סיכום 2009 במגזין מטאליסט
שוב הגענו לאירוע שכולו חששנו ממנו – סיכום השנה. כבר כמה שנים, אנחנו מנסים להתעלם מהרגע הזה אבל תמיד יש אחד בצוות שמזכיר לנו שצריך להכין איזו כתבה, ויקולל הוא או היא אשר עשו זאת השנה. מכיוון שהפעם לא רק סגרנו שנה, אלא עשור שלם (שהסיכום שלו גם אורב לנו בהמשך) – החלטנו ללכת על פורמט מאד בסיסי לסיכום הנוכחי, שכולל בין השאר בחירות אישיות של כל אחד מחברי הצוות, כשגם מהבחינה הזו, יש כמה שינויים קטנים, כמו למשל חסרונו של איתי פרז, איש הסטונר והאלטרנטיב שלנו, שללא ספק חיי את הדימוי שלו עד הסוף, ולעומת זאת נוספו כמה מילים מטל צבר, צלמת הבית, שאת מה שיש לה להגיד בד"כ אנחנו רואים בתמונות (הרי תמונה שווה אלף מילים… או שקר כלשהו). המאמר הזה הוא רק הכנה לקראת סיכום העשור שיגיע לאחר עבודה מפרכת נוספת (הרי יש לנו שנה שלמה לסכם עשור). בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא על האלבומים והשירים שעשו לכל אחד מאיתנו את השנה וגם על כמה דברים שעלולים היו לדפוק אותה – עם חלק תסכימו, עם חלק תרצו להחליף מהלומות, אבל זה מה יש. אז בינתיים, שנה מטאלית טובה לכולם, ונתראה בסיכום הבא.
אלון מיאסניקוב
אלבומי השנה
Paradise Lost – Faith Divides Us – Death Unites Us
Alice In Chains – Black Gives Way To Blue
Cage – Science Of Annihilation
Wolf – Ravenous
Savage Circus – Of Doom And Death
Nile – Those Whom The Gods Detest
Lost Soul – Immersed In Infinity
November's Doom – Into Night's Requiem Infernal
Artillery – When Death Comes
Suffocation – Blood Oath
וקצת בהרחבה…
Black Gives Way To Blue של Alice In Chains: למרות שיהיה מי שיכנס לדיון הרגיל של Alice זה לא מטאל, זה פופ סיני עם נטיות לדאנס, מבחינתי מדובר באחד מאלבומי המטאל של השנים האחרונות, לא רק של השנה. הכבדה בלהקות הגרנג', זאת ששאבה הכי הרבה השפעות מ-Black Sabbath וחבריה היו צמודים ל-Pantera בתחילת דרכם. למרות העדרו של אחד מגדולי הסולנים אי פעם, Layne Staley, שמת מכור לסמים ולבד, הלהקה, בעיקר עקב הבאה למרכז של הגיטריסט \ סולן שותף Jerry Cantrell שעושה את המלודיות הווקליות דמויות ה-Beatles עם הסולן החדש William Duvall. מעבר לזה הם פשוט עושים שירים טובים, כבדים, שחלק מהם הם סינגלים מיידים, כמו "Check My Head", שיר שהחזיר אותי מיידת לתחילת שנות התשעים, תקופה שבה אולי הגרנג' הרג את הט'ראש בארה"ב אבל פה בארץ הם חיו בשלום זה לצד זה. למרות השנים שעברו, הז'אנר שנעלם, והסולן שמת, Alice In Chains הביאו כאן את אחת מהיציאות של השנים האחרונות.
Blood Oath של Suffocation: ההרכב האמריקאי ידוע כבר הרבה מאד שנים כאחת מלהקות הברוטל הטובות בעולם, עם שני אלבומים קלאסים בשנות התשעים, Effigy Of The Forgotten ו-Breeding The Spawn. למרות שהאלבומים האלה נחשבים לקלאסיקות של ממש בז'אנר, אני חייב לציין שאלו אלבומים שסאונד הדת' הקלאסי של אזור פלורידה, שנתן להם Scott Burns האגדי, מבחינתי די החריב אותם, קשה היה למצוא ריף מובן בתוך הסלט. כמעט עשרים שנה אחרי והלהקה הוציאה אלבום שמוריד את מפלס הברוטליות, מחזק את הריפים, ומשלב אותם במהירות האכזרית של אחד ממתופפי הדת' הגדולים בכל הזמנים, Mike Smith הרצחני. מי שמתחיל לשמוע את האלבום לא יכול להימנע מהשוואה ללהקת דת' אגדית אחרת – Morbid Angel, שללא ספק הייתה השפעה גדולה כאן. במקום להמשיך בדיוק באותו קו של העבר, ובמקום לשנות כיוון לחלוטין ולעשות דת'קור, Suffocation פשוט העלו את הרמה, חיזקו את הריפים והביאו סאונד ברור וחד, והנפיקו פה את אחד מאלבומי המטאל הקיצוניים הטובים של השנים האחרונות.
Ravenous של Wolf: להקת המטאל השבדית גדלה על Iron Maiden ו-Mercyful Fate, ולאחר ארבעה אלבומים שלוקחים את ההשפעות האלו הגיע השנה אלבום חמישי, ומעולה – שעושה מטאל מסורתי כבד, מודע לעצמו, מלודי ואיכותי במיוחד. עם הפקה של Roy Z, מי שבנה את קריירות הסולו של אנשים כמו Rob Halford ו-Bruce Dickinson, וצוות נגנים חדש שהצטרף לסולן \ גיטריסט כותב העיקרי Niklas Stålvind באלבום הקודם, נראה כי הלהקה עשתה כאן את האלבום של הקריירה שלה. השירים עוברים מנושאים כמו מכוניות מירוץ לצייד המכשפות בסיילם, כמו צ'ק ליסט של כל נושא מטאל מסורתי, והכול עובד להם. נגינה איכותית, בס מתגלגל דמוי Maiden, כתיבה איכותית ושירה חזקה מתמיד, בהחלט מדובר בתזכורת למה מטאל מסורתי שמבוסס לגמרי על שנות השמונים, כשהוא נעשה טוב, הוא עדיין אחד הדברים הכי טובים שאפשר לעשות במטאל.
When Death Comes של Artilley: חברי Artillery תמיד צעדו איפה שהוא מאחרי סצנת הת'ראש הגרמנית, בשעה ש-Kreator ו-Destruction הפכו ללהקות קאלט של ממש, Artillery הדנים נותרו מאחור, למרות כמה אלבומים איכותיים ויכולת כתיבת ריפים שעולה על זו של מרבית הלהקות. אלבום אחד שלהם הביא אותם פחות או יותר לשיא של הת'ראש המלודי, וזהו By Inheritance שיצא ב-1990, ואלבום אחר שהיה אמור להיות אלבום הקאמבק שלהם – B.A.C.K מ-1999 היה בינוני מספיק כדי לקבור אותם לעוד עשר שנים. When Death Comes מביא סולן מלודי חדש, מחזיר את הריפים המהירים, עם סאונד מחוזק וכתיבה מסורתית לכל דבר, והתוצאה היא אלבום ת'ראש שקרוב בהרבה לת'ראש ה-Bay Area המלודי של שנות השמונים מהת'ראש הגרמני האגרסיבי. שיר איכותי לאחר שיר איכותי, מדובר כאן באלבום ת'ראש שלא מנסה לחדש, אבל עושה את הז'אנר הזה הכי טוב שאפשר, בהחלט מהאלבומים הטובים של השנה, ואולי החזק ביותר שיצא השנה בז'אנר.
שירי המטאל של השנה
"Curse You Salem" של Wolf מתוך Ravenous: אחד השירים הטובים ביותר באלבום שכולו טוב. Wolf עושים חלופת מקצבים, ומשלבים בתים מלודים כבדים עם תחושה קודרת של Mercyful Fate עם פזמון שהוא אחד החזקים של המטאל המלודי בשנים האחרונות. למי שחשב שכל מה שטוב במטאל המלודי המסורתי נעשה בשנות השמונים – הנה דוגמא שיש עוד מה לכתוב…
"Check Your Head" של Alice In Chains מתוך Black Gives Way To Blue: השיר הכי שנות תשעים ששמעתם השנה, גרנג' כבד, השפעות Black Sabbath בריף ומלודיות שלקוחות ישר מה-Beach Boys, עם פזמון שיכול היה לשבת היטב גם ב-Dirt הקלאסי של הלהקה, ללא ספק שיר המטאל \ הארד רוק הטוב של השנה.
"Of Doom And Death" של Savage Circus מתוך Of Doom And Death: להקת הפאוור מטאל הגרמנית הזו הוקמה ע"י מתופף Blind Guardian לשעבר כדי לתפוס את איך שלהקתו הקודמת הייתה צריכה להישמע היום לדעתו. מאז הוא עזב, אבל הגיטריסט והכותב Piet Sielck מביא כאן אלבום כבד, מהיר ועמוס בריפים, עם סולן להקת Persuador השבדית שנשמע בדיוק כמו Hansi Kursch. ללא ספק פאוור מטאל עמוס לעיפא, אבל עדיין גאוני.
"Kafir" של Nile מתוך Those Whom The Gods Detest: הלהקה הורידה טיפה הילוך, חידדה הרבה את הסאונד, ועשתה את אחד האלבומים הטובים של השנה, כשהשיר הזה משלב כל מה שגדול במלכי הברוטל הטכני – ריפים מהירים, תיפוף מטורף של George Kollias, והרבה מאד מוזיקה אתנית וערבית, בצורה בולטת יותר מזו ששילבה הלהקה בעבר. בקיצור – אם כבר ברוטאל איכותי, זה הכיוון.
האלבומים המאכזבים
The Root Of All Evil של Arch Enemy: נכון, קשה להגיד על משהו שהלהקה עושה שהוא גרוע, אבל למה היה צריך את זה? ללהקה היה בעבר את אחד מסולני הדת' מטאל הטובים, Johan Liiva, שיצר איתם את Stigmata, מבחינתי עדיין האלבום הכי טוב שלהם ואחד מהטובים של ז'אנר הדת' המלודי, אז למה להחריב את השירים מאותו אלבום, וגם מזה שלפניו וזה שאחריו – עם סולנית שהיא הרבה פחות טובה? נכון, ל-Angela יש אחלה נוכחות, והיא נראית פיצוץ, אבל בינינו – היא סולנית צרחנית ודי מעצבנת, אז לתת לה ולסאונד הסופר מלוטש של הלהקה כיום לעוות שירים שלא היו צריכים שום ליטוש? נכון, זה טוב להופעות כשהיא מבצעת את השירים האלה, אבל האלבום מיותר מאד, בטח כשהוא מגיע מלהקה עם פרופיל גבוה כל כך.
An Acoustic Night At The Theatre של Within Temptaion: מה עשתה אחת מלהקות הסימפוניק מטאל הגדולות של העולם השנה? נכון, הוציאה אלבום פופ אקוסטי קיטשי, שחשף את העובדה שאם מוציאים מהלהקה את הדיסטורשן נשארים שירי פופ בינוניים, בקיצור – חבל.
השנה שלי
השנה לא הייתה מי יודע מה גדולה למטאל, למרות שלהקות ישראליות מצליחות יפה, מוציאות אלבומים וגם מוחתמות בחו"ל, השנה בעולם הייתה ברובה בינונית, ובעיקר אופיינה באלבומים טובים של להקות וותיקות, אבל שום דבר חדש או מרגש, כשאף אחת מהלהקות הגדולות באמת לא מנפיקה אלבום חדש או טוב במיוחד. בעולם קרו לא מעט דברים מבחינת הסצנה עצמה אם לא באלבומים, Iron Maiden החזירו לעצמם את הכתר של להקת ההופעות הגדולה בעולם, Gorgoroth סיפקו כמה מהכותרות הצהובות ביותר מאז שהנורבגים שרפו כנסיות, אנשים כמו סולן Crimson Glory נפטרו, להקות כמו Metal Church, Gorefest ו-After Forever התפרקו, ואחרות, כמו Accept ו-Fate No More התאחדו, מהבחינה הזו – שנה עמוסה.
וכמובן, להקת המטאל הכמעט אנונימית בעשרים שנה האחרונות, Anvil, שיכול להיות שתנפיק כותרת אמיתית כשהסרט התיעודי עליה עוד עלול לזכות באוסקר השנה. אישית זכיתי השנה לדבר עם Rob Halford הנצחי, סולן Judas Priest, סוג של חלום ילדות, אבל אני בעיקר מחכה לשנה הבאה כדי לקבל לידי החמדניות עותק של ה-Orphaned Land החדש, שבו שוב כתבתי את הטקסטים עם סולן הלהקה קובי פרחי – אני יודע שזה אגואיסטי, אבל זה מה יש. תתבעו אותי.
ובנימה אישית יותר, אני מניח שזה שהתחתנתי השנה, כמעט בגיל 34 – היה האירוע הגדול שלי השנה. לעלות לחופה עם "Highway To Hell" של AC/DC ולדפוק את הראש בחתונה עם שירים כמו "The Number Of The Beast" ו-"Symphony Of Destruction" היה בהחלט חוויה מרעננת בחתונה, גם אם הייתי צריך לחכות לשלי כדי לחוות אותה – אז מזל טוב לי.
יותם Defiler
אלבומי השנה
God Dethroned – Passiondale
Artillery – When Death Comes
Amorphis – Skyforger
Megadeth – Endgame
Paradise Lost – Faith Divides Us, Death Unite Us
Mastodon – Crack The Skye
Altar Of Plagues – White Tomb
Kalisia – Cybion
Vader – Necropolis
Hatebreed – Hatebreed
Lamb Of God – Wrath
Killswitch Engage – Killswitch Engage II
The Fading – In Sins We’ll Find Salvation
Obscura – Cosmogenesis
Augury – Fragmentary Evidence
וקצת בהרחבה…
Passiondale של God Dethroned: אלבום השנה שלי, אחרי התחבטויות רבות – שייך לכנופיה ההולנדית אפופת ערפילי הטומאה, God Dethroned. אחרי היכרות ארוכה עם ההולנדים הללו – כולל צפייה בהופעה אינטימית שלהם ב-2005 באיזה מועדון שכוח אל ברוטרדאם, לא כל כך נפל לי האסימון שהלהקה הזו כל כך תדבר עלי מחצית העשור לאחר מכן. לא עקבתי כמעט ובכלל אחרי האלבומים שיצאו לחבורה הזו – כמו The Toxic Touch שוחר הרעות שיצא רק לפני שנתיים-שלוש. אבל לכבוד 2009 הנפיצו God Dethroned, לאחר תהפוכה מאסיבית בהרכב, אלבום מופת של דת' מטאל איכותי ונאמן למקורות מצד אחד – ועדיין בעל ראש פתוח ויוזמה לחידושים מצד שני. אלבומם Passiondale הוא לעניות דעתי האלבום הטוב ביותר של ההרכב, לאורך כל 18 שנות הקריירה שלו, ומבעד לכל שבעת אלבומיהם הקודמים, הוא בולט לטובה בתור אלבום שמנער את נשל העור הקשקשי של God Dethroned הישנה ומציג הרכב רענן וחזק – עם שני נגנים טריים שמחמשים את העבודה המשובחת שלו (ביחד עם נגן נוסף שהצטרף להרכב ב-2004), בהנהגתו של Henri Sattler – הסולן / גיטריסט שמתעקש כנגד כל הסיכויים להמשיך ולייצר מטאל קיצוני ומוצלח גם אחרי שנראה שכל סצינת המטאל ההולנדית הפנתה לו עורף.
Sattler החליט להגשים חלום וליצור אלבום קונספט ששאר חברי הלהקה בעלי המניעים היותר שטניסטיים כנראה מנעו ממנו, או שפשוט הבחור התבגר והחליט לגולל סיפור של מלחמה שכמעט ולא נאמר עליה דבר בעולם המטאל (להוציא מעט יצירות) – מלחמת העולם הראשונה, ומעורבותה הקרבית של הולנד בלחימה, באפוס מטאלי משובח שנקרא על שם המערכה ב-Passiondale. שירים כמו "Poison Fog" המרטש או "Drowning In The Mud" המצוין מנפחים את האלבום הזה למעמד איכותני במיוחד של דת' מטאל שלא קורץ רק מהפנינים האמריקאיות של Slayer ו-Possessed, אלא מערבב לא מעט מהאלמנטים של המטאל הקיצוני של אירופה, ואף חס ושלום, גם בלאק מטאל – כמו Venom או Bathory. צריך לשמוע את השיר הטוב באלבום, והמוצלח ביותר של God Dethroned עד כה, "No Survivors", על מנת באמת לקבל את הצעד הענק ש-God Dethroned עשו פה על מנת ליצור מנת מטאל קיצוני שפשוט לא רואה ממטר את שאר הקריירה שלהם, ושמה בחזרה את הולנד על המפה לכל דבר מבחינת אספקת דת' מטאל להמונים. על הדרך, הרשו ל-God Dethroned להאיר לכם באור אחר על ז'אנר שהדור של היום חושב שרק Behemoth נוגעים בו, סוגת הדת' מטאל המושחר – Blackened Death Metal.
When Death Comes של Artillery: ז'אנר הת'ראש מטאל ידע ימים טובים יותר. כל כך הרבה להקות באו ובעטו בו מכל הכיוונים במהלך העשור וחצי האחרונים – ז'אנר שלם נולד לו כמן בן חורג וגנב לו את הבכורה, הלא הוא הגרוב מטאל, וגם ז'אנר זה כבר הספיק לאבד את הכתר למטאלקור, שהספיק לאבד את הכתר לדת'קור, וגם זה לא יחזיק בו זמן רב מדי. אבל אם בשנות ה-80 היו אלו להקות הת'ראש מטאל שילדים ששו להקים בחדרי החזרות ובמרתפים שלהם אי שם בפרברי אירופה וארה"ב – הרי שאחת מהפרחים המוצלחים ביותר של אותו עידן היא Artillery, ואלבומה By Inheritance שיצא לפני כמעט 20 שנה הוא אחד מאלבומי הת'ראש מטאל הטובים ביותר, ותתפלאו – החבר'ה האלה מגיעים לא פחות מדנמרק, שבשנים הללו הייתה לא יותר מאזור שכוח אל מבחינה מטאלית… נו, להוציא את Mercyful Fate ו-King Diamond כמובן. הקטע המצחיק הוא שזה לא הקאמבק הראשון של Artillery. הלהקה דעכה לה בתחילת שנות ה-90 לחשכה, כאשר הת'ראש מטאל פשוט גווע לו, ואז החליטה לחזור עם אלבום בינוני מקסימום שנקרא B.A.C.K ב-1999.
עכשיו, עשר שנים אחרי הקמאבק הבינוני מקסימום הזה, ואחרי עזיבותו של הסולן המקורי של ההרכב (אחד מיני כמה בכל אופן), צירפו החבורה סולן צעיר בערך במחצית מהגיל שלהם ובראו את When Death Comes – אלבום ת'ראש מטאל שבועט ונושך את כל הדרך להצלחה, משאיר שירים מצוינים מאחוריו כמו שיר הנושא, Rise Above It All ו-Uniform שהוא קלאסיקה מיידית בתחום. אני לא מאמין שהאלבום הזה ישאיר סוג של זיכרון אמיתי על עולם המטאל באשר הוא. הז'אנר הזה מיצה את עצמו – והלהקות שלא מיצו אותו עדיין הן חבר'ה צעירים שקורעים את אדמות אירופה (וחלקן גם בארה"ב) ביצירת ת'ראש מטאל בטעם של פעם – אבל ל-Artillery הגריאטרית אין עוד איך להשתולל אל תוך עולם המטאל ללא רסן. היא הגרסה האירופאית והכבדה יותר ל-Anvil – רק במקום סיפור עצוב על שני יהודים מדובר בסיפור תמוה על כמה דנים זקנים שמסרבים לתת לחלום הת'ראש והספיד מטאל שלהם למות ובכל הכוח הם יוצרים מוזיקה שכיום אנשים כבר שכחו איך ליצור. באמצעות רוח החיים החדשה שנושבת במפרשים שלהם – אולי ל-Artillery יש כמה הפגזות להציע לפני שקולות התותחים יגיעו לדממה.
Skyforger של Amorphis: אם כבר מדברים על תחייה מחודשת, Amorphis היא ללא ספק אחת מהלהקות שלא ציפיתי לראות חוזרת לגדולה. אחרי כמה אלבומי מופת בשנות ה-90 כמעט ואמרנו עליה קדיש כאשר נכנסה לספין מטורף של אלבומי רוק אלטרנטיבי עם טעם של פולקלור שחלקם היו טובים לתחומם, חלקם יבשים כמו מדבר מרעיונות מוצלחים, וחלקם סתמיים לחלוטין – ואז בהפרצות אדירה חזר ההרכב ב-2006 עם אלבום הקאמבק Eclipse. מבלי לומר את מילתם האחרונה, המשיכו Amorphis ליצור ולכתוב ולבצע, מחדשים באמצעות סולן חדש את תקופת הנעורים שלהם ופשוט נשמעים כמו להקה טרייה וצעירה במקום המכונה העייפה וחסרת הצורה המוזיקלית שהם נהיו בשלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. כיום, בתור הלהקה שלדעתי עיצבה את סצינת המטאל הפינית על ברכייה ביחד עם Sentenced שלא איתנו עוד, Amorphis יצרה עוד אלבום יציב ואיכותי, שלישי במספר, וגם אם הוא לא מהטובים ביותר מאז הקאמבק שלה – הוא בהחלט הסוחף ביותר והמלודי ביותר בחבורה. משיר הפתיחה "Sampo", דרך הסינגל הראשון ומה שיהפוך עם הזמן ללהיט אלמותי נוסף מחיקה של הלהקה "Silver Bride", ועד לשירים כבדים ומצוינים כמו "Majestic Beast" או שיר הנושא מצד אחד ובלדות פולק מטאל משובחות מצד שני כמו "My Sun" ו-"From The Heaven Of My Heart" – הלהקה הזו פשוט לא יודעת לעצור ורק ממשיכה להתרענן וליצור מוזיקה מצוינת של מטאל מלודי ששואב את כל עולמו מהמיתוס של פינלנד, מהרוק הפיני שטוף הפולקלור, ומהמטאל הפרוגרסיבי והמחוכם שהפך אותה למה שהיא. לא לחינם ההרכב הזה זכה בשם "ה-Doors של עולם המטאל" – החבורה הזו פשוט מכניסה חיוניות למוזיקה כמו שמעטים הצליחו להשחיל לפניה, ועוד כוחה במותניה.
האלבומים המאכזבים
Attitude של Susperia: עשיתי על זה הרבה חושבים השנה. היו לי המון מועמדים, חלקם לא הייתי משוכנע אם אני מבסוט מהתוצר שלהם או ממורמר ממנו. אבל למרות הכל אני בוחר את אכזבת השנה איפה שבאמת כואב לי ומעניק אותה ל-Susperia. מזה ארבעה אלבומים הצליחה Susperia לשמור על הגחלת – והפכה מלהקת בלאק מטאל מלודית ללהקת ת'ראש מטאל (ויותר מאוחר גרוב מטאל) מהמצוינות ביותר שיש לאירופה ולעולם בכלל להציע. הם שילבו בשכל את כל מה שהם למדו מהזירה הסקנדינבית במטאל – יחד עם Testament ו-Ah-Ha. התוצאה הייתה מטאל מצוין, מלודי לעתים קרובות ושובר לעתים קרובות יותר' עם רגעים מכסחים ורגעים נוגים של מוזיקת אייטיז עם דיסטורשן. נוסחה מנצחת לבנים ובנות גם יחד – ושני האלבומים שקדמו לאלבומם האחרון עדיין מתנגנים אצלי במערכת לעתים קרובות. הבעיה הגיעה עם Attitude שמרגיש לא רק מחופף וחפוז' אלא פשוט יבש וריק מאיכות. אין פה אף שיר ששווה למשוך אליו תשומת לב יתרה, אולי להוציא את שיר הסיום (וגם זה לא מעט תודות לעובדה שאנחנו מודים לכך שהאלבום נגמר) – ולא עוזרים גם הופעות אורח של זמרי ענק כמו Chuck Billy מ-Testament או Shargath מ-Dimmu Burgir. האלבום הזה הוא פשוט נפילה רבתי של איבוד כל מה שעשה את Susperia ללהקה מוצלחת – והשארת כל מה שעושה אותה להקה מעצבנת.
מועמדים נוספים:
Chimaria – The Infection
Threat Signals – Vigilance
שירי המטאל של השנה
"Age Of Phobia" של The Fading מתוך In Sins We’ll Find Salvation: השיר הזה מהווה את כל מה שנכון, בריא, חי ואיכותי בז'אנר שלם. גם אם אין ברשותכם את האלבום של The Fading – השיר הזה, אשר משתולל עם ריפים נקיים, מיני-סולואים מקסימים שמרקדים על קטעי המעבר עד בלי סוף וכוח במותניים כדי להזיז ישוב קהילתי שלם. השיר הזה מהווה את כל מה שציפיתי לשמוע מלהקת דת' מלודי בכלל, שלא לדבר על אחת כזו ישראלית. אין ספק ששחרורם של שני השירים מתוך האלבום כטעימה משובחת לקראת אלבום משובח מיקמה היטב את הציפייה שלי גבוה, ולמרות שאת חלק מהשירים אנחנו מכירים בואריאנטים ישנים מה-EP-ים הקודמים של ההרכב, הרי ש-"Age Of Phobia" מסכם את החבטה לפרצוף שהיא The Fading בצורה הטובה ביותר. מהירה, מלודית, גרובית, חותכת את הבשר, ישר ולעניין – וברייקדאון נהדר למטיבי לכת.
"No Survivors" של God Dethroned מתוך Passiondale: השיר הזה פשוט טורף את הקלפים עבור הלהקה הזו. קריירה שלמה של להקה נבנית כדי לבדוק אם היא יכולה לאכול רגעים כאלה – ואני לא צוחק. God Dethroned אף פעם לא התמתנו, אף פעם לא עשו משהו כדי למצוא חן בעיני אחרים, אף פעם לא כופפו את המתכת שלהם בשביל שלחברות תקליטים יהיה יותר קל למכור את הדת' מטאל שלהם. אבל כשמשהו בוער באומנות, הוא חייב לצאת החוצה בשריפה או להפוך לאפר בפנים, והשיר הזה הוא פשוט מניפסט של סבל וכאב מלחמתי שמובע דרך דת' מטאל – עד לנקודת השיא שאו תשבור את המעריץ הוותיק או שתהפוך לו את הבטן לטובה. God Dethroned פוצחים בשירה נקייה, ממש קנונית, לא אימו, לא פאוור לא שום דבר שקרוב לזה – פשוט קטע נוגע ללב בתוך קדרת לבה של דת' מטאל ובלאק מטאל. ברגע ששמעתי את הקטע הזה עצרתי והתחלתי לשמוע את האלבום מההתחלה. רק אז, בעצם, התחלתי להבין את מה שהחמצתי, שדת' מטאל הוא מספיק ורסטילי כדי להעביר את הרגשות ששמעתי באותו C-Part נקי ומעודן כל הזמן – רק מבעד לגראולים ולגיטרות מנסרות. פשוט כאפת התעוררות.
"Impure" של Vader מתוך Necropolis: המכבש הפולני ממשיך להסתער עם אחד האלבומים הטובים ביותר שלו לעשור האחרון והפורה במיוחד עבור הלהקה הזו – אך לא להקה כמו Vader תתרגש ממחמאות ותיתן להן לעצור אותה להפנים לקחים ולמצוא חן בעיני מי שמצא אותה נהדרת. Vader ממשיכים לזוז כמו תופעת טבע גם כאשר כל ההרכב של Peter מתחלף לחלוטין מאחורי הגב שלו. Impure הוא פשוט השיר המדגים את התחושה הזו בצורה הטובה ביותר – מופק בצורה נקייה וחלקה, עם ריפים מיד-טמפו גרוביים והולמים כמו מבול של פטישי 5 קילו. Vader יצרו לעצמם אחרי שנים של ניסיונות סוף כל סוף שיר שזכאי להכנס לרפרטואר האלמותי של הלהקה הזו לצד שירי ענק כמו Silent Empire ו-Carnal – אחרי שנים של ניסיונות לא מוצלחים במיוחד בתחום, פשוט יצא להם איזה פגז נפיץ וטמא שכזה. תמיד אמרתי שכשלא מנסים זה יוצא הכי טבעי.
"I’ve Been Sober" של DevilDriver מתוך Pray For Villians: אני מעולם לא הייתי מהחסידים הממש גדולים של DevilDriver, אבל באלבומם הלפני אחרון הצליחה הלהקה אפילו לצלוח את השוק הקשה עבורי. אלבומם The Last Kind Words מ-2007 היה פשוט עבודה מצוינת של להקה מגובשת ובשלה עם סולן כריזמטי ומנוסה שהבין סוף כל סוף לאיזה קהל הוא רוצה לשיר, והקהל הזה הוא לא בדיוק הילדים חובבי הפאנק-רוק והאלטרנטיבי. כעת, שהספק הוסר מעל DevilDriver – הם הוציאו אלבום כבד ומלודי בשם Pray For Villians ובמרכזו מן סוג של חצי-בלדה, לפחות בקנה מידה בעולמם של DevilDriver, עם עבודת גיטרות מחשמלת ולחן מבריק ומדבק. אני לא יכול להבטיח שהשיר הזה ימשיך איתנו לנצח, למרות שיש לו סולואים מכובדים וגיטרות מעלפות – אבל אין ספק שהסיום של השיר הוא אחד הסיומים הטובים והמרגשים ביותר שאי פעם יצא מלהקה שיש לה Devil בשם שלה.
"Grace" של Lamb Of God מתוך Wrath: לבחור שיר של Lamb Of God בתור אחד מהנציגים של השנה הייתה משימה לא קלה, לא משום שהשנה הזו הייתה כה רוויה בשירי ענק – אלא בעיקר כי זהו אלבומם החלש ביותר של Lamb Of God מבין ארבעת אלבומיהם האחרונים (ויש הטוענים שגם בכלל). השאלה האם Lamb Of God יכולה להתעלות על עצמה עם כל אלבום קיבלה תשובה מצערת של "כנראה שלא", אבל די בדומה ל-Pantera, שגם ברגעי השפל שלהם הם עדיין עשו מוזיקה אדירה, Lamb Of God מתעקשת ליצור יצירות מופת מטאליות גם בתקופה הפחות סוחפת שלהם. אין ספק ש-Wrath, אלבומה האחרון של הלהקה מ-2009 הוא הניסיוני ביותר מצד אחד – מערבב גיטרות אקוסטיות והרבה יותר אלמנטים של מטאל מסורתי, אבל מצד שני הוא כבר ננעל על הנוסחה המצליחה של "איך לרצות את המעריצים" ולא משנה כמה השפעות של Opeth, Tool ו-Gojira ינסו החבורה האמריקאית להכניס למוזיקה – הם כבר נתפסו במערומיהם על דבקות לנוסחה. "Grace" הוא שיר שנהנה משני העולמות – גם הקצב הנוסחתי אך המשכנע של אלבומי העבר של Lamb Of God וגם אינטרלוד אקוסטי ונגיעות מלודיות בסולואים ועבודת גיטרות מעודנת יחסית לעומת שאר היצירות שלהם. העובדה שזה שיר אליפות גם בהחלט עוזרת לבחור את השיר הזה מבין כל השאר.
השנה שלי
השנה האחרונה הטיבה עימי עד מאד. מעבר לעובדה שאני חולש כרוח סערה על לימודי האקדמיים – אני מספיק לעשות זאת עם הנאה מרובה מהאזנה למטאל וביצוע מטאל וקשקושים בשכל על מטאל כמעט ככל העולה על רוחי ומרגיש לפעמים כמו ילד בחנות ממתקים מוזיקלית. אם את השנה הזו פתחתי עם הופעת השקה חגיגית של אלבום הבכורה של להקתי Prey For Nothing הרי שהאירועים העוקבים באמת תרמו לחגיגה. זכיתי להופיע בפסטיבל המטאל המשוגע Helleluja לשנת 2009, חיממתי את אגדת המטאל החיה Paradise Lost בהופעה, רוצצתי את קצות קצותיהן של במות תל-אביב, חיפה, ירושלים והרצלייה ובזיעת אפי הצלחתי להוכיח מבחינה אקדמית ש-Slayer אינם נאצים (!) ועוד לקבל על עבודת סמינריון שמנה זו ציון עגול של 100.
להיות חלק פעיל בעולם המטאל שרק לפני עשור הייתי צופה חמוד מהצד (טוב, לא באמת חמוד) – זו חוויה משתקת בעוצמתה עבורי, ואני לרוב לא מצליח לבלוע אותה בשלמות. זה לא העניין של האלבומים שאת מילות שיריהם כתבתי בזיעת אפי, משוטטים להם בידיים לועזיות, שממש עושה לי את הטוב על הלב, אלא יותר – וסלחו לי על רגע ההיפיות החד-פעמי – ההנאה בלראות סצינת מטאל מקומית שהופכת ונהיית מערך בקנה מידה בין-לאומי. אני מעולם לא הייתי אחד ש"מתגייס" על מנת לתמוך בסצינה רק על מנת פעולת התמיכה שלעצמה. אני לא פילנטרופ, ואני לא נדבן. אבל אני ממש אוהב מטאל, ובשנה האחרונה חזרתי לראות כמה וכמה הופעות מטאל של להקות שלא הספקתי לראות בכלל, רק מתוך סקרנות, וזה פשוט עשה לי טוב על הלב לראות שיש למטאל המקומי כל כך הרבה עתיד וכל כך הרבה מה להציע.
בתור אחד שלא בדיוק חלש את מועדוני אירופה אני לא יכול בדיוק לבוא ולהעמיד אותם בשורה עם להקות מקומיות מעבר לים ולהשוות בגאווה שהסצינה שלנו יותר טובה, אבל אני בהחלט יכול להתמוגג רק מהזיכרון שפעם כמות הלהקות, או האירועים, או נגישות האלבומים והמוזיקה בכלל – היו כל כך יותר דלים, בכמות ובאיכות גם יחד, שפשוט אי אפשר שלא להרים כוס מיץ תפוזים לכבוד שנת מטאל מוצלחת עוד יותר בעתיד, ועל הדרך אפילו עשור שלם שכזה.
טל זכאי
אלבומי השנה
Nargaroth – Jahreszeiten
Den Saakaldte – All Hail Pessimism
Arckanum – ÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞ
Wolves in the Throne Room – Black Cascade
Blut Aus Nord – Memoria Vetusta II: Dialogue with the Stars
Gorgoroth – Quantos Possunt ad Satanitatem Trahunt
Deströyer 666 – Defiance
Austere – To Lay like Old Ashes
Fäulnis – Gehirn zwischen Wahn und Sinn
Shining – Klagopsalmer
Urgehal – Ikonoklast
וקצת בהרחבה…
Jahreszeiten של Nargaroth: ללא כל צל של ספק, האלבום זוכה מבחינתי לתואר ההוצאה הטובה ביותר לשנת 2009, ולאחת מיצירות הבלאק מטאל הטובות ביותר ששמעתי בשנים האחרונות בכלל. אחרי הוצאות בינוניות כמו Prosatanica Shooting Angels מ-2004 ו-Semper Fidelis מ-2007, חוזר Ash ליצור מוזיקה אחוזת טירוף ומלאת תוכן ורגש. Jahreszeiten, הוא למעשה אלבום קונספט שהרעיון המרכזי בו הוא מצבים שונים של אמוציות כתלות בעונות השנה, כאשר לכל עונה שיר משלה באלבום (בגרמנית כמובן, "Frühling", "Sommer", "Herbst" ו-"Winter"). הבחור מציג לנו כאן כתיבה פנומנלית, של בלאק מטאל אינטיליגנטי, אטמוספירי, מורכב ואף קליט. ובשתי מלים – יצירת מופת.
All Hail Pessimism של Den Saakaldte: את 2009 פתחה Den Saakaldte יחסית מוקדם עם אלבום הבכורה שלה, All Hail Pessimism, ועם ליין-אפ מטורף שכזה, לא נשאר הרבה מקום לטעויות – הסולן והמתופף (לשעבר) של Shining, הסשן-גיטריסט (לשעבר) של Gorgoroth, הבאסיסט של 1349 והקלידן של Dødheimsgard. השיפור מהדמו הראשון של הלהקה Øl, Mørke Og Depresjon ניכר. בדמו של הלהקה הכתיבה לקתה בחסר והובילה הרבה פעמים למקומות די משעממים, ואילו כאן הכתיבה ורסטילית מאוד, ועדיין שומרת על All Hail Pessimism כיצירה שלמה, מקורית, וטעונה באווירת הדיפרסיב. הסגנון של הלהקה ייחודי ביותר, והחוויה הכללית של All Hail Pessimism אף היא כזו, ולכן ראוי מעבר לכל ספק לתואר אחד האלבומים הטובים ביותר לשנה הנוכחית.
ÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞ של Arckanum: זו השנה השנייה ברציפות שArckanum מוציא את אחד האלבומים שעשו לי את השנה. אחרי Antikosmos המעולה שיצא ב-2008, מתעלה הלהקה ב-2009 ומוציאה את ÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞ הרוצח. ההפקה מצויינת, כוחנית, ומחוספסת יותר מבאלבום הקודם, אופי המוזיקה מקבל פן מגוון יותר, שמביא לנו מצד אחד בלאק מטאל אפי מהיר ואלים, ומצד שני גם תמות מלנכוליות ואיטיות יותר. עבודת הגיטרות מהפנטת, ומציגה הרבה ריפים מלודיים מרתקים, יחד עם תיפוף ובאס מן השאול, איתם יוצר Shamaatae חוויה חזקה מאין כמוה- היא ÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞ.
האלבומים המאכזבים
Absu של Absu: בשינוי ליין-אפ משמעותי חוזרים Absu לאחר הפסקה דיי ממושכת של 8 שנים, וזאת לאחר הוצאת אלבומם המופתי Tara ב-2001, אחת מהוצאות הבלאק \ ת'ראש הטובות ביותר בהסטוריה. ב-2009 מביאים לנו Absu את אלבום הקאמבק הנושא את שם הלהקה, ומה עוד יש לומר, מעבר לכך שעוד אחת מהלהקות הגדולות נפלה חלל. האלבום מביא לנו Absu שונה לחלוטין, שאיבדה את האופי הייחודי שהיה ללהקה בעבר. הרבה לא נשאר משורשי הבלאק \ ת'ראש המוקדמים של הלהקה, אלו ננטשו לטובת חומר יותר "אסתטי", פרוגרסיבי, ובהפקה מודרנית להחריד. מעבר לכך, אין מה לדבר על האווירה וזרימת השירים שהייתה ב-Tara ואיכות הכתיבה המיוחדת, וזאת ככל הנראה בעקבות עזיבתם של שני חברי הליין-אפ המקורי, Equitant ו-Shaftiel. אך עדיין, היה ניתן לצפות מ-Proscriptor לבדו להרבה יותר…
מועמדים נוספים:
Endstille – Verführer
1349 – Revelations Of The Black Flame
שירי המטאל של השנה
"Funeral Dawn" של Marduk מתוך Wormwood: מ-Wormwood, אלבום דיי ממוצע ודומה לקודמו Rom 5:12, מתבלט "Funeral Dawn" שהוא בהחלט הפנינה של האלבום ואחד החומרים היותר טובים שיצא לי לשמוע מבית Marduk מזה שנים. "Funeral Dawn" הוא דווקא מהשירים האיטיים שבאלבום, שבו כל מכת תוף מרעידה את החדר, הריפים המרושעים לחלוטין שלו מעוררים צמרמורת, ו-Mortuus שצווח בתיאטרליות יתרה הופכים את השיר הזה לחוויה מאיימת במיוחד.
"IX: Der Einsiedler" של Urfaust מתוך Einsiedler: כמו בכל שנה, הלהקה ההולנדית שלעולם לא תצליח לאכזבני, מגיחה עם EP חדש וקצר, Einsiedler שמו, בו מתבלט השיר הראשון מבין שניים – בו באים לידי ביטוי בגאון הווקלאס היחודיים של Willem ביצירת בלאק מטאל מרהיבה.
"Lost In This Maelstrom" של Vulvark מתוך Vulvark: מפרוייקט גרמני עלום שם מגיעים אחד מאלבומי הבלאק מטאל המרשימים של השנה, הנושא את שם הלהקה – Vulvark. מתוכו מתבלט "Lost In This Maelstrom", פיסת רעש שחורה, הזויה ומיוחדת במינה. בהחלט לא מיועד לאניני-הסאונד והמבניות…
"Distant Cries of Cranes" של Drudkh מתוך Microcosmos: עוד הוצאה מצויינת לשנה הנוכחית היא Microcosmos המשובח של Drudkh האוקראינים, שמפליאים שוב בחומר האפל והאטמוספירי שהם כה מצטיינים בו. המומלץ ביותר מן האלבום הוא "Distant Cries of Cranes" האיטי והמרגש, וטומן בחובו וואקלס מצויינים מצד הסולן, Thurios.
"Bitter Immortality, The Sunken Hull" של Chaos Moon מתוך Beauty, Darkness, Chaos: אלבומים משובחים הוצאו מבית Chaos Moon בשנים האחרונות. השנה הלהקה הוציאה ספליט משולש יחד עם Frostmoon Eclipse ו-Benighted in Sodom ובו שלושה שירים של הלהקה, הראשון שביניהם "Bitter Immortality, the Sunken Hull" המלנכולי והמצויין.
השנה שלי
אז כמה מלים לסיכום שנת 2009, ואתמקד כהרגלי בענייני בלאק מטאל. אז מבחינת הסצינה הבינלאומית היו לנו יחסית הרבה הוצאות ללהקות מוכרות יותר, שלא הביאו הרבה מה לכתוב עליהן הבייתה, כמו 1349 עם Revelations of the Black Flame המזוויע, Belphegor עם Warpigs Rites – Hexenwahn הממוצע, Immortal ו-Dark Funeral עם All Shall Fall ו-Angelus Exuro Pro Eternus בהתאמה, שבאופן אישי לא עניינו אותי במיוחד, Wormwood הבנאלי של Marduk, ואיך אפשר לשכוח את האיחוד המשמים של Absu עם ה-Self-Titled החדש שלהם… עם זאת, לא הכל שחור בעולם הבלאק – היה לנו גם את "Quantos Possunt Ad Satanitatem Trahunt" המצויין של Gorgoroth, את Jahreszeiten היפהפה של Nargaroth ו-Shining שכרגיל ממשיכים לחדש ולהפתיע, הפעם עם VI – Klagopsalmer. בפן המקומי כרגיל אין הרבה חדשות, מבחינת אלבומים חדשים ראו אור שניים משמעותיים, הם Desert Battles – Descending to the Sands של Arallu ו-Yetzer Ha’ra של Dagor Dagorath שהוצאו במהלך השנה.
וכדי לסיים בנימה אופטימית, כמה ציפיות לשנה הקרובה. קודם כל, יש לנו פתיחת שנה מוצלחת במיוחד עם שתי הופעות בינלאומיות של הלהקות Rotting Christ ו-Finntroll שבאות לבקרנו בישראל. מבחינת הוצאות צפויות, ב-2010 נזכה לאלבומים חדשים של Rotting Christ, Dark Fortress ו-Shining, וכן "נזכה" לשמוע מה השנים בכלא עשו לחברינו הידוע לשמצה, Burzum שיחזור בתחילת השנה עם אלבום חדש ושנוי במחלוקת בשם Belus. אז שתהיה לכולם שנה רווית מוזיקה איכותית, הופעות טובות, ובהצלחה לכל הלהקות המקומיות…
עמר ברזילי
אלבומי השנה
Megadeth – Endgame
Code – Resplendent Grotesque
Katharsis – Fourth Reich
Den Saakaldte – All Hail Pessimism
Fen – The Malediction Fields
Arkona – Goi, Rode, Goi!
Glorior Belli – Meet Us At The Southern Sign
Crimfall – …As The Path Unfolds
Slayer – World Painted Blood
Ex Deo – Romulus
וקצת בהרחבה…
Endgame של Megadeth: אמרו ויאמרו כל-כך הרבה על הלהקה הזאת. על הקשר הרופף והדבילי של Dave Mustaine עם אלוהיו, על הטלנובלה הלא נגמרת בינו לבין חברי העבר וכל מי שסבב אותו והייתה לו נגיעה בלהקה, אבל דבר אחד ידוע – מבחינת אלבומי השנה, Endgame נמצא אצלי בראש. אני לא יודע אם זה אלבום הקאמבק האולטימטיבי של הלהקה שחיכינו לו במשך שנים, כי מאז The World Needs A Hero יצאו עוד שני אלבומים שהיו אמורים לשאת את התפקיד הזה. שניהם, לי לפחות, נשמעו דיי מאולצים, אם זו המילה לתאר אותם. מ-United Abominations נהניתי, אבל לא מספיק כדי לאהוב אותו באמת. כאחת הלהקות הראשונות ששמעתי בתחילת גישושיי במטאל, הרגשתי נמלא אכזבה עם The System… וטיפה יותר מאושר עם UA.
לגבי האלבום הבא, הבטן שלי בעיקר חוותה חרדות (או שזה הפול?) כשחשבתי על מה יעלה בגורלו ואיזה יצור חסר-סטנדרטים ועמוד שידרה יעמידו. ואז הגיע Endgame, עם העטיפה הממש-לא-Megadeth שלו, על שלל ה- "44 Minutes", "Head Crusher", "1,320" ו… עזבו, בקיצור, כלל האלבום מתחילתו ועד סופו, הוא Megadeth. בלי מרטי פרידמן, בלי דיוויד אלפסון, בלי ניק מנזה אבל עם שלושה אנשי מקצוע אחרים שהרקע שלהם והקריירה שלהם ידועה, בהנהגת גיטריסט \ סולן עם בעיות אישיות מפה ועוד הודעה חדשה ובכל זאת, מוחו נטול הסמים הצליח לייצר אלבום מופתי שמצליח לעמוד על רגליו ואפילו לבעוט לא מעט.
Resplendent Grotesque של Code: לאלה שלא מעורים בענייני ההרכב הבא, Code נוצרו באנגליה, כשחבריה מונים אנשים גם מנורבגיה ושוודיה, נכון להיום. זה אלבומם השני והוא מציג את ההרכב בשיאו. אני שונא את המושג בלאק מטאל "עכשווי", אבל זה בדיוק מה שקיים כאן – מי שחשב שדמיון להמצאת קטעי בלאק חדשים הוא דבר שכבר לא קיים, שישמע את האלבום הזה. החל מ-"Smother The Crones" שמציג את השילוב האלמותי בין האגרסיביות שהאלבום הזה נוטף ממנה לבין מנת המלנכוליה שמקבלת כאן במה כשהשפעות דום קטנות מקבלות במה, כמו שמבוצע לעילה ב-"The Rattle Of Black Teeth". הסולן מקיים ריקוד זוגי בין צרחותיו הקפואות לבין שירתו הנקייה והדרמטית. אל תטעו, זה לא עוד אלבום בלאק מטאל מדוכא ועצוב, ממש לא. זה מספיק עצבני כדי לא להיות שם, כשהוא מאזן את עצמו בהשפעות עכשוויות יותר, כמו פוסט רוק כביכול-מתוחכם ובעל מבנים משתנים. אני באמת ממליץ על האלבום הזה לאוהבי הבלאק מטאל, גם אם אתם מפגרים כמוני, כשלפעמים קשה להתרגל למשהו קצת אחר, כי השמיעה הראשונית תעיף אתכם מהרגליים ומשם זה רק יגדל.
Fourth Reich של Katharsis: אם קודם דיברנו על אלבומי בלאק מטאל רהוטים ונכונים לזמננו אנו, הרי לכם קפיצה אחורה בזמן. נחבטתי רבות לגבי האלבום הזה כשהוא יצא לא מזמן והגיע לפתח דלתי. לסקר? לא לסקר? לבסוף החלטתי שלא. עם זאת, הוא חויב אצלי להיכנס לרשימת אלבומי השנה. לא מעט להקות בלאק מטאל מתהדרות בכך שהן עושות "אולדסקול" ומנסות לחקות את גדולות הז'אנר של שנות ה-90'. קרי משתמשים בהפקה זבל'ה, יוצרים חומת דיסטורשן בלתי עבירה בעליל, לא מתייפחים על מחסור בלתי-חביב-בעליל בבס, ועוד. כמובן, שאני מגזים כאן ברמות, בכוונה, כדי להדגיש את הצד של הלהקות שלא מסוגלות להיות מקוריות אפילו טיפונת, ואז הכשלים שצוינו לעיל באים לידי ביטוי כבד. עם זאת, יש את אלה שיוצאים מן הקו הזה. יותר מזה, מעטות הלהקות שקיימות מאז, וכיום על סף 2010, עוד יוצרות מוזיקה לא מתפשרת, מושחרת ומלוכלכת מינימום כמו חזיר מתפלש בבוץ. ככה הם Katharsis הגרמנים, למי שלא מכיר – הרכב של שלושה חברים שעושים את אותו דבר כבר יותר מעשור (קיימים מ-94', אך עד לשנת 2000 הוציאו EPים ודמואים) יחד. הדבר הזה, כמו שבטח ניחשתם, זאת מוזיקה קיצונית, כבדה ביותר ומרושעת ביותר, בלאק מטאל לפי הספר שהכתיבו חבריהם לז'אנר בעודם צורחים מילות גנאי ושאר מרעין בישין לעבר המיקרופון, שכיום לא מעט מהן לקחו כיוונים אחרים. מצטער, לא Katharsis. אם יש דוגמא ללהקה ותיקה כמו האחרות, שנשארה נאמנה לזרם שהיא לקחה על עצמה לחיות בו, אלה הם והם עושים את זה מעולה, כשהאלבום האחרון הוא דוגמא מובהקת לכך.
שירי המטאל של השנה
"Yarilo" של Arkona מתוך Goi, Rode, Goi!: מבחינתי השיר שמייצג את אלבומם החדש של החבורה הרוסית. מקצב מהיר, השתלבות נהדרת של מוזיקה עממית וסולנית יפה. שנת 2008 הייתה הכנת הקרקע בשביל Arkona, ונדמה שב-2009 הם סוף סוף קיבלו את התהילה המטאלית הרחבה (בניגוד למעגל מעריצי ויקינג \ פולק מטאל מצומצם, ביניהם אני) שבשבילה עמלו כל-כך הרבה, סחטיין.
"Storm The Gates of Alesia" של Ex Deo מתוך Romulus: הלגיונרים שמסתערים, חרבות הגלאדיוס הקצרות חותכות בשר ועורקים, האדמה שותה את דם הגאלים שנשפך בעיר אלסיה, וסולנה של Kataklysm הקנדים רק נהיה יותר כועס עם כל רגע שעובר בשיר (ובאלבום). אני לא צריך יותר מזה.
"To Those Who Walk Behind Me" של Illdisposed מתוך To Those Who Walk Behind Me: עם Illdisposed הקשר שלי הולך אחורה לפני כמה שנים טובות. לאלבומים כמו Burn Me Wicked תמיד יישאר מקום חם בלב שלי. כשהדאבל-בסים האימתניים והקול העבה והנמוך של Bo Summer מסוגלים להזיז את גופו של כול מטאלהד בין אם ירצה או לא. דת' מטאל ישיר, עבה, לא טכני מדי ועם מידה מספקת של עניין. שירם הראשון מאלבומם החדש הוא אחלה פתיח, לצד קערת קורנפלקס. רק תיזהרו לא להכניס את הפנים שלכם בתוך החלב כשאתם דופקים את הראש בעוצמה.
"Kali Ma" של Karl Sanders מתוך Saurian Exorcisms: אני לא יודע איך לא הכנסתי את אלבומו החדש של Karl Sanders (איש Nile) לאלבומי השנה. Saurian Exorcisms מלא בשירי אמביינט-פולק שכאלה, כשאחד הבולטים ביניהם הוא "Kali Ma", בזכות הפזמון החוזר על עצמו, המהפנט כמעט ובכל זאת לא אחד שגולש לתעלת הבנאליות. אם ב-Nile הבנאדם אחראי לצד הכועס של המזרח, כאן הוא מראה לנו את הצד האווירתי, הדרמטי, השבטי והפרוע שלו.
האלבומים המאכזבים
Evocation I – The Arcane Dominion של Eluveitie: משמיעה ראשונית ומכמה שבאו אחריה, גמלה בליבי החלטה לקטלג את אלבומם האחרון של חבורת השוויצרים כהוצאה טובה. הבעיה התחילה שעם כל שמיעה נוספת אחרי כן, נגלו אליי עוד ועוד אלמנטים שהעיבו על ההוצאה הזאת. הפוטנציאל הגלום באלבום פולק טהור של ההרכב הנ"ל, הוא כמובן עצום, מכיוון שגיוון חברי הלהקה בכלים השונים הוא גדול ורמתם אינה מוטלת בספק. האלבום הזה מאופיין בזרימה יפה, הוא נעים לאוזן, אבל הוא פשוט לא זה. הוא לא מכיל את הלהבה ש-Spirit התחיל. מה גם, שהקטעים האלקטרוניים תוצרת אולפן ההקלטות שמבליחים לחיים מדי פעם בשירי האלבום, ממש לא תורמים לחוויה.
Incubus של Malfeitor: אני מצטער, באמת. אני פשוט לא מסוגל לשמוע את חוסר המקוריות המשווע הזה. אהבתי את Malfeitor בתקופת אלבומם הקודם שהיה אגרסיבי ומנפץ ראשי נזירים, אבל Incubus אפילו לא הולך באותה דרך. שירים נבובים החל מהפותח "Down With Me" ועד לשיר הנושא, מלאים במזמורי בלאק מטאל שבניגוד למספר להקות שממחזרות את עצמן בצורה טובה, אלה בחרו בדרכן הרקובה של עשרות אחרות וע"י כך בועטים בתחת של עצמם הישר לפח הזבל של חוסר העיניין האבסולוטי.
מועמד נוסף:
1349 – Revelations Of The Black Flame
השנה שלי
סיכומים אישיים של סוף שנה הם אף פעם לא קלים. ובכן, 2009 הייתה שנה דיי עמוסה בשבילי, גם בחיים וגם במטאל. את המעבר בין 2008 ל-2009 "חגגתי" עם חבריי ליחידה אי שם ברצועת עזה במבצע צה"לי קטן ושולי שהמדינאים בחרו לקרוא לו "עופרת יצוקה" והאמת, שקצת קשה לי להאמין שעברה שנה שלמה מאז מה שהלך שם. תמיד ידעתי שאותו חבל ארץ דרומי הוא מקום לא מי-יודע-מה, אבל אז באמת הבנתי דבר אחד ויחיד – הוא לא סתם כזה – הוא המקום הכי מקולל בעולם, באמת. עוני ללא התחלה וללא סוף, מיליטנטים שולטים ברחובות, כאוס מוחלט בתחפושת סדר פונדמנטליסטי. קצת מוזר, איך בין כדורים שחותכים את האוויר לידך ולצערך לעיתים תועים לכיוון חברייך, לוף עם חול עזתי משובח, פיצוצי בתים וכל שאר הבלאגן שמתאים יותר לפירוט על גבי ישיבה על כוס בירה קרה ולא בטקסט על גבי מגזין מטאל – מגיעים לתובנות שונות ומשונות. חלקן דביליות, חלקן דווקא נכונות.
לקראת סוף השנה השתחררתי מהצבא וחיש מהר חזרתי לכושר אוזניים ודציבלים מוגברים, כמו מטאלהד גאה מהשורה, ולא מטאלהד על תקן לוחם שמרשה לעצמו את הפריבילגיה הזו פעם בשבועיים כשהוא חוזר הביתה, כשבחיי היומיום שלו הוא מאזין בעל כורחו במשך 3 שנים למשה פרץ ורגב הוד. כול זה, אגב, מביא לתודעה משהו מרכזי מאוד – הבנה כמעט מוחלטת של העובדה שמטאל, הוא פחות או יותר נעלה על כמעט כל סוג מוזיקה אחר. אין שום דבר, פשוט כלום, שמתקרב לרמת העוצמה והכוח שהסגנון מטיס אל המאזין ומחדיר לו את זה הישר לאבי העורקים, כשדיסטורשן וצרחות (וחליל לחובבי הפולק) מתערבבים עם הדם וסביר להניח גם האלכוהול.
אם לצאת מעט מכיווני המטאל לעניינים אחרים – ביוון השנה נהרג נער כבן 14 בידי שוטרים, ככל הנראה בטעות, שתורצה בשלל תירוצים, כשמרבית האזרחים (והפוליטיקאים והשוטרים עצמם) טענו שמדובר בעוד מקרה של "חרמנות-הדק", בעברית-צבאית צחה. מספר שעות לאחר האירוע, המוני היוונים יצאו לרחובות בשלוש-ארבע ערים מרכזיות ביוון. בלי תיאום יותר מדי ביניהן, אלא פשוט יצאו כי הם כעסו. בתחילה אלה היו קבוצות אנרכיזם כאלה ואחרות, אבל עם הזמן אלה נהפכו למיעוט ומי שיצא להפגין, להתעמת, ובעיקר לכעוס על הממשלה ועל הצעדים שהיא נוקטת נגד עמה שלה שבחר בה – היו אזרחים רגילים מן השורה. ההפגנות קיבלו תפנית אחרת, כשכבר לא כעסו רק על הנער ההרוג אלא על כל הממשלה ועל כל הפרלמנט.
אצלנו האדישות חוגגת בהקשר להכול. בין אם זה נושאים רגישים כמו גלעד שליט או קצת פחות רגישים אבל לא פחות חשובים כמו הצעות חוק הזויות של חלק מחברי הכנסת.
אתן דוגמא מרכזית לחוק שכזה – המאגר הביומטרי. אני לא אדבר על החוק עצמו ועל כמה שהוא פוגע בזכויות יסוד של האזרח, אבל כן מעצבנת אותי העובדה שכ"כ הרבה אנשים מתנגדים לו, כשבכל זאת אף אחד לא מקשיב ואף אחד לא מעז להרים שלט אחד שנוגד את החוק ההזוי הנ"ל. כולם כמעט מתנגדים, כולם כמעט חושבים שהוא דבילי ולא יתרום בכלום ובעיקר כולם יודעים שהדבר הזה יהיה פרוץ לכל דורש. ובכל זאת, כולם יושבים עם עצמם ומשננים לעצמם את אותה מנטרה אדישה של "יהיה בסדר". לא יודע אם יהיה בסדר או לא, כי זה לא החוק הראשון שמוצע ישירות כנגד אזרחי המדינה הישרים. ביניהם, לא יודע אם שכחתם – הוצעה הגשה במהלך 2008 על ידי ח"כ אמנון כהן (ממפלגת ש"ס, כמובן) לצנזר את רשת האינטרנט ולהפוך אותה, לכמה נחמד, תחת פיקוח ממשלתי ומשטרתי. עכשיו, העניין הוא, שאני ממש לא בעד ילדוד'ס שנכנסים לאתרי פורנו ומסתכלים על סרטונים אלימים ב-YouTube, אך בשביל זה יש להם הורים שיפקחו עליהם.
אני רוצה להזכיר לכולם לאיזה מדרון חוקים שכאלה עלולים להוביל אותנו. המטאל, לא כרגע משנה מאיזה ז'אנר (כי לאדם רגיל מהרחוב שהדבר הכי כבד שהוא מאזין לו זה The Doors, גם Metallica נחשבים לקיצוניים), הוא לא סגנון אהוד במיוחד במעגלים החברתיים הגדולים יותר ובצדק. אבל שימו לב, לא מן הנמנע שיום אחד, אם המגמה ההזויה הזאת תמשיך, יבוא יום וירצו לצנזר את המוזיקה, כנגד מסרים "שטניים" ומשחיתים שמשודרים בכזאת עוצמה במטאל. שתהיה לכולנו שנה טובה, שגלעד שליט יחזור למשפחתו ושמוזיקה שוברת עצמות כמו שאנחנו אוהבים תתפתח לכיוונים מעניינים וקיצוניים כמה שיותר.
איתן גפני
אלבומי השנה
Long Distance Calling – Avoid The Light
OSI – Blood
Megadeth – Endgame
Alice In Chains – Black Gives Way To Blue
Lamb Of God – Wrath
Mastodon – Crack The Skye
Kiss – Sonic Boom
Ephrat – No One's Words
Porcupine Tree – The Incident
Frost* – Experiments In Mass Appeal
וקצת בהרחבה…
Endgame של Megadeth: גם כשהוא נושק לחמישים, דייב מסטיין ממשיך לתת בראש (הפעם, עם הרכב זהה להרכב באלבום הקודם, שזו עליית מדרגה בשביל הג'ינג'י הפסיכופת הזה). נדמה כי הוא ממשיך לנסות להוכיח למטאליקה איך עושים אלבום שכולו חזרה לשורשים. Endgame הוא פיסת ת'ראש משובחת, ובניגוד לציפיות המוקדמות, הוא לא נמאס אחרי כמה שמיעות. דייב עדיין כותב על כמה שהוא שונא את כל העולם, ועדיין מלחין לטקסטים העצבניים שלו את הלחנים הכי מהירים, הכי מורכבים (יחסית לת'ראש), והכי מעניינים. קצת לא ברור כיצד האיש מצליח לשמור על אנרגיה ועניין לאחר קריירה של שלושים שנה, ולאחר שהוספד כמה וכמה פעמים. אולי ההופעה בישראל לפני שנתיים עשתה לו טוב, ונתנה לו אנרגיה, ואולי אני סתם מנסה למצוא תירוצים מטופשים. דייב מסטיין היה ונשאר המלך הבלתי מעורער של הת'ראש. Endgame רק מוכיח זאת שוב.
Wrath של Lamb Of God: מעולם לא חיבבתי במיוחד את Lamb of God, בעיקר כי הם תמיד נשמעו מתאמצים מדי. באלבום האחרון הכל בא בטבעיות. כל מה שהם ניסו להשיג במהלך השנים סוף סוף מתחבר לאלבום משובח במיוחד, שמחזיר קצת מהכבוד האבוד של הלהקות המודרניות – הגרוב, האגרסיות, הטכניקה, הסאונד. החל מסוף האינטרו הקצר שפותח את האלבום, אין רגע דל של מנוחה. ההפגזה מתחילה, ובמשך שעה הראש לא מפסיק לזוז קדימה ואחורה. כמעט כל שיר מלווה בקריאות "פאק איזה ריף מגניב!", והתחושה הכללית בסיומו היא שזה יופי של אלבום – והגיע הזמן באמת…
Black Gives Way To Blue של Alice In Chains: ג'רי קנטרל עשה בחירה נבונה במיוחד, כשבחר לתת לסולן חדש לתפוס את מקומו של הסולן האגדי של הלהקה, ליין סטיילי. אבל הבחירה היותר נבונה הייתה לא לתת לוויליאם דובאל, הסולן החדש, יותר מדי מרחב פעולה באלבום הקאמבק של Alice in Chains, אולי הנציגה הכבדה ביותר מלהקות סיאטל (אם לא מחשיבים את Nevermore, שמעולם לא הוזכרה בנשימה אחת עם שאר הרכבי הרוק מהעיר הגשומה). קנטרל מלווה את דובאל בכל שיר באלבום, ובחלק מהם אפילו עולה עליו במיקס, וכך – המעבר לתקופה חדשה בהיסטוריה של הלהקה, עם סולן חדש, מוחלקת אל תוך הגרון בעדינות. ליין סטיילי היה רק אחד, אבל באלבום החדש, ג'רי קנטרל מוכיח שאת השירים הוא נהג לכתוב, והמורשת של Alice in Chains רק הולכת ומתרחבת.
השנה שלי
השנה הזו תיזכר בעיני כשנה בה נחתו עליי כמה אמיתות חשובות – הראשונה, שמייקל ג'קסון באמת מת. גופו הצנום התפורר והוא נפח נשמתו. ובמאת חבל, כי הוה באמת היה מלך הפופ, גם אם אהב לגעת בילדים קטנים. וזה חשוב גם לנו כמטאליסטים, מכיוון שג'קסון תמיד ניסה להישאר ברוח הזמן ולזהות מגמות חדשות, וככזה, הוא דאג להביא את אדי ואן היילן לסולו גיטרה גאוני בתחילת האייטיז לקלאסיקה "Beat it" (ובכך הפך את ואן היילן לשם מוכר בכל בית ולאייקון תרבותי). בהמשך, הוא זיהה את סלאש כמוביל הדרך, ודאג להביא אותו לסולו גיטרה בעוד להיט בשם "Give In To Me". בקיצור, ג'קסון היה חשוב, ויש לזכור אותו כמוזיקאי ענק ופורץ דרך, גם אם הנטייה היא לזכור אותו בתור חולה נפש מנותח חובב ילדים ושימפנזות.
מעבר לכך, גיליתי שאחת מהלהקות האהובות עליי בכל הזמנים כבר אינה מה שהייתה פעם, למרות ההופעה המקצועית (ולעיתים מרגשת) בגני התערוכה. Dream Theater הוציאו את האלבום הכי גרוע שלה בשנה האחרונה, והמצב לא הולך ומשתפר – בגזרת הפרוג רוק, מייק פורטנוי (מתופף העל של DT) הוציא אלבום חדש עם להקת הצד שלו Transatlantic, וחבל שעשה זאת – אלבום משעמם, לא מעניין בעליל, מלא בשאריות של חומרים שכנראה נכתבו לשני האלבומים הקודמים והמשובחים של הסופר גרופ הזה. עוד להקה שכבר הגיע הזמן שתיפח את נשמתה היא Metallica. נכון, הם הוציאו אלבום חדש בשנה שעברה, אבל מכמה האזנות ספורות שערכתי לו השנה, גיליתי שמדובר באלבום די רע, והציון הסביר שנתתי לו בסקירה בשנה שעברה אינו מוצדק. ונכון, הם בסיבובי הופעות, אבל הם נשמעים די רע, ואולי נוכל לחזות בהם משתטים בישראל, בקיץ הקרוב.
ומצד שני, Opeth חזרו לישראל סוף סוף ונתנו הופעה מעולה, גם אם היא הייתה קצרה מדי. זכיתי להכיר את Ephrat הרכב ישראלי משובח מאד, שחימם את DT בהופעת השנה, ומצאתי מאחורי ההרכב בחור חביב מאד ונחמד שבהחלט ראוי לכל המחמאות האפשריות. ובנוסף, השמועות על איחוד היסטורי של להקת העל הפיקטיבית Spinal Tap התבררו כנכונות, וברוב נוכל לשמוע חומר חדש של הלהקה האלמותית הזו, אבל הפעם בגרסת פולק מורככת קמעה. אין מה לעשות – הגיל עושה את שלו. ובין כל אלו, הספקתי לסיים את הסרט שלי, "תפר פתוח", שמתהדר בפס קול המורכב משירים של גיטריסט העל של Guns n Roses, רון Bumblefoot ת'אל. נו מה, הייתי חייב לדחוף קצת שיווק עצמי.
מתן ג'ונאס
אלבומי השנה
Between The Buried And Me – The Great Misdirect
Deathspell Omega – Veritas Diaboli Manet in Aeternum: Chaining the Katechon
Ulcerate – Everything is Fire
Wolves in the Throne Room – Black Cascade
Exivious – Exivious
Om-Mani – Apology
Kylesa – Static Tensions
Katatonia – Night is the New Day
Scale the Summit – Carving Desert Canyons
Painted in Exile – Revitalized
וקצת בהרחבה…
The Great Misdirect של Between The Buried And Me: לכל מי שציפה לשידור חוזר של אלבום המופת הקודם שלהם, Colors, מצפה לו אכזבה לא פשוטה. לא כי זה לא אלבום טוב, זה אלבום מצוין, אבל זה לא Colors. הם אמנם ממשיכים את הכיוון שלקחו באלבום ההוא, אבל הוא פחות קליט, הרבה יותר ניסיוני, וממש, אבל ממש פחות נוח להאזנה. 6 שירים, ארבעה מתוכם באורך של 9 דקות וצפונה (כשהאפוס שסוגר את האלבום, Swim to the Moon, מגרד את ה-18 דקות). הנונסנס הניסיוני שהופיע לפרקים קצרים ב-Colors, הפך הפעם למוטיב מרכזי בחלק מהשירים. והשפעה ברורה של Dream Theater, לאורך כל האלבום, בולטת יותר מכל דבר אחר. ועדיין, Between the Buried and Me מצליחים לשלוף עוד שפן מנצח מתוך השרוול, או אס מתוך הכובע, או מה שזה לא יהיה, כי הם פשוט כל כך טובים! כל דבר שהם נוגעים בו בעשור האחרון, בין אם זה מטאלקור פשטני, פרוגרסיב מטאל מסובך ופסיכוטי, ג'אז-חופשי או פופ-דביק, פשוט יוצא זהב. ו-The Great Misdirect לא שונה במאומה.
Veritas Diaboli Manet In Aeternum: Chaining The Katechon של Deathspell Omega: אני קצת מרמה פה – זה לא בדיוק אלבום, יותר EP שהוא חלק מספליט עם להקה אחרת, והוא גם לא בדיוק יצא השנה, אלא ממש בסוף השנה שעברה, אבל אני מאמין שתסלחו לי על זה. בכל מקרה, יש לנו פה שיר אחד, באורך 22 דקות, שהוא פשוט דוגמה מייצגת לאיך בלאק מטאל מודרני צריך להשמע. בלי בולשיט. בלי הפקה מחורבנת רק בשביל הקטע. בלי ליריקה מטומטמת. בלי קורפס פיינט. רק טונות של יצירתיות, מחשבה מחוץ לקופסא והמון יכולת מוזיקלית יוצאת דופן. כל שניה בשיר הזה מעניינת, הריפים כל כך מיוחדים שקשה לתאר אותם במילים. האווירה, פשוט יוצאת דופן – לפעמים מפחידה, לפעמים קודרת, ולפעמים כל הגהנום מתהפך עלייך. והסאונד, פשוט תענוג לאוזניים. הפקה מהוקצעת, בניגוד לנורמה בבלאק-מטאל, שעוטפת את האלבום ומעניקה לו את האופציה להעביר לשומע את כל מגוון התחושות האפשריות: כאב, היסטריה, פחד, צער, זעם, ובקיצור, אושר עילאי. הבעיה היחידה שאני רואה באלבום הזה שהוא קשה מאוד להקשבה, ודורש הרבה מאוד ריכוז והתמסרות, ולכן קשה להקשיב לו ביום יום באופן אקראי. זה אלבום להסתגר איתו בחדר ביום חורף גשום, לסגור את כל האורות, ופשוט להתמסר.
Apology של Om-Mani: בחרתי להרחיב דווקא על האלבום הזה, משתי סיבות: הראשונה, היא שהוא ניתן להורדה בחינם באתר הלהקה. השניה, שהוא היה הפתעה גמורה מבחינתי. לא ציפיתי שאלבום מלהקה לא מוכרת, שאפילו ביקורות באנגלית בקושי יש עליה, להפציץ כל כך, ועוד באלבום הראשון שלהם. מדובר פה בשילוב בין מטאל-מודרני, מושפע מאוד מ-Gojira, למוזיקה אווירתית, אה-לה Devin Townsend. ועד כמה שזה נשמע מוזר, השילוב הזה עובד, ועובד טוב. זה עדיין לא מלוטש מספיק, אבל זה יהלום בפוטנציה, ואלבום בכורה מפגיז במיוחד. בחינם כבר אמרתי?
האלבומים המאכזבים
Sol Eye Sea I של Irepress: זה לא אלבום גרוע, כמו שזה אלבום מאכזב ברמות היסטריות. כל זה כמובן, בהשוואה לאלבום הקודם שלהם, Samus Octology, שהגיע כמטאור בוער בשמי שנת 2005, בהוצאה והפקה עצמית. SESI הוא בדיוק ההפך מכל מה ש-Samus Octology הצטיין בו: הוא יומרני, מלוקק, עמוס יתר על המידה, מנסה בכוח לחדש אבל לא מצליח. בעוד שהקודם היה יצירה מופתית, אחד מאלבומי העשור לפי דעתי, החדש פשוט מאכזב. מקרה ברור למדי של "תסמונת האלבום השני" – לא אלבום גרוע, פשוט אלבום מאכזב קשות.
מועמדים נוספים:
Nile – Those Whom The Gods Detest
Stream Of Passion – The Flame Within
שירי המטאל של השנה
"Chaining The Katechon" של Deathspell Omega מתוך Veritas Diaboli Manet In Aeternum: Chaining The Katechon: אחרי כל מה שכבר אמרתי עליו, באמת יש צורך להוסיף?
"Trapped Outside" של Om-Mani מתוך Apology: דוגמא מצוינת ליכולות של הלהקה הזאת, אולי השיר הטוב ביותר שהם כתבו עד עכשיו. מתחיל בהתקפה כוללת על חוש השמיעה, ולאט לאט נהיה יותר רגוע, אבל לא רגוע מדי. שומר על עניין ואטרקטיביות עד הסוף, שיר מצוין.
"Revitalized" של Painted In Exile מתוך Revitalized: יש סיכוי לא קטן שהחבר'ה האלה יהיו אחת הלהקות הגדולות של השנה הבאה, וזאת בזכות שילוב מצוין של דת' מטאל, מטאלקור, ג'אז, נגיעות קטנות של בלאק מטאל… נשמע מלוקק? טיפה, אבל כל חלק וסגנון, הם עושים מצויין, וזאת הדוגמה הכי טובה שיש לכך ב-EP שלהם. שווה לתת צ'אנס.
"Forsaker" של Katatonia מתוך Night Is The New Day: עוד כשהשיר הזה יצא כסינגל, לפני האלבום עצמו, הוא נשמע לי ממש ממש טוב. שילוב מפציץ בין דום מטאל כבד ומפגיז לרוק הדכאוני שלהם מ-The Great Cold Distance.. והשירה של ג'ונאס רנסק פשוט משתפרת מאלבום לאלבום.
"Dethroned" של Architects מתוך Hollow Crown: נכון שזה אלבום שלא נכנס לטופ-10 שלי השנה, אבל אני מבטיח לכם שאם היה אפשר, הוא היה ה-11 ברשימה. שיר פשוט פסיכי, מתפתח מכבד ליותר כבד, מטאלקור אגרסיבי במיטבו.
השנה שלי
מתוך כל העשור האחרון, זאת כנראה הייתה השנה הכי פחות טובה למטאל שאני זוכר. כן, לא מעט להקות גדולות הוציאו אלבומים, והיו גם לא מעט הפתעות מצד הלהקות הפחות מפורסמות, אבל בסך הכל, אפילו מתוך רשימת הטופ 10 שלי השנה, קשה לי להצביע על אלבום אחד שבאמת אפשר להגיד עליו שהוא מרטיט-איברים-פנימיים. יחסית ל-2008 שם היה את Silhouettes של Textures, או 2007 שהביאה לנו את Colors האלמותי, או 2006 עם Death Of A Dead Day של Sikth… אתם מבינים לאן אני חותר? זה לא שהשנה אין אלבומים טובים, כי יש, אבל עדיין, אין לי אלבום אחד ויחיד שאני יכול להעיד עליו שהעיף אותי מהכיסא, ישר על הפינה של השולחן, גרם לדימום תוך-גולגלתי, שהוביל לשבץ מוחי כבד, ולבסוף, לשיתוק חלקי בפנים. היו שני אלבומים שהתקרבו לזה: The Great Misdirect ו-Chaining the Katechon, אבל זה עדיין לא 'זה'.
מעבר לענייני זוטות כמו אלבומים טובים או לא טובים, השנה הזאת, יותר מכל, סימנה התרחקות מסוימת בשבילי מממלכת המטאל. אני לא בטוח אם זה בגלל שינוי והתקדמות בטעם המוזיקלי שלי, אכזבות גדולות מהמטאל בשנים האחרונות, או שסתם הייתה זו שנה גרועה במיוחד, אבל העובדות נשארות בעינן: הייתה השנה בשלוש הופעות של אסף אבידן, ורק בהופעת מטאל אחת (Nevermore, אם אתם מתעקשים לדעת), ואם תשאלו אותי מה היה האלבום הכי טוב במוזיקה השנה, זה יהיה בכלל האלבום של אורן לביא (אינדי-פופ דביק למדי), או האלבום החדש של אחד אסף אבידן וארבעה מוג'וז (פולק-רוק עם טוויסט ייחודי). אפילו על רשימת הטופ 10 שלי אני בטוח שאפשר לראות את השינוי. כך או כך, במטאל ומחוצה לו, מוזיקה או לא מוזיקה, זאת הייתה שנה של שינויים לא פשוטים, חלקם טובים, חלקם פחות… ובסופו של דבר, זאת הייתה שנה לא רעה בכלל.
עדי כהן
אלבומי השנה
OSI – Blood
Riverside – Anno Domini High Definition
Amorphis – Skyforger
Stormy Atmosphere – Colorblind
Megadeth – Endgame
Transatlantic – The Whirlwind
Lamb of God – Wrath
Powerwolf – Bible of the Beast
Mastodon – Crack the Skye
Dream Theater – Black Clouds & Silver Linings
וקצת בהרחבה…
Blood של OSI: אלבום שהתאהבתי בו משמיעה ראשונה, לאור העובדה הפשוטה שהוא הצליח לשלוח אצבעות ארוכות לתוך הלב שלי בלי להתאמץ בכלל. אולי זה לא מאוד מטאל (פרט לכמה שירים שמתבלטים בחדות שלהם). אני קוראת לזה "צ'יל-אאוט מטאל" עם נגיעות אלקטרוניות ואינדסטריאל, וזה בא לי בטוב יחד עם Porcupine Tree. זה נשמע כמו Damnation של Opeth, רק בעטיפה שונה: אותן מחשבות אובדניות, אותה אווירה מלנכולית, אפילו פלוס מיקאל אקרפלדת בתפקיד אורח. האלבום הזה שואב אותך פנימה, הוא כולו רגש – לעצום עיניים וללכת לאיבוד בתוך האווירה העוטפת. השירים קצרים וקולעים, המלנכוליה פשוט נשפכת מהם, לא מלנכוליה מעצבנת ובכיינית של גיל העשרה, אלא מלנכוליה מפחידה, אמיתית, של לבטים וחששות מהותיים. זה לא קורה הרבה, שאני מתאהבת בשמיעה ראשונה, וכשזה קורה אני יודעת שיש לי משהו טוב ביד. OSI עוד ילוו אותי בתקופות קצת יותר קשות, זה משהו שונה, משהו אחר ממה ששומעים בדרך כלל. אין כאן וירטואוזיות, אין כאן טכניקה מרהיבה, אבל יש כאן הרבה הרבה אופי. מכל האלבומים הטובים ששמעתי השנה, הוא הכי הצליח להתביית לי על הנפש, להזיז בי משהו, לרתק אותי ולגרום לי להקשיב, פשוט להקשיב – וזה מה שחשוב. Blood סמיך כמו דם, נשפך כמו דם, נכנס לך לדם ולא ממהר לצאת.
Skyforger של Amorphis: עד עכשיו Amorphis לא הצליחו לאכזב אותי – זו להקה שמתאימה לכל מצב רוח, לכל אחד בעצם. אני יכולה לפתוח את היום איתם, ולמען האמת אני גם יכולה לדמיין אותם כמוזיקת רקע בחתונה… אפשר להרגע איתם או להתרגש איתם, לרקוד או לנוח, ובשורה התחתונה – אני תמיד מרגישה איתם בבית. האלבום הזה ממשיך את הסגנון של Eclipse ו-Silent Waters. מי שאהב יותר את Tales From The Thousand Lakes אולי יתאכזב, אבל Amorphis ממשיכים את הדרך שהכתיבו בשנים האחרונות ונשארים נאמנים אליה. אני מאוד מתחברת למלודיה באלבום הזה, שנשארת מעל הכל אבל עדיין לא נגררת לקיטשיות מיותרת. Skyforger מאוד קליט, מאוד מובן, אלבום שלא מצריך יותר מדי התעמקות בשביל להנות ממנו, אך ההנאה הזו גם נשארת לאורך זמן. קשה לתאר מה בדיוק תופס אותך באלבום הזה – זה פשוט אלבום טוב שמתאים את עצמו לכל אוזן ולכל מצב.
Anno Domini High Definition של Riverside: זו לא ההתקלות הראשונה שלי ב-Riverside, אבל זו ההתקלות הראשונה הבאמת מוצלחת. את האלבומים הקודמים היה לי ממש קשה לעכל – בדומה ללהקות בסגנון של Tool, ברור לי שיש כאן גאונות מסויימת אבל פשוט קשה לי לקלוט אותה ואני מוצאת את עצמי מבטיחה שאחזור לחומרים מאוחר יותר לצורך התעמקות. האלבום הזה שינה פאזה – הרבה יותר קל להבין אותו ולהתחבר אליו. Riverside אמנם שומרים על הזהות שלהם ועל המאפיינים שייחדו אותם באלבומים הקודמים, אבל האלבום הזה הרבה יותר נגיש, גם יותר כבד. עושה רושם שהלהקה הגיעה לנקודת סיום החיפוש העצמי, שכן לדעתי זה התוצר הטוב ביותר שלהם עד כה. האלבום מצליח לגעת, לרגש בגישה המאוד ישירה שלו (שלא כמו הקודמים שבעיקר הסתובבו סביב עצמם). בסופו של דבר, זה אלבום שגורם לי לחשוב, וזה מה שחשוב. הרעיונות חדשניים, עבודת קלידים מעניינת ושירה רגועה על מטאל קצבי שמעולם לא נשמעה טוב יותר. השילוב שבין המלודיה לבין ההתפרצות מדוייק בתזמון שלו. אפילו שיש כאן דברים שכבר שמענו בעבר כמו התעסקות במוטיבים אתניים שנהייתה די לעוסה לאחרונה – כאן זה פשוט מסתדר. הכל יושב במקום הנכון, בזמן הנכון. אלבום קולע, לא טרחני, שמבסס את Riverside כדבר הטוב הבא באיזור הפרוגרסיב.
האלבומים המאכזבים
The Flame Within של Stream Of Passion: במשפט אחד – כי כשעובדים עם גאון דוגמת Ayreon ואז מחליטים שיותר טוב בלי, זה פשוט רעיון רע. אלבום משעמם, גותיק מטאל לפי הספר, פשוט לא שם. האלבום הקודם, אף על פי שלא ממש היה קרוב לליבי, עוד הציג תקווה מסויימת. The Flame Within, במקום לקחת את העניין צעד קדימה, פשוט ניסה לבצע התאבדות מקומה שלישית: עדיין לא מת, כן מפרפר וחסר תחושה. גם זמרת טובה צריכה מפיק חזק מאחוריה.
שירי המטאל של השנה
"The Escape Artist" של OSI מתוך Blood: זורם כמו מים, שורף כמו אש. שילוב מצויין בין גיטרות וקצב מטאלי מונוטוני לבין הפגיעות בליריקה וברעיון הכולל של השיר. השיר מריח מבדידות ופחד מתחת למעטה האפתיה והשירה חסרת הפנים. קל להקשיב לו ולהבין אותו, הוא מאוד כללי וקל להתחבר אליו. פתיחה חזקה לאלבום חזק לא פחות, כזו שאפשר לא רק להאזין לה אלא גם ממש לחוש ולטעום. אני אוהבת את השילוב האלקטרוני עם המטאל שלי, ובשיר הזה זה מתבטא יופי.
"Lay Down Your Life" של Transatlantic מתוך The Whirlwind: הלהקה הזו עשתה השנה את מה ש-Expedition Delta עשתה שנה שעברה: פרוגרסיב מטאל קליל על סף הקיטשי, מסוג הדברים שגם החברה הלא-מטאליסטית שלכם תהיה מסוגלת לשמוע, ועדיין מבלי לגרוע מאיכות המוזיקה. היה קשה לבחור שיר אחד מתוך אלבום שכולו מצויין, אבל אם חייבים – הרי ש-"Lay Down Your Life" מתאפיין בשירה קצת שונה משאר האלבום ובקצב חד מאוד. זה שיר שמצד אחר אפשר לשמוע בפאב עם חברים, ומצד שני לרקוד איתו בחושניות. השיר הזה נגיש, ממש ניתן לגעת בו ולהרגיש אותו, ללכת בו לאיבוד, גם אם אתה לא ממש אוהב את הסגנון. יש בו המון אופי, יש בו סיפור.
"Resurrection by Erection" של Powerwolf מתוך Bible Of The Beast: במיטב המסורת של Powerwolf, שיר נונסנס לחלוטין, בביצוע עם תזמורות ומקהלות שלא היו מביישות אף להקת מטאל תיאטרלי. הלהקה הזאת מצחיקה אותי, והשיר הזה במיוחד. אני פשוט לא מצליחה להבין איך אפשר לשיר כל כך ברצינות (ובגיבוי של הפקה מדהימה) כששם השיר הוא "Resurrection By Erection"… הלהקה הזאת לוקחת את עצמה בהומור, אפילו שבשמיעה ראשונה נראה כאילו הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים (שזה בגדול – יחי השטן, הפנטגרם והמטאל!). גם מי שלא אוהב שטויות כאלה, אם מצליחים להתעלם מהתכנים הטפשיים עד דמעות יש כאן אחלה פאוור מטאל תיאטרלי, זמר שמחזיק באחד הקולות הטובים בז'אנר, והפקה מרשימה. הללויה!
"Bedlam Sticks" של Diablo Swing Orchestra מתוך Sing Along Songs For The Damned And Delirious: באלוהים, קשה לי להבין את הלהקה הזאת. המוזיקה נהדרת ומקורית מאוד – אבל שירת האופרה הקלאסית "לפי הספר" פשוט משגעת אותי. את השיר הזה היה קל לי יותר לאכול מפני שהוא נשמע כאילו נלקח ממחזמר, ובתור מי ששואבת לא מעט השראה ממוזיקה לסרטים ומחזות זמר – זה היה ממש בשבילי. השירה כאן היא משחק, האינטונציה משתנה כל הזמן, וזה תופס לי את האוזן. מי שאוהב לשמוע סיפור במוזיקה שלו יתחבר לזה. חובבי אוונגרד שלא מפחדים משירת אופרה קלאסית עשויים לאהוב את האלבום כולו, מי שסתם אוהב קצת Danny Elfman מוזמן לבדוק את השיר הזה.
"This Day We Fight" של Megadeth מתוך Endgame: האלבום החדש של Megadeth מדגים בצורה הטובה ביותר חזרה למקורות מהי. השיר הזה במיוחד תפס אותי בביציות מהתחלה: הוא נורא מזכיר את הבלגן המלוטש שבאלבומים הקלאסיים, עם סערת גיטרות אליה אתה לא מסוגל להשאר אדיש. כמה כוח יש בשיר הזה, ממש Megadeth בשיא תפארתם, כמו בימים הטובים של Rust In Peace שהוא לדעתי האלבום הכי מבריק מוזיקלית של הלהקה, במיוחד בכל מה שקשור לגיטרות ולקצב מהיר ואגרסיביות. מהיר ועצבני!
השנה שלי
אם נהיה כנים, בסוף כל שנה אני ממש צריכה "לגרד" עשרה אלבומים שאהבתי. השנה הייתי צריכה לצמצם את הרשימה תוך לבטים כבדים, לאור יצירתיות מפתיעה מהלהקות האמריקאיות. זו היתה שנה נהדרת לדום-מטאל ולדברים רגועים יותר, עם להקות שאני דווקא כן אוהבת מסגנון שהוא לאו דווקא כוס התה שלי: Katatonia, My Dying Bride, Isis ו-Karl Sanders הוציאו יופי של אלבומים, וגם בגזרות אחרות היו כמה הפתעות – Megadeth ששיחקו אותה בחזרה למקורות, Lamb of God עם אלבום שאולי לא חידש הרבה אבל היה מצויין. חלק מההנאה שלי נבע גם מהעובדה שהסאונד האופנתי השנה היה זה של תופים מדוייקים מאוד בפרונט, שלא כמו הטרנד הראוי לשמצה של השנים האחרונות שהבליט את הגיטרות קדימה ואת התופים איפשהוא מאחור.
אמנם במגרש הביתי שלי, הפרוגרסיב מטאל, לא היו יותר מדי הפתעות, למעט אלבום שני ומעורר תיאבון ל-Scale The Summit שמפאת קוצר המקום לא הצלחתי להכניס לאלבומי השנה, והיי, החדש של Dream Theater דווקא ממש בסדר למרות הביקורות הנוראיות ששמעתי עליו. בסך הכל מצאתי מגמה של חדשנות במטאל השנה. להקות רבות הפתיעו לטובה – Slayer שחיפשו כיוון קצת אחר שהיה לי קל יותר לאהוב, Mastodon שנטו קצת לכיוון הדום בסגנון השירה וזה נשמע מגניב לגמרי, Riverside שהוציאו אלבום נגיש יותר וגם Dream Theater חיפשו יותר רגש. השנה גם הפתיעה לטובה בכמות ההופעות – להקות שלא חשבתי שאזכה לראות כגון Faith No More הגיעו ארצה, Opeth שחזרו לכאן בפעם השניה, ועוד רבים וטובים. דווקא ההופעה של Dream Theater איכזבה אותי מאוד, זה היה יותר מדי מדוייק, יותר מדי מלוטש עד חוסר אמינות.
כמו בשנה שעברה, גם השנה התחפרתי במוזיקה הישנה יותר, בהבי מטאל וההארד רוק של שנות השמונים. עבורי זו היתה שנה של עשייה מוזיקלית וכתיבת חומר עם Darespire, להקת פרוג-מטאל אליה הצטרפתי ממש בתחילת השנה וכבר הספיקה להופיע כמה פעמים מאז. הציפיות שלי לשנה הקרובה די גבוהות ומסתכמות בעיקר בלהוציא את החומר שלי החוצה לאוויר העולם ולבמה, אבל על זה עוד תשמעו בהמשך השנה…
אוראל להב
אלבומי השנה
Swallow The Sun – New Moon
Mastodon – Crack The Skye
Megadeth – Endgame
My Dying Bride – For Lies I Sire
Job For A Cowboy – Ruination
Paradise Lost – Fait Divides Us Death Unites Us
Behemoth – Evangelion
Candlemass – Death Magic Doom
Texas In July – I Am
Katatonia – The Night Is A New Day
וקצת בהרחבה…
New Moon של Swallow The Sun: האם יש צורך להציג את Swallow The Sun? בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ביססה להקת הדום מטאל הפינית את מעמדה בקרב המאזינים, וזכתה בלבם של רבים מהם, כולל לבי שלי. מאז אלבומם הראשון, The Morning Never Came, חברי הלהקה נתנו בראש, ובו בזמן העניקו לכל יצירה שיצאה תחת ידיהם חותם ייחודי ואישי. את אותו הקו ממשיכים Swallow The Sun באלבומם החדש, New Moon (למיטב ידיעתי, אין שום קשר לסרט באותו השם שיצא בערך באותו הזמן). זה דום מטאל לפי הספר- איטי, מייגע, נוטף ייסורים, אבל יש כאן לא מעט הפתעות. התחלות רגועות מפתחות לריפים עצבניים בניחוח בלאק מטאל, קלידים יוצרים אווירה מלודית לצד מוטיב האימה שמלווה את הלהקה מתחילת דרכם, והלהקה בהחלט ממשיכה ליצור מוזיקה שמובילה את המאזין בנתיב מתפתל. רגשות מתפרצים באים לידי ביטוי באמצעות הגיטרות והשירה, שמראה כי הסולן, Mikko Kotamäki, נמצא כאן במיטבו. גם הקלידים, שבלטו לטובה בעבודתה של הלהקה, ממשיכים להרשים. עם זאת, קיימים כמה שינויים.
ראשית, הלהקה נפרדה מהמתופף Pasi Pasanen לטובת Kai Hahto המוכר מלהקות כמו: Wintersun, Rotten Sound, ועוד. אף על פי שהוא עושה עבודה טובה מאוד באלבום, ייתכן שחברי הלהקה היו יכולים לנצל אותו יותר, ובהחלט יש למה לצפות באלבומים הבאים. שנית, ניתן לראות שלצד הדום מטאל, הלהקה לא מפחדת לשלב השפעות נוספות, בעיקר מעולם הבלאק מטאל או המטאל הגותי. הסאונד של New Moon בהחלט פונה לכיוון שניתן לשמוע ב-EP שקדם לו, Plague Of Butterflies. זה אינו שינוי גדול, אבל מבחינת האווירה וריפים מסוימים, ניתן לחוש בו. לאלו המתקשים לקבל אותו אזכיר: לולא היו חברי Swallow The Sun מסוגלים לרענן את עבודתם, היינו אומרים שהלהקה תקועה באותה המשבצת ולא יודעת כלום מלבד למחזר. את New Moon הפיק Jens Bogren, שעבד בין היתר עם: Paradise Lost, Katatonia ו-Opeth. אם כן, אין פלא שהוא הצליח להביא את Swallow The Sun בדיוק למקום בו היא צריכה להיות: הלהקה עומדת לסגור עשור להקמתה, כשמאחוריה ארבעה אלבומים מוצלחים, חדשניים, מעניינים ופורצי דרך. הם עושים מה שהם עושים, והם עושים את זה טוב. בידיהם סגנון ייחודי, חותם אישי, והיכולת להישאר דינמיים ורלוונטיים. זה, ללא ספק, אלבום השנה מבחינתי.
For Lies I Sire של My Dying Bride: זה אלבום הסטודיו העשירי של My Dying Bride למי שסופר. אני, בכל מקרה, סופרת, ולפני שבכלל ארחיב את הדיבור (ליתר דיוק, הכתיבה), עליי לציין שהסטנדרטים היצירתיים נותרו בשמיים, ולפנינו עוד אלבום מעולה של הלהקה (מינוס הקלידנית Sarah Stanton, שהוחלפה בקלידנית \ כנרת Katie Stone). את האלבום ניתן לפרק למספר רבדים, ברובם ככולם ניכר תכנון רב וליטוש: האווירה, ההלחנה, הביצוע והסאונד. האווירה וההלחנה שזורות זו בזו: האלבום, כיאה לכל יצירת Doom מטאל, מתאפיין באפלה ממנה אי אפשר להתחמק, כמו גם מתחושות הכאב והעצב נוטפות ממנו. הן מופסקות אך ורק כדי לספק לנו הבזקים של זעם על טהרת שורשי הדת' מטאל, שמציצים פה ושם. עם זאת, בנוסף להיותו אחד האלבומים הקודרים ביותר של My Dying Bride, הנגינה בכינור חוזרת, וזוהי מעין "סגירת מעגל" ללהקה, ותענוג גדול למאזינים. תודות להקפדה על הפרטים הקטנים, במקום שייווצר עומס גדול מדי על השירים, הכינור והגיטרות יודעים את מקומם, כשמדי פעם אחד מהם מקבל את קדמת הבמה והאחר עובר לרקע. התוצאה נעימה מאוד לאוזן, ומבליטה את הייחוד של For Lies I Sire מול אלבומים אחרים.
הביצוע והסאונד, כראוי ל-My Dying Bride, מעולים, מעוררי השראה ואלגנטיים. עבודת הגיטרות אפילו השתפרה. אך בנוסף לכך שניתן בקלות לסמן "וי" ליד כל אחד מהקריטריונים שמגלמים בתוכם אלבום מוזיקה טוב, קיים ב-For Lies I Sire אותו אלמנט נעלם, אותה תחושה בלתי ניתנת להסבר. הגיטרות מנסרות, הכינור מהפנט, והשירה מפתה את השומעים לשקוע עמוק יותר בתוך היצירה, להתמסר אליה, להתאהב בכל צליל. בסופו של דבר, כשאני בוחנת את עבודותיהם הקודמות של חברי My Dying Bride, את המקצועיות והרגש שהביאו לאלבום הנוכחי, ולוקחת בחשבון את רמת הציפייה שלי לקראת For Lies I Sire, אני מוכרחה להודות שהוא אחד משלושת האלבומים שעשו לי את השנה. כשהעולם חוטף טלטלות מכאן ומשם, אני מתנחמת בכך שעדיין אפשר לסמוך על כך שלהקות מעולות ינגנו מוזיקה כפי שנועדה להיות.
Faith Divides Us – Death Unites Us של Paradise Lost: האלבום שלפניכם אינו אלבום קלאסי או קונבנציונלי של Paradise Lost, אבל Faith Divides Us – Death Unites Us בהחלט טיפוסי ללהקה. כשלהקות מטאל גותי צצות לפתע בכל פינה, רבות מהן בינוניות וחסרות מעוף, Paradise Lost מראה לכולם פעם נוספת: זו להקה שעושה את זה כמו שאף אחד אחר לא עושה את זה. באלבום החדש Paradise Lost מציגים בפנינו יצירות חדשניות, אבל נשארים נאמנים לעצמם ולצליל המזוהה עמם. ניתן לומר, שבמובן מסוים הם חוזרים לעבר הרחוק של הלהקה. זאת אומרת שהגיטרות מקבלות סאונד מעט כבד יותר מבאלומים קודמים, השירים מתארכים מעט (כולם מעל 4 דקות, חלקם מעל ל-5), והענן האפל ממשיך ללוות אותנו לכל אורך הדרך. מילות השירים, לעומת זאת, נשארות על אותו התדר – עצב, חרטה, צלקות מהעבר והכאה על חטא. הווקאליות, שאמנם לא חוזרת לגראולים (ככל הנראה לא תחזור), במיטבה. אבל בנוסף לשימוש מחודש במרכיבי עבר, ניתן להבחין בגישה רעננה יותר שאומצה לאלבום.
לא מעטים הריפים שמתהדרים בניחוח דת' מטאל, חזקים יותר מכל אלו שנשמעו על ידי Paradise Lost בעבר. באופן בלתי צפוי, הם משתלבים בצורה מושלמת עם המעברים האופייניים ללהקה, ולא גורעים כלל מן האווירה הקודרת. בהתאמה, אל הגיטרות מופנית תשומת לב מחודשת, בין אם בריפים מתחכמים או סולואים, שלשמחתי הרבה מקשטים כמעט כל שיר, כמו כן גם התיפוף השתדרג. קיים כאן שילוב נפלא בין כל האלמנטים השונים, ישנים וחדשים, שמוביל בסופו של דבר ליצירת אלבום בעל נוכחות חזקה מאוד. האם Fait Divides Us – Death Unites Us הוא אחד מאלבומיהם הטובים ביותר של Paradise Lost? לדעתי הצנועה, לא. עם זאת, בשלב מסוים ניתן להניח שלהקה בעלת רקורד ארוך כמו Paradise Lost לא תתעלה על עצמה כל פעם מחדש. מה נותר, אם כן? לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב- לנגן מוזיקה טובה, דינמית, שיודעת לשבור את התבנית ולהרכיב אותה מחדש פעם אחר פעם. באלבום הנוכחי הלהקה מצהירה הצהרה, ונהניתי מכל רגע.
האלבומים המאכזבים
The 13th Floor של Sirenia: אם אבחן את אלבומם החדש של Sirenia ביחס לעצמו, נדמה שהוא לא עד כדי כך גרוע. הוא סתמי, מיותר, צפוי ודי משעמם – אבל אי אפשר לצפות מכולם למתוח את הגבולות, נכון? אז הסולנית החדשה, בעלת הקול הילדותי, מצליחה להזיק לכל שיר, שלא היה מי יודע מה מחוחכם מלכתחילה. זה לא שהסולנית הקודמת הייתה טובה ממנה בהרבה. אך אני בוחרת לבחון את The 13th Floor במסגרת הקשר רחב יותר. הלהקה Sirenia והדומות לה מייצגות בעיניי תופעה שלצערי ממשיכה להתפשט, והיא להקות מטאל גותי בינוניות ומטה שצצות בכל מקום. לרובן פוטנציאל, אבל חוסר יכולת או רצון לעבד אותו ליצירה ראויה. כשבוחנים את האלבום הזה בתור סמל, אם תרצו, הנפילה כואבת אפילו יותר, ולא, לתחוב גראולים ודיסטורשן באופן אקראי לתוך שירים לא ירכך אותה.
מועמדים נוספים:
Chimaria – The Infection
Elis – Catharsis
שירי המטאל של השנה
"As Horizons End" של Paradise Lost מתוך Faith Divides Us – Death Unites Us: שיר מצוין צריך לסחוף, להיות יצירתי ולעורר עניין. על המשבצת הזו בדיוק מתלבש "As Horizons End" של Paradise Lost. הוא נפתח בקולות מקהלה, אך מייד עובר אל הריף המוביל של השיר, ואל עבודת גיטרות יוצאת מן הכלל, לה אנו זוכים תודות למעבר של הלהקה לכיוון כבד יותר. הסולן במיטבו, וקולו רווי הרגשות נותן את הטון לכל אורך השיר- מחוספס וצרוד או קודר ועמום יותר, בהתאם לדרישות. לפני סיום השיר, מגיע הריף השקט, סולו גיטרה קטן. הפיצוץ לאחר מכן לגמרי צפוי, אבל זה לא גורע מההנאה. השיר מסתיים בנימה דומה לזו שבה התחיל, ונשאר בראש הרבה אחר כך.
"Hook, Line And Sinner" של Texas In July מתוך I Am: זה מטאלקור, ויותר מכך, מטאלקור נוצרי. לא הכיוון האופייני לי. בנוסף, רוב חברי הלהקה עדיין לומדים בתיכון, ורבים הצעירים שמזלזלים בצעירים אחרים. אבל ידוע לכולם שהכל גדול יותר בטקסס. אף על פי ש"על הנייר" הסיפור של Texas In July כביכול ידוע מראש, מדובר בלהקה מצוינת שעברה כברת דרך מאז החלה לנגן יחד, כולל אלבום בכורה וסיבוב הופעות שנה בלבד לאחר הקמתם. הם זכו לבאז גדול מאוד באינטרנט, והפיקו קליפ לשיר המוצלח, Hook, Line And Sinner. זה שיר קצבי, עם פתיחה מדהימה והמשך שלא נופל ממנה. גיטרות מהירות, תיפוף מעולה, וגראולים עצבניים במיוחד. אבל כמו במשפט "You had me at hello", אותי הם תפסו כבר בפתיחת השיר, ואין לי שום רצון להשתחרר.
"Unfurling A Darkened Gospel" של Job For A Cowboy מתוך Ruination: לא פלא שחברי Job For A Cowboy בחרו בשיר הזה כדי לפתוח את האלבום החדש שלהם, Ruination. לו הייתי במקומם, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. Unfurling A Darkened Gospel מגדיר במידת מה את הלהקה, אבל במיוחד מסכם את האלבום החדש: מעט איטי יותר מהקודמים, אך לצד זאת, לא נופל מהם באנרגיות המטורפות, שנוצרו על ידי הגיטרות הרצחניות, הקצב המתופף תודות לעבודה מעולה של תופים ובאס, והגראולים המעולים של Jonny Davy. האלבום מעט בוגר יותר מקודמיו, לטובה. בונוס נוסף: הקליפ שהופק לשיר במהלך הופעה של Job For A Cowboy יצא שווה במיוחד.
"Oblivion" של Mastodon מתוך Crack The Skye: קשה לבחור את השיר הטוב ביותר מתוך אלבום מלא בשירים נפלאים, וכזה הוא האלבום החדש של Mastodon. לכן הלכתי עם תחושת הבטן, ובחרתי בשיר אליו היה לי את החיבור הראשוני ביותר. "Oblivion" הוא שיר שמורכב מרבדים רבים. לעיתים נדמה שמדובר בכמה יצירות נהדרות שנחתכו ואוחדו ליצירה אחת, עקב כשרון מדהים לשבירת מקצבים בלי לשבור את השיר עצמו. יותר מכל, זהו שיר שאינו מובן מאליו, ואף ניתן לומר כי Mastodon אינה להקה מובנת מאליה. היא מצליחה לחדש ולעניין, ולעולם לא יפסיק הצורך בלהקות כאלו ובשירים מצוינים כמו "Oblivion".
"Endgame" של Megadeth מתוך Endgame: זה, במובן מסוים, שיר קלאסי של Megadeth, ולכן מוכרחים לאהוב אותו. אני חושבת שלעולם לא יימאס לי לשמוע את Dave Mustaine תוקף את הממסד, המדינה, והפעם את נשיא ארצות הברית הקודם (ג'ורג' וו. בוש) באופן אישי. אבל גם אם נשים בצד את אופיו המתלהם של הג'ינג'י העצבני ביותר בעולם, אדייק ואומר שלעולם לא יימאס לי לשמוע אותו תוקף את הממסד לרקע מפלי דיסטורשן, מקצבים מהירים, ועבודת גיטרות שמפוצצת לי את המוח (אני מתכוונת לזה בצורה הכי טובה שאפשר). פעם נוספת, אני יכולה להתענג על שיר של אחת מהלהקות האהובות עליי.
השנה שלי
שנת 2009 לנצח תהיה זכורה לי בתור השנה בה נכחתי לראשונה בהופעה של Dream Theater, עליה חלמתי מאז שמעתי אותם לראשונה באלבום Scenes From A Memory (כפי שאתם רואים, נערכה ביני לבין הלהקה היכרות מסורתית). ההתרגשות לא הכתה בי כשעשיתי את דרכי לתל אביב (כבר ברכבת הצלחתי לאתר כמה "מכוחותינו"), וגם לא במכונית בדרך לגני התערוכה, או כשכמעט התעלפתי מחום על הדשא. אבל כשעה לאחר מכן השמש שקעה, רוח נעימה עשתה דרכה בין הממתינים, סיימתי כבר את כל סבבי השלום-שלום, ופתאום המסכים נדלקו, חברי Dream Theater עלו על הבמה, ויכולתי לשמוע את עצמי צועקת במעורפל: "פטרוצ'י!!!", ולפני שהבנתי כבר קיפצתי בהתלהבות יתרה. ההופעה הייתה מעולה, נהניתי מכל רגע במישור המוזיקלי, וגם במישור האישי בו הייתי צריכה לילה בלתי נשכח, ובהחלט קיבלתי אותו.
אלעד מיאסניקוב
אלבומי השנה
Paradise Lost – Faith Divides Us – Death Unites Us
Megadeth – Endgame
Suffocation – Blood Oath
Steel Panther – Feel The Steel
Dethklok – Dethalbum II
Samael – Above
Behemoth – Evangelion
Slayer – World Painted Blood
Hypocrisy – A Taste Of Extreme Divinity
Hellsaw – Cold
Adagio – Archangels In Black
Dream Theater – Black Clouds & Silver Linings
Evile – Infected Nations
וקצת בהרחבה…
Faith Divides Us – Death Unites Us של Paradise Lost: עברו חודשים בודדים מאז שהם היו בארצנו הקטנה והנה 4 חודשים לאחר מכן יוצא אלבום חדש, שנתיים בלבד אחרי אלבומם האחרון In Requiem – שנתיים בהן הלהקה הספיקה לשחרר אלבום אוסף, אלבום הופעה חיה ו-2 הוצאות DVD. הספק זה מעיד על כמות הכישרון שקיימת אצל חברי Paradise Lost. ההרכב נשאר כשהיה מאז עזיבתו של המתופף Lee Morris, אך עדין ללא מתופף קבוע. בחוברת מצוין כי Adrian Erlandsson משמש כמתופף בהופעות חיות. האלבום הנ"ל הוא הכבד ביותר מאז Icon. הסולן Nick חזר לשיר במרבית השירים בקולו הצרוד על גבול הגראול ובמספר שירים יש שימוש בדאבלים התומכים במכות מהירות על הסנייר אשר מלווים ריפים מהירים. השירים עצמם קצרים אך מורכבים. מרביתם שומרים על מקצב איטי כיאה לסגנון, אך הבלחות של ריפים מהירים וקטעים עוצמתיים הלקוחים מעולם המושגים של הת'ראש והדת' מקלים על ההאזנה. ההפקה כמו תמיד חלקה, מהוקצעת, חדה וברורה, וגם הפעם נעשתה ע"י Jens Borgen – האחראי על שני האלבומים האחרונים של Amon Amarth.
האלבום נפתח עם השיר "As Horizons End" בעל המבנה הייחודי. מקורות הדום \ דת' באים לידי ביטוי באופן בולט, כאשר השיר נפתח בתיפוף איטי וקולו המחוספס של Nick נכנס. קטע קשה לשמיעה בגלל המקצב המורכב. השיר מסתיים בסולו דרמטי ושירת הפזמון בקול הקלין בס. "Frailty" הוא הקטע הכבד ביותר באלבום. הפתעה גמורה למאזין האדוק, אני לא חושב שאי פעם הלהקה הגיעה למהירות כזו בתיפוף. Peter Damin שהקליט עם הלהקה את האלבום עובד באופן מדויק ומהיר עם המצילות במקביל לשימוש חד עם תופי הבס. עדיין הלהקה שומרת על הנוסחה הקבועה בבסיס השיר – שימוש בשירה מלודית מגובה בסולו מלודי כאשר מהירות השיר מעטה. הרצועה החמישית היא שיר הנושא. קצת יותר רגוע, קצת יותר נעים, קצת יותר מזכיר את תקופת One Second אך עדיין הסולן מעבה את השירה עם שימוש בגוונים צרודים יותר. השיר הוא סוג של בלדה מלנכולית כבדה.
הרצועה הבאה "The Rise Of Denial", אשכרה חזרה לימי Gothic. שיר על גבולות הדום הכבד שהלהקה עשתה כל כך טוב ופיתחה באופן כה דרמטי. הקליפ שעשו לשיר נראה כלקוח מפרק של דקסטר – פסיכופט שמפחלץ אזרחים מסכנים. החלק המעניין הוא שהקליפ צולם במקום השני בחשיבותו על פני האדמה (השירותים והאסלה של חברת "חרסה" הם במקום הראשון עבורי) – הפאב השכונתי. למה זה אחד מאלבומי השנה? קודם כל כי מדובר בעוד אלבום מהוקצע מבית היוצר האפל של Paradise Lost. כמו בכל אלבום שהלהקה מוציאה, גם הפעם מדובר במשהו ייחודי, בו הלהקה מצליחה להמציא עצמה מחדש. בזמן שאלבומים קודמים סימנו חזרה למקורות מבחינת שימוש בשירה יותר צרודה ועל גבול הגראול יחד עם אגרסיביות ומהירות.
Dethalbum II של Dethklok: זה עצוב, מאוד עצוב. סדרה מצוירת לוקחת מבחינתי את אחד מאלבומי השנה. למה לוקחת? בגלל שזו יצירה! שירים קצרים, מופקים היטב, אגרסיביים אבל משולבים עם סולואים מלודיים, שרדים, תיפוף של Gene Hoglan ומילים סתמיות. הסגנון הכללי הוא דת' מטאל מלודי אבל עם יציאות של פאוור מטאל ואף בלאק מטאל. סוג של Extreme Death Metal. למה עצוב? בגלל שאף אחד אחר, אומן בפני עצמו חשב להוציא בעצמו את האלבום כלהקה סדורה. האלבום יוצא תחת השם של הלהקה הדמיונית Dethklok – מונופול כלכלי, תרבותי ואומנותי בעולם מצויר פרי מוחו הקודח של Brendon Small. האחרון יחד עם Tommy Blacha עומדים מאחורי קולות חברי הלהקה בשגרה ולא בשירה.
הסולן Nathan Explosion בעל קול הבס / גראול, יחד עם הגיטריסטים Skwisgaar Skwigelf ו-Toki Wartooth, המתופף המקריח Pickles, והבסיסט בעל הנפיחות המסריחות William Murderface. כדי להקל עלינו, אתייחס לאלבום ככל אלבום וללהקה כאמיתית. טוב, אז, אלבום שני תוך שנתיים. 12 שירים קצרים באורכם אך מלאים בתוכן. שיר אחר שיר דוחף לרצח, לאגרסיביות או כפי ש-Nathan דואג להבהיר לגבי כל דבר שמניע אותו או שהוא יוצר – Brutal!! המתופף Pickles מפגין יכולות מטורפות במהירות, בבליצים בשונה מיכולות התיפוף שהפגין בלהקתו הקודמת Snakes N' Barrels. הגיטריסטים Skwisgaar ו-Toki משתמשים בריפים יותר מורכבים וממלאים את השירים בכמות של סולואים. עם זאת, הבחירה להשתמש בקלידים די מעניינת, כיוון שלדעת Nathan הם ממש רחוקים מלהיות Brutal.
אם אני אכתוב שהלהקה השתמשה בשבלונה או בתפריט מדויק כדי להוציא את האלבום זה יחשב כעלבון. אבל זאת העובדה: יש שימוש במוטיבים קבועים כאילו נלקחו ממדריך "איך לעשות אלבום מטאל מלא שירים שכולם Feelers". הלהקה יודעת בדיוק מה צריך כדי ליצור שיר אחר שיר כדרמטי, אפל, אגרסיבי וברוטלי אבל לרגע זה לא גורע מאיכות האלבום. להפך – הלהקה מצליחה לעמוד במשימתה: "כל שיר נותן אגרוף אוחז אגרופן ספייקים בראש ונתקע בגולגולת ובעיסה הצמיגה שמגנה על מוחנו…"(ציטוט דמיוני וברוטלי של Nathan).
Endgame של Megadeth: איתן ביאס אותי ואני תכף אסביר למה. בסצנה יש אנשים שמכונים על שם להקות אותם הם מעריצים, אפשר לטעון כי אותם אנשים הם המעריצים מספר 1 של אותן להקות או לפחות ניתן לטעון כי הם בהחלט מעריצים שרופים. אם כך, אפשר לכנות אותי אלעד Megadeth, או מגה-אלעד או אלעדת'. זו הלהקה שאיתה התחלתי בכלל עם המטאל, זו להקה שזכיתי להיות בכל הופעותיה בארץ ב-1995 בהרכב הקלאסי לאחר יציאת Youthanasia, בהופעה שלא הייתה בפלמחים ובהופעה המצוינת בהאנגר 18 (סליחה, 11). כיוון שלא זכיתי לכתוב את הסקירה על האלבום החדש – התבאסתי. אני חייב להודות שעד United Abomination הלהקה דשדשה. תקופה ארוכה הסתובבתי עם תחושה שאחד הענקים נפל ולא קם. אבל להפתעתי ולשמחתי United Abomination יצא יחד עם הופעה שוברת ביותר וכך הוכחתי אחרת. Mustaine לא מוותר ואף מוכיח גמילה מוצלחת מסמים.
אמנם הוא לא מצליח לשמור על הרכב אחיד לאורך זמן, אבל השנה הוא הצליח להביא את הלהקה למצב בו לא הייתה שנים, גיוס גיטריסט שיכול להוביל את הלהקה בסולואים מנסרים ומהירים בזמן ש-Mustaine יכול להתרכז בשירה ובכתיבה של מכלול השירים. Endgame עם Chris Broderick מחזיר אותנו אחורה 19!!! שנה ל-Rust In Peace או Countdown To Extinction באופן כמעט מוחלט. נכון שהשירים קצת פחות קליטים, קצת פחות המנוניים, אבל מלחמות הנגינה בין Chris ו-Dave מזכירות להפליא את אותם שני אלבומים מצויינים. דבר זה יחד עם אותם ריפים ייחודיים של Dave ותיפוף מדויק של Shawn Drover ממצבים את האלבום באותה שורה יחד עם אותם אלבומים. שוב, המקטרגים יטענו שאני תקוע בעבר, ש-Megadeth היא סוס מת אבל לא יעזור: זהו אלבום איכותי, לכל רצועה יש את אותו ריח ישן יחד עם ארומה של מטאל מודרני ומתקדם. ומי שחושב אחרת אני מאחל לו שיתעורר עם הראש של הסוס המת במיטתו…
האכזבות:
Jungle Rot – What Horrors Await
My Dying Bride – For Lies I Sire
שירי המטאל של השנה
"Death To All But Metal" של Steel Panther מתוך Feel The Steel: אם הייתי יכול הייתי מסיים את מה שיש לי להגיד על השיר במשפט למעלה וזהו. אבל אני לא יכול, כיוון שנדרש ממני להסביר. למה זה בין השירים המובילים מבחינתי? בגלל ש… מוות להכל חוץ ממטאל. פשוט מאוד! כיום, כשיש כל כך הרבה סוגי מוזיקה ואומנים שפשוט שרים על כלום, כל היצירה שלהם היא פרי מוחם הקודח של מפיקים – אם זה הפופ המלוקק, ההיפ הופ הרדוד, המוסיקה הים תיכונית המטומטמת (אני מסוגל לשמוע שירים של ציון גולן ובלבד שזה לא יהיה שרית חדד והתימנים שבינכם יבינו…), אני לא מסוגל לשמוע רדיו, סובל בחתונות ומעדיף לתקוע שיפודי מתכת משוננים באוזניים מאשר ללכת למועדון / דאנס בר. השיר הזה פשוט מסכם את הכל בליריקה רצופת קללות וגסויות אשר מלווה בהבי מטאל, שכאילו נלקח היישר משנות ה-80'. Motley Crue ,Cinderela ועוד מתעוררים לחיים, כמובן לא במלוא הרצינות, ונותנים בראש!
"Black Fire Upon Us" של Dethklok מתוך Dethalbum II: קשה מאוד לבחור שיר שייצג את האלבום הזה. 12 שירים מצויינים אבל השיר הזה מסמן יותר מכל את המפלצתיות של ה"להקה", את המוסיקה האפית והדרמטית. המילים אפילו לא מצחיקות או דביליות כמו בשירים "Thunderhorse" או "The Lost Vikings". מבחינה מוסיקלית השיר מדגיש את הכיוון לדת' שוודי מלודי משולב פאוור מטאל. הקטע בכללותו מדבר על מסע אפל, לכיוון לא נודע כשברקע קולות המבקרים. ניתן להתייחס לשיר כאלגוריה על חיי המטאליסט הממוצע אשר הולך בדרך שלו ולא שם זין על מה שאומרים לו או עליו. שם השיר מסכם זאת הכי טוב.
"1320" של Megadeth מתוך Endgame: אני לא אוהב אופנועים – הם מעצבנים אותי על הכביש ואין להם מספיק גלגלים. אם אני אעשה תאונה עם אופנוע בכל דרך שהיא זו תהיה אשמתי, כך שגם אם הוא העבריין אני אשב בכלא. זה לא דיון בדיני תחבורה, לא לדאוג. הרצועה הרביעית באלבומם החדש של Megadeth ממשיכה את סדרת השירים העוסקים בספורט אקסטרים החביב על סולן הלהקה. למרות שאני לא מחבב אופנועים כמו שציינתי, השיר עוסק באופנוע איימתני ומהיר מהסוג שיתרסק טוטל-לוס מכתם שמן קטנטן. שיר מהיר, ת'ראשי שאף מזכיר בריף את "Take No Prisoners" הקלאסי. השיר נפתח ברעם מנוע של טוסטוס דיאלים 25 סמ"ק 0.001 כוח סוס (פוני) וממשיך לשיר עצמו. Chris Broderick יחד עם Mustaine מתבלים את השיר בסולואים מהירים כמיטב המסורת שהותוותה ב-1990 עם יציאת Rust In Peace. לסיכום, רצועה מהירה שנגמרת לפני שמספיקים להבין מה עבר ליד האוזן אבל מספיק אגרסיבית שרצוי שיתלווה אליה אזהרה – לא להאזין בשעת נהיגה…
מועמדים נוספים:
"Vamphyri" של Adagio מתוך Archangels In Black
"Shemhamforash" של Behemoth מתוך Evangelion
אופיר מסר
אלבומי השנה
Adagio – Archangels In Black
Finsterforst – Zum Tode Hin
Caliban – Say Hello To Tragedy
The Devin Townsend Project – Addicted
Lacuna Coil – Shallow Life
Epica – The Classical Conspiracy
Arch Enemy – The Root Of All Evil
Vader – Necropolis
The 69 Eyes – Back In Blood
Ensiferum – From Afar
וקצת בהרחבה…
Zum Tode Hin של Finsterforst: מי שעוקב אחר הסקירות שלי אולי יזכור את Crimfall, להקה שלטענתי הצליחה להחזיר לחיים את החומר המוקדם של כמה מהלהקות הפיניות האהובות עלי כמו Finntroll, Moonsorrow ואפילו Nightwish. אם לא הייתי מקשיב לאלבום של Finsterforst, כנראה שהאלבום של Crimfall היה מגיע לרשימת אלבומי השנה. אך הנה, באו הגרמנים (יש לציין, באלבום שיצא יומיים אחרי זה של Crimfall אך לקח לי כמה חודשים להשיג) והראו, שגם הם יכולים לעשות פולק \ ויקינג מטאל אפי, רק בלי לסבך את החיים יותר מדי, או לגלוש לסגנונות אחרים. האלבום השני של Finsterforst, או "יער אפל" מגרמנית, הוא נראה לי אלבום "החזרה לשורשים" הכי טוב ששמעתי השנה ובכלל, מאז שיצא Verisäkeet של Moonsorrow ב-2005. מטאל אפי, אווירתי, אפל, המשלב אקורדיון ושירה גרונית כמו שלמדנו להכיר ממיטב המסורת הפינית, רק שהפעם מדובר בשפה ובפולקור הגרמני.
אין כאן שיר שיורד מ-10 דקות, ובתור אחד שלא אוהב קטעים ארוכים מדי, הפתיע אותי שיכלתי להקשיב לכולם מספר פעמים ברצף, כולל "Untergang" שמגיע לכמעט 22 דקות. לא תמצאו פה ניסיונות להיות אטמוספריים מדי (כמו שקרה ל-Moonsorrow באלבום האולפן האחרון), או ניסיון להיות יותר בלאקרים (כמו שקרה ל-Finntroll), מדובר בפאגן מטאל עשוי היטב, מלהקה אנונימית, שאולי מלבד האורח Sevan Kirder (לשעבר מ-Eluveitie), אין לה קשר לאף אחד אחר – מה גם שחברת התקליטים שלה (Einheit Produktionen) אינה נחשבת לאחת הגדולות בסביבה. לא מדובר בהמצאה מחדש של הז'אנר (כמו ש-Crimfall ניסו לעשות), אלא פשוט חזרה לימים הטובים, לימים בהם נרגענו מול האח הבוערת, והקשבנו לשירים אפיים ומרגשים על היער, על האפלה, ומה שביניהם.
Say Hello To Tragedy של Caliban: יש שטוענים שגל להקות המטאלקור, או בעצם, גל האנשים שחיבבו להקות כמו Caliban, כבר דעך. אני אף פעם לא הייתי חסיד של הז'אנר, אז לא ממש משנה לי מה אחרים חושבים או אומרים, Caliban הוציאו את אחת הפקות המטאלקור הטובות ששמעתי השנה (ושוב, לא שהקשבתי ליותר מדי, אז יסלחו לי חובבי הז'אנר האדוקים). הלהקה הגרמנית הזו קנתה אותי ב-2006 עם האלבום The Undying Darkness, ששילב בדיוק את מה שהייתי צריך לשמוע באותה תקופה – אגרסיביות מצד אחד, ונגיעות מלודיות (וקיצ'יות) מצד שני. The Awakening מ-2007 יצא מהר מדי, נשמע גרוע מדי, וגרם לי לחשוב שזו הייתה מקריות בכל הנושא של הלהקה, אך הנה השנה Caliban חזרה עם אלבום חדש, שביעי במספר, שמהר מאד גרם לי להבין שמדובר באנשים יחסית מוכשרים, שלפעמים נותנים לקהל להשפיע עליהם יותר מדי, אך לא עוד! כמעט כל שיר באלבום החדש מעורר עניין בצורה כלשהי, בין אם זה הסינגל "24 Years" שמציג מהירות ואגרסיה, פזמון מלודי כובש, ואיזה אפקט גיטרה קטלני, או "Walk Like The Dead" שעושה בדיוק ההפך, ובא מנקודה יותר מלודית, קיצ'ית, אך משום מה מצליח לסחוף אותי. יש גם את "Unleash Your Voice" שמשלב בין הקיצ'יות לאגרסיה, וגם הפעם זה עובד. בקיצור, אם אתם אנשים שלא הולכים אחרי טרנדים, ורוצים לנסות משהו טוב, אין סיבה שלא תקפצו על ה-Caliban החדש, מה גם שהתיפוף פה לרוב אדיר וההפקה (בה מעורב Adam Dutkiewicz מ-Killswitch Engage, לא שזה משנה לי) יוצאת מן הכלל.
Addicted של The Devin Townsend Project: קחו את אחד האמנים המוערכים ביותר במטאל, או ליתר דיוק, אחד האמנים המשוגעים במטאל, נקו אותו מסמים, תנו לו לעשות מוזיקה ותראו מה יצא – טוב, עוד מוזיקה מטורפת, אך לא אינפנטילית לשם שינוי. בניגוד לרבים אחרים, אין לי היסטוריה ארוכה עם אדון Devin Townsend, איש Strapping Young Lad בין השאר, אבל הבחור הזה עניין אותי לפני כמה שנים עם אלבום נהדר על חייזר בשם Ziltoid, ומאז, אפשר לומר, התחלתי לחפור אחר המוזיקה שלו – חלק אהבתי, חלק לא יצא לי לבדוק, אבל לאחר פירוק להקותיו ב-2007, גם אני הצטרפתי לשאלה מתי הוא יחזור לעשות מוזיקה… זה לקח שנתיים, או שלוש, אך הנה הבחור הקנדי שחרר הודעה בתחילת 2009 ואמר שהוא עובד על 4 אלבומים, כחלק מקונספט, שישוחררו תחת השם The Devin Townsend Project. בקצרה, כל אלבום יהיה שונה מהאחר, הראשון רגוע, השני קצבי, השלישי אגרסיבי, הרביעי הכל. ובכן, הראשון אכן יצא במאי השנה, Ki היה שמו, וקיא היה מה שיצא ממני אחרי שהקשבתי לו – חשבתי שבלי סמים הבחור נדפק לגמרי, אבל אז קרה הדבר הבא.
קחו את אחת הסולניות הכי מוערכות במטאל, או ליתר דיוק, אחת הסולניות הכי מתוקות שהיו בלהקת מטאל כלשהי, ושלבו אותה עם Devin Townsend – מה תקבלו? את אחד האלבומים הממכרים של הזמן האחרון, שנקרא, במפתיע, Addicted. האלבום הזה משלב בין המוח המטורף של Devin לבין הקול המקסים של Anneke Van Giersbergen, לשעבר סולנית The Gathering (שבינתיים משחררת אלבומי פופ נחמדים וממכרים לא פחות), והוא פשוט חגיגה לאוזניים. כל הקיצ'יות של Devin התקבצה לה במקום הזה – כל הצלילים האלקטרוניים המוזרים, כל האגרסיה המוזרה של הבחור, ובעיקר, כל הכיף שהוא ידע לעשות עם המוזיקה שלו. רק תקשיבו לסינגל "Bend It Like Bender" ותבינו על מה אני מדבר – שיר מסיבות לכל דבר, אבל כל-כך סוחף שלא תרצו להפסיק להקשיב לו, ובמיוחד לפזמון המקפיץ, אותו מבילה Anneke, שלאורך כל האלבום נותנת ביצועים אדירים. ואם כבר בזה עסקינן, המוח שלי כמעט נשרף כשהקשבתי ל-"Hyperdrive", שיר שבמקור שוחרר באלבום Ziltoid, אך כאן, במקום קולו של Devin, מפקדת עליו הסולנית ההולנדית ולוקחת אותו לגבהים חדשים. יש באלבום אפילו בלדות וקטעים קצת פחות קשורים, אבל בסה"כ מדובר בחגיגה לאוזניים ולמעריצי מטאל באשר הם – הפסיכופט חזר והוא מביא מטעמים.
שירי המטאל של השנה
"Hordes Of Chaos (A Necrologue For The Elite)" של Kreator מתוך Hordes Of Chaos: אחד השירים שעבר איתי הרבה השנה היה זה של להקת הת'ראש הגרמנית Kreator. אין בו משהו יוצא דופן, חוץ מזה שהוא פשוט קטלני, החל בריף הפותח ועד הסיום שחוזר על המנטרה "Everyone against everyone", ובסוף הצרחה, שלי תמיד נשמעת כאילו משהו נפל על הרגל של הסולן Mille Petrozza… כואב!
"Går Min Eigen Veg" של Glittertind מתוך Landkjenning: אחד השירים היפים שנתקלתי בהם השנה, בלדת פולק מטאל על הטבע והיער, בשפה הנורבגית הקסומה. הכיוון המוזיקלי של Glittertind השתנה בהרבה עם האלבום הזה, אך אני מאד מרוצה ממנו – מהאלבום הזה שמציג כמה פנינים, ובמיוחד הקטע הזה, להקשיב ולהיסחף.
"Romulus" של Ex Deo מתוך Romulus: עוד הרבה לפני ששמעתי את האלבום המלא, הסינגל הזה שוחרר לעולם ואני פשוט התמכרתי, עד כדי כך שעלה לי הרעיון לבקר באיטליה, ברומא, ואפילו לחפש שם את הפסל המפורסם של הזאבה ושני בניה המאומצים, רימוס ורומולוס. כנראה שהייתי עושה את זה גם ככה בשלב כזה או אחר, אבל אז לא הייתי יכול לצעוק בחוזקה "רומולוס" מול הפסל, ולהרגיש כמו לוחם רומאי… לפחות עם השיר הזה, Ex Deo עשו עבודה מעולה.
"Winter Skies" של Stratovarius מתוך Polaris: אחרי הרבה פרשיות סוערות, וכמה הוצאות פושרות, להקת הפאוור מטאל הפינית חזרה השנה בלי הגיטריסט Timo Tolkki, והוציאה אלבום טוב למדי. השיר הזה לא מציג את המהירות שהלהקה ידועה בזכותה, אלא דווקא את הרגש שלה – בלדה חורפית, המשלבת במינון הנכון בין הקלידים, הגיטרות (כולל סולו מהפנט), וקולו הכובש של Timo Kotipelto שפשוט ממיס וגורם לי להתגעגע לאותם מקומות רחוקים בהם ביקרתי.
"Bring Me Victory" של My Dying Bride מתוך For Lies I Sire: וותיקת הדום מטאל האנגלית חזרה השנה עם אלבום אגרסיבי מהרגיל, אך טוב לא פחות. החל בכינורות שפותחים את השיר, דרך השירה של Aaron Stainthorpe, זה אחד הקטעים החזקים ששמעתי מהלהקה בשנים האחרונות. מה גם שלראות את הביצוע של השיר בהופעה, בזמן שגשם זלעפות נטף על ראשך, זו חוויה מאד ייחודית. פשוט טוב.
האלבומים המאכזבים
Night Electric Night של Deathstars: אחרי אלבומים כמו Synthetic Generation ו-Termination Bliss לא ציפיתי להתאכזב כל-כך חזק מלהקת הגלאם-גות'-אינדסטריאל הזאת, אבל כנראה שההצלחה עלתה לשבדים לראש, כי במקום שירים שוברים וטובים, הם הלכו על קו הרבה יותר מלודי ומשעמם. לפחות בהופעות Deathstars עדיין קורעים את הצורה… נקווה שיקחו את עצמם בידיים.
Evisceration Plague של Cannibal Corpse: עם אלבום כמו Kill, הייתי בספק אם החבורה הזו תצליח להישמע יותר אכזרית, אך האלבום האחרון לא רק שלא היה אכזרי, הוא היה פשוט מפלה – בקושי גירדתי ממנו 3 שירים טובים, וזה גם ככה כי לא רציתי להודות בזה שאין כמעט שום דבר מעניין או מספיק ברוטאלי באלבום. כל הקטעים פה נשמעים כמו דת' פרווה מעפן ולא אכזרי בעליל… איפה הדם? איפה האיברים המתעופפים? השירים בהחלט לא מצדיקים את שמם. לעזאזל עם הגופה הזו, שלא תתחיל להירקב לנו.
Romulus של Ex Deo: מהרגע ש-Maurizio Iacono הכריז על הפרוייקט הזה, הייתי איתו באש ובמים – Kataklysm פוגשים את המיתולוגיה הרומית, מה יכול להיות יותר טוב מזה? ובכן, היה יכול להיות משהו יותר טוב מזה, אם ההפקה לא הייתה נשמעת כל-כך ממוחשבת, או שהתופים האכזריים לא היו מתחלפים בחבטות קרות, ושיותר מדי קלידים לא היו מכסים את הברוטאליות שאהבתי. חוץ ממספר שירים, לא יכלתי לחזור לאלבום הזה יותר מדי, עד כמה שאני אוהב את האנשים המעורבים בו.
השנה שלי
כשניסיתי לחפש אלבומים שממש לא הצלחתי להיפרד מהם השנה, בקושי מצאתי 3 כאלה, למרות שכמו שאפשר לראות, ישנם 10 ברשימה שלי (ואפילו 15 אם הייתי רוצה), אבל זה כי מדובר באלבומים שהחשבתי לטובים בתקופה שהקשבתי להם, ולא באלבומים שממש נשארו איתי חזק לאורך כל הזמן, אפילו Archangels In Black של Adagio שהיה מעולה, קצת נמאס לאחר כמה חודשים… האם זה אומר שתמו הימים שאלבום חדש באמת נחקק בראש? לפעמים אני חושב כך, אבל אז מגיע אלבום כמו זה של Finsterforst שפשוט כיף להקשיב לו בכל פעם, או אלבום כמו ORwarriOR של Orphaned Land שכמו מניאק, קיבלתי אותו לחזקתי הרבה לפני כולם, ובשנה הבאה כנראה יהיה ברשימה הזו אם לא יצאו 10 אלבומים מטורפים יותר. אז אולי עם השנים באמת יותר קשה למצוא את ה-אלבום בין כל ההוצאות השונות, אבל כשזה מגיע, זה אפילו יותר טוב מבעבר, כי אתה יודע שמשהו באמת צריך להיות בולט עבורך כדי שתסמן אותו כקלאסיקה אישית.
מבחינת הופעות, גם הפעם אין לי תלונות על הכמות שהצלחתי לספוג בארץ ובעיקר בחו"ל, אם זה Behemoth האדירים שקרעו את הבארבי פעם נוספת, או Draconian שלמרות המוזיקה שהם מנגנים, הצליחו לתת הופעה כובשת ו-Eternal Gray שאמנם צריך להזכיר אותם רק בשנה הבאה, אך הם היו טובים יותר מרוב מה שראיתי בארץ ב-2009. מבחינת חו"ל הסיפור שונה לגמרי, עם 9 פסטיבלים שכללו הופעות אדירות מלהקות כמו Satyricon ,Bolt Thrower ,Sabaton ,Turisas ,Kreator ,Amon Amarth ,Legion Of The Damned ,Tiamat ,Destruction ,Testament, Kataklysm ,Slipknot ,Epica ,Adagio, Soulfly ,Melechesh והופעה שראיתי בערך 10 יום לפני סיום השנה שכללה כמה מסולני המטאל האהובים עלי, תזמורת, ולהקת מטאל קטלנית (על כל זה ממש בקרוב)… אפשר לומר שיש לי מהשנה זכרונות שישארו איתי לאורך הרבה זמן.
בפן האישי יותר, גם השנה מצאתי את עצמי מבלה בחו"ל יותר מאשר אני עושה פה, מה שלפעמים משבית את העדכונים היומיים כאן במגזין, אך בעזרתם של כמה אנשים טובים אנחנו מצליחים לשרוד את השגעונות הפרטיים שלי (ותאמינו לי, שזה קשה לכולם), ורציתי לומר לכל מי שמעורב תודה על העבודה מאחורי הקלעים (כן גם לך אלון, למרות שאתה משגע לי את הצורה). אין אירוע בארץ שלא שואלים אותי על היד השמאלית שלי, עליה נמצאים הצמידים מרוב הפסטיבלים בהם ביקרתי (לא כולם, כי לפעמים לא מקבלים כאלה) – אם זה לא מעצבן, או מסריח, או אם הכל מהשנה או לא… ובכן, לא אענה תשובה חד משמעית בנושא, אבל כל עוד יתאפשר לי, אני בהחלט לא הולך להפסיק עם זה – עדיין יש כמה להקות שלא הצלחתי לתפוס, עדיין יש כמה הרכבים שלא איכפת לי לראות 100 פעם, ועדיין יש מקומות ופסטיבלים בהם לא ביקרתי, לפחות בינתיים. חוץ מזה, תמיד כיף לצאת קצת מהלחץ פה בארץ ולפגוש אנשים טובים שאתה רואה רק פעם בשנה (או יותר במקרה שלי). בכל אופן, התוכניות והשאיפות ל-2010 נרקמות לאט לאט, ואני מאד מקווה שהן יהיו לא פחות מעניינות מהשנה… אל תשנאו אותי, אני מכור.
טל צבר
אלבומי השנה
Lamb Of God – Wrath
Mastodon – Crack The Skye
Sepultura – A-Lex
Primal Fear – 16.6 (Before the Devil Knows You're Dead)
Amorphis – Skyforger
Paradise Lost – Faith Divides Us – Death Unites Us
Behemoth – Evangelion
Grave Digger – Ballads Of A Hangman
Napalm Death – Time Waits For No Slave
Slayer – World Painted Blood
השנה שלי
2009? וואו. וואו! וואו!! שנה בועטת ורצופה במטאל איכותי. חשבתי ש-2008 לא יכלה להגיע לשיאים כאלה, והנה באה 2009 ודרסה את מה שנקרה בדרכה. ניחוחות הנפתלין של חלק מהלהקות שהזכרתי (שליוו אותי משחר ילדותי העשוקה) הביאו עימן גם הופעות מרגשות לארץ. Nevermore המעולים (יום אחרי יום הולדתי ה-29 – אין מתנה יותר טובה מזו), Opeth (שהיו רגועים שקטים ומנומסים אבל נוותר להם) Dream Theater, ו-Faith No More (שהביאוני עד הלום) בסיבוב הופעות מרגש (שהביאני עד דמעות). גם בארץ תעשיית הדריסות לא נחה. בשנה האחרונה לא היתה לי דקת מנוחה! שלל הופעות, איחודים, מחוות, מחולות וריקודים. נהנתי מלהקות חדשות כמו Demented Sanity שזינקו ועדיין מזנקים, Godwrath שנתנו בראש, ו-Birth שעבדו קשה על קליפ שלדעתי הוא בין המושקעים שנראה במחוזותינו. אני מצפה בכליון עיניים לאלבומים System Divide וגם של The Fading שפצחו בסיבוב הופעות אירופאי, ולטעמי, המטאל בארץ מעולם לא נראה טוב יותר. אם השנה הבאה תראה כמו השנה החולפת, אין מאושרת ממני.
בנימה אישית יותר, כששואלים אותי מה שלומי אני עונה: " הכל בסדר, כלבים תמונות, מטאל". הרבה זמן עניתי את התשובה הזו לפני ששמתי לב בכלל מה היא מסמלת. מבחינתי זה שלושת הדברים החשובים ביותר בעולם. שלושת הדברים שאני נושמת וחיה סביב השעון. וכשחשבתי לעומק אז גיליתי שהם אותו דבר כמעט. דרך הכלבים שלי, התמונות שלי והמוזיקה שאני שומעת למדתי מי אני. למדתי להיות בנאדם. כל הדברים הבנאלים שאפשר לכתוב על אושר הם פשוט לק אחד על הלחי, קליק במצלמה ואיזה ריף של גיטרה עם דיסטורשן (בתנאי שהם עשויים טוב, כן?) לקח לי הרבה זמן לגלות שאני בעצם עוסקת רק במה שאני אוהבת. זה קשה, זה מתיש, זה מעייף (וגם כואב….) – עלה לי במחיר לא פשוט של פרק כף ידי, ודאגה מרובה לכלבים שלי ומקורות הכנסה נוספים… אבל החיים הובילו אותי לזה.
אז אולי זו עבודה, ואני בעצם לא מתפקדת כקהל מן המניין שבא לראות הופעה ואני תמיד עסוקה בתאורה ובפלאשים ובחיפוש זוויות אבל דרך התמונות אני חווה את ההופעה. באחת ההופעות הבודדות השנה שהגעתי בתור קהל, ללא מצלמתי, הרגשתי שמשהו חסר לי. איך אפשר להתרכז בכלל בהופעה בלי לצלם? אם יוצאת לי תמונה טובה, אני אזכור השיר שבה צולמה. לפעמים השיר עצמו נכנס לתמונה ומפיח בה חיים. בכלל, ריבוי ההופעות בשנה החולפת גרם לי לפגוש את אותם חברי להקות שוב ושוב… ודרך "עשייה משותפת", אם אפשר לקרוא לזה כך, חלקם נהפכו להיות חברים טובים שלי. כן, זה מטאל.