. השירה מודגשת וערבה לאוזן, עבודת הגיטרות כוללת דהירות מהירות, יש גם מלודיות פולקיות, עיבודים סימפוניים ומוטיבים מוזיקאליים הקשורים לימי הביניים. אסור לשכוח כמובן את תפקידם של התופים שמפגיזים בדאבל בס כשצריך לפרוק עול וזה מתחבר בצורה מושלמת למבנה השירים.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
ציפיות לשנה הבאה? עד מתי האלבום החדש של Orphaned Land?!!
[ ג'ינו אריאלי ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
כמו שרוב קהל הגולשים של האתר יודעים, אני מייצג את הצד הכי פחות כבד במטאליסט. מבחינתי, זאת היתה השנה הראשונה שהרגשתי שאלבומי מטאל חדשים לא ממש מרגשים אותי ונכנסתי יותר לזרם הרוק האלטרנטיבי. אני חושב שזה נובע מכך שרוב הלהקות שאהבתי לא הוציאו אלבומים מעניינים וכמעט ולא שמעתי משהו חדש שהפיל אותי.
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
ממש כמו בסעיף הקודם, הציפייה שלי למטאל חדש שיפיל אותי לא ממש קרתה, ככה שמבחינתי הציפיות שלי לא ממש התממשו.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Seether – Finding Beauty In Negative Spaces
36 Crazyfists – The Tide And It's Takers
Slipknot – All Hope Is Gone
Rise Against – Appeal To Reason
…וקצת בהרחבה?
Seether עם Finding Beauty In Negative Spaces: למרות שבעבר לא ממש אהבתי את Seether, ככל ששמעתי אותה יותר, התרגלתי. הדיסק האחרון של הלהקה מוכיח בצורה ברורה שחברי Seether יודעים לתת בראש. האלבום הזה שאולי אפשר לשייך אותו לז'אנר Post-Grunge יותר מהכל, מצטיין בריפים מעולים, שירה מצויינת ושירים כייפים מאוד. "Like Suicide" שפותח את האלבום, "FMLYHM" הבוטה וכמובן הסינגל המחאתי "Fake It" – הופכים את האלבום הזה לאחד המגניבים במיוחד לנהיגה בכביש פתוח.
36 Crazyfists עם The Tide And It's Takers: חברי 36CF נותנים ביטוי חדש למונח מטאלקור, עם דגש כמובן על ה"'קור" שכן, הרביעייה מאלסקה מצליחה להעביר את התחושה החורפית בשירים שלה. זהו אלבום האולפן הרביעי של הלהקה והוא עוד אבן דרך בחיפוש אחרי הצליל המקורי והייחודי שלה. יש בדיסק הזה יותר מהכל – יותר צרחות, יותר שירה נקייה, יותר רעש ויותר שקט. לטעמי האישי, זה לא הדיסק הכי טוב של הלהקה, אבל אין מה להגיד, 36CF היא אחת מהלהקות המטאל המעניינות בשטח.
Rise Against עם Appeal To Reason: יש כאלו שיגידו ש-Rise Against היא להקת הארדקור מלודי – אני חושב שהיא להקת פאנקרוק קלאסי. בכל אופן, Rise Against הוציאה את אלבום השנה מבחינתי. אני פשוט שמח לשמוע את הלהקה הזאת גדלה כל הזמן. אמנם האלבום החדש לא קצ'י כמו הדיסק הקודם שהיה מלא להיטים, אבל Appeal To Reason הוא אוסף שירי מחאה. המסר ברור, אנחנו הורסים את כדור הארץ, פוליטיקאים דואגים להרוויח כסף במקום לפתור בעיות חשובות ויותר מהכל, המלחמה המיותרת בעירק. השירים של Rise Against לא לוקים בחוסר איכות או פשרנות מוזיקלית – אפשר למצוא שם משקלים משתנים וריפים מעניינים. ראוי לציון במיוחד השיר "Hero Of War" שמתעסק במלחמה. שיר עם טקסט נוקב וכואב שאולי משקף טוב מידי את החברה האמריקאית.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
אני מקווה שהשנה הבאה תהיה יותר מעניינת בתחום הנו-מטאל , פוסט גראנג' והדברים שאני אוהב. יודעים מה ? לא, אני רוצה לשמוע ז'אנר חדש שיעיף לי את הפוני. שתהיה שנה טובה!
[ טל זכאי ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עלייך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
ובכן, סיכום השנה הזה הוא תמיד בשבילי מין אינדיקטור לאיזו מין שנה הייתה במטאל מבחינת הסגנונות שאני אוהבת, והסממן הכי טוב הוא פרק הזמן שלוקח לי מאז שאני מתיישבת ליד המחשב ועד לרגע שבו אני מוצאת לפחות עשרה אלבומים שראויים לתואר הטובים ביותר. בשנה שעברה למשל, תוך נאנו-שנייה כבר רצו לי בוורד הרבה יותר מדי אלבומים, ומשם הייתי צריכה לקצץ בשביל שלא יצעקו עליי. לעומת זאת, כשהתיישבתי הפעם מול המחשב, בעוד הסמן של הוורד מהבהב לו בחוסר מעש, אני תוהה לעצמי… אילו אלבומים טובים בכלל יצאו ב2008 לעזאזל? וכך התחוור לי כמה שהשנה הנוכחית הייתה יבשה, בכל הקשור לבלאק לפחות.
בינתיים כל מה שקורה מסביב הזוי עוד יותר, Gaahl יוצא מהארון ומתחיל לעצב בגדים בעוד ש-Gorgoroth עושים יותר שינויי ליין-אפ מהחלפת גרביים וקורפס פיינט, Darkthrone הופכים ל-Hiking Punks שכבר ממש לא עושים בלאק מטאל, ו-Keep Of Kalessin בכלל מוציאים מוזיקה גרועה… ואולי סתם התעוררתי באיזור הדמדומים?… בכל מקרה, מבחינת הופעות השנה היה כרגיל טעון שיפור בכל מה שקשור בבלאק, אך כפיצוי זכינו השנה בהופעה מפוצצת של לא אחרים מאשר Obituary, וגם הופעה לא פחות מהנה של Sabaton השוודים שהרביצו באווירת מלחמה מטורפת, ויש רק לקוות שנזכה לעוד הפקות מוצלחות כאלו גם ב-2009. לסיכום, נקווה שהשנה הבאה תהיה נדיבה אלינו בהרבה יותר הופעות, הוצאות איכותיות ו… פחות שטויות! צ'ירס!
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
בעקרון ב-2007 ציפיתי לאלבומים החדשים של Septic Flesh ו-Death Angel שהתבררו כמוצלחים ביותר כפי שכבר בטח שמעתם ונוכחתם לדעת, וכמובן להוצאת הדמואים המחודשת של Hellhammer המיתולוגית, הלא היא Demon Entrails שהבחלט עשתה לי ואני בטוח שלעוד הרבה את השנה, פשוט הוצאה סופר-מושקעת של Satanic Rites, Death Fiend ו-Triumph of Death ברימאסטרים חדשים לחומרים המקוריים שהוקלטו בחוראניות משוועת, חובה בכל בית.
תני לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Behexen – My Soul for His Glory
Arckanum – Antikosmos
Horna – Sanojesi Äärelle
Urfaust – Drei Rituale Jenseits Des Kosmos
Hellhammer – Demon Entrails
Drowning The Light – The Serpents Reign
Darkthrone – Dark Thrones And Black Flags
Celestia – Frigidiis Apotheosia: Abstinencia Genesiis
Warbringer – War without End
Taake – Taake
…וקצת בהרחבה?
Hellhammer עם Demon Entrails: על ההשפעה של Hellhammer המיתולוגית על עולם המטאל ועל האקסטרים מטאל בפרט אין עוררין, ולהוצאה הזו, Demon Entrails, בדיוק חיכה עולם המטאל כבר יותר משני עשורים תמימים. ההוצאות שנמצאות באלבום כפול זה למעשה זכו למאסטר חדש מאז הקלטתם המקורית והחוראנית להחריד בשנות השמונים המוקדמות. ב-Demon Entrails ניתן למצוא את חומריהם של Hellhammer שעד עתה לא היו זמינים במיוחד לקהל בלשון המעטה, מדובר בשלושת הדמואים Death Fiend, Triumph of Death ו-Satanic Rites. ההוצאה המושקעת במיוחד הזו מהווה ביקור מחודש בימי האנדרגראונד המרושעים ומביאה את אגדות המחתרת הללו אליכם למערכת – ללא ספק אחת ההוצאות המשמעותיות במטאל של השנים האחרוניות.
Behexen עם My Soul For His Glory: על אף הביקורות הצוננות לאלבום החדש של Behexen, לעניות דעתי הלהקה הפינית הזו לוקחת עם My Soul For His Glory את רוב הוצאות הבלאק מטאל שיצאו השנה, עם אלבום חד, עוצמתי ושטני בעליל. עם אלבומים מעולים שיצאו בעבר מ-Behexen כמו By The Blessing Of Satan, וכמובן הספליט המצויין עם Horna, קשה שלא לצפות לרמה גבוהה במיוחד מההוצאה הזו, ואכן, למרות ש-My Soul For His Glory שונה מהרבה מאוד בחינות מהחומרים המוקדמים של הלהקה, הן מבחינת הכתיבה הפחות משולחת רסן והן מבחינת הסאונד של האלבום, עדיין שומעים את המסירות שיש ל-Behexen למוזיקה שהם יוצרים וזו כמובן מתבטאת בעוד הוצאה מוצלחת במיוחד של הלהקה.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
שתהיה לכולם שנה מלאת מטאל שטני ומחריש אזניים!
[ אוראל להב ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עלייך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
אח, שנת 2008… סוערת מבחינה מטאלית ומנטאלית גם יחד. והרי אין כמו מריבת אוהבים בסגנון "אבל למה, למה אתה מתגייס לקרבי? מה, אתה לא אוהב אותי?" שהופכת לטירוף מוחלט נוסח "תמיד ידעתי שאתה אידיוט, אני לא מבינה מה עשינו ביחד… אתה… אתה אוהב Metallica!", שממשיכה בכיוון של "ואת אוהבת את הצרפתי הארור מ-Megadeth!" ("בפעם האחרונה, הוא לא צרפתי!"), ונגמרת בפיוס לצליליו הנוגים של Damnation מבית Opeth… (רק כדי להיכנס לסיבוב הויכוחים הבא, הפעם על Watershed המאכזב).
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
האמת, בניתי על איזה פסטיבל ענק שישלב המון להקות מחו"ל… הממ…
תני לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Meshuggah – ObZen
Gojira – The Way Of All Flesh
Septicflesh – Communion
Cynic – Traced in Air
Bloodbath – The Wacken Carnage [Live]
Into Eternity – The Incurable Tragedy
Byzantine – Oblivion Beckons
Testament – The Formation Of Damnation
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
יאללה, כבר נגמרו לי הדברים השנונים להגיד, אולי שנה הבאה.
[ יותם "Defiler" אבני ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
אז למרות ששנת 2008 התחילה בצלילי חריקה, ולא ראינו כמעט שום דבר מאסיבי עד לאמצעה, שנת 2008 תיזכר בתור שחזור קרב הענקים, כאשר Metallica, AC/DC ו-Guns N’ Roses הלכו לבדוק מי הקאליבר הכי גדול בתחום. לצורך העניין – AC/DC ניצחו מבחינת המכירות, Metallica מבחינת המוזיקה ו-Guns N’ Roses מקום שלישי ואחרון בשני המקומות. לא רק שהציפייה לאלבום של Axel וחבריו הייתה פוקעת עצבים, ואלבומם Chinese Democracy הפך למיתוס בתור האלבום היקר בעולם עם זמן ההפקה היקר בעולם (17 שנה !) ולמרות שהוא רחוק מלהיות מחורבן, הוא פשוט לא עומד בציפיות. לא הציפיות האלה.
בגדול, השנה עברה עלינו לטובה, עם מספיק להקות מטאל משובחות, חדשות וישנות כאחד שהוציאו המון אלבומים מצוינים. להקות אדירות התאחדו לכבודנו בהופעות, כמו At The Gates, Carcass, Forbidden ו-Sabbath, אם כי איבדנו לא מעט להקות משובחות ומבטיחות כמו Sikth ו-Byzantine. אין ספק שהיה מאד מעניין השנה, ואם התוצאות עצמן לא הניבו עניין כמו של פעם, לפחות הציפיות לכך הרגישו דומה, והרי – איך אמרו זאת Motorhead האגדיים: "The chase is better than the catch".
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
הציפייה העיקרית שלי התממשה, והיא אלבומה החדש של Testament, שענה על הציפיות הפרטיות שלי (שאמנם לא היו בהשריה 17 שנה כמו מעריציו של Axel Rose, אבל היו מספיק זמן בהיכון). האמת היא שלהמון הרכבים לא ציפיתי מכזה תוצר, למשל Cynic או Pyramaze, אבל הופתעתי לטובה וטוב שכך. השנה הייתה רצופה מעדנים מוזיקלים מטאליים ומשובחים, וחבל על כל מילה שנשפכת לחינם במקום לבלות דקה מול הסטריאו ולשמוע אותם.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Testament – The Formation Of Damnation
Metallica – Death Magnetic
Meshuggah – ObZen
Arsis – We Are The Nightmare
The Haunted – Versus
Amaseffer – Slaves For Life
Byzantine – Oblivion Beckons
Gojira – The Way Of All Flesh
Hexen – State Of Insurgency
Pyramaze – Immortal
Cynic – Traced In Air
Austrian Death Machine – Total Brutal
Krisiun – Southern Storm
Bloodbath – The Fathomless Mastery
Biomechanical – Cannibalized
Lich King – Toxic Zombie Onslaught
Aborted – Strychnine.213
Judas Priest – Nostradamus
Soulfly – Conquer
Communic – Payment Of Existence
…וקצת בהרחבה?
Testament עם The Formation Of Damnation: חושל בכבשן של 9 שנים, קורץ מכל חומר אפשרי שיש בו "מטאל" במאפיינים, ומהווה את הארטילריה האכזרית של חיל המילואים של הת'ראש מטאל – Testament חוזרת כמו עוצבת שריון לחיל הקרב על התואר "הלהקה של העשור", וזהו אלבומה היחיד המקורי שיצא בעשור הזה. לאחר התרוצצות מפה ומשם בגלל חברות תקליטים גועליות, עד להנעלות איתנה עם ליין-אפ של רוצחים, The Formation Of Damnation הוא בדיוק כל מה שרצינו שיהיה. כמו The Gathering המופתי, אבל יותר עם טעם של פעם. כמו The Legacy אבל בועט ומודרני. אפשר לומר עליו שהוא פרווה, שהוא מחטיא את שתי המטרות, אבל באותה הנשימה אי אפשר להתעלם מכל ריף וריף בבהמה הכובשת של השנה, Testament הלגיונרית הבלתי מנוצחת.
Amaseffer עם Slaves For Life: למרות שאני צורח שם לכמה שניות, אני אנסה להיות כמה שיותר אובייקטיבי כלפי היצירה הזאת. Amaseffer באו והחליטו לכסות טריטוריה שהתבקשה כל כך להיות משוייכת לעולם המטאל. לא, אני לא מדבר על התנ"ך. אני מדבר על עולם פסי-הקול. Amaseffer יצרו באלבום שלהם את פס הקול המושלם, כי אתה לא צריך סרט כדי להבין מה הולך בו. בעוד כמה שנים יבואו ויאמרו על עשרות להקות חיקוי ש-Amaseffer כבר עשו את זה ב-2008. הם עשו את זה עם דיסטורשן, עם תזמורות, עם חלילים ודרבוקות, אבל הם עשו את זה כמו שאיש לא עשה את זה לפניהם. בעוד עשור ומשהו יוכלו להקות חדורות אמביציה דומה אולי להתחקות אחרי מתן התורה המוזיקלי שקיבלנו מאחד מאלבומי הרוק הישראלים החשובים ביותר אי פעם.
Byzantine עם Oblivion Beckons: אחת הלהקות שהכי צר לי עליהן היא Byzantine, מכונת ירייה מוזיקלית, אבל עם מינימום הצלחה שפשוט לא צלחה בשוק. Byzantine הייתה מאז ומתמיד האחות החורגת של Lamb Of God. הן הופיעו המון ביחד, בילו באותה חברת תקליטים זמן לא קצר, השפיעו אחת על האחרת, ובכלל החמיאו זו לזאת בכל הזדמנות. אבל בעוד Lamb Of God הלכה ונהייתה Pantera הבאה, Byzantine הלכה ונעלמה. אלבומה האחרון יצא אחרי המון ריבים תוך-להקתיים, וכמו אסון הלהקה קרסה אל תוך עצמה בריב עם חברת התקליטים, בעקבות סיבובי הופעות כושלים והפסדים כלכליים צורבים. היא ההוכחה שמוזיקה משובחת והצלחה ממש לא הולכות יד ביד, והיא השאירה מורשת של שלושה אלבומים נהדרים, שרק הולכים ומשתבחים עם חלוף הזמן. Byzantine התפרקה בסוף 2007, אבל האלבום, שהספיק לראות אור בינואר 2008, השאיר לנו את המסר המוזיקלי הנהדר של הלהקה – כשגם האבדון בעצם אורב בכל פינה, ומאותת לו.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
ובכן, בתכלס, אין הרבה למה לצפות. אפשר לקוות לביקורים של להקות ענק, והשמועות על Behemoth שיחזירו להפגיז את ישראל בדת' מטאל משובח הולכות ונהיות מוצקות יותר. אם אפשר לצוות לאירועי המטאל הגרנדיוזים של 2009 איזו להקת ת'ראש מפלצתית, אני אהיה מבסוט עד הגג. מבחינת אלבומים, אני מקווה רק לשמוע כמה שיותר יצירות מלהקות ישראליות. אלבומים מלאים מ-Acropolis, Phantom Pain ו-Vipress יהיה משהו שכיף יהיה לשמוע. EP מלהקות צעירות כמו Abrage, Immaterial ו-Godwrath יהיה גם משהו שיהיה נהדר לשים במערכת, ועם קצת מזל, אולי גם לי יתחיל לקרום עור וגידים התוצר המוזיקלי הבא שלי. כן יהי רצון.
[ איתי פרייז ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
מבחינתי זו הייתה שנה של קאמבקים לכמה מהלהקות שהכי אהבתי ולמרות שלהופעות לא ממש יצא לי ללכת, הכרתי כמה הרכבים ראויים ביותר ואף הבחנתי בכמה מגמות במטאל הישראלי שלא מפסיק להשתפר, אם אלו Monotonix שקורעים במות ביחד עם מייק פאטון והמלווינס או Amaseffer ו-Prey For Nothing באלבומי בכורה מצוינים.
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
הציפייה לאלבום החדש של GNR שהייתי משוכנע שכבר לא חשבתי שאי פעם יצא והיה ריליס מבורך ביותר מבחינתי .
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Guns N' Roses – Chinese Democracy
Metallica – Death Magnetic
Bumblefoot – Abnormal
AC/DC – Black Ice
Earth – The Bees Made Honey In The Lions Skull
The Mars Volta – The Bedlam In Goliath
Judas Priest – Nostradamus
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
נקווה שבשנה הבאה המטאל ימשיך בעלייה שלו ועוד אלבומים יגיעו אלינו לטובה ויותר חשוב מזה, הלוואי ששנה הבאה תהיה נטולת מלחמות והרג ונוכל להמשיך בהד באנג שלנו בשקט עם עוד כמה להקות שישמחו להגיע למדינה הסימפטית שלנו ולתת לנו בראש.
[ מתן ג'ונאס ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
אישית, שנת 2008 טסה לי במהירות האור, וקשה לי ממש להאמין שאנחנו כבר ב-2009. מבחינה מטאלית, אפשר להגיד שזאת הייתה שנה רגועה יחסית, לא הלכתי ליותר מדי הופעות וגם לא שמעתי המון אלבומים חדשים, והיו מעט אלבומים חדשים שממש עניינו אותי. מבחינתי, זאת הייתה שנה של חקירת אופקים חדשים ועם זאת גם קצת חזרה למקורות, עד כמה שזה נשמע מוזר.
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
אם אני זוכר נכון, הציפייה האמיתית היחידה שהייתה לי מ-2008 היא לאלבום חדש של Lykathe, ולצערי לא קיבלנו אחד כזה, אז מסתבר שהציפיות שלי לא התגשמו. אבל אם להיות כן לחלוטין אתכם, לא באמת חשבתי שזה יתממש, אז לא באמת התאכזבתי.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Cynic – Traced in Air
Textures – Silhouettes
Protest The Hero – Fortress
Between The Buried And Me – Colors Live
Gama Bomb – Citizen Brain
Separatist – The Motionless Apocalypse
The Faceless – Planetary Duality
Meshuggah – ObZen
Lite – Phantasia
…וקצת בהרחבה?
Textures עם Silhouettes: השגיאה הנפוצה בקשר ל-Textures היא שהלהקה קמה כמחווה ל-Cynic האגדית. נכון שהשם לקוח מהשיר המופתי של הלהקה הפלורידיאנית, אבל בשני האלבומים הקודמים שלה הייתה Textures לא יותר מחיקוי של Meshuggah השבדית, ואם להיות יותר ספציפיים – חיקוי של Destroy Erase Improve, האלבום המעולה שלה מ-1995. המוזיקה הייתה כמעט זהה, למעט תוספת של מספר קטעי אמביינט פה ושם, ואפילו הסולן אריק נשמע דומה להפליא ל-יינס קידמן.
אבל לפני קצת יותר מחצי שנה, במאי האחרון, הוציאה Textures את המגנום אופוס שלה – Silhouettes. בשנתיים של הכנות וכתיבה אינטנסיבית, חברי Textures מיצו את עצמם עד הקצה, מצאו את הנישה המיוחדת שלהם והקליטו תשעה שירים נפלאים. כל אחד מחברי הלהקה הוציא מעצמו את המיטב, ובמיוחד הסולן אריק שנותן פה הופעה מופתית, עם גראולים עוצמתיים ושירה נקייה בעוצמה רגשית שמזכירה את כריס קורנל. זה לא אלבום מושלם אבל זה אלבום מיוחד, ולרמת הבגרות, הכתיבה והביצוע ש-Textures הראו באלבום הזה, אפילו Cynic עצמם לא הגיעו באלבום החדש שלהם. ועל זה מגיע להם כל הכבוד האפשרי.
Gama Bomb עם Citizen Brain: הלהקה הזו הנחיתה עלינו ביוני האחרון פצצת ת'ראש לא מתפשרת. החבורה האירית הצעירה הזו עושה רטרו-ת'ראש ועושה את זה טוב, בניגוד להמון להקות אחרות במיני-טרנד הזה שהתפתח בשנתיים שלוש האחרונות. נכון, זה לא בדיוק מקורי, ועשו בדיוק את אותם הדברים גם לפני 25 שנה, אבל לעזאזל – החבר'ה האלה מנחיתים ריף אחרי ריף, במהירות מסחררת, בלי לעצור לרגע. בלי ברייקדאונים, בלי צרחות הארדקור, בלי מקצבים ובלי בטיח – רק ריף ת'ראשי בועט אחרי ריף ת'ראשי בועט. בעידן שבו מתייחסים ל-Metallica החדש כ-"קלאסיקה מודרנית" ו-"חזרה למקורות הת'ראש", Gama Bomb מזכירים לכולם איך ת'ראש אמיתי אמור להשמע. וזה נשמע טוב.
[ אלעד מיאסניקוב ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
שנת 2008 סימנה עבורי דווקא חזרה למקורות, חזרה לגיל 18 (שהיה לפני 10 שנים). שוב לבלות פעם בשבוע בערבי מטאל. לפני 10 שנים, למעשה, לא היו ערבי מטאל כמו שצריך, ככה שערבי המטאל בימי חמישי בהחלט היו שיפור משמעותי, והשלמת חסך רציני בן 10 שנים. מלבד זאת, מגוון ההופעות שראיתי בפסטיבלים בגרמניה (Wacken ו-Summer Breeze) יחד עם Eurotrip חביב העבירו לי את השנה האחרונה בצורה מצויינת. כמו כן, הרחבתי את אוסף הדיסקים שלי באופן משמעותי עם אלבומי Thrash קלאסיים, לצד אלבומים חדשים של שלל להקות שגם הרחיבו את הידע וגם תיבלו את הנשמה באגרסיות בריאות וטובות.
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
לא זוכר, אבל אני יכול להצביע על כמה ציפיות שלא התממשו (זכייה בלוטו, טוטו, צ'אנס, פיס), מעבר דירה, קניית רכב (פורשה), בחורות… הדבר הטוב היחידי שהתממש זה שנכנסו ברב רבאק של הפלשתינאים. כיוון שאנחנו עוסקים במטאל, אז מהבחינה הזו קשה לי להגיד שהתממשו כל ציפיותיי, אמנם Obituary היו בארץ, Sabaton נתנו אחלה הופעה, ועוד מספר להקות קפצו לבקר, אבל אם משווים את 2008 לשנה שלפני (Megadeth, Behemoth, Evergrey, Paradise Lost ו-Marty Friedman בין השאר) אז היה קצת מאכזב (עם כל הכבוד ל-Tarja ו-Epica). בסצנה המקומית הייתה פריחה, ריבוי של הופעות השקה, קידום, שבירות, ריסוקים ושאר פרצי אלימות רנדומאליים.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Judas Priest – Nostradamus
Hollenthon – Opus Magnum
Keep Of Kalessin – Kolossus
Metallica – Death Magnetic
Grand Magus – Iron Will
Prey For Nothing – Violence Divine
Amon Amarth – Twilight Of The Thunder God
…וקצת בהרחבה?
Keep Of Kalessin עם Kolossus: קשה להתחבר לבלאק מטאל ורבים מהמטאליסטים עושים בידול חד וברור בין הסגנונות – כמובן שתפיסה זו, לדעתי שגויה ומוטעית. Keep Of Kalessin מראים כיצד בלאק מטאל סימפוני יכול לגשר על הפערים הנ"ל (כן, אני יודע שאין שום קשר בין הבלאק הנורבגי הקלסי והמלוכלך, אבל בסופו של דבר היסודות הם זהים). שילוב מעולה בין הצד האפל של בלאק, הצד הפלצני של הפרוג והצד ה"טהור" של הפאוור המלודי. הלהקה, שלאורך קיומה היוותה גורם מקשר בין יוצרי בלאק מהשורה הראשונה (חבר'ה מ-Satyricon, Mayhem, 1349, Zyklon-B ו-Gorgoroth) משחררת לאוויר העולם אלבום מופק היטב, מהוקצע וסוחף.
Grand Magus עם Iron Will: זה לא פאוור סימפוני ומתיפייף, זה לא פאוור מצ'ואיסטי ופוזאיסטי, זה לא פאוור פרוגרסיבי, או פאוור מלודי ומלוקק, אלא פשוט פאוור עוצמתי עם נגיעות פולקיות והשפעות דום שמגיע מלהקה בה שר הסולן של Spiritual Beggars – פרויקט הצד של Michael Ammot מ-Arch Enemy. התוצאה היא גיטרות מלאות עם זמר בעל נוכחות עצומה ששילובם יחד מביא את המאזין לתמצית של המטאל. עצם שם האלבום מסמל את מה שהמוזיקה הזו עבור כולנו – יש לנו רצון של ברזל לעשות מה שבראש שלנו ושום דבר לא יעמוד בדרכנו, או לחילופין, בדרכה של השלישייה משוודיה.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
מי יתן ו-Iron Maiden יופיעו בארץ, שוב (בלי Blaze)… מי יתן ו-Judas Priest יופיעו בארץ (בלי Reaper)… מי יתן ו-Austrian Death Machine יופיעו בארץ (עם Arni)… מי יתן ו-Helloween יופיעו בארץ (עם או בלי Michael Kiske)… מי יתן והרבה להקות יופיעו בארץ (עם או בלי כל מיני אנשים מיותרים או חשובים). מי יתן וחאלד משעל יופיע מול כיתת יורים בארץ (עם מחמוד א זהאר או בלי)… ד"ש לאמא, אבא, אלון ועומר, סבא, דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות (הקוזינות שלי).
[ אופיר מסר ]
אז שנת 2008 נגמרה, איך היא עברה עליך מבחינה מטאלית (ומנטאלית)?
הזיכרון שלי אף פעם לא במיטבו, אבל כשאני מסתכל על כמות האלבומים המשובחים שיצאו ב-2008, אני בהחלט יכול לומר שזו הייתה שנה לא רעה בכלל. כהרגלי יצא לי להכיר באיחור כמה להקות שלא הבנתי איך לא שמעתי עד היום ואפילו חזרתי למקורות במספר מקרים או בדקתי אלבומים שלפני מספר שנים לא הצלחתי לאהוב. אם לא בכל דבר אחר, אז לפחות במטאל, אפשר לתת כמה הזדמנויות שרוצים – ואם להקה שאהבתי לפני מספר שנים הצליחה לאכזב אותי, אז להקה שלא סבלתי פתאום יכולה להפתיע במשהו איכותי. ככל שנמשיך לשמור על ראש פתוח, נוכל לגלות הרבה דברים טובים במוזיקה הזו שאנחנו אוהבים.
אבל, אם לא הייתי מבקר אלבומים או מבקר בחו"ל, זו הייתה יכולה להיות שנה מאד בעייתית מבחינת הישג אלבומים. כמו שכולם יודעים מצב מכירות הדיסקים בעולם אינו הולך כמו שצריך ובמדינה כמו ישראל אנחנו מרגישים את זה מכל כיוון, כשבמקרה שלנו, המטאל זכה לאחת המכות הקשות. מי מאתנו שעוד ממשיך לרכוש דיסקים בטח הבחין שלארץ לא הגיע אפילו עותק אחד מהאלבומים האחרונים של Testament או Kataklysm למשל. לא אכנס לפרטים מיותרים, אבל כל מי שמבין במטאל יודע שאחת החברות החזקות בשוק היא Nuclear Blast ואם לא ימכרו פה אלבומים שלה, נאבד לא רק כמה הוצאות חשובות, אלא הרבה מעבר לזה.
לשמחתי המצב עומד להשתנות וכבר ברגעים אלו נעשה מאמץ לתקן את זה, אך אני רק מקווה שאנשים ימשיכו לתמוך ולקנות אלבומים. גם אם אותן להקות לא רואות מזה יותר מדי כסף, תנסו לחשוב על האנשים שמנסים להתאמץ כדי שחברות התקליטים העולמיות יתייחסו אלינו, הרי בלי מכירות אלבומים אף להקה לא תופיע בארץ, ובלי שיגיעו להקות, יהיה פה משעמם, שלא לדבר על זה שלהקות מקומיות שינסו לפרוץ החוצה יתקלו בקירות ומכשולים רבים. וזה מביא אותי לפעילות המגזין בשנה האחרונה, שאמנם הייתה פורה מתמיד אך החסירה מכמה הוצאות חשובות במיוחד – לא באשמתנו – שלצערי לא יכלנו לרשום עליהן מילה, כמו למשל האלבומים המעולים של Tiamat ו-Eluveitie.
אה, שיט, אני שומע כבר מוזיקה ברקע, וכמו בטקס האוסקר זה סימן שאני צריך לסיים את הנאום. אז לפני שזורקים אותי, ארצה לדבר קצת על משהו אישי. מי שלא יודע אני מתגורר בירושלים, וכנציג מטאל מסוג כלשהו, וכאחד שכבר בילה לא פעם ופעמיים עם מספר להקות חשובות בתחומי העיר, זכיתי השנה להתלוות לביקוריהם של Tarja Turunen וחברי להקתה (שהגיעו מפינלנד, גרמניה, ארה"ב ועוד) וכן של חברי Aborted הבלגית בירושלים העתיקה. תמיד נחמד לראות איך אנשים מבחוץ מגיבים למקומות כמו הכותל או כנסיית הקבר ואפילו סתם לאווירה המיוחדת בחלק הזה של העיר. זה גם מראה שעד כמה שאנחנו מטאליסטים מופרעים, לא תזיק לנו מעט תרבות, לכן כשאני מבקר בחו"ל אני משתדל בין כל הפסטיבלים להסתובב ולראות כמה מקומות שאפשר, אין לדעת מה תמצאו או על איזה פאב מטאל תפלו… בכל אופן, זו הייתה שנה לא רעה גם מהבחינה הזו.
היו לך ציפיות כלשהן מסוף 2007 שהתממשו לטובה במהלך 2008?
מבחינת אלבומים, 2007 הביאה לנו לקראת הסוף שתי הוצאות EP של Avantasia שנתנו טעימה לקראת האלבום המלא של הפרויקט, שיצא בתחילת 2008. לעומת ה-EPים, את האלבום (שנקרא The Scarecrow) לא אהבתי בשמיעה ראשונה וגם לא בשניה, אך עם הזמן התחברתי לקונספט, לשירים הארוכים וליצירה הזו שעד היום מנעימה את זמני. דבר נוסף שציפיתי לו הוא שיתוף הפעולה של Max Cavalera עם אחיו Igor לאחר 10 שנות פרידה. התוצר הסופי שיצא תחת השם Cavalera Conspiracy לא היה פחות מגאונות לשמה, לא בגלל ריפים, או נגינה מיוחדת, אלא פשוט כי זה אלבום שאתה יודע מתחילתו ועד סופו למה הוא נוצר – כדי להרביץ. האלבום לא סתם היה הפסקול שלי במהלך הקיץ בחו"ל – אין כמו יהודי ששר לגויים "Everybody Die Tonight!". ברוח טובה, כמובן… מה חוץ מזה? אני לא זוכר ממש, השנה אני אעשה רשימה מסודרת כדי שבסיכום הבא נוכל לחפור עוד בנושא.
תן לנו רשימה של כותרים שהעיפו לך את התחת במהלך השנה.
Austrian Death Machine – Total Brutal
Soulfly – Conquer
Cavalera Conspiracy – Inflikted
Kataklysm – Prevail
Disturbed – Indestructible
Haggard – Tales Of Ithira
The 69 Eyes – Hollywood Kills [Live]
In Extremo – Sawngekreig
Northern Kings – Rethroned
Atrocity – Werk 80 II
Tiamat – Amanethes
Moonsorrow – Tulimykrsky [EP]
Firewind – The Premonition
Hollenthon – Opus Magnum
Avantasia – The Scarecrow
Eluveitie – Slania
In Flames – A Sense Of Purpose
Scar Symmetry – Holographic Universe
Behemoth – At The Arena Ov Aion: Live Apostasy
The Veil – Vestige [EP]
…וקצת בהרחבה?
Disturbed – Indestructible: תמיד יש את הלהקות שמגלים באיחור והשנה בשבילי זו הייתה Disturbed האמריקאית, שהוציאה אלבום קטלני במיוחד. מעריצי הלהקה הוותיקים קראו לאלבום מחזור, או משעמם, אבל אולי עצם זה שלא הקשבתי לאלבומים המוקדמים של הלהקה (מלבד כמה שירים מוכרים), גרמו ל-Indestructible להתעלות מעל הרבה אלבומי מטאל טובים שיצאו השנה. כל אחד מהשירים פה חזק בפני עצמו, אם זה שיר הנושא, "Deceiver", "Enough", "Inside The Fire" ו-"Haunted" שבכל פעם גורמים לי לנענע את הראש. אולי זו העטיפה, או הקליפ המושקע ששודר במהלך הקיץ, מה שלא משך אותי, אני שמח שנתתי הזדמנות ללהקה הזו – לא התאכזבתי.
Haggard – Tales Of Ithira: אחד האלבומים שלא קיבלו ייבוא רשמי לארץ הוא דווקא אחד הטובים ששמעתי השנה, ובכלל שהלהקה הזו הוציאה מזה מספר שנים. זה בסה"כ האלבום הרביעי של האנסמבל הגרמני הזה, שמאגד תחתיו למעלה מ-15 מוזיקאים, אבל הפעם, הקונספט מבוסס על סיפור חדש לגמרי שהמציא Asis Nasseri, המוח מאחורי Haggard. למעלה מ-4 שנות עבודה הושקעו בהאלבום וניתן לשמוע זאת בכל תו, במלודיות, בכלים הקלאסיים, באווירה הסיפורית ובכל מרכיב אחר מאחורי היצירה הזו. מלבד שירים המשלבים נהדר בין מטאל סימפוני, פולק, מוזיקה קלאסית, דום ודת' מטאל, יש פה גם קאבר יפהפה לשיר המפורסם "Hijo De La Luna". אם אתם חובבי הסגנון, שימו אוזניכם על האלבום הזה, הוא פשוט מעולה.
Moonsorrow – Tulimykrsky: אולי הוא מוגדר כ-EP, אבל עם שעה שלמה של מוזיקה אפשר להחשיב את Tulimykrsky לאלבום מלא. מדובר ב-5 שירים – אחד חדש באורך חצי שעה, 2 הקלטות מחודשות לשירים ישנים ו-2 קאברים נהדרים. החבורה הפינית הזו הפתיעה גם הפעם, בשילוב הנהדר שלה בין בלאק מטאל לבין מוזיקה פינית מסורתית שכמובן נוטה לעיתים לכיוון הויקינג והפולק. במקרה הזה, נראה כי חברי Moonsorrow חזרו מעט למקורות, בכל הנוגע לקצב והכלים המוזרים, כמו גם בתחושה האפית שליוותה את אלבומי הלהקה הראשונים. אם זה שיר הנושא שמעביר 30 דקות כאילו כלום, או הקאברים האדירים ל-"For Whom The Bell Tolls" של Metallica ו-"Back To North" של Merciless, אי אפשר שלא להינות מהאלבום.
לסיום, יש משהו ששכחנו? מילות חכמה? ד"ש? ציפיות לשנה הבאה?
כמו בעבר, גם השנה אין לי יותר מדי ציפיות מבחינת אלבומים. יש את Orphaned Land שחייבים לנו אלבום חדש וחסר להם שלא יוציאו אותו השנה. יש את Melechesh שאני מקווה שתחת הלייבל החדש, יקבלו את הכלים והכסף להפיק אלבום שאפילו יתעלה על Emissaries. כמו כן יש כמה פרויקטים ששמתי עליהם עין, כמו Ex Deo של סולן להקת Kataklysm, שצפוי להיות משהו אדיר לגמרי. Solution .45 של Christian Ãlvestam, איש Scar Symmetry לשעבר, גם צפוי להיות משהו טוב, בהתחשב בבחור הרב כשרוני (גם לא איכפת לי אם זה יהיה חיקוי ל-SS – הבנאדם פשוט טוב). כמובן שאני מחכה לשמוע מהלהקות המקומיות שימשיכו לפלס דרכן אל המטאל העולמי. מבחינה אישית, אני מקווה ש-2009 תהיה עוד שנה מלאה בהופעות טובות (אם זה בארץ או בחו"ל) וגם שנראה קצת שיפור ביחס של להקות, חברות תקליטים ובעצם כולם, להמשך הסצנה הישראלית. מה עוד? אין לי מושג. יהיה בסדר כמו שאומרים.
סיכום שנת 2008: אלבומי השנה
מתמודד: Amon Amarth – Twilight Of The Thunder God
אלעד מיאסניקוב: מה עוד אפשר לכתוב או להגיד עליהם. אולי שהאלבום החדש הוא הטוב ביותר שהלהקה הוציאה (זה אם לא מחשיבים את החומר הישן יותר). הבזרקרים חזרו, ושכנעו אותי, דרך הרמקולים האימתניים שלי, לצאת לרחוב, לבוש בפרוות זאב (כל מה שיכלתי למצוא זה פרוות כלב פינצ'ר, או מחזיק מפתחות של ערסים בצורת זנב מכרסם בלתי מזוהה שכיסו רק את מבושי – וגם זה בקושי רב), חרב עצומה (שיפוד פרגית מעץ), נאד מלא ב-Mead (הסתפקתי רק בנודים מהחומוס של אתמול), ע"מ לחרחר מלחמה עם העוברים ושבים (2 ערסים בני 12 הפילו אותי לרצפה, בעטו בי ולקחו לי את המחזיק מפתחות)…
אופיר מסר: אני מאד אוהב את האלבום החדש של Amon Amarth ובמיוחד את השיר "Guardians Of Asgaard" שהוא מבחינתי השיר הכי טוב של השנה, אבל עדיין, לא מדובר באלבום כזה חזק ברפרטואר של הלהקה. הרבה יותר קליט, אולי, וזו כנראה הסיבה שהרבה אנשים התחברו אליו לעומת הכותרים הקודמים שהשבדים הוציאו. מבחינתי, קצת יותר מדי ידידותי למאזין, וכשמדובר בויקינגים כועסים, אסור שה יקרה.
יותם Defiler: תור אל הרעם הולם בפטישו, וחבר הויקינגים הזועמים משבדיה צועד לפשוט על ערי החוף. Amon Amarth מציגים תוצר מלא ובוגר יותר מאי פעם, קורץ לדת' מטאל מלודי, אבל נשאר תמיד נאמן לסטייל האישי של החבורה הזאת, ללא נפילות בדרך. ריפים קדחתניים כמו משחתות מעץ הנושאות מאות לוחמים, שירה גרונית ופיקודית מאין כמותה, הטוענים לכתר של הדת' מטאל לא יתנו לשום דבר לעצור אותם. ביחד עם חברים מ-Children Of Bodom, Entombed ואפילו כלי המיתר של Apocalyptica, הויקינגים האלה הולכים להוכיח לארצות הברית אחת ולתמיד איך לעשות את המטאל שלהם. אם Amon Amarth הם ה-Manowar של עולם הדת' מטאל, אז זהו ה-Kings Of Metal שלהם.
גולן שי: תכינו את עצמכם לנופף בחרבות ובגרזנים כיוון שחבורת הויקינגים השבדים הזאת חוזרת ובגדול. השנה Amon Amarth מביאים לנו היישר מאסגארד אלבום דת' מטאל שמצד אחד מלודי ומרגש, ומצד שני – עבור אלו שה-Hammerheart פועם בחוזקה בגופם – דורסני ומכסח עם אותו טאצ' מלחמתי והאפי. מה שאני אוהב ב-Amon Amarth, שלכל אורך הקריירה שלה היא לא זונחת את הסאונד הכבד והמלא שלה שמתחבר בצורה מושלמת לריפים המלודיים והגורסים המייחדים את סצנת הדת' מטאל הישנה של שבדיה. כמובן שגם באלבום המדובר הלהקה לא זנחה את הנושא בו היא עוסקת בכל אלבומיה – המיתולוגיה הנורדית – אם אלו יהיו פזמוני תפילות לאלים, לוחמים חסרי חת או סיפור האפי על דמויות מהתקופה. אילו הייתי בשדה הקרב עם חרבי בידי, לא הייתי מתנגד לזמזם ממגוון שירי האלבום.
מתמודד: Hollenthon – Opus Magnum
אופיר מסר: לא ציפתי שהאלבום של Hollenthon יקבל את מקומו בין המתמודדים לאלבומי השנה, אבל מי אני שאתלונן. ההרכב האוסטרי הזה הוא אחד מהאהובים עלי זה מספר שנים ואחרי המון זמן של שקט, הוציא את אחד האלבומים המעניינים של השנה. כמו באלבום, כך גם בהופעות, חברי ההרכב יושבים "Tight" ונותנים ניחוח שונה לכל טרנד המטאל הסימפוני, כשהם עושים זאת בתבול דת' מטאל שובר לחלוטין וריפים חותכים.
גולן שי: כשחושבים על וינה, אוסטריה, מיד חושבים על התפקיד המרכזי שהעיר שימשה בתור מרכז תרבותי עשיר ובית למלחינים קלאסיים ידועים מהמאה ה-18' וה-19' – בין היתר Mozart, Beethoven ו-Schubert. לאלו המתמצאים ברזי הגסטרונומיה מיד יקשרו את וינה לשניצל העגל האגדי ולגימה מהסיידר החם. לאלה שכבר שבעו ורוצים את המרכיב הסימפוני והקלאסי עם הרבה מאוד רעש של גיטרות חשמליות לרקע גראול מפלצתי יבואו על סיפוקם דרך Hollenthon – להקתו של Martin Schirenc סולן להקת Pungent Stench הלא פעילה. יצירה בעלת חזות דת' מטאל עצבנית ונותנת בראש עם מתווה סימפוני ואופראי מעולה, שליציאתה חיכיתי רבות.
יותם Defiler: משום מקום החבורה האוסטרית הזאת שחוברה לה יחדיו בכפר קטן, הוציאה את אחד מאלבומי המטאל הקיצוניים והמופתיים ביותר של השנה. דת' מטאל סימפוני, נושק מעט לבלאק מטאל של Dimmu Burgir אך נשען היטב על העבודה של הדת' מטאל הגרמני והאוסטרי. מקהלות מלוות את האלבום, קלידים ותזמוריים מצויינים, ו-Opus Magnum הוא היצירה העדכנית והמוצלחת ביותר להראות כיצד מטאל (ואני מתכוון למטאל רבתי, מוקצן פסיכי וכבד) משתלב היטב עם מוזיקה קלאסית, מבלי לאבד שביב אחד של קשיחות. ללא ספק, יצירת מופת.
אלעד מיאסניקוב: את Pungent Stench אני מכיר מגיל צעיר. את עטיפת Been Caught Buttering אני זוכר היטב. אבל את Hollenthon שמעתי וראיתי לראשונה רק בקיץ האחרון. למרות שהסאונד בהופעה היה עלוב, הדת' המלודי והסימפוני בהחלט הרשים. מהר מאוד רכשתי את Opus Magnum, אלבומם האחרון. שוב, אמן ותיק, שמגיע מסגנון אחר לגמרי ממציא עצמו מחדש ויחד עם הרכב מוכשר משדרג סגנון קיים למשהו חדשני. כשמאזינים לאלבום מתחילתו ועד סופו נחשפים לעושר של כלים וסגנונות ייחודי ביותר בעולם המטאל.
מתמודד: Prey For Nothing – Violence Divine
אוראל להב: Violence Divine לא רק שם את Prey For Nothing על המפה, אלא הוסיף למטאל הישראלי סיבה נוספת להתגאות. בין אם אנחנו בוחרים להשוויץ ביותם "דפיילר", שמנווט את הלהקה בצרחות חסרות רחמים וגראולים עמוקים, או בזוג הגיטריסטים יניב ואייל – שמהווים תחרות לא קטנה לדומיהם בז'אנר. ייתכן שנרצה לשים את הפוקוס על חטיבת הקצב, אותה מרכיבים אמיר על הבאס ויפתח על התופים, שמנגנים באכזריות מדויקת. אפשר גם לדבר אודות הסאונד הנפלא, שמוכיח שגם בארצנו הקטנה תמיד יש למה לשאוף. בשורה התחתונה, Violence Divine הוא אלבום מצויין, שמעבר לכל ספק הפך את האלימות שטמונה בכל אחד מאיתנו למוזיקה שמימית.
איתן גפני: אחרי המון זמן, הגיע אלבום הבכורה המפוצץ של הרכב הדת' המלודי, והוכיח סופית שאפשר ורצוי לעשות מטאל איכותי בארץ, ושמעגל ההרכבים המוצלחים בישראל הולך וגדל מיום ליום. טקסטים מעולים, לחנים מורכבים, טכניות מהוקצעת ומלודיות מרשימות. מה עוד צריך מאלבום מטאל? אלבום נפלא, ללא ספק.
אופיר מסר: אחת הלהקות היחידות בארץ שמנגנות סגנון שאני מאד אוהב היא Prey For Nothing. עם נגיעות מ-Arch Enemy, דרך Morbid Angel ועוד כמה שמות גדולים מהז'אנר, הלהקה הוציאה השנה אלבום בכורה מרשים לא פחות, אבל, עד כמה שהוא איכותי, אני ציפיתי למשהו קצת ייחודי ללהקת דת' מלודי ישראלית. השירים טובים, ההפקה גם היא, אבל לטעמי חסר הפאנץ' הישראלי שיבליט אותה בין חברותיה האירופאיות לז'אנר… אולי באלבום הבא?
נדב אבני: על אף שאני משוחד בנושא, מדובר באחלה דיסק בשביל להקה ישראלית והוא לא נופל מסטנדרטים של חו"ל בנוגע לדת' מטאל מלודי וקשוח.
אלון מיאסניקוב: הלהקה הישראלית הצעירה יחסית בהחלט הלכה על כל הקלפים עם אלבום הבכורה המדובר שלה. החל מהליך כתיבה ארוך, עד מסע הקלטות מדובר לדנמרק שהוביל אותה ליצירת אחד האלבומים המופקים היטב ביותר בתולדות המטאל הישראלי. עם שילוב של דת' מטאל מלודי וטכני, ושירה שנותנת קידה עמוקה לסולן להקת Death ז"ל Chuck Schuldiner אפשר להבין למה האלבום הזה נכנס לרשימת אלבומי השנה של המגזין, ולכל מי שיטען לנפוטיזם – מה רע בקצת גאווה ישראלית?
מתמודד: Septicflesh – Communion
אלון מיאסניקוב: הלהקה היוונית הוותיקה זחלה בהתגנבות יחידים שאף אחד לא ציפה לה יותר מידי והביאה אלבום קודר, אלים, כמעט מיסטי במימדיו, שמשלב דת' מטאל, גות' ובלאק מטאל לאלבום שהוא סוג של יצירה קלאסית מטאלית ברוקית. כתיבה חכמה, טקסטים מעניינים ויכולת נגינה מכובדת – כל אלה הפכו את האלבום לאחד מאלבומי השנה של האקסטרים מטאל.
יותם Defiler: הקיקלופ היווני הידוע כ-Septicflesh חזר להכות על עצמותיהם של המתים. מי שהספיד את הלהקה אשר סיימה פרק חשוב בעולם המטאל האירופאי ב-2003, לא ידע מאיפה זה יגיע לו כאשר הקווארטט היווני העוצמתי הבליח אלבום אטמוספרי, מאיים, מרתיע ומצוין מאמתחתו. בדומה למגמתיות הבולטת בעולם הדת' מטאל האטמוספרי יותר, Septicflesh גייסו לצידם אורקסטה שלמה על מנת ליצור את ה-Communion – דת' מטאל סימפוני ואווירתי, השואב מעולם המוזיקה הקלאסית של ואגנר ושל סטרבניסקי לא פחות מאשר שהוא שואב מעולם הביצות של פלורידה היכן ש-Morbid Angel ו-Deicide יצרו את סממני הדת' השטני הראשוני. ללא ספק סמל מופת ליצירת מטאל קיצונית, מופקת מצוין ומהווה את אחד האלבומים הטובים ביותר שידעה יוון מעולם בתחום המטאל כולו.
גולן שי: כאחת ממובילות סצנת הדת' מטאל היוונית של שנות ה-90', ממשיכה Septicflesh לאחוז בתואר זה עם אלבום חדש שיצא השנה. אלבום המהווה להמשך ישיר מהנקודה בה אלבומה הקודם Sumerian Daemons הסתיים. אלבום הנודף מאווירה אפילה וטיפה יותר אוונגארדית כתוצאה ממלודיות ניאו-קלאסיות הבאות לידי ביטוי בזכות תזמורת ומקהלה צ'כית לצד האגרסיות של הכלים המטאליים והגראול העמוק של Spiros, סולן הלהקה. מאז 1997, כשיצא האלבום Ophidian Wheel, התעסקה הלהקה עם דרכים מקוריות ושימוש באלמנטים מגוונים לרבות שירה אופראית, כלים קלאסיים ולחנים מלודיים שנועדו לתת מענה לצד היותר מטאלי שלה ובכך ליצור תרכובת מעניינת וייחודית של דת' מטאל סימפוני.
מתמודד: Meshuggah – ObZen
יותם Defiler: במקום לצעוד קדימה, בספירלה ובדילוגים אל עבר עתיד מוזיקלי בלתי נתפס, החליטה Meshuggah השבדית להקל (ברוך השם) על המאזינים הלא מוזיקאים שלה, וליצור אלבום שהוא מאין אלבום אוסף של הקריירה שלה, אבל אחד שמורכב כולו משירים חדשים. האלבום ObZen הוא אלבום סיכום קריירה מבטיחה של הלהקה אשר עיצבה מחדש את המטאל המודרני, כאשר שילבה בשכלתנות אין קץ מתמטיקה ומטאל גם יחד. שירים כמו "Bleed" הרצחני או "Dancers To A Discordant System" הם שירי דגל עבור ההרכב המחושב, המדויק והפדנטי הזה, שהפך את מלאכת המחשב לעבודה ידי אדם, והצליח פעם נוספת לטשטש את הגבול בין אנושי למכונה. גם אם איננו אלבומם הטוב ביותר, ObZen הוא אחד מהאלבומים הטובים של המילניום.
אוראל להב: מבחינתי, ObZen הוא אלבום השנה האמיתי. חמשת חברי Meshuggah חוזרים אלינו בגדול, ועושים את מה שהם יודעים הכי טוב – מטאל טכני, כבד, גרובי ומנסר בנוסף לאלמנטים שונים של ג'אז ופיוז'ן. אחרי התנסויות שונות (Catch 33 הרובוטי והמתמשך, וה-EP של השיר המוארך I, שנשמע כמו פסקול מושלם לסיוט), פריצת הגבולות, וחיפוש מתמיד אחרי ריגושים וחידושים, ניתן לומר שביחס לקודמיו אין ב-ObZen את אותה התעוזה. אם תשאלו אותי, Meshuggah אכן לקחו צעד קטן לאחור, אבל לטובה – יש עת להתנסות, ויש עת לפוצץ למאזינים את האוזניים והמוח, להרעיד כמה איברים פנימיים ולחזור לנגן את אותו מטאל טכני כוחני ותוקפני שמזוהה עם הדבר המעניין ביותר במטאל המודרני, לדעתי.
איתן גפני: עוד אלבום מטורף של השוודים הפסיכופתיים, שכנראה לא יכולים לנגן שיר במשקל 4 רבעים פשוט. הבשורה הגדולה שמביא איתו האלבום החולה הזה היא שהלהקה כבר לא מחפשת להרשים אף אחד, אלא מצאה את הנישה שלה, ומנגנת את המוזיקה שלה בצורה מקצועית, זורמת, קצת יותר רגועה מפעם, אבל עדיין מרשימה לכל הדעות. לאוהבי Meshuggah מדובר בממתק מוכר וטוב, למעריצים חדשים מדובר ביופי של דרך להתחיל להכיר את החבורה המאד אבל מאד מתחכמת הזו. לא אלבום מושלם, אבל בהחלט אלבום ראוי.
מתמודד: Gojira – The Way Of All Flesh
אוראל להב: כהמשך כמעט ישיר לאלבומם הקודם, From Mars To Sirius, חברי Gojira ממשיכים להפגיז עם The Way Of All Flesh. האלבום החדש אישי יותר מבחינת התכנים, אבל מוזיקלית נותר נוקשה, נחוש, חסר רחמים. Gojira לא רק מפגינים יכולות טכניות גבוהות, אלא ממשיכים לעניין עם הריפים הייחודיים להם. הגיטרות קטלניות, זורמות – עדינות כשצריך ומרסקות אוזניים בשאר הזמן – התופים הולמים באוזניים, הבאס תורם לא מעט לאווירה האפלולית שמאפיינת את הלהקה, והסולן חותם את העסקה עם גראולים חודרים וצרחות רצחניות. Gojira בהחלט במיטבם.
נדב אבני: האלבום הכי טוב של הדבר הכי חם במטאל, אני מאמין שמדובר באבן דרך לא רק בשביל הלהקה, אלא סגנון הדת' מטאל כולו. בעתיד אולי נמצא את עצמנו משווים אותו לקאליסקות דת' מטאל כמו Symbolic.
יותם Defiler: פעם ראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שלהקה צרפתית מצליחה להבליח לרשימת עשרת הראשונים שלי. Gojira הודיעה בראש חוצות שהיא העתיד של הדת' מטאל, אם לא המטאל הקיצוני בכלל. ריפים של Morbid Angel, חכמה מוזיקלית של Mastodon ואווירה של Strapping Young Lad, החבורה הצרפתית הצליחה לעשות מה שאף להקה אירופאית לא הצליחה לעשות לפניה – להפוך את עצמה לרלוונטית וכדאית עבור המטאל האמריקאי. The Way Of All Flesh הוא אלבום שצריך לגדול עליו, כי להבדיל מהיצירות היותר קליטות של הלהקה (אנחנו עדיין מדברים על דת' מטאל, בסופו של יום, כן?), Gojira הבליחה אלבום ביזארי, מיוחד, קודר ורעבנתי כמו המפלצת שעל שמה היא נקראת, וחתמו את הגולל על התקופה העכורה שלה, תקועה מאחורה בתור להקת חימום. האלבום ייזכר בתור האלבום שהפך את הצרפתים האלה, ללהקה עולמית ומושלת בתחום הדת' מטאל.
מתמודד: Cynic – Traced In Air
נדב אבני: מייסדי הדת' הטכני חזרו השנה לאלבום קאמבק מצופה ביותר ולמען האמת, הוא ממשיך בכבוד את פוקוס האגדי. על אף הכיוון הרך והמלודי יותר, אין ספק שאנחנו עומדים מול דיסק שמעריצי Cynic צריכים להודות עליו.
יותם Defiler: ציניקנים אשר חשדו שהלהקה האגדית באה לרכוב על גל ההצלחה של חברותיה Atheist ו-Obituary, התפלאו לגלות שלהבדיל מ-Terrorizer, אשר הוציאה אלבום מביך בתור המשך לפראות שסימלה אותה, Cynic נהנית להיות להקה מבוגרת. האגרסיה ירדה למינון אפסי, הגראולים פינו את מקומם כמעט לגמרי, ואפילו הדיסטורשן לא כל כך מראה נוכחות. אבל Cynic לא איבדה טיפה מהמגע האישי שלה, ואגדת המטאל הטכני אשר חישלה ביחד עם Death ו-Atheist את הגשר בין מטאל קיצוני לעולם הפרוגרסיב, הצליחה ליצור אלבום רוק-פיוז'ן מרתק ואוורירי, קצר ועם הרבה טעם של עוד. יבואו אנשים ויאמרו שהם לא מבינים מה מוצאים בחבורה מפלורידה, שנזכרה אחרי 15 שנה (!) להוציא המשך לתנ"ך של המטאל הטכני. נבוא ונאמר להם ש-Traced In Air הוא ההמשך האולטימטיבי ל-Focus. למרות שאין בו שירה של רובוטריקים.
אוראל להב: קשה לגשת ל-Traced in Air של Cynic בלי להעלות זכרונות מהאלבום שקדם לו, Focus, והיה בזמנו אבן דרך למטאל הטכני. הוא נודע בעיקר בשל השילוב הייחודי של הבי מטאל עם ג'אז ואלמנטים מסוימים מהרוק האלטרנטיבי, שנעשה בצורה כל כך מדהימה, ושם את Cynic על המפה בתור אחת הלהקות היותר מסקרנות בתחומה. עכשיו, לאחר 15 שנים, חברי Cynic שוברים שתיקה ארוכה מאוד. אומרים שדברים טובים מגיעים לאלו שמחכים – ובכן, במקרה של Traced In Air, זה בהחלט נכון. מדובר באחד האלבומים המושקעים והמיוחדים ביותר שיצא לי לשמוע לאחרונה, וכשמביאים בחשבון את היכולות הטכניות המרשימות של ארבעת הבחורים שהלחינו אותו, איך אפשר להתאפק?
מקום שני: Judas Priest – Nostradamus
גולן שי: למרות שהוא ניצב במקום השני במגזין, אישית אני רואה ב-Nostradamus את אלבום המטאל של שנת 2008. חבורת הישישים הזאת הוכיחה גם כי אחרי 40 שנות פעילות ו-15 אלבומי אולפן, הם עדיין יכולים להביא ניחוח רענן ומרגש של הבי מטאל מסורתי. זהו לא אלבום כשאר אלבומי Judas Priest כמו Painkiller או Angel Of Retribution הגדושים בשירים מפוצצי אנרגיה בלתי מרוסנת, וגם לא כמו British Steel או Screaming For Vengeance המלאים בהמנונים קלאסיים. זוהי יצירה שכמעט לכל אורכה היא מבוססת על מלודיות תיאטראליות ונשארת במן קצב איטי אך דינמי שמשתנה בצורתו – הדבר משמש ככלי לחיזוק הפן הדרמטי התורם לסיפור העלילה והדגשת האווירה המיסטית שניתן למצוא בה. ה"בעיה" היחידה באלבום, בגלל אופיו, לוקח זמן לאנשים הרגילים לשמוע פזמונים קצ'ים להיכנס אליו משמיעה ראשונה או שנייה. לי לקח לפחות חמש השמעות עד שהאלבום הזה חדר לי לדם ומאז כל שיר שם הוא להיט היסטרי.
אלעד מיאסניקוב: אני כתבתי את הסקירה על האלבום המעולה הזה לפני מספר חודשים, ואני עומד מאחורי כל מילה שנכתבה. לדעתי, האלבום הזה הוא בין הטובים שיצאו השנה מכמה סיבות: החדשנות שהוא מסמן עבור הלהקה עצמה ועבור עולם המטאל בכללותו ורמת הכתיבה, העיצוב וההפקה. מדד חשוב לאיכות של אלבום הוא כמה אני זוכר את השירים, וכמה מהר הם נדבקים ולא עוזבים אותי, ובאמת אחרי שמיעה ראשונה ורצופה של האלבום, יש מספר שירים שפשוט ממשיכים להתנגן לי בראש (או ברכב, או בבית).
עדי כהן: את זקני השבט Judas Priest תמיד נהדר לשמוע! הלהקה, שביססה את מעמדה אצלי בלב עם האלבום Ram It Down בזמנו, הביאה לנו הפעם יצירה נהדרת ועמוסה בכל טוב. האלבום הוא קונספט מלודי וסימפוני, עשוי היטב, לא מה שאנחנו רגילים לקבל מ-Judas Priest, ובזכות זה אני מורידה בפניהם את הכובע – טוב לראות להקות שפעילות כל כך הרבה זמן ועדיין מצליחות למצוא ייחוד וחידוש, אף על פי שכבר התבססו בזכות המוזיקה שלהן (שאותה הם עושים מצוין), ועדיין לא יסתפקו בלעשות את אותו הדבר. אהבתי את המינימליזם, שנשמר אף על פי שמדובר בפרויקט בומבסטי יחסית אליהם, ואת תחושת הפסקול. דווקא הקול האגדי של Rob Helford אכזב אותי: הוא נשמע עייף ולא משכנע, חסרים לי הניואנסים שכל כך נדרשים בקונספט מתיימר שכזה וגם הייתי שמחה לקצת יותר דגש על הרגיסטרים הגבוהים הנפלאים שלו, אבל בזכות האומץ והיצירתיות אני צופה עוד הרבה שנות הצלחה ל- Judas Priest!
נדב אבני: לטעמי מדובר באחת מהנפילות של השנה. האלבום לא עומד בציפיות, ומדשדש בבינוניות ומחזור, שטיק נחמד לאלבום די ממוצע שלוקה בתסמונת הגבעטרון – נגנים מעל גיל 55 מתקשים להמציא דברים חדשים, או לזכור איפה הם חנו.
יותם Defiler: כמו מפלצת שמתעוררת משנתה פעם בעידן, Judas Priest לא צריכים להוכיח לאיש שהם מושלים בכיפת עולם המטאל, שהם אלילים קדמוניים שיש להניח לפניהם מזבח וקורבן, אחרת השמיים יאדימו וסופות ברקים יאכלו את הפלנטה. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, פצחו Judas Priest בסימפוניה מטאלית והמנונית אודות חייו ופועלו של הנביא הצרפתי נוסטראדמוס, אשר ניבא את האלף המתקרב עליו, מעליית ברית המועצות, דרך מלחמות העולם, מהשריפה האדירה בלונדון ועד ליכולת הטיס האנושית – הכול בצורת שירים. לקחו אגדות המטאל הבריטיות האלה את הנבואות והביוגרפיה, הפיחו בהם רוח חיים ועשו אלבום קונספט כפול. מפה כבר קשה להתעלות.
אופיר מסר: אני לא ממעריצי המטאל הוותיקים שאוהבים את Judas Priest אבל אני מכיר את ההיסטוריה שלי. כשהקשבתי לאלבום בפעם הראשונה, קצת כאב לי שהלהקה החליטה לפנות לקהל צעיר יותר בעשיית אלבום מטאל סימפוני, ועזבה את מה שעשה אותה לאחת מלהקות ההבי מטאל הגדולות בכל הזמנים. עם הזמן האלבום גדל עלי בצורה מסוימת, אך זה עדיין לא זה… יש להקות שצריכות להישאר עם מה שהן עושות הכי טוב.
מקום ראשון: Metallica – Death Magnetic
אלון מיאסניקוב: מה אפשר עוד לומר על חזרה של מפלצת הת'ראש שכבר כמעט 20 שנה מתפקדת כסתם מפלצת? מדובר באלבום שפילג את מאזיני המטאל יותר מכל אלבום אחר, בין כאלו שטענו שמדובר בביאתו של המשיח לבין כאלו שטענו שזה בקושי חמור לבן, אבל דעתי הלכה לכיוון אלו הראשונים. חברי Metallica ויתרו כאן על השפעות הבלוז, הרוק והמוגלה ועשו אלבום מטאל לכל דבר, עם השפעות רבות מהת'ראש שאיתו התחילו וגם מה-NWOBHM שעשה אותם למה שהם. אי אפשר לקחת מ-Metallica את היותה להקת המטאל המצליחה ביותר בעולם כיום, ועם האלבום הזה, כנראה גם בצדק.
עדי כהן: הרבה ציפיות היו מ-Metallica, אחרי ההדרדרות המופלאה מימי האלבום השחור. לאחר כל השנים ולמרבה המזל הם אכן הצליחו לעמוד בציפיות אלו: Death Magnetic הוא בוסט של אנרגיה, חזרה לסאונד של Metallica של פעם. זה אולי הקאמבק המוצלח של השנה, במיוחד לאור הנפילה הגדולה של הלהקה. ברמה קצת יותר אישית, זה אפילו קצת אופטימי ומראה לנו שתמיד יש הזדמנות שניה וגם אחרי שכולנו כבר הספדנו את הלהקה היא קמה וממשיכה לתת בראש. יש כאן כמה פאשלות, במיוחד "Unforgiven III", שבחייאת – זה כבר עובר כל גבול, אבל בסך הכל כיף לקבל בחזרה את הלהקה בזרועות פתוחות. אני אישית מעדיפה לזכור את Metallica בימי Ride The Lightning ו-Master Of Puppets, ובינינו – Death Magnetic הוא ממש לא ה-Ride The Lightning החדש. שהו בדרך אבד, אולי לאור הפדיחות שלהם ואולי כי פשוט די, השיא שלהם כבר עבר ואינו, ככה שלי קצת קשה להתחבר לאלבום ואני מעדיפה להתבוסס בנוסטלגיה – זה בהחלט אחד האלבומים הבולטים של השנה, אם כי לא אלבום השנה שלי.
גולן שי: חמש שנים מאז יציאתו של האלבום St. Anger, שנחשב בעיניי מעריצים רבים לאחת הנפילות הגדולות בדורותיו, החבר'ה מ-Metallica העיזו להוריד אבק מהגיטרות והתופים והוציאו השנה אלבום שאולי מהווה שיפור ניכר בכמה מידות וכי אמור להיות חזרתה של הלהקה "למקורות". אך Death Magnetic הוא הוכחה ניצחת שכל עוד אתה מותג גדול, בכדי להצליח בעולם המוזיקה אתה לא באמת צריך "לספק את הסחורה", אלא לקבל את תמיכתו של גב כלכלי מלא קשרים תקשורתיים, וכל זאת בכדי שמעגל ההצלחה של אותו מותג יהיה מושלם. בשורה התחתונה מדובר באיפול מוזיקאלי בין המנטאליות של Load ו-Reload לבין מגוון ריפים ומקצבים מפגיזים שנותנים בראש – ואני לא אתבייש לומר – המתאימים לאווירת And Justice For All, אבל מפה ועד ל-"חזרה למקורות", "אלבום ת'ראש מעולה" או "אחד מאלבומי השנה" יש מרחק גדול עולם דמיוני רחב לחצות.
איתן גפני: אפשר לומר שיותר מדי מילים נשפכו על האלבום הזה, וברשותכם – תמצות וסיכום של הדיונים סביב האלבום הזה: מטאליקה לא חזרו לעצמם, מדובר באלבום מחושב ומנוכר שנועד לסיים את הקריירה שלהם בטון קצת פחות צורם מזבל כמו St. Anger. עם זאת, הטפילד מנגן כמו שלא ניגן שנים, קירק מתאמץ להרביץ סולואים נקיים ככל האפשר, טרוחליו מגניב, כהרגלו ורק לארס אולריך ממשיך לצאת אפס – גם מבחינת הנגינה המביכה שלו, וגם לאחר החשיפה שהאלבום יצא בגרסאות עם סאונד מקומפרס ופחות טוב מאשר בגרסאות שנמכרות למשחק הפלייסטיישן Guiter Hero. היה כיף לשמוע את האלבום, אבל כשלושה חודשים לאחר יציאתו, אני מבין שלא שמעתי אותו מאז אותו שבוע. מבחינתי, זה אומר אלבום לא כל כך טוב.
אלעד מיאסניקוב: אמרתי לעצמי – דיר באלק אם הם מוצאים עוד איזה St. Anger או עוד איזה מסע פנימי וניסיוני. נשבר הז**ן כבר. אנחנו רוצים Thrash לפנים, עם הנגיעה המיוחדת שיש רק ל-Metallica. רוצים לשבור את הצוואר עם שירים בסגנון "Battery". נכון, להקה צריכה לגוון, להתפתח ולהתקדם, אבל המרחק בין זה לבין להוציא סדרה של אלבומי מיינסטרים על גבול האלטרנטיבי (אותי זה עיצבן שכל הערסים פתאום "שומעים" פתאום מטאל) ואח"כ אלבום שנשמע כאילו DJ Tiesto הפיק אותו, רחוק מאוד. ועכשיו, אחרי 3 שנים של עבודה, פגישות עם תרפיסטים ופסיכולוגים, הם משחררים מפלצת חדשה. ל-Death Magnetic יש את הסאונד הנכון, האגרסיות הקלאסיות יחד עם תחכום. אין ספק שהם עשו את זה כמו שצריך, כי אם לא, הם היו נעלמים מעל פני הפלנטה ומשאירים אחריהם טעם רע.
נדב אבני: ללא ספק אלבום השנה, יצירת מטאל משובחת שמתעלה מעל ומעבר. התהפוכה שריק רובין הביא איתו לעמדת המפיק עוסקת בכתיבת מוזיקה טובה, שהלהקה יכולה להיות גאה בה גם בלי להיות Metallica, אבל עדיין להיות מאד אחוז Metallica. אני חושב שיעברו שנים עד שנראה עוד אלבום כזה יוצא לעולם.
אופיר מסר: טוב למרות שהוא לא באלבומי השנה שלי, אני יכול לומר שזה אלבום לא רע בכלל עם כמה שירים טובים אפילו. נראה לי אבל ש-Death Magnetic קיבל את מקומו לא בגלל שהוא באמת אלבום מטאל כזה טוב, אלא בגלל שהוא פחות או יותר החזיר תקווה לכל מעריצי Metallica אחרי שנים של יאוש… ועל זה מגיע ללהקה כל הכבוד. אם הייתם מחפשים מקוריות, הייתם שמים את Austrian Death Machine במקום, עכשיו לזה אפשר לקרוא אלבום השנה!
אוראל להב: אני לגמרי מבינה למה Death Magnetic הוכתר בתור "אלבום השנה". הוא היה האלבום המסקרן ביותר, זה שחיכו לו במשך מי יודע כמה זמן, ותראו מה זה – הוא אפילו לא נשמע רע. לעזאזל, אפשר להגיד שהוא נשמע טוב מאוד, ומי לא אוהב קאמבאקים? ויותר מכך, הם אפילו הצליחו להישמע מעודכנים, להביא משהו משנות השמונים של שנות האלפיים בהצלחה. אז מה כבר יכולה להיות הבעיה שלי? אם יש קמצוץ של נשמה שמסתתר באחד השירים, בבקשה, האירו את עיניי. כל מה שאני מסוגלת לראות כרגע הם חברי להקה שניסו להשתלט על כל פלחי השוק – אפשר לחשוב שהם מלחינים לפי תוכנית עסקית, וכשחלקים גדולים מהקהל שלהם (קרי, המטאליסטים) בזו להם והחליטו לא להצטרף לנסיעה רבת המהמורות דרך הסאונד החדש של Metallica, הם שוב עשו צעד מחושב היטב לפצות אותנו (ואת כיסיהם הגדושים) באלבום "חזרה לשורשים". נו, טוב, אני יכולה לחיות עם זה.
יותם Defiler: עם השם שהייתה לו הסבירות להיות מהשמות הכי מטומטמים בעולם, ורפרטואר של כמה יצירות מופת בסטנדרטים עולמיים ואלבום זוועה חריג (או שלא?) אחד, Metallica לא מהססת לכבוש את 2008 כהוריקן קטלני אשר טורף בדרכו פארק של קרוונים. מפעימות הלב של "That Was Just Your Life" שמתפרץ לשיר שנמצא איפשהו ברוחו עם …And Justice For All הלהקה שנחשבה לאבודה חוזרת לעשות את מה שהיא נועדה לעשות – מטאל כבד, מגניב ואגרסיבי. אז הסאונד אולי יהלום לכם באוזניים לשבועיים, ואולי יש שם כמה בלדות שנשמעות כאילו מישהו טחב אותם בכוח עבור הרדיו, אבל כש-"My Apocalypse" טוחן את כל מה שנשאר מהשעה היקרה התאדתה לה בזכות Metallica, אתה מבין שארבעת הפרשים חזרו, וגם כשהם עושים את האלבום הכי מאולץ בעולם, הם עושים את זה יותר טוב מכל אחד אחר.