סיכום 2010 במגזין מטאליסט
מאת: חברי הצוות
עוד שנה באה לסיומה, וכרגיל – כאן במגזין מטאליסט נסכם את מה שחשבו כתבי האתר והצוות שלו על מה שקרה בעולם, ובארץ בשנה החולפת. בואו נתחיל בעולם – אולי האירוע החשוב וכנראה גם העצוב ביותר – היה מותו של Ronnie James Dio, האדם והאגדה, ממחלת הסרטן בגיל 67. Dio היה לא רק אחד מהקולות הגדולים ביותר של הז'אנר, אלא גם אחד האנשים החשובים ביותר להתהוותו כפי שאנחנו מכירים אותה היום, החל בימיו ב Elf, דרך Rainbow האגדית, דרך Black Sabbath ושני אלבומי האולפן הקלאסים מתחילת שנות השמונים, קריירת הסולו המפוארת שלו, ועד האלבום האחרון שלו – זה של Heaven and Hell, שנראה כך בגלל בעיה של זכויות שמנעה מההרכב לקרוא לעצמו שוב Black Sabbath. לפחות אפשר לומר שזכינו לראות אותו כאן בישראל, באחת ההופעות היותר מרגשות שידענו, כשהוא מבצע את כל אלבום הסולו הראשון שלו – Holy Diver בשלמותו. היו עוד מתים, Paul Grey, בסיסט להקת Slipknot, Steeve Lee, סולן להקת ההארד רוק השוויצרית הוותיקה Gothard נהרג בתאונת אופנוע, ועוד לא מעט אנשים חשובים שכבר אינם איתנו, יש גם להקות שכבר לא איתנו, וכאלו שחזרו, אבל נשאיר לכתבי האתר לומר מה שיש להם לומר. במטאליסט עברנו לא מעט תהפוכות, בצוות האתר, בפיתוחים טכנולוגים שנכנסו להילוך גבוה, באופן שבו האתר פועל, אבל העובדה היא שכמעט 9 שנים אחרי הקמת האתר, הוא מצליח לשרוד ואפילו לגדול. בשעה שגופים אחרים פעלו לתקופות מסוימות, המגזין נשאר איתן, עדיין מנסה לתת מענה למגוון של תתי ז'אנרים במטאל, עדיין להביא תכנים מעניינים, ובאופן כללי – לעשות כבוד לז'אנר שבגללו בעצם אנחנו כאן, התורמים למגזין לא מתעשרים, אבל לפחות הם עושים משהו בשביל המוזיקה שהם אוהבים. אז עד לסיכום 2011, בואו נראה מה יש לכותבים שלנו לומר:
אלון מיאסניקוב
אלבומי השנה
Orphaned Land – OrwarriOR
The Vision Bleak – Set sails to Mystery
Overkill – Ironbound
Unleashed – As Yggdrasil Trembles
Flotsam and Jetsam – The Cold
Nevermore – The Obsidian Conspiracy
Accept – Blood of the nations
Grave Digger – The Clans Will Rise Again
Ozzy Ozbourne – Scream
Heathen – The Evolution Of Chaos
וקצת בהרחבה…
Orphaned Land – OrwarriOR בואו נקצר, אני לא יכול להיות אובייקטיבי לגבי הלהקה הזאת, אני סוג של חלק ממנה. אבל עדיין מדובר לדעתי בהישג ענק לא רק למטאל המקומי, אלא למטאל המקומי. כמה סיבות: סוף סוף סאונד טוב באמת ללהקה, אחד הדברים הטובים ש Steven Wilson הביא להרכב, מוזיקלית זה אלבום כבד ושאפתני אפילו יותר מ Mabool, השילוב של פרוג, דת' ומוזיקה אוריינטלית מעולם לא נשמע מושלם כל כך. בקיצור, זה בהחלט לא אלבום לאנשי הז'אנרים הקיצוניים יותר של המוזיקה הזו, אבל העובדה שהיא שבכל העולם הוא מסומן כאחד ההישגים הגדולים של הז'אנר בעשור האחרון – ואובייקטיבי או לא, אני מסכים.
The Vision Bleak – Set sails to Mystery איזה להקה, איזה אלבום. הרכב הגות'/סימפוניק מטאל הגרמני הזה הוא אחד הדברים החמים ביותר בעולם המטאל האפל באירופה כרגע. האלבום הרביעי של ההרכב ממשיך במסורת ה Horror Metal שלהם, מטאל כבד, קודר, מלווה בעיבודים סימפונים, שנשמע פחות או יותר כמו ש Cradle Of Filth יכלו היו להישמע ברגעים מסוימים אילו היה להם סולן בעל קול בס גותי. Set Sail הוא שילוב של שירים מופתיים, אווירה של פסקול אימה, וגם יציאות של גראולים שמגיחות לצד השירה המלודית, האלבום אולי לא מגיע בדיוק לרמתו של האלבום השני של הלהקה – Carpethia המבריק, אבל גם כך מדובר באחד האלבומים המרשימים ביותר שיצאו השנה.
Flotsam and Jetsam – The Cold הם אולי לא היו מגיעים מעולם להצלחה של Metallica, שגנבו להם את נגן הבס Jason Newsted בזמנו, אבל הם עדיין היו אמורים להיות לפחות למיקום שלהקות וותיקות אחרות כמו Exodus או Overkill נמצאו. הבעיה היא שהלהקה הזו נרדפה ע"י מזל רע ושיקולים עסקיים גרועים שגרמו לזה שהיא תמיד נשארה בשוליים. אחרי אלבום בכורה קלאסי (Doomsday For The Deceiver) אלבום מאוחר מעולה (Cautro) ועוד ערימה של אלבומים שהכילו כמה שירים טובים אבל סבלו בעיקר מבעיות, הלהקה הוחתמה השנה הלייבל של גיטריסט Korn לשעבר והוציאה את האלבום שהייתה אמורה להוציא מזמן. מטאל כבר, לא לחלוטין ט'ראש, מופק היטב, עם השירה של הסולן Eric AK, אחד הסולנים הגדולים והפחות מוערכים של הז'אנר, ובעקרון אלבום שחובה בכל בית של מטאליסט.
Heathen – The Evolution Of Chaos מה עוד לא נאמר על האלבום הזה? שהוא מוכיח שיש עוד תקווה לז'אנר הט'ראש? שמדובר באלבום שאולי מלבד Ironbound של Overkill הוא אחד מחמשת אלבומי הט'ראש הטובים ביותר שנעשו מאז שנות השמונים? הכול נכון. ט'ראש מלודי, מופק היטב, כבד, שמזכיר לנו למה אנחנו כל כך אוהבים את הז'אנר הזה.
שירי המטאל של השנה
"Disciples Of The Sacred Oath II"מתוך ORwarriOR של Orphaned Land שוב, אני יודע שאני לא אובייקטיבי, אבל באמת מדובר כאן לדעתי בשיר הטוב ביותר של הלהקה. שיר ארוך, מורכב, שמכיל כל כך הרבה יסודות מוצלחים שפשוט מתחברים ביחד. החל מהפתיחה עם המלודי-ליין, דרך הסאונד המושלם שנתן Wilson, עד המהוואל בעברית שסולן הלהקה קובי פרחי מרביץ, דרך ה Bridge המלווה בקולות של חרבות נשלפות, ועד אחד הקטעים הכבדים ביותר של הלהקה עם שירת הרקע הקבוצתית הכך כל Oldschool שבהמשך. אה, אני מניח שזה ששומעים אותי בשיר קורא במבטא בריטי: Sentenced To Death! גם השפיע על ההחלטה שלי בנושא. תתבעו אותי.
"Dined With The Swans" של The Vision Bleak מתוך Set Sail To Mystery אחד השירים הקודרים ביותר של להקה קודרת גם כך. מקצב איטי שקשור יותר ל Doom, אווירה וליווי סימפוני שמזכיר Dimmu Borgir, שירה גותית מלודית שמזכירה Type O Negative, בקיצור – שעטנז. אבל איזה שעטנז. ככה עושים מטאל מיוחד ואיכותי. למרחיקי לכת, בגרסת הלימיטד של האלבום יש גרסא לשיר שבה שר Niklas Kvarforth מ Shining, וכאן כבר מדובר בבלאק סימפוני שמוציא לך את הרצון לחיות, כמו שצריך.
Unleashed – Wir Kapitulieren Niemals ככל הנראה להקת הדת' מטאל הויקינגית הראשונה הוציאה השנה עוד אלבום מופתי, והשיר הזה – שפירושו הוא We Will Never Surrender הוא המנון של הז'אנר שישב יפה אצל כל מעריצי Amon Amarth שביניכם. כמה יותר True אפשר להיות כששרים Viking Death Metal! פעם אחר פעם?
האלבומים המאכזבים
Halford – Made Of Metal אני מצטער, אני מעריץ של Halford, הוא אחד הקולות הגדולים של הז'אנר, ושני אלבומי הסולו הראשונים שלו הם יצירות מופת פחות או יותר, אבל אני לא ממש מבין מה הוא רוצה עם האלבום הזה. קודם כל הסאונד, פשוט, לא מופק, היה התחלה בעיתיית, לאחר מכן – השירים לא הולכים לשום מקום, לחנים בינוניים, טקסטים שכבר נשמעים מטופשים, עם נושאים כמו האבקות חופשית ומרוצי מכוניות.. זה לא עובד . בגדול יש משהו מסחרי מידי בכל הסיפור, כאילו כל שיר נכתב כפסקול לאיזה ספורט אמריקאי שונה, וכתוצאה מזה האלבום נשמע כמו אוסף שאריות יותר מאשר אלבום מטאל כתוב היטב ומגובש. בקיצור, אכזבה.
Scorpions – Sting In The Tail אני מבין שזה האלבום האחרון של הלהקה האדירה, אבל יותר מידי דברים לא מתחברים פה. קודם כל השירים – לא מעניינים, לא כבדים, ומעל הכול – מנסים יותר מידי. האלבום חולה בבעיה של מיני הרכבים מצליחים ש "אומצו" ע"י חברת תקליטים גדולה, את כל השירים כמעט כתבו כותבים חיצוניים, ההפקה מקבלת יותר קרדיט מהלהקה, ומשהו פשוט מרגיש זקן, מסחרי ולא מעניין. חבל, מדובר בלהקה שאני אוהב ודי גדלתי על המוזיקה שלה, אבל כאן זה פשוט לא עובד.
השנה שלי
אחלה שנה בגדול, מצאתי את עצמי עמוק יותר בתוך עסקי המוזיקה כמקצוע ולא רק כתחביב. עולם המוזיקה עובר בשנים האחרונות שינוי עצום, ההורדות הפירטיות הורגות את חברות התקליטים ועל הדרך גם רוצחות להקות וגורמות לאלבומים להיות מופקים בהרבה פחות כסף ועם סאונד פחות טוב בדרך כלל, התקשורת מול המעריצים עברה כבר מזמן לערוץ ישיר – פייסבוק וכדומה, ועדיין מרבית הרכבי המטאל בעולם עדיין לא יודעים איך לעשות את זה, אז אני מלמד אותם. מעבר לזה, וואקן 2009 היה סבבה, יותר מידי אנשים ויותר מידי להקות לא מעניינות, אבל רק בשביל ההופעות של WASP , Overkill ו Candlemass זה היה שווה, בואו נראה מה יהיה בשנה הבאה. בנימה האישית, אימצתי חתול שני שזכה לשם Dio, תנחשו על שם מי, והמשכתי לעצבן את אישתי עם קניית מערכת וינטג' משנות השבעים שלא נראית טוב בסלון, אבל היא סלחה לי, אז כנראה שיהיה בסדר גם ב 2011.
טל זכאי
אלבומי השנה
Inquisition – Ominous Doctrines of the Perpetual Mystical Macrocosm
Drudkh – Handful of Stars
Sargeist – Let the Devil In
Twilight – Monument to Time End
Enslaved – Axioma Ethica Odini
Satanic Warmaster – Nachzehrer
Supplicium – Magna Atra Missa
EgoNoir – Reste… (Was Vom Sturme Übrig Blieb)
Watain – Lawless Darkness
Teratism – Via Negativa
וקצת בהרחבה…
Inquisition – Ominous Doctrines of the Perpetual Mystical Macrocosm שלוש שנים אחרי האלבום המצוין "Nefarious Dismal Orations" חוזרים השנה Inquisition הקולומביאנים עם "Ominous Doctrines of the Perpetual Mystical Macrocosm" באלבום שמציג בשלמות את הסגנון הייחודי של הלהקה, של שירה ריטואליסטית ומקפיאת דם כמותה לא נשמע בעבר במחוזות הבלאק מטאל, יחד עם כתיבה מוזיקלית חזקה, מחוספסת ומהירה האופיינית ללהקה, הכבדה הפעם יותר מכל מה שהוציאה עד כה. Inquisition מציגים באלבום הנוכחי הרבה יותר אנרגיה שרק מיטיבה עם התוצר הסופי, ונראה שהלהקה עברה תהליך התבגרות משמעותי במרוצת השנים, וכעת מראה זאת באלבום המרשים, האנרגטי והשטני ביותר שהלהקה הוציאה אי פעם, תוך חוסר התפשרות על המאפיינים הייחודיים של הלהקה.
Drudkh – Handful of Stars האוקראינים לא נוטים לאכזב אותי, וגם השנה זה לא קרה. מפליא אותי שכמעט מדי שנה מאז 2003 הלהקה מוציאה אלבום אחר אלבום, ועדיין מראה התפתחות וכתיבה מרשימה ומקורית. המומחיות של Druduk היא שהיא יוצרת בגאונות אטמוספירה מסתורית עם נגיעה לעבר ולהיסטוריה, הליריקה האוקראינית בשילוב עם אותה מוזיקה מלאת עצב וייאוש, יוצרת נופים מוזיקליים מקפיאים, ומציגה את הצד "האחר" של הבלאק מטאל. השנה מוציאה הלהקה את האלבום הפנטסטי "Handful of Stars", שאמנם לא מציג הרבה הפתעות, מלבד אולי הסאונד שהרבה יותר נקי ופחות מחוספס מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה, אך עדיין טומן בחובו את הסגנון הייחודי של Drudkh בשיא תפארתו, ומהווה עוד אלבום שבהחלט עשה לי את השנה.
Sargeist – Let the Devil In במילים פשוטות, ככה עושים בלאק מטאל. במילים פחות פשוטות- האלבום החדש של Sargeist, Let the Devil In פשוט העיף אותי מהכסא. הוצאה שאפילו המילה 'גראנדיוזית' תמעיט בעוצמה הבלתי מעורערת שלה. Sargeist מתעלים על עצמם באלבום אולדסקול בלאק מטאל לפי הספר, שעל אף שאינו מחדש שום דבר, ולא מתיימר לחדש, עושה את שלו בצורה פנטסטית. הווקאלס מטורפים לחלוטין, Hoath Torog מתעלה על עצמו בהשוואה לעבודתו עם Behexen, והמפלצת ושמה Shatraug, עם כל עשרות הפרוייקטים שתחת ידיו, עדיין חורך את הגיטרה בריפים פרי יצירתו. Let the Devil In היא פיסת רוע שחור, שבכוחה להרשים כל חובב אולדסקול .
שירי המטאל של השנה
Blut aus Nord – What Once Was… Liber I מתוך האלבום What Once Was… Liber I הוצאה נהדרת נוספת מבית Blut aus Nord, והראשונה שיוצאת מאחד הלייבלים האהובים עליי, Debemur Morti. מדובר בשיר אחד המחולק לשני צידי ויניל 12”, שלמעשה לא ממש ממשיך את קודמו המרהיב Memoria Vetusta II: Dialogue with the Stars, אך מציג צד יותר אגרסיבי וכבד של הלהקה, תוך שמירה על האווירה המיוחדת והאופיינית ללהקה.
Avsky – Dead End מתוך האלבום Scorn אמנם לא מרשימה כמו הוצאותיה הקודמות של הלהקה, Mass Destruction וMalignant, אך עדיין לא רעה כשלעצמה. אחד השירים הבולטים מן האלבום הוא “Dead End”, במיד-טמפו ובאווירה מרושעת מאין כמוה, מציג השיר את החולניות המאפיינת את Avsky בצורה הטובה ביותר.
Occultus – Inthial מתוך האלבום Inthial לאחר התלבטות אם להכניס את Inthial לרשימת האלבומים האהובים עליי לשנה זו, החלטתי לבסוף לתת לו איזכור כאן. Inthial היא עוד הוצאה מבית Regimental Records המצויינים, והיא מהווה גם הוצאה ראשונה ללהקה הצרפתית הזו. שיר הנושא “Inthial” מייצג למדי את האלבום המדובר- ריפים איטיים ומלנכוליים, ווקאלס מלאים אופי ורגש ואווירה קרה כקרח.
Sad – One of These Nights מתוך האלבום Abandoned and Forgotten אחרי שלוש הוצאות נהדרות וייחודיות, ביניהן Total Nothingness וA Curse in Disguise, Sad עדיין מצליחים לגרום לי להתרגש מהמוזיקה אחוזת הייאוש שלהם. השיר הפותח את האלבום “One of These Nights” הוא מהאינטנסיביים ביותר באלבום Abandoned and Forgotten שהוא עדיין יחסית שנוי במחלוקת מבחינתי, והוא מציג יותר את Sad של האלבומים הקודמים, עם ריפים נהדרים וקליטים, ווקאלס אחוזי טירוף, ובקיצור, הגיהנום מעולם לא נשמע טוב יותר.
Nocturnal Depression – The Cult of Negation מתוך האלבום The Cult of Negation מעולם לא נהניתי יתר על המידה מNocturnal Depression, הכתיבה שלהם תמיד נשמעה לי בנאלית מדי, והסאונד החוראני שלהם לא בדיוק היטיב עם החוויה הכללית. השנה חוזרת הלהקה עם The Cult of Negation, וניכר המון שיפור ביחס לעבר, גם בהפקה הכללית וגם בכתיבה. השיר הנושא את שם האלבום “The Cult of Negation”, מציג זאת בבירור, אין צורך יותר לברור את המוזיקה הנמצאת היכן שהוא מתחת לרעש, אלא נשאר רק להשען אחורה ולתת לבלאק הדפרסיבי של Nocturnal Depression לחדור עמוק אל המקומות החשוכים ביותר.
האלבומים המאכזבים
Arckanum – Sviga Læ לArckanum היה בשנים האחרונות רצף של הוצאות מצויינות, אם מדובר בAntikosmos המפתיע לטובה או ב ÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞÞ המכסח (שהיו אגב שניהם במניין האלבומים הטובים בסיכום השנה שלי בשנתיים שעברו). לצערי הרב, הנפילה לא איחרה לבוא. השנה Arckanum חוזרים עם Sviga Læ המאכזב, ורק חבל שShamaatae לא עשה איזו פאוזה יותר משמעותית בין ההוצאות כדי אולי להגיע לתוצאות טובות יותר. Sviga Læ הוא בנאלי לכל אורכו, כל שיר נשמע כמו קודמו, והכתיבה המהפנטת, העוצמתית, שחורטת כל שיר בזכרון, המאפיינת את Arckanum איננה עוד. נקווה שאכן Shamaatae זקוק לאיזו הפסקה יצירתית, ושהוא לא סתם התייבש מרעיונות.
Keep of Kalessin – Reptilian
Borknagar – Universal
השנה שלי
לצערי, שנת 2010 הייתה שנה יחסית נטולת מוזיקה כמעט בכלל עבורי, ואולי שמתם לב לכך עקב העדרות מוחלטת של סקירות וכתבות מצידי במגזין בחודשים האחרונים. הסיבה לכך היא שבגילי "המופלג", כ5 שנים לאחר הגיל הנורמלי, החלטתי לצאת לקורס קצינים ולהשתעבד למדבר לכמה חודשי קיץ מפרכים. מלבד מספר הזמנות אינטרנטיות של דיסקים, שגם להם לא היה לי ממש זמן להקשיב, הייתי מנותקת יחסית מכל המתרחש בעולם המטאל של שנת 2010. לאחרונה, ובעיקר לאור הצורך להשתתף בסיכום הנוכחי, העברתי את עצמי מרתון די רציני של שמיעת הוצאות שהתפספסו לי בשנה האחרונה, וכרגיל- גם רשימת החייבים קנייה התארכה עד מאוד. בסך הכל, לא התאכזבתי, היו לא מעט הוצאות מעולות, מעניינות ואינטיליגנטיות השנה בבלאק מטאל, שאני מקווה שאם עוד לא יצא לכם להכיר, ואם אתם בדרך כלל מסיבה לא מוסברת כלשהיא מתחברים לטעם המזעזע שלי במוזיקה, תגלו כמה דברים חדשים מההוצאות עליהן כתבתי. בנושא אחר אך עדיין חשוב, כל החוויה שבשמיעת בלאק מטאל בחורף התפספסה לנו לגמרי השנה, ואם יש לי תקווה אחת לסוף השנה הנוכחית, ואם לא אז לשנה הבאה, היא שיצא לנו לפחות לחוות קצת גשם ולשמוע בלאק מטאל באווירה אליה הוא נועד.
אוראל להב
אלבומי השנה
Soulfly – Omen
The Dillinger Escape Plan – Option Paralysis
As I Lay Dying – The Powerless Rise
Parkway Drive – Deep Blue
Periphery – Periphery
Fear Factory – Mechanize
Bleeding Through – Bleeding Through
Agalloch – Marrow Of The Spirit
System Divide – The Conscious Sedation
The Vision Bleak – Set Sails To Mystery
וקצת בהרחבה…
Periphery – Periphery בתקופה בה מכירות הדיסקים בשפל של כל הזמנים, להקות מתבססות על שני כלים עיקריים על מנת להתפרסם ולזכות בהכרה: סיבובי הופעות נרחבים ואינטרנט. כוחו של האינטרנט מעורר מספר בעיות, בינן איכות מול כמות, היצע גדול הרבה יותר מביקוש, וכמובן הפצתם של חומרים בינוניים רבים, שהופכים את החיפוש אחר להקה חדשה ומקורית דומה לחיפוש מחט בערימת שחט. אף על פי כן, התקשיתי להתווכח עם "הרוח החדשה" כשנפלה לחיקי פנינה כמו Periphery, שהוציאה השנה את אלבומה תחת אותו השם. הלהקה, בהנהגת הגיטריסט (שמתפקד לאחרונה גם כמפיק), Misha "Bulb" Mansoor, עשתה שימוש מושכל בשני הכלים. בעזרת פרסום נרחב דרך Myspace ופורומים באינטרנט, יצאה הלהקה להופיע באופן בלתי פוסק כבר ב-2008, כשהיא מחממת שמות גדולים כמו Dillinger Escape Plan, Devildriver, Fear Factory וחברים. באשר למוזיקה, מדובר בלהקה שעשתה לי את השנה, ובגדול. מדובר בשישה מוזיקאים מוכשרים (3 גיטריסטים, באסיסט, מתופף וסולן) שיוצרים Mathcore לא מתפשר, בועט גם בתוך מלודיות מולחנות להפליא, שמתאפיין בהחלפות מקצבים, עבודת גיטרות מדויקת ומרגשת בו בזמן, ושירים שלא נופלים מהסטנדרטים הגבוהים ביותר. לכל מי שלא מכיר, עכשיו זה בדיוק הזמן (בונוס: קיימות גרסאות אינסטרומנטליות כמעט לכל השירים).
As I Lay Dying – The Powerless Rise לפני שלוש שנים, עם הוצאת האלבום An Ocean Between Us, זכתה As I Lay Dying להכרה גדולה, ביקורת מהללות, וסיבובי הופעות בקנה מידה הולך וגדל. אף על פי כן, ובעקבות טענת הלהקה כי אינם צריכים להוציא אלבומים כדי לשלם את החשבונות, האלבום The Powerless Rise יצא כעבור שלוש שנים לאחר מכן, בניגוד לשיטת "הכה בברזל בעודו חם". לאחר האזנה לו, אני מוכרחה לומר כי החלטתה של הלהקה האריכה את זמן ההמתנה, אך אפשרה לחבריה להבשיל ולהוציא לאור אלבום נפלא, שאף מתעלה על הקודמים. על פניו, Metalcore הוא ז'אנר פשטני יותר מאחרים, שניתן לפרק ולהרכיב, אך באלבומם החדש שכללו חברי As I Lay Dying את נגינתם והלחנתם לכדי אמנות של ממש, והם באים להפגיז לכם את האוזניים והרמקולים. השירים שומרים על אנרגיה גבוהה שלא יורדת לרגע, ועל סטנדרטים גבוהים בהם עומדת הלהקה בלי למצמץ. קשה לומר מילה רעה על אלבום טוב כל כך, שהגיע בעיתוי המתאים ביותר לצד הוצאות מצוינות מז'אנרים קרובים.
The Dillinger Escape Plan – Option Paralysis את חברי The Dillinger Escape Plan, שביקרו לא מזמן בישראל לערב שלא יישכח, כמעט ואין צורך להציג. חלוצת ה-Mathcore האמריקאית, שקנתה לעצמה שם של הפסיכית והעצבנית ביותר בסביבה בעיקר בזכות אלבום המופת, Miss Machine, הוציאה לאור אלבום חדש, Option Paralysis. כביכול, הגיע זמנם של חברי הלהקה לנוח על זרי הדפנה, להתרווח לאחור עם כמה בירות, ולקצור את הצלחתם, אבל העניינים אף פעם לא עד כדי כך פשוטים. חצי הביקורת נורו כלפי Option Paralysis בדיוק כפי שנורו כלפי קודמו, Ire Works, כשהטענה העיקרית הייתה שהם לא אלבומים רעים, אך לא מתעלים על Miss Machine, חדשניים קצת יותר- בועטים מעט פחות. בניגוד גמור לדעה הרווחת, ובלי קשר לשנה הדלה בהוצאות אלבומים מעניינים או רבי משמעות, Option Paralysis היה אחד האלבומים הטובים ששמעתי השנה, ובכלל. שירים כמו "Widower" או "Parasitic Twins" אמנם לא טיפוסיים ללהקה, אבל התבגרות, שינוי, וכיוון חדש אינם סיבה לצאת למתקפה- חברי The Dillinger Escape Plan עדיין נותנים בראש, משתגעים, ושוברים במות ולבבות כאחד.
שירי המטאל של השנה
Soulfly – Rise Of The Fallen מדובר באחד השירים הטובים ביותר ששמעתי לאחרונה, שמכיל בתוכו שניים מהאנשים האהובים עליי במטאל השנה: Greg Puciato, איש The Dillinger Esacpe Plan, ו-Max Cavalera, המוח מאחורי פרויקטים רבים ומוערכים (בואו נודה, הוא האיש האהוב עליי במטאל כל שנה), בחגיגה של דיסטורשן מרסק, תופים שוברים, וגראולים שמתחרים זה בזה להנאתי.
Bleeding Through – Anti-Hero חברי להקת ההארדקור האמריקאית, עושים זאת פעם נוספת באלבומם החדש (תחת אותו השם), כשהשיר Anti-Hero מייצג את יכולותיהם בצורה הטובה ביותר: איכות ההקלטה השתפרה, מאזן הטירוף נשמר, כולל הצרחות המהדהדות, הגיטרות המנסרות, והמקצבים שלא מפספסים.
Periphery – The Walk אחד השירים הטובים ביותר באלבומם החדש והמשובח של Periphery הוא The Walk, שנפתח בצורה שלא תבייש ומעט מזכירה את Meshuggah, וממשיך בשבירת מקצבים, גראולים עצבניים, ריפיים טכניים על הגיטרות, סולואים מסתלסלים, והמון טוב.
System Divide – Purity In Imperfection קשה להגדיר כהלכה "מטאל מודרני", לכן אוותר מראש, ואשלח את המעוניינים לשמוע את Purify In Imperfection מאלבומם החדש של System Divide, הפרוייקט העדכני של מירי מילמן (לשעבר Distorted), ו-Sven de Caluwé איש Aborted. תוך שילוב של סגנונות רבים, כולל הגיוון בין קול נשי לגברי בו נעשה שימוש, הצליחו חברי הלהקה ליצור שיר רועש, חזק, ותענוג גדול למאזינים.
Parkway Drive – Sleepwalker היישר מאלבומה החדש של Parkway Drive, להקה אוסטרלית בעלת מעמד מבוסס בסצנת המטאלקור (גם חבריה ביקרו בארץ לא מזמן), מגיע שיר שיפרק לכם את הצוואר, וכל מילה נוספת מיותרת (אתם עדיין לא ב-Youtube?).
האלבומים המאכזבים
Eyes Set To Kill – Broken Frames אלבומה החדש של Eyes Set To Kill, להקת המטאלקור האמריקאית, מהווה מבחינתי את המסמר האחרון בארון הקבורה. זו לא מחמאה בסגנון gore, אלא הצהרה פשוטה שמהחבר'ה האלה אין הרבה דברים מעניינים לשמוע, ואני בספק אם יהיו בזמן הקרוב. אף על פי שאלבומיהם הקודמים, "Reach" ו-"The World Outside" היו בינוניים ומעלה ולא יותר מכך, ללהקה היו מספר שירים בגינם האמנתי שהכוונה נכונה תוכל להוציא מחברי הלהקה פנינים נוספות כמו "Darling" ו-"Heights". למרות זאת, הלהקה המשיכה בכיוון שהתפתח באלבומם הקודמת- גיטרות חלשות יותר, תיפוף נעלם לרקע, ושילוב תכוף יותר של הסולנית על פני הסולן, שפותחת את הפה ושולחת נגינה לא רעה בכלל לעזאזל.
Slash – Slash מאז התפרקותה של Guns N Roses, עשו חבריה, בעיקר גיטריסט העל Slash, ניסיונות שונים להשתלב מחדש במוזיקה. הפרויקט העדכני של Slash הוא אלבום סולו בו הוא משתף פעולה עם סולנים וסולניות, אחד בכל שיר, חלקם לקוחים מעולם המטאל והרוק הכבד, וחלקם מהרכבי רוק קליל ו"פופי". נשמע קונספט מוצלח, שיכול לנפק קטעי נגינה אדירים מגיטריסט מוערך, וליצור שיתופי פעולה מעניינים, אך משהו כאן לא עובד בשבילי. ככל הנראה זו העובדה שהנגינה של Slash פשוט לא מה שהייתה בעבר, ובלעדיה הרעיון הטוב הופך לריקני וחסר פואנטה.
השנה שלי
את סיכום שנת 2010 במטאל לא היה פשוט להכין. נוכחתי שמלבד מספר אלבומים, היה כמעט בלתי אפשרי למצוא באוסף האישי שלי חומרים ראויים ומייצגים כדי לסגור את השנה האחרונה בעשור מצוין למטאל העולמי בכלל, ולסצנה הישראלית בפרט. לא היה מחסור באלבומים חדשים, אך לאחר 2009 מוצלחת במיוחד, היה מחסור באלבומים איכותיים. אף על פי כן, לאחר חפירה קטנה ברשימות ארוכות של כלל האלבומים החדשים ששוחררו ב-2010, גיליתי לשמחתי שלא אצטרך לבחור את "הטובים בין הגרועים", ובאופן סמלי את הדברים הטובים ביותר השנה שמעתי מכיוון המטאלקור, אחד מהז'אנרים המייצגים (גם אם מושמץ שלא כצדק, במקרים מסוימים) של העשור האחרון. את שנת 2010 אני סוגרת בחיוך- גם מבחינה מוזיקלית לאחר האזנה מהנה לאלבומים רועשים, מעניינים, ומותירי חותם, גם לאחר שנכחתי בהמון הופעות במסגרת "גל ההופעות" ששטף את ארצנו, וגם בנימה אישית יותר, לאחר סיום תיכון וכיבוש יעדים נוספים. בהזדמנות זו, כשעיניי פקוחות אל עבר עשור חדש ומלא בהפתעות, ברצוני לאחל שנה נפלאה לכולם, תעשו מטאל ולא מלחמה.
אלעד מיאסניקוב
אלבומי השנה
Orphaned Land – ORwarriOR
The Vision Bleak – Set sails to Mystery
Overkill – Ironbound
Rage – Strings On A Web
Ozzy Ozbourne – Scream
Keep Of Kalessin – Reptilian
Death Angel – Relentless Retribution
Kamelot – Poetry for the Poisoned
James LaBrie – Static Impulse
Dimmu Borgir – Abrahadabra
The Crown – Doomsday King
Witchery – Witchkrieg
Charred Walls Of The Damned Charred Walls Of The Damned
Trident – World Destruction
Arsis – Starve For The Devil
Rotting Christ– AEALO
Sabbaton – Coat Of Arms
Unleashed – As Yggdrasil Trembles
וקצת בהרחבה…
Overkill – Ironbound תמיד הייתה לי פינה חמה ללהקה הזאת. ראשית,כי הם בין להקות המטאל הראשונות ששמעתי לפני למעלה מ 20 שנה (שירים כמו Elimination או Hello From the Gutter) וגם כי אחרי 30 שנות קיום, הלהקה לא מפסיקה להוציא אלבומים, להופיע ולהצליח לשמור על קו וסגנון מאוד ברור. Ironbound מגיע אחרי 2 אלבומים פחות מוצלחים ומחזיר עטרה ליושנה. האלבום הופק על ידי הלהקה ועבר מיקס אצל בחור שוודי מוכשר העונה לשם Peter Tagtgren. אין ספק שהאלבום מחזיר את הלהקה לשנת 1989, עם צאת The Years of Decay אבל עם סאונד הרבה יותר טוב, בגרות מוזיקלית וליריקה ברמה גבוהה יותר. ניתן להקביל את הרצועה הראשונה, The Green and Black לשירים כמו Who Tends the Fire או The Years of Decay הזהים באורכם ובמורכבותם. Endless War ו Bring Me the Night מזכירים את Elimination במהירות, באגרסיביות וכמובן בנגישות למאזין. בקלות אלו שני השירים המובילים באלבום. לסיכום, להקה שחוזרת לעצמה ומחיה תהילת עבר בתיבול של סאונד חלק וסממנים מודרניים.
Orphaned Land – OrwarriOR נתחיל מזה שלעובדה שאורי זילכה וקובי פרחי היו שותפים לחינוך שלי על ברכי המטאל אין שום קשר לכך שאני בוחר באלבום כאחד מהחשובים השנה. העניין הוא פשוט, לאלבום יש את כל הפרמטרים הנכונים: הפקה מצוינת, הוצאה מושקעת, ייחודית ומדהימה וכמובן – השירים… כמעט כל שיר הוא עולם ומלואו, תערובת של סגנונות: דת', ת'ראש, פאואר, אתני וכמובן חפלה. הליריקה מלאה בקריצות לסרטים, ספרים, שירים, התנ"ך, הברית חדשה, הקוראן ומה לא. אורכם של מרבית השירים לא פחות מ 7 דקות ולמרות זאת הם מצליחים למשוך את המאזין להמשיך ולהקשיב כאשר בין לבין יש קטעים קצרים רגועים פחות ורגועים יותר. Disciples Of The Sacred Oath (שעליו ארחיב בהמשך) ו Codeword: Uprising מייצגים את הצד האגרסיבי – ערב לפני כתיבת הסקירה נכחתי בהופעה של Orphaned Land והם גרמו לצוואר שלי להיתפס (בצורה הטובה..). Olat Ha'tamid ו Sapari לקחו את הצד האתני לכיוון, שאני באופן אישי מאוד נהנה ממנו, כיוון מטאלי. New Jerusalem ו In Thy Never Ending Way מדגישים את הצדדים המלודיים יותר באלבום. בקיצור, יצירת מופת!
Charred Walls Of The Damned – Charred Walls Of The Damned לפעמים יש הרכבים שאתה רוצה לשמוע ומתלהב רק מתוך ידיעה מיהם חברי ההרכב, לדוגמה: Ov hell. אתה משיג את האלבום, מתחיל להקשיב ומתאכזב. לשים כל כך הרבה קליברים ביחד עלול רק לגרוע, אם בגלל אוסף של אגו שכל אחד מנסה לעלות על השני או בגלל אוסף של יוצרים גאוניים שיוצרים בליל של חומר משעמם. לשמחתנו, זה לא המקרה כאן. בהרכב חברים Tim owens (אני מקווה שלא צריך להציג אותו) כסולן, Jason Suecof חבר מספר הרכבי death אנונימיים כגיטריסט, הבסיסט Steve DiGiorgio (בין השאר: Death, Sadus, Testament, Iced Earth ועוד רבים ומגוונים) והמתופף Richard Christy שגם היה שותף לחלק מההרכבים ש Steve ניגן בהם. החומר מעניין ומהפנט, שילוב של פאואר אמריקאי עם ת'ראש נושך ועצבני, מובל ע"י תיפוף רצחני על גבול הגריינד. Tim מרכך את המכה במלודיות שהוא מפיק בשירתו, אך תוך כדי מיישר קו ועולה לאותם טונים גבוהים שהביאו אותו ל Judas priest. בכל השירים Jason משתלב בין לבין עם סולואים מהירים ומוכיח עצמו כשרדר (לא היריב המר של צבי הנינג'ה, אלא כרב אומן). האלבום מתחיל עם כניסה עצבנית בצורת השיר Ghost Town שזכה כבר לקליפ מדהים. השיר הבא, From The Abyss, מוריד את הקצב ומזכיר מעין Iced earth מלודי. כבר ברצועה השלישית הדופק חוזר ל 180 והקו נשמר. אין מלחמות אגו, אלא סיעור מוחות של 3 אנשים מאוד כישרוניים והתוצאה לא משעממת לרגע!
The Crown – Doomsday King רק לא מזמן כתבתי סקירה על האלבום, ואחרי אין ספור האזנות אני עדיין עומד מאחורי כל מילה. הרבה זמן לא שמעתי אלבום כל כך שובר ומרסק שעדיין ממשיך להתנגן בראש גם אחרי שמכבים את הקומפקט דיסק. מהיר ורצחני ועדיין מלודי ונגיש להאזנה. 10 שירים (בהוצאה המוגבלת 4 שירים נוספים) שרובם קצרים באורכם ומהווים מעין תרופה בפולסים בועטים לכל כעס, אכזבה ושאר רגשות שליליים. 7 שנים אחרי שהלהקה התפצלה והפסיקה לעבוד, החבר'ה חוזרים בכל הכוח. דבר אחד בטוח – אני מחכה לראות אותם כבר בהופעה. לכן, אקצר במילים ופשוט אפנה אתכם לסקירה.
Sabbaton – Coat Of Arms אין מה לעשות, אני שומע את הלהקה הזו בבית ומתחיל לפתוח פינות. כל האזנה גורמת לי להתלהב כמו ילד ולרצות לשחק ב doom (כן, אני מהדור הזה). האלבומים הראשונים שלהם היו טובים אבל מעצבנים להאזנה בגלל סאונד מעאפן. כעת, שנתיים אחרי The Art of War הלהקה עלתה על הגל וסוחפת בפאואר מטאל עצבני מטאליסטים מעריצי כל הסגנונות. איכשהו הם מצליחים לאחד את שורות מעריצי הפולק, הפאואר, הת'ראש ועוד. שוב הלהקה נגעה במלחמות שונות מתקופות שונות: מלחמת העולם השנייה מקבלת ייצוג ב Midway ו Uprising. עד כאן הכל רגוע, אבל Screaming Eagles מקפיץ את המקצב למהירות שעוד לא נשמעה. הריפים מתאימים למקצב ש Daniel Mullback מוביל בתיפוף וכמובן ש הסולן Joakim Broden לא מתבלבל לרגע ומפתיע ביכולותיו הווקאליות. אחחחחחח, מלחמה !
שירי המטאל של השנה
Arsis – forced to rock חברי ההרכב לא מוכרים, אבל יחד יוצרים דת' טכני מהיר ואלים עם הרבה סולואים מלודיים, שבירות וריפים ת'ראשיים. הסולן מרביץ במאזין בגראול צווחני תוך כדי נגינה ווירטואוזית. הקטע אמנם קצר (בקושי 3 דקות) אבל מכיל בתוכו כל כך הרבה. שם השיר מעביר ציפייה לקרוא מילים שנכתבו ע"י Kiss או Motley crue אבל אין כל קשר בין הכותרת לליריקה, לפחות זהו הרושם המתקבל על פניו.
Orphaned Land – Disciples of the Sacred Oath השיר הכי מפתיע באלבום החדש של Orphaned Land, שמונה דקות שמקיפות את כל מה שכתבתי למעלה. השיר מתחיל בשירה נקייה של קובי ונגינה ברוח מזרחית ואחרי פחות מדקה קובי נכנס בגראול מלווה בריף מורכב. אחרי עוד חצי דקה קטע קצר של חפלה, בהמשך קטע בערבית בו קובי מפליא בקולו המגוון. פתאום השיר מקבל תפנית לצלילי חרבות נשלפות, ריף דרמטי הלקוח מעולם הפאוואר, ואז שוב שבירה שנעה מדת' קלאסי כפי שנעשה ע"י הלהקה בתחילת דרכה מתובל בגשר ת'ראשי שמוביל לסיום בומבסטי.
The crown – Age of Iron השיר נוגע בנושא שנדון לא פעם ולא פעמיים בליריקה של להקות מטאל, אבל The crown לוקחים את זה לכיוון שונה לגמרי. שימוש במיתולוגיה ההודית / הינדית כדי להלל ולשבח את עידן המלחמה בשלב האפוקליפטי באמונה ההינדית, דת' שוודי מהיר ועצבני, מלודי ואכזרי במיטבו, שזור בסולו מטורף כמעט לכל אורכו שמוביל לסיום השיר במכה ניצחת.
Ozzy osbourne – Let Me Hear Your Scream שיר קצר, נפתח באופן שמזכיר את Crazy train לרגע ואז מקבל תפנית בדמות קטע רוקי מתובל בפאוואר הודות למגע של Gus G. אין ספק שזה ההמנון החדש של Ozzy, הרבה זמן אחרי שהוא כתב המנון דוגמת Mr. Tinkertrain או I Don't Want to Change the World.
Rotting Christ – Demonon Vrosis הם היו בישראל וכיבדו אותנו בהופעה עם השיר הזה עוד לפני שהאלבום החדש Aealo יצא. שיר איטי במקצב, ריף כבד אך מלודי מאוד. השיר מקבל תפנית לקראת האמצע במעין מעבר המכיל סולו פשוט שהולך ומתעצם לסולו מרגש. בהחלט לא שיר אופייני ללהקה שהתחילה את דרכה כבלאק מטאל.
האלבומים המאכזבים
Ov Hell – The Underworld Regime כגודל הציפיות גודל האכזבות. אלבום שמובל ע"י Shagrath (Dimmu borgir) ו King (Gorgoroth) בשיתוף Frost על התופים (בין השאר Satyricon) והגיטריסטים Teloch (1349 ו Gorgoroth) ו Ice Dale (Enslaved) אמור להיות לא פחות משובר. כל כך הרבה ציפיתי וחיכיתי לשמוע אותו. ידעתי שזה לא יהיה סימפוני כמו Dimmu אלה קרוב יותר לבלאק הקלאסי, כלומר אגרסיבי ומלוכלך, אבל לא שיערתי שהאלבום הזה יהיה כל כך לא ייחודי ואפילו משעמם. במקביל ליציאת האלבום חבריו הוציאו אלבומים חדשים עם להקות "האם" שלהם שפשוט טובים יותר. האלבום הוא הדוגמה הלא טובה למה שקורה כשמקימים "סופרגרופ".
השנה שלי
אוי ויי, איזה שנה זאת הייתה, להקות חזרו לעבוד והוציאו אלבומים חדשים כמו Forbidden ו The Crown, להקות כמו Orphaned land המשיכו להפגיז עם אלבומים חדשים, הרכבים מפתיעים כמו Charred Walls Of The Damned ו Ov hell. הייתה זו שנה מצוינת למטאל ! כמו שציינתי בהתחלה, השנה הזאת הייתה טובה מאוד עבורי ברמה האישית, המקצועית והמטאלית. זכיתי להגשים חלום להגיע לוואקן עם מורי, רבי ואחי אלון. יחד איתו ראיתי הופעות של גיבורי ילדות כמו Iron maiden שאכזבו והרדימו, W.a.s.p, Overkill, Candlemass ו Kamlot שנתנו בראש, שתיתי הרבה מיד ובירה ובאופן כללי זכיתי בחוויה שאזכור עוד הרבה שנים. באופן כללי וואקן סגר לי הרבה פינות מבחינת הופעות. כמובן שהיו אכזבות: הופעות שלא ראיתי כמו Ozzy ואלבומים פחות מוצלחים. אבל במבט כללי 2010 אוטוטו נגמרת ואני מקווה ש 2011 תהיה טובה כמוה, אם לא יותר..
יותם Defiler אבני
אלבומי השנה
Forbidden – Omega Wave
Heathen – The Evolution Of Chaos
Exodus – Exhibit B : The Human Condition
Overkill – Ironbound
Atheist – Jupiter
Fear Factory – Mechanize
God Dethroned – Under The Sign Of The Iron Cross
Flotsam & Jetsam – The Cold
Death Angel – Relentless Retribution
Winterhorde – Underwatermoon
Immolation – Majesty & Decay
Ihsahn – After
The Dillinger Escape Plan – Option Paralysis
Hail Of Bullets – On Divine Winds
The Absence – Enemy Unbound
וקצת בהרחבה…
Forbidden – Omega Wave היה לי קשה לבחור אלבום שישמש לי כפרזנטציה של מה שאהבתי בשנת 2010. אין ספק שקל לראות ברשימה שלי שהאלבומים המועדפים עליי הם של להקות Thrash Metal מתקמבקות, ובכלל בבדיקה חוזרת אני שם לב שאני נדבק אל שמות ואומנים שאני מכיר, עם קצת סטייה מהשגרה לקראת הסוף. אבל בסופו של יום המוזיקה מדברת בעד עצמה. Forbidden היו מאז ומעולם אחת מלהקות המטאל (לא רק ב-Thrash) האהובות עלי אי פעם. הם בכנות הצליחו ליצור מוזיקה טובה ללא הפסקה, גם בתקופת ה-Thrash המסורתי יותר שלהם, וגם בתקופת ה-Groove Metal המאוחרת יותר. החבורה הזו מוכיחה שמוזיקה הם לא שכחו איך כותבים או מבצעים, וכן, אני מתכוון גם לקול המעולה של Russ Anderson שמבקיע פה הכול מהכול, יהיה זה שאגות נמוכות בסגנונו של Chuck Billy או את הצעקת-סירנה הקלאסית שלו. תמיד אמרתי ש-Anderson הוא ה-Rob Halford של ה-Thrash, ועכשיו הוא מוכיח שגם בקמאבק שיחסית עבר מתחת לראדאר אצל רבים מחובבי הז'אנר, הלהקה הזו הצליחה להנציח את מה שהז'אנר הזה אמור להיות לפי הפורמט שלהם, מבלי להשמע כמו להקה אחרת, או להשמע עייפים ולו בקצת. מחיאות כפיים ל-Craig, Russ וחברים (ביחד עם גיטריסט Nevermore לשעבר, Steve Smythe) שהצליחו ליצור אלבום Thrash Metal מלודי, מורכב ואמין גם בשנת 2010, שלא מבייש את הדיסקוגרפיה המעולה שלהם.
Heathen – The Evolution Of Chaos האלבום שעד לפני חודש וקצת הבהיר לי את עצמו כבחירה האולטימטיבית עבורי כאלבום השנה הודח רק ברגע האחרון על ידי באמת יצירה שגובלת במופת הסגנוני, אבל אין הדבר אומר ש-The Evolution Of Chaos איננו ראוי לתואר של כבוד כ"כמעט" אלבום השנה, או דבר מה דומה. ראשית, בתור מי שחיבב את Heathen אך לא יותר, לא באמת ציפיתי לאלבום שינתק לי את הראש מהכתפיים בהנפה חדה, אך הופתעתי לגלות שלא רק ש-Heathen מסוגלים לייצר אלבום מעולה, הם בהחלט שייכים לגל הלהקות המעט פרדוקסלי של "יצירת מופת מאוחרת". באופן אישי אני לא חושב ש-Heathen יצרו אלבום טוב יותר. אין להם כל כך הרבה אלבומי עבר להשוויץ בהם, אבל עדיין, 20 שנה אחרי שיאו המוזיקלי של הז'אנר מצליחים החבורה האמריקאית הזו לייצר אלבום שכל חוקיו נכתבו לפני שני עשורים ועדיין להפתיע ולרגש. האלבום אמנם מטפטף פאתוס אמריקאי משווע, בין אם זה שירים כמו No Stone Unturned או הבלדה המתקתקה A Hero’s Welcome על השלכות המלחמה בעיראק, אך עדיין מדובר בגאווה סגנונית של Thrash Metal שלא מפחד להרביץ בחוזקה עם המוזיקה המכסחת, ועדיין להישאר מלודיים עד אין שאור, אם זה בשירה או בעבודת הגיטרה המובילה. על ההפקה והמיקס עומד Jacob Hansen שטווה לאלבום הזה סאונד שגם מזכיר נשכחות ועדיין נשמע מודרני ועומד בכל סטנדרט בעולם ההפקות כיום, ו-Lee Altus האחראי על הגיטרות פה כנראה עבר כמה שיעורים אצל Gary Holt חברו מ-Exodus (אליהם הצטרף ב-2005) בשיעורים כמו "איך לכתוב ריפים שינפצו לכם את הברכיים". בהתחשב בעובדה שגם Exodus הוציאו את אלבומם הטוב ביותר מאז שחזרו לפעילות השנה, לא מעט בזכותו של Altus זה בהחלט הישג משוגע. האלבום יצא ביפן ב-23 לדצמבר 2009 – אך כל העולם התוודה אליו רק מהשני לינואר ועל כן בהחלט מקום של כבוד. חוץ מזה, שבוע שנותר לציבור מטאליסטי שלם להתרשם מאלבום לפני שחתמנו עשור זה בהחלט לא הוגן.
Atheist – Jupiter אם כבר דנו בקאמבקים, הרי ש-Jupiter של Atheist הוא יותר מרק ישור הדורים עם מאזיני הלהקה המפוזרת. בתוך האבות הרוחניים של כל מה שהוא טכני בעולם המטאל הקיצוני, Atheist הוכיחה בתקופת זמן קצרצרה שהיא יכולה לתת מעצמה המון – גם עם קהילת המטאל העולמית לא כל כך מעוניינת לשמוע.עברו להם 17 שנה מאז Elements הניסיוני (והמוצלח מאד לדעתי, אך לא כמו קודמיו) ו-Atheist משחררת אלבום מלא שהוא פצצת מצרר מוזיקלית של Technical Death Metal כפי שחזו אותו גדולי הז'אנר, ולא כפי שהוא התדרדר להיות בעשור וחצי האחרונים. מדובר באלבום שמעבר להפקה מצוחצחת ועטיפה משגעת (תוצרתו של אלירן קנטור, הוא משלנו) הוא חבטה אחר חבטה של בדיוק מה שציפינו מאבות המזון של ה-Technical Death Metal להיות. מהירים ואגרסיביים, עם שורשים מובהקים בעולם ה-Thrash Metal, מוזיקליות מוגברת וגישה מדהימה למלודיה מבלי לוותר על הכבדות, וטקסטים מעולים שלא יביישו את הסטנדרט המוזיקלי הגבוה במיוחד. למי שהתגעגע לתקופה בה היה אפשר למנות את להקות המטאל הקיצוני הטובות על יד אחת, ועדיין להיות גאה בכל אחת מהן, זה אלבום שקורץ מהחומר של העידן ההוא, אי שם בין הכוכבים.
שירי המטאל של השנה
Soilwork – The Akuma Afterglow איכשהו, Soilwork הצליחו לצלוח את ז'אנר ה-Metalcore בצדק ובחינניות, ולצאת מהצד השני כמנצחים. נכון, היו להם נפילות לאורך הדרך, כמו Sworn To A Great Divide המאכזב עד מאד, וגם Figure Number Five היה קצת מקרטע, אבל הגדול – אלבומה האחרון בולט מאד לטובה. לא מדובר בשחזור של Stabbing The Drama אלא ממש צעד קדימה (וביטולו למעשה של Sworn To A Great Divide) ושאיבה מושכלת מאלמנטים של עולם הרוק המודרני. בשירם המנצח The Akuma Afterglow שבהחלט נוטה לצידו הפופי של המתרס, Soilwork יוצרים Pop Metal מודרני, מצוחצח ומעולה. יש פה שירה מלודית סוחפת שנועדה להמנוני פופ-רוק, שירה גרונית ואסרטיבית וגיטרות מעולות, בין אם זה ההשפעות הברורות של אומנים כמו Steve Vai או Muse על המוזיקה של Soilwork – אין ספק שמדובר בקיבוע נכון של המוזיקה של Soilwork במשבצת שבו הוא צריך להיות, גם אם זה לא עוד בת גאה ל-At The Gates כמו בתחילת דרכם, או נציגה של ז'אנר ה-Melodic Death Metal, מדובר בשיר מעולה מאלבום מגניב.
The Sword – Warp Riders ז'אנר המטאל, במקביל להתפתחותו לכוונים אגרסיביים, מלודיים או קיצוניים בעולמו המודרני, משאיר עדיין המון מקום לאומנים שנולדו 10-20 שנה מאוחר מדי להמשיך להביא את שלהם למה שמתקבע כמוזיקת רטרו. The Sword היא להקת רוקנרול בהווייתה, אבל מחזיקה בסיס מטאלי לחלוטין. השפעות ברורות של Black Sabbath בתקופת Ozzy ואפילו אומני רוק נושנים כמו The Who או Thin Lizzy בהחלט מגיעים פה לידי ביטוי. כיום קוראים לזה Stoner Metal – אבל זה עדיין לא הפורמט המסורבל והדורסני של Down או אפילו Kyuss, אלא משהו הרבה יותר מלודי ונקי מהם, ופה הקסם. The Sword עושים הכול חוץ מלחדש, ועדיין יש להם קסם מעולה, שבולט בשיר הנושא של אלבומם החדש כמו שצריך – אודות מסעות בחלל ברוח שנות ה-60 וה-70, עולם שהעתיד עבורו נראה מד"ב ושנת 2010 נשמעה כמו אחרית הימים.
Kingdom Of Sorrow – God’s Law In The Devil’s Land אם כבר ב-Stoner Metal עסקינן, אין ספק שתרומתו העצומה של Kirk Winstein (Crowbar, Down) לז'אנר זהה לזו של Chuck Schuldiner לעולם ה-Death Metal. בשיתוף הפעולה השני עם Jamey Jasta סולן להקת Hatebreed במה שנדמה לפני שנתיים רק כאבחה חד פעמית – חוזרת Kingdom Of Sorrow לאלבום שמקרב את שתי הקצוות המוזיקליים של Crowbar המדוכדכת ו-Hatebreed הכועסת לאותו עמק השווה. זה לא תמיד עובד, והאלבום בגדול לא מתקתק באופן חלק, אבל השיר God’s Law In The Devil’s Land מצליח בדרך פלא להעביר את הרעיון המוזיקלי של שתי הלהקות בהתנגשות אדירה של מוזיקליות מטאלית מוצלחת. יש פה פזמון כובש, יש פה ריפים של מכבש, וגם Jasta ו-Winstein על עמדת המיקרופון תורמים איש לשני באהבה גדולה למוזיקה שהם עושים. זה מקפיץ, זה מגניב וזה מנצח.
Laid8 – Necessary Evil הנציגה הישראלית היא בלתי אופיינית בהרבה תחומים. Laid8 הם להקת מטאל אלטרנטיבית, שבגלל שעל עמדתה סולנית מוכשרת בשם טל הם נתפסים בעיני רבים גם כמעט גותיים, נאמר כדוגמה Lacuna Coil, אבל אלו שיטו אוזן ל-EP שלהם תחת אותו שם יגלו שם הפתעה. המוזיקה עצמה כבדה בערך כמו המוזיקה של Machine Head ובעוד השירה של טל מרככת אותה לא מעט, הלהקה מצליחה לשלב בחן עילאי בין עולם המטאל הכבד והקודר של ריפים וגרוב מוחצים לבין עדינות נשית ומלטפת. שיר הנושא מה-EP מציג גם מעט טעם אתני עם פתיח אקוסטי שמרגיש ביתי וחם, והפך לאורך השיר כמהלומת Groove Metal ומעט Alternative Metal, היכן שהוא בין Tool ל-Lamb Of God. נגנים מוכשרים, זמרת עם קול משובח, והמון פוטנציאל עושים את השיר הזה באופן נקודתי לאחד מהשירים שהכי עשו לי את 2010.
Fear Factory – Mechanize המכונה הגדולה ממשיכה לעבוד כנגד כל הסיכויים. למרות ש-Fear Factory הוכיחו שלא משנה מי בהרכב, כל הקונספט ו-Burton נמצאים אי שם קדימה זה אמור לעבוד. הנוסחה הזו התחילה לקרטע באלבומם Transgression ב-2005 ועכשיו, 5 שנים וסולחה תמוהה לחלוטין, כולל חילוף הרכב תמוה גם כן, החלפת מהלומות עם חברי עבר דרך עורכי דין ואלבום אחד מעולה – חוזרת Fear Factory לטריטוריה בו היא אמורה להיות. ביחד עם הרית'ם סקשן של Strapping Young Lad, אגדת המטאל המודרני שכבתה לפני כמה שנים (ואין לזלזל ב-Byron הבסיסט, אבל קיבינימט, יש עכשיו את Gene Hoglan על עמדת התופים, והוא כנראה המתופף הטוב בעולם כיום בתחומו). Mechanize הוא אלבום מפלצתי. הוא רומס ודורס וכועס, אבל שיר הנושא הוא ארטילריה מוזיקלית שמעלה את הרף של Fear Factory כל כך גבוה, שהוא נתקע לי בראש חודשים. דאבלים פסיכים, ריפים קודחים מבית היוצר של Cazarias ושירה מעולה של Burton (שכשל כמעט לחלוטין באלבומם הקודם), קחו את זה ועם הפזמון המהפנט, ומה עוד צריך ?
האלבומים המאכזבים
Nevermore – The Obsidian Conspiracy ובכן, אני לא יכול לומר ש-Obsidian Conspiracy הוא אלבום רע. הוא ממש לא רע, הוא אפילו אלבום טוב, אולי אפילו טוב מאד ביחס לסטנדרט שהמטאל המודרני מרגיל אותנו אליו. אבל הוא בהחלט מרגיש מחופף ואפוי למחצה. אם זו ההפקה המקצועית עד גבול מסוים של האולפן הביתי בו הקליטו, או אם זה הביצועים העייפים של Warrel Dane שרק לפני עשור (איך עבר הזמן כל כך מהר?) היה אולי אחד מהסמלים הבולטים ביותר של סולני המטאל של העתיד, עם רפרטואר משוגע מאחוריו – כיום נשמע חסר חשק ומרוקן. אין ספק ש-Jeff Loomis עדיין מציב סטנדרט גבוה במיוחד של ריפים מהירים כקליע, והרית'ם-סקשן של ההרכב חוגג כהרגלו, לא מדובר בעבודה גרועה בשום צורה – אבל מאגדה כמו Nevermore אפשר לצפות להתקפה לפחות ברמה של אלבומיה האחרונים, וכשבוררים את השירים היטב, אנחנו מבינים שיש פה אולי 3-4 שירים שימשיכו איתנו הלאה לכל היותר, לעומת אלבומים שלמים כמו This Godless Endeavour, Dreaming Neon Black או Dead Heart In A Dead World המופתי. כמו שאלבום כמו Fear Of The Dark של Iron Maiden איננו אלבום רע, The Obsidian Conspiracy איננו אלבום רע. אבל איפה הוא ואיפה מה שאנחנו רוצים ש-Nevermore תספק.
Iron Maiden – The Final Frontier
Kataklysm – Heaven’s Venom
Armored Saint – La Raza
השנה שלי
השנה הייתה שנה קשה במיוחד עבור אוהדי המטאל המסורתי. כל מי שמלווה את סצינת המטאל במהלך עשר השנים האחרונות או יותר איבד לאחרונה את אחד האייקונים הגדולים של עולם המטאל והרוק בכלליות, Ronnie James Dio. בתור נער בן 18 באמת חשבתי שהוא הולך לחיות לנצח, ה-Dio הזה, והתערבתי עם אנשים שהוא באמת סוג של Elf בעצמו. הפסדתי ובגדול, למרות שלזכותי יאמר שהזקנה לא פגעה ב-Dio כלל כמבצע, והסרטן הוא זה שלקח אותו. מעבר לכך – Scorpions ו-Judas Priest הכריזו ב-2010 שזהו סיבוב ההופעות האחרון שלהן, כל אחת מצידו השני של לוח השנה. בעוד Scorpions מעולם לא היו אחת מהלהקות האהובות עלי, הם עיצבו דור שלם של מוזיקאים, וחבל לי עליהם. Judas Priest הוא סיפר אחר לחלוטין, ובתור מי שחרש על Painkiller ועל Ram It Down קשה לחשוב על עולם בלי Judas Priest. כמו כל חובב Priest התרגשתי ב-2005 כאשר Halford חזק לחיקם (והוא כנראה ימשיך ליצור מטאל בלעדיהם) בהחלט הרגשתי שזה משהו אלמותי שהולך לחיות לנצח, די בדומה ל-Dio. אבל המצב המשתנה של תעשיית המוזיקה והרוק בפרט פשוט אינה מאפשרת ללהקות ענק שכאלה להמשיך ולהתקיים באופן בו התקיימו עד עכשיו. להקה נוספת שהלכה לעולמה היא דווקא Despised Icon – ההפך הגמור של Scorpions או Priest. אז למה להזכיר אותה פה ? משום שבתור אחד הסמלים הבולטים של ז'אנר ה-Deathcore החליטו החבורה הזו לסגור את הבסטה לפני שהם יראו את האדמה פוגעת בהם ממרומי המדרון התלול של הז'אנר הזה. אני חושב שאם 2008 תרשם בתור השנה שניקתה את להקות ה-Metalcore הגרועות מהמפה והשאירה מקום רק לחזקות בתחום כדוגמת As I Lay Dying או Killswitch Engage, 2011 היא זו שתעשה את זה לז'אנר ה-Deathcore, ותאפשר רק לאומנים המוכשרים באמת לצלוח אותה הלאה.
האמת שאין הדבר מדויק לחלוטין. כמו כל ז'אנר מוזיקלי, המטאל המודרני שאיננו אוהב כי איננו דומה עוד למטאל המסורתי שכן אהבתי – ממשיך להשתנות. חובבי ה-Deathcore כיום ישנאו את מה שזה לא יהיה שימשול בכיפה ב-2015 כי מבחינתם זה יהיה גרסה רדודה של מה שהם אהבו. כשלהקות כמו Attack Attack חס ושלום נתפסות בתור הרכבים מטאליים מן השורה כאשר המוזיקה שלהם מכילה הרבה יותר מוזיקת פאנק-רוק (שלעצמו שלשל החוצה את מוזיקת ה-Emo) ואף דאנס מועדונים, שנדחפו בכוח לתוך להקת Deathcore לא רק בנאלית אלא גם גרועה לתחומה, אז אפשר באמת להתייחס בסלחנות להרכבים ניסיוניים ומוזיקליים יותר כדוגמתThe Devil's Wear Prada או War From a Harlot's Mouth. בסופו של דבר, המאבק הנצחי בין המסורתי למודרני לא יסתיים – וכשזה מגיע לנחלת התרבות של מוזיקת מטאל, ככל שיעבור זמן יותר ויותר אנשים יצטרפו לחברותא שתופסת את עצמה כנוסטלגית ומתרפקת על גדולת העבר – רק סמנו בפניכם את העובדה שאם ה-Nu Metal נחשב כיום נוסטלגי, והשיבוש "Nu" מככב בשם הסגנון, אז כן יש סיבתיות לפער הדורות.
באותה הנשימה, אם עסקינן ב-Nu Metal נוסטלגי, ארצנו ידעה השנה מבול של להקות מטאל, מהגדולות בתחום (וברשותכם אתייחס ל-Linkin Park כלהקת רוק אלטרנטיבי שהבליחה אלבום Nu Metal בתחילת דרכה והמשיכה להשען על כמה ריפים סגנוניים בהמשך הדרך כדי להצדיק את אזכורה פה) ממפלצות ענק כמו Metallica, Lamb Of God ופסטיבל ה-Ozzfest – שמי היה מאמין שיגיע לארצנו (ועוד עם Korn ו-Soulfly באמתחתו, לא פחות! ומן הסתם גם Ozzy שבאמת מסתמן כבן אלמוות). כמו כן, נדמה שכל ז'אנר מטאלי ממסורתי ועד למודרני קיבל את מנת החו"ל השנתית שלו. חובבי ה-Folk metal קיבלו ערימה ססגונית מ-Finntroll עד ל-Ensiferum, חובבי ה-Power וה-Heavy זכו בפעם הראשונה לפסטיבל שלם משלהם עם הרכבים מעבר לים כמו Tim Ripper Owens, Nightmare ו-Sabaton. Owens עצמו גם הספיק לפקוד את המדינה פעם נוספת 4 חודשים לפני כן ביחד עם גיטריסט העל Yngwie Malmsteen. תוסיפו לקלחת הזו את Cannibal Corpse, Rotting Christ, High On Fire, The Dillinger Escape Plan ו-Parkway Drive או Cerebral Bore ויש לכם מבחר עצום של אומני מטאל בין-לאומיים ברמה בין-לאומית שבאה לחנטרש לכם את השכל. אי אפשר להמשיך ולהתלונן על כך שמדלגים עלינו – ישראל הפכה למקום לגיטימי (אם כי ממש לא כלכלי לרוב האומנים) לעצור בו בסופו של כל סיבוב הופעות אירופאי, ו-2010 החזירה את המטאל לאופנה (בין אם זה טוב או רע, ימים יגידו) ובגדול.
אומנים ישראלים מובילים גם הם הוציאו אלבומים שהכו גלים, אם זה Orphaned Land שרק הוכיחו שהם ממזמן בסטנדרטים של אומני המטאל המובילים בעולם (להבדיל מרובנו שמפכפכים רגלנו בביצה המקומית), במיוחד בהופעתה האחרונה עם Greg Mccintosh ויהודה פוליקר. אלבומם The Neverending Way Of Orwarrior הכה גלים בקרב כל מאזין מטאל שמכבד את עצמו והפך לסמל מוביל ב-2010 בתחום המטאל המתקדם. גם Salem הותיקה הוציאה אלבום אקספרימנטאלי וקודח מלהט ותשוקה למוזיקה, גם אם לא הכה גלים באותה עוצמה עדיין מדובר באלבום קונספט פרי מוחו של ניר נקב המתופף מהגיהינום והאינטרפרטציה שלו ל-Salem של העשור הבא, Playing God – וביחוד שיר הנושא שלו – פורט על כל המיתרים הנכונים של אלבום מטאל אתני ורעיל. System Divide עוררה מחלוקת לוהטת, בין אם זהות הלהקה כישראלית (היא לא, רק מירי מילמן סולנית Distorted לשעבר הינה ישראלית מבטן ולידה) או זינוקה הפתאומי לצמרת תשומת הלב התקשורתית בארץ ובחו"ל. אלה אשר ביכו על יותר דיבורים ממעשים קיבלו במהלך שנה אחת גם EP לדוגמה ומופת וגם אלבום באורך מלא שהפך את הלהקה למושכת ואטרקטיבית במיוחד לאוזניהם הניטראליות של מאזינים ברחבי העולם, ועם זה אי אפשר להתווכח. Missing In Action הוציאה אלבום בכורה עצמאי והוכיחה שלא צריך להתברדק עם דמואים ועם EP כשעושים את הדבר האמיתי ושחררה יצירה ארוכה של Metalcore מלודי ומחונן והפכה תוך כמה חודשים לאחת מאומני המטאל המובילים בארץ. Winterhorde הותיקים גם הם שחררו אלבום שני מבעד ללייבל הגרמני Twilight – אלבום קונספט יפהפה בשם Underwatermoon ששווה שמיעה גם לסולדים מתחום ה-Black Metal. בין לבין אחד מהאלבומים הנסתרים יותר ששוחרר פה היה גם אלבומה של Road To Evenmind הצעירה אשר הופק על ידי Michal Wagner (שעשה את Metallica, AC/DC ו-Aerosmith מאחורי שולחן המיקסים, בין היתר) ויצרה Progressive Metal נגיש ונעים בסטנדרטים של חו"ל. מבחינתי השנה הייתה מטאלית לא פחות, אם זה ביקורים במספר מקומות עם להקתי Prey For Nothing בת"א, בהרצליה וחיפה – עד להקלטת אלבומנו השני Against All Good & Evil באולפני Hertz בפולין, בהם הכנו אלבום שאנחנו יותר מרק גאים בו ובאמת ובתמים מרגישים שהוא מתעלה על היצירה הראשונה שלנו. כמו כן, באופן אישי, לאחר שסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובהיסטוריה באוניברסיטת חיפה, אני מפשפש בתואר שני בחינוך ופונה לכיוון ההוראה הניהולית. איך אני מוצא זמן לכתוב לכם את הסיכום באורך הדוקרטורט הזה ? אין לי מושג.
מתן גונאס
אלבומי השנה
Cloudkicker – Beacons
The Ocean – Anthropocentric
The Ocean – Heliocentric
Anathema – We're Here Because We're Here
Deathspell Omega – Paracletus
Alcest – Ecailles de Lune
The Chariot – Long Live
The Vision Bleak – Set Sail to Misery
Agalloch – Marrow of the Spirit
Nails – Unsilent Death
Triptykon – Eparistera Daimones
קצת בהרחבה…
The Ocean – Heliocentric & Anthropocentric אמנם מדובר בשני אלבומים נפרדים שיצאו במרווח של יותר מחצי שנה אחד מהשני, אבל זה יהיה עוול שלא להתייחס להם כיחידה אחת אורגנית. תאומים לא-זהים, אם תרצו. שני האלבומים ממוקמים על אותו קו מחשבתי, שנרקם במוחו של רובין סטאפס, הגיטריסט והמאסטרמיינד מאחורי החבורה הגרמנית הזו. האלבום הראשון מבין השניים מספר על התפתחות המודל ההליוצנטרי, תאוריה בתחום האסטרונומיה (ויש לאמר, גם הפילוסופיה) שבה מרכז מערכת השמש הוא השמש. האלבום השני, עוסק בגישה האנתרופוצנטרית, שהיא זרם בפילוסופיה של המוסר שבה האדם הוא במרכז או בראש ההיררכיה המוסרית (בניגוד לרוב הדתות, אשר שמות את האל במרכז). נשמע מסובך? בהחלט. אך בניגוד כמעט מוחלט לכך, המוזיקה – היא בעיקר מתעסקת בלתת בראש. גם כאן, יש שוני קל ב-'נושא' בין שני האלבומים, הן בהלחנה ובביצוע והן בהפקה של האלבום. Helio הוא אלבום מעט יותר "רגוע", פוסט-מטאל עם יחסית מעט רמזים לעבר ההארדקור של הלהקה. גם ההפקה, הרבה יותר נקייה, כמעט אוורירית,עם דגש רב על הכלים הנקיים וכלי המיתר והקשת שהובאו לתגבר את הלהקה. Anthropo, הוא אחיו הגדול והמרושע אפשר לומר, שמהרגע הראשון נכנס בהתקפה על עור התוף של המאזין, עם המון כסאח ועצבים. בסך הכל, כשמסתכלים על התמונה הגדולה – יש פה פרוייקט שאפתני וגדול, אבל לא פחות ממצויין. לכל מי שמעוניין בחוויה מוזיקלית ופילוסופית עמוקה – זה ה-דבר בשבילכם.
Anathema – We're Here Because We're Here וואו, זה לקח להם הרבה הרבה זמן. שבע שנים ארוכות ומייגעות עברו מאז הפעם האחרונה ש-Anathema הוציאו חומר חדש (למרות שב-2008 הוציאו את Hindsight המצויין – אוסף גרסאות אקוסטיות מדהימות לשירים הטובים ביותר שלהם), אבל חברים יקרים – היה שווה מאוד לחכות. זה אפילו לא ממש אלבום מטאל – Anathema לא עשו אלבום מטאל של ממש כבר למעלה מעשור – אבל זה פשוט מצויין. האווירה פה פשוט אווירה של דום, גם אם אין פה ממש דיסטורשנים וגיטרות שמכוונות שתי אוקטבות למטה. אפילו הופעת האורח של ווילה וואלו מ-H.I.M לא מצליחה להרוס את האלבום הזה, שכל שיר בו הוא פשוט מסע מהפנט בעולם הקודר של האחים לבית Cavanagh. אין דרך אחרת לתאר את זה – פשוט מהפנט.
Deathspell Omega – Paracletus מפלצת הבלאק מטאל האניגמטית הצרפתית חוזרת באלבום מלא ראשון מאז 2007 (בשנה שעברה, ה-EP שהוציאו לקח אצלי את המקום הראשון של השנה, למי שזוכר), ובאלבום שסוגר את הטרילוגיה האלוהית שהחלו עם Si Monumentum Requires, Circumspice משנת 2004. האלבום הזה ממשיך את הקו הייחודי, כמעט פרוגרסיבי שחלוצי הבלאק מטאל החדשניים הללו לקחו בהוצאות האחרונות שלהם. אבל אל תטעו – האווירה פה היא קרה, שטנית ומרושעת לגמרי. אבל, Deathspell Omega כל כך שונים מכל להקות הבלאק מטאל האחרות שקיימות כיום, והם משיגים את כל זה תוך כדי שמירה על רמה מוזיקלית גבוהה, הקלטה באיכות טובה וכתיבה מאתגרת – וזאת בניגוד לרוב להקות הבלאק מטאל האחרות. אני לא חובב בלאק מטאל גדול, אבל זה די ברור כשמש ש-Deathspell Omega הם העתיד של הסגנון הזה.
Nails – Unsilent Death בס תופים גיטרה שלושה אנשים עשרה שירים ארבע עשרה דקות כאילו לקחו את Bolt Thrower זרקו אותם לכלוב עם Nasum אמרו להם יאללה לכו מכות עד שמישהו מכם ייצא מכאן בארון או באמבולנס אבל לא משנה האלבום הזה פשוט כמו לקבל פטיש חמש קילו לפרצוף בהפתעה. קצר ולעניין.
שירי המטאל של השנה
Cloudkicker – Beacons – We're going in, We're going down לעתים רחוקות אלבום מגיע כל כך קרוב לשלמות, עד שהוא ממש נוגע בה, כמו ש-Beacons עושה. והשיר הזה הוא דוגמה מצויינת לתופעה – הוא כל כך כבד לפרקים, וכל כך רך בחלקים אחרים, והניגוד פשוט עושה לך הרגשה טובה כזאת בבטן. והכי טוב – כמו שכבר הזכרתי בביקורת – שבכל שמיעה אתה מגלה משהו חדש. פשוט גדול.
The Ocean – Anthropocentric – She Was The Universe שיר כבד מהחיים, עם ריף מוביל רצחני לחלוטין שיכול לשבור קירות ממש. הפזמון קליט ומצויין, וההפוגה במחצית השיר מצליחה לתת קצת מנוחה לאוזניים אבל לא להיות משעממת ומעיקה. והסוף – כמו שהשיר נפתח, כך הוא גם נסגר. פשוט, חזק ועוצמתי.
Triptykon – Eparistera Daimones – A Thousand Lies למי שלא מכיר, טריפטיקון היא הלהקה החדשה של Thomas Gabriel Fischer, מ-Hellhammer ו-Celtic Frost האגדיות. אבל בניגוד לפעם האחרונה והלא כל כך מוצלחת שבה פישר הוציא אלבום (Monotheist של Celtic Frost מלפני כמה שנים), פה מדובר במפלצת דת'-בלאק אדירה ואכזרית. הסאונד פה כל כך ייחודי, זה לא נשמע כמו שום דבר אחר ששמעתי. זה כבד, זה מפחיד, זה מפלצתי. וזה ממש ממש ממש טוב.
The Chariot – Long Live – David De La Hoz אני לא ממש בטוח אם The Chariot רציניים רוב הזמן, או שהם פשוט חבורה של ילדים שאף פעם לא התבגרו – לראייה, חמישה שירים (כולל השיר הזה) מהאלבום החדש שלהם, נקראו על שם מעריצים שקנו את האלבום הקודם שלהם. אבל מה שבטוח, הם עושים את ההארדקור הכי טוב ששמעתי כבר הרבה מאוד זמן. השיר הזה, מדגים טוב טוב למה הם כל כך טובים – הם עושים הארדקור מטורף, אבל גם מנסים לחדש ולשלב אלמנטים לא קונבנציונליים במוזיקה שלהם, כמו שירה מדוברת בעזרת דן סמית' מההרכב Listener, ונגינת נבל וקסילופון בסוף השיר. ממליץ בחום לקפוץ ליו-טיוב ולראות את הקליפ שהלהקה צילמה – בטייק אחד – לשיר הזה. פשוט תענוג.
Anathema – We're Here Because We're Here – Thin Air אין הרבה מה להגיד על השיר הזה, חוץ מזה שהוא פשוט מדהים. המוזיקה כל כך אווירתית, והליריקה כל כך מלנכולית ומצויינת. רק לכבות את האורות בחדר, ולהקשיב לוינסנט שר את השורות המדהימות: "And it feels like we're already flying, but the air is too thin and we're dying…"
האלבומים המאכזבים
Ihsahn – After הוא פשוט איבד את זה. ממש לא ברור לי למה אנשים מתייחסים ל-After כאלבום הכי טוב בקריירת הסולו של Ihsahn, לדעתי מדובר באלבום הכי אובר-רייטד של השנה, ואולי באלבום הכי פחות טוב שהוא הוציא בקריירה שלו. The Adversary, האלבום הראשון שלו כאמן סולו, היה פשוט גדול מהחיים, ושילב בחוכמה ובעדינות את כל הסגנונות הקיצוניים של המטאל, בעטיפה פרוגרסיבית מצויינת. angL שבא אחריו, היה די דומה, אבל לא התבלט בצורה יוצאת דופן על אחיו הצעיר.. ו-After? פה נראה כאילו Ihsahn קצת ירד מהפסים. הוא זנח כמעט את כל מה שהכרתי וציפיתי ממנו, ושילב מטאל פרוגרסיבי עם פסבדו-ג'אז, שלדעתי אין לו מושג וחצי מושג בסגנון. ברצינות, אם זורקים סקסופון בכמעט חצי מהשירים ושמים אותו גבוהה על המיקס, זה ממש לא ג'אז-מטאל. Ihsahn רצה לעשות את מה ש-Ephel Duath עשו בעבר עם החצוצרה, אבל במקום לעשות את זה בטעם טוב, זה פשוט הרס. אלבום חסר כל טעם טוב, בסגנון לא מוגדר, עם כתיבה די יומרנית ומעצבנת. חבל, אני ממש מתגעגע ל-Ihsahn הישן והטוב, שעשה את מה שהוא יודע לעשות, עשה אותו טוב, ולא ניסה להתחכם יותר מדי.
Les Discrets – Septembre et ses dernières Pensées לאחרונה קם גל של אמנם, רובם צרפתים, אבל לא רק, שמנסה לרכב על הגל של Alcest, פרוייקט הפוסט-רוק-שוגייזינג-מטאל של Neige מ-Peste Noir, ו-Les Discrets הוא הרכב בדיוק כזה. אבל, האיש שמאחורי ההרכב- Fursy Teyssier, מנגן לייב עם Alcest כבר לא מעט זמן, וגם היה חבר ב-Amesoeurs, יחד עם Neige – וזה נתן לי קצת תקווה שאולי יהיה פה אלבום ממש איכותי. אבל לא. בעוד ש-Alcest, מתוך ראייה כמעט נבואית, השכיל להתקדם ולקחת את הסגנון שלו צעד אחד קדימה, Les Discrets פשוט עושה אותו דבר, ושום דבר מעבר לזה. זה לא אלבום רע כמו שהוא אלבום פשוט מאכזב. מבנאדם כל כך קרוב לצלחת, הייתי מצפה ליותר.
השנה שלי
וואו, כבר עברה שנה? רק לפני כמה דקות רשמתי את הסיכום שנה הקודם, איך הזמן טס. אם בשנה שעברה הייתי צריך לגרד עשרה אלבומים לרשימה ההיא, וגם הטובים ביותר לא היו ממש מצוינים, הרי השנה היה לי קשה להחליט מי נשאר בחוץ. שווה לציין גם את Nevermore עם The Obsidian Conspiracy, את Kamelot שהוציאו אלבום חדש וחביב, את Rosetta שהמונח "לאכזב" פשוט לא מופיע בלקסיקון שלה, ואת Sailors with Waxed Wings, להקה עם שם מוזר, מוזיקה מוזרה וקונספט הזוי – אבל חוויה מעניינת ואקספרמנטלית לחלוטין שבהחלט עשתה לי את זה. יש לציין גם את Dukatalon הישראלים – שבעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא יצא לי לשמוע את אלבומם Saved By Fear שעתיד לצאת במהלך דצמבר, אבל משני הטראקים ששוחררו לאוויר עד כה, חייב להיות ברמה גבוהה במיוחד.
לצערי השנה, כמו בשנה שעברה, כמעט ולא יצא לי להגיע להופעות מטאל. לא אייחס זאת להתרחקות שלי מהז'אנר, מאחר ואני חושב שהתהליך השנה היה דווקא הפוך – פשוט לא היו הופעות לטעמי. כן אתייחס למה שהיה והחמצתי – הופעות של The Dillinger Escape Plan, אוזי אוסבורן, Ensiferum, Lamb of God, Metallica, Swallow The Sun ואחרות שהגיעו מחו"ל, בנוסף לאירועים מקומיים גדולים כמו הופעות ההשקה של The Fading, Xenolith וM.I.A, ומיני-פסטים כמו הפסטישרץ, R.O.B 5, וההאבי-מטאל-תל-אביב הראו שלמרות האיומים מבחוץ, המרמרה והמחדלים מבפנים, יש לנו סצינה נהדרת.
בנימה יותר אישית – ממש לפני כמה ימים השתחררתי מהשירות הצבאי, לאחר שלוש וחצי שנים ארוכות מאוד. לצערי אין זה אומר שאוכל לחזור לפעילות שיא בכתיבה באתר, מאחר וכבר בזמן פרסום כתבה זו, אהיה אי שם בדרום אמריקה, חוקר את התזה שלי בנושא "השפעות הקרנבל הברזילאי על האחים קאוואלרה בשעות משבר" – או משהו כזה. לכן אני מניח שזוהי סוג של פרידה-זמנית מהמגזין, ואם הכל יהיה בסדר – אחזור לפעילות אי שם באמצע השנה הבאה. אז שתהיה לכולנו שנה טובה ומוצלחת!
עדי כהן
אלבומי השנה
Pain of Salvation – Road Salt
Heavenly – Carpe Diem
Slash – Slash
Annihilator – Annihilator
Angra – Aqua
Mutiny Within – Mutiny Within
Shining – Blackjazz
The Vision Bleak – Set Sail to Mystery
וקצת בהרחבה…
Pain of Salvation – Road Salt בתור מי שכותבת כבר לא מעט זמן במגזינים עוד לא יצא לי להכתיר את הלהקה האהובה עליי ביותר לאלבום השנה. והנה זה קורה עכשיו – אין כיף יותר גדול מלתת את התואר הנחשק ללהקה שעושה לך בית ספר, הלהקה המלמדת אותך איך מוזיקה באמת צריכה להשמע, זאת שגורמת לך לצחוק ולבכות בלי להתאמץ בכלל… טוב, בעיקר לבכות. הסגנון של Road Salt, אפילו שהוא לוקח לקיצוניות את הסטייל הרגיל של הלהקה, עדיין שומר על החותם הייחודי שלה. אחרי Scarsick כבר התחלתי להספיד אותם, אבל אז הגיע הדבר הזה – וכן, זה אלבום Pain of Salvation טיפוסי, קצת דומה, קצת שונה, אבל עדיין – אלו הם. מי שלא אהב אותם עד עכשיו לא יתלהב. או שאתה מאוהב בהם עד עמקי נשמתך, או שלא, אין באמצע. זה גם לא אלבום ל"מתחילים". אבל מי שמאוהב, זו חגיגה בשבילו. כמויות האמוציה והלכלוך הרגשי מטורפות ונוגעות ללב ואי אפשר שלא להרגיש אותו עמוק בפנים, בתוך הגוף. אי אפשר להקשיב לזה ולהשאר אדישים, ובזכות המוזיקה שמצליחה לפרוט לי על כל נימי הנשמה בכזאת קלות – מגיע להם התואר של אלבום השנה 2010.
Heavenly – Carpe Diem אני עוקבת אחרי הלהקה הזאת כבר כמה זמן לאחר שנדלקתי עליהם באלבום הקודם, Virus. מה שהיה חסר לי בו, קצת יותר ליטוש ובגרות, הושג ב- Carpe Diem. לא יודעת אם זו ההכרה שהתחילו לקבל (ובמקביל, תקציב) או סתם התבגרות נורמלית שלהקה עוברת עם השנים והאלבומים, אבל Heavenly נשמעים טוב מתמיד. זה אלבום שמח, אנרגטי, שגם מי שלא אוהב פאוור מטאל קלאסי יכול להנות איתו. חצי מזה אפשר לזקוף לזכות ההפקה המושקעת שכל כך הכרחית בז'אנר, וחצי להשתדלות של החבר'ה עצמם. בנקודות מסויימות הם נשמעים כמו Queen מודרניים, והשילוב שבין חומרים מגניבים לבין השתדלות טכנית מקסימלית מניבה אלבום מרשים ביותר ששווה להציץ בו.
Annihilator – Annihilator אני מודה, הפעם האחרונה שנתקלתי בהם היתה לפני שנים, כשהיה לי קראש על האלבומים הראשונים שלהם משנות השמונים. מאז לא ממש עקבתי אחרי ההוצאות שלהם, אבל Annihilator בא לי בדיוק בזמן עכשיו. במילה אחת: וואו. אני לא יודעת מה עבר עליהם בכל השנים האלה, אבל זה בטוח משהו טוב: הם כבדים יותר, חזקים יותר, והכוח שנשפך מהאלבום הזה מהממת את המאזין. ההפקה מעולה ומחמיאה לז'אנר, הסאונד עשיר ומנופח היטב, הגיטרות משומנות והבאסים יושבים בדיוק במקום. והתיפוף המדויק, אוי, למות, למות. אין משהו שעושה לי את זה במטאל כמו מתופף שיודע מה הוא עושה. הם עדיין שומרים על הקטע שלהם, למרות שהשירה נשמעת לעיתים מושפעת מ- Slayer והאלבום בכלליותו מזכיר לי את ""Vulgar Display of Power של Pantera בכמויות העוצמה שהוא מפיל עליך. זה הרבה יותר ת'ראש ממה שזכרתי וזה פשוט לפנים.
שירי המטאל של השנה
Slash – Ghost במנה גדושה של חיזוקים חיוביים, השיר האופטימי הנהדר הזה פשוט עשה לי טוב על הנשמה. Slash שיחק אותה באלבום סולו מוצלח, בשיתוף עם זמרים מהשורה הראשונה וזה השיר האהוב עליי מתוכו. אהבתי במיוחד את הרית'ם המדליק והפ'אנקי, והאווירה זורקת אותי לשיא הניינטיז בסטייל הלהיטים היותר מבריקים של U2. פשוט ווינר במלוא מובן המילה. השיר הזה מעודד אותי ומעלה חיוך על פניי. הוא אף יכול להתאים למגוון סיטואציות – החל בזריקת עידוד לימים קשים וכלה בסופ"ש שיכור עם חברים בפאב. דווקא חוסר ההתיימרות של Slash מאפשרת להביא לידי ביטוי את היצירתיות של כל המשתתפים בו. אחרי הכל, הוא זכה ללא מעט שבחים ברחבי העולם, ותכל'ס מגיע לו.
Pain of Salvation – Curiosity וואו, קשה לבחור שיר מועדף מאלבום שמבחינתי הוא מאסטרפיס, אבל אם הייתי צריכה לבחור אחד זו היתה הבחירה שלי. Road Salt הוא מסוג האלבומים שצריך להקשיב להם מהתחלה ועד הסוף. דווקא בגלל שהשיר הזה קצבי יותר, קל להוציא אותו מההקשר של האלבום ולשמוע אותו בנפרד, ולמרות זאת הוא מצליח להכיל את רוב הנושאים המדוברים באלבום. אולי הוא פחות קורע לב, אבל עדיין נאמן לאמוציות המוצגות באלבום. הוא יותר ישיר ועדיין שומר על הלכלוך והכיעור האנושי שהאלבום מתהדר בו – אם אין לכם זמן לקחת את המסע של Road Salt, הייתי בוחרת בשיר הזה כי הוא עובד טוב גם לבד.
The Man-Eating Tree – Nights in White Satin מוזר לי לבחור דווקא בקאבר כאחד השירים שעשו לי את זה, ואין לי סיבה באמת טובה לבחירה הזאת, פרט למבחן התוצאה: זה השיר שדילגתי אליו שוב ושוב, אולי בגלל שנעים לשמוע שיר מוכר בגרסה נהדרת. הלהקה הצליחה לקחת שיר קלאסי וישן, מצד אחד להשאר נאמנים למקור ומצד שני למזוג את הדום-מטאל שלהם פנימה. אפילו משפט נדוש כמו "I Love You" מועמס בקיתונות של ייאוש בגרסה שלהם, מה שמוסיף רבדים מעניינים לגרסה המקורית. תכל'ס, אין שיר יותר מתאים לאמץ אותו לצד האפל והקריר יותר של המטאל.
Angra – Weakness of a Man מתוך האלבום Aqua, השיר הזה מיד בלט מעל השאר. הוא מאוד מזכיר את Wishing Well מהאלבום המצויין Temple of Shadows העומד בזכות עצמו. האלבום כולו נהדר, אבל השיר הזה הוא הדובדבן שבקצפת. שלא כהרגלי, אני מצליחה להתחבר גם לשירי הפאוור מטאל הקלאסי של Angra כמו שלא קורה לי עם להקות פאוור אחרות, אבל כשהם לוקחים לכיוון פרוגרסיבי יותר זו בכלל חגיגה. המוזיקה בשיר מאוד מעניינת ולמרות התחכום שלה אין בה קטעים מציקים – להפך, גם הריפים האינסטרומנטליים בנויים בטוב טעם. הבניה של השיר מושלמת ויש כאן ממש סיפור שאי אפשר שלא לשמוע בזכות השינויים המוזיקליים התכופים אך העדינים. פשוט תאווה לאוזן, ורק חבל לי שההפקה פחות מושקעת מזו של הקודמים – הזמר קצת הולך לאיבוד, הגיטרות חסרות ברק, ובגדול היא אינה מרשימה כמו זו של Rebirth למשל, מה שקצת מקשה להקשיב לאלבום.
Shining – Fisheye סגנונות אקספרימנטליים יכולים להיות אומנות לשמה ועלולים להיות קשקוש אחד גדול שמכאיב באוזן. ל- Shining זה דווקא הצליח, ועל אף שהאלבום לא פשוט להאזנה הוא עדיין מצליח לשמור על עוצמה ומנטרות מוזיקליות מהפנטות. השיר Fisheye הוא ערבוב אחד שלם: המלנכוליה של Korn, הטירוף של Devin Townsend, המוזרות של Ephel Duath, המורכבות של Tool. בכל קטע בשיר הצלחתי למצוא אסוציאציה ללהקה אחרת שאני אוהבת, והתרכובת הזאת עובדת היטב אם קצת פותחים את הראש. בזכות הפקה טובה וטכניקת הנגנים, האלבום מצליח לבלוט בז'אנר שיש בו הרבה בולשיט, רואים ש- Shining ידעו מה הם רוצים להגיד לפני שהם נכנסו למערבולת הזו.
האלבומים המאכזבים
Jon Oliva's Pain – Festival קשה להשאר בשיא לאחר הוצאת אלבום מצויין כמו Global Warning, שנכנס אצלי הישר למיקום הנוצץ של "אלבום השנה 2008", שניה לפני שנסגרו סיכומי השנה. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות, ול- Festival פשוט לא התחברתי. הוא היה סתמי מדי יחסית לתיאטרליות המטורפת של מר Oliva, נכנס אצלי מאוזן אחת רק כדי לצאת מהשניה. התחכום, הדו-פרצופיות, הסטייל הכל כך ייחודי שלו כאילו הלכו כאן לאיבוד לחלוטין לטובת ליינים לא מתאמצים, פזמוניים ולעוסים למדי. לא מצאתי משהו להאחז בו, שיגרום לי לרצות להקשיב לאלבום הזה יותר מפעם וחצי. אכן, יש מי שיאהב ויש מי שיתחבר אליו, אבל זו לא אני.
Marty Friedman – Tokyo Jukebox קשה, קשה להפנים את נטיותיו המוזרות של הגיטריסט המדהים הזה שהתפתחו בשנים האחרונות, עם מעברו ליפן. כשחושבים על זה, תמיד היתה לו זיקה לז'אנר, אבל הפעם הוא ממש יצא מהארון ולקח את זה רחוק מדי. האלבום הזה תלוש מהמציאות והסגנון ידבר רק למי שאוהב פופ יפני קיטשי ממילא, מה גם שהאלבום כולו הוא בעצם אוסף של קאברים כאילו-מטאליים. הייתי צריכה לצפות את התפנית הזאת מגיעה אבל העדפתי לעצום עיניים ולהתכחש. איי, מרטי, חבל לי עליך, עוד גיטריסט מטאל טוב הלך לאיבוד בתוך עצמו, אבל אם זה מה שעושה לו טוב, שיהיה לו לבריאות. משום מה לא נראה לי שנשמע עליו בשנים הקרובות באתר שבשמו ישנה המילה "מטאל".
Dark Tranquillity – We Are The Void טוב, אחרי חמישה אלבומים מצויינים ברצף חיכיתי לנפילה. מה שאני אוהבת ב- Dark Tranquillity זה את המלודיה המודגשת, הנותנת נופך אחר גם לשירים הכבדים של הלהקה. באלבומים האחרונים המגמה היתה אף להדגיש אותה יותר, ושמענו יותר עבודת קלידים, שירה נקייה ואלמנטים גותיים ואלקטרוניים לצד הגראולים והסגנון הגות'נבורגי המסורתי. מי הזיז את המלודיה שלי? לאן כל האלמנטים האלו נעלמו? We Are The Void הוא לא אלבום רע, הוא פשוט נשמע כחזרה למקור של הסגנון, ואחרי ההתפתחות הנהדרת של הלהקה לאורך השנים חבל לחזור אחורה. זה נשמע לי יותר מדי כמו In Flames (שגם הם הדרדרו עם השנים), ולא כמו Dark Tranquillity שהצליחו כבר לגבש להם חותם ייחודי משלהם. הליינים חוזרים על עצמם יותר מדי פעמים, השירה חסרת ניואנסים, יש עדיין ליינים אווירתיים אבל הם יותר מדי ברקע. השירים יותר מדי דומים זה לזה. האלבום פשוט הולך לאיבוד בצילם של הקודמים לו. חבר'ה, אם זה לא שבור, למה התעקשתם לתקן?
השנה שלי
שנת 2009 הביאה אלינו הרבה אלבומים טובים של להקות מוכרות שהצליחו להתעלות על עצמן. זה היה בלתי נמנע שהשנה שלאחר מכן תהיה משעממת יותר. בגדול, לא היו הרבה אלבומים שבאמת עשו לי את זה השנה ואפילו "עשירייה פותחת" ראויה לשמה לא הצלחתי להרכיב. אמנים שאהבתי איכזבו: Jon Oliva חיפף, Dark Tranquillity הלכו לאיבוד, Joe Satriani שעמם, Airbourne, שתופסים תאוצה בעולם – לגמרי אוברייטד, וגם Iron Maiden הצעירים-תמיד נשמעים כל כך עייפים. אפילו Mike Portnoy החליט שנמאס לו ועזב את Dream Theater, שכבר מזמן לא מה שהיו פעם.
בתחילת השנה הבעתי משאלה: לראות את Metallica ו- Lamb of God כאן בארץ. המשאלה התגשמה, ואכן הישועה הגיעה דווקא מגזרת הלייב: השנה המשיכה במסורת המתחזקת של השנים האחרונות והיתה גדושה בהופעות והפתעות. זכורה לי לטובה בעיקר זו של Porcupine Tree, שהפתיעה אותי – למרות שאני אוהבת את החומר שלהם חששתי שהוא לא יעבור טוב על הבמה והגעתי חסרת ציפיות לחלוטין, ובסופו של דבר התרגשתי כמו שלא התרגשתי הרבה זמן בהופעה. גם Yngwie Malmsteen הפציע להופעה חמודה, ו- Lamb of God האהובים עליי מאוד, שדווקא אכזבו (לא באשמתם, באשמת הפוגו שחסם את איזורי הסאונד הנורמלי). אך השיא מבחינתי היה בהופעה של Metallica. נכון, היו פאשלות נוראיות בגזרת ההפקה, ונכון, התקלות בסאונד היו מביכות, אבל תגידו מה שתגידו – הרגשתי בת 16 שוב. טוב לראות את Metallica של פעם, וכמות האנרגיות, וואו, זה היה פשוט מושלם. נהניתי מכל רגע, ולא הופתעתי כשבסוף ההופעה התפשטה בי תשישות איומה, כאילו רצתי מרתון. מה שכן, אני חייבת להודות שהתבאסתי על ההצצה המפוכחת בעל כורחי אל הדור הצעיר.
חבר'ה, מה נסגר אתכם, גדל כאן דור שלם אשר לא ידע את ג'יימס הטפילד. לחרדתי גיליתי לא מעט טינאייג'רים שנשפכו על גדרות טבעת הכסף רק בשביל לגלות כמה שירים מאוחר יותר שכל ה- Metallica שהם מכירים מסתכמת בשיר וחצי מהאלבום השחור. נו באמת, קחו את עצמכם בידיים… אחרי החוויה הנהדרת החלטתי שזהו, הגיע הזמן לבקר ב"מכה" של כל חובב מטאל באשר הוא, ודי בספונטניות ארזתי את עצמי, את הבחור, אוהל והרבה קופסאות שימורים לטובת ביקור ב- Wacken האגדית. למי שעוד לא היה שם אספר שכן, זה טוב כמו שמספרים. מי שהיה רק מחכה לפעם הבאה ולא צריך שכנוע ממילא. השנה הליינאפ היה מפוצץ בלהקות שייסדו את המטאל הישן והטוב: Anvil, W.A.S.P, Grave Digger, Alice Cooper, Motley Crew, וכמובן Iron Maiden – כיף חיים. השנה גם נכנסתי חזק לכתיבת חומרים לאלבום מלא שכבר מעסיק אותי כמה שנים. טוב להרגיש שחלום רחוק מתחיל לקרום עור וגידים ולאט לאט מתגשם, ושדברים מתחילים לזוז. אני חושבת שכל אחד מכיר את ההיסוס הזה, חוסר הבטחון של ההתחלה, עד שפתאום זה מרגיש בשל ומוכן לצאת לאוויר העולם, ואתה מרגיש שזהו, זה הזמן והמקום. אני מצפה לחדשות טובות בשנה הבאה, הן מבחינת אלבומים חדשים והופעות והן מהבחינה האישית.
איתן גפני
אלבומי השנה
Orphaned Land – OrWarrior
Black Mountain – Wilderness Heart
Ozzy Osbourne – Scream
Pain of Salvation – Road Salt One
System Divide – The Conscious Sedation
Crashdiet – Generation Wild
Disturbed – Asylum
Doctorcore, The Ethnix Project
Slash – Slash
וקצת בהרחבה…
Black Mountain – Wilderness Heart האלבום הזה נחת אצלי ממש לפני כמה שבועות, ואני לא מספיק להתרגש ממנו. הפעם האחרונה שהתרגשתי ככה מאלבום חדש הייתה לפני שנה, כשקיבלתי לידי את אלבום השנה שלי (של שנה שעברה), של Long Distance Calling. הלהקה הקנדית הזו, שזה אלבומה השלישי (אם לא סופרים Ep's) הצליחה למוטט אותי מהתרגשות לנוכח הכנות והאהבה שלהם למוזיקה עליה גדלו, כולל שמות כמו Black Sabbath, Credence Clearwater Revival, Led Zeppelin ואפילו – רחמנא ליצלן – Hole ועוכרי ישראל, הפיקסיז. בקיצור, מיקס לא הגיוני של מטאל, הארד רוק, פסיכדליה, רוק אמריקאי דרומי, נויז וגראג'. אלבום נפלא, שיגרום לכם להאמין בשנות השבעים שוב.
Orphand Land – OrWarrior אחרי שמיעה אחת טענתי שזה אלבום השנה, והשנה רק התחילה. אין הרבה מילים נוספות לשפוך על יצירת המופת הזו, כי רובן כבר נאמרו. ההפקה הנפלאה, המיקס המעולה, הנגינה המחשמלת, הטקסטים המרגשים, הביצועים הווקאליים המרשימים, הלחנים המורכבים והסוחפים, הרגש, הכנות, האהבה, ההבנה, הבגרות. פאקינג וואו. גאווה ישראלית מהולה בפליאה והערכה אינסופית. כל סופרלטיב מיותר כאן, מכיוון ששמונים הדקות המופלאות הללו אומרות הכל.
Doctorcore – The Ethnix Project אתם יכולים לצחוק עליי עד מחר, אבל מאז שהייתי ילדון, הערכתי את אתניקס הישראליים. גם על אלבומם הראשון (אלבום רוק משובח), גם על הניסיונות שלהם להתחבב על הקהל, גם על היכולת המטורפת שלהם לכתוב להיטים, וגם על הגילוי של אייל גולן, גדול זמרי המוזיקה הים תיכונית של העשורים האחרונים. מבחינתי, זאב נחמה תמיד היה רוקר מוכשר, גם אם שירים כמו "ג'סיקה" ו"בה.אם.ווה שחורה" יכלו להסתיר זאת. האלבום של הרכב הצד שלו, "טוטובל", חשף את התיאוריה שלי לפני שנתיים, וכעת, עם אלבום המחווה של מיטב הרוקרים מעולם האינדי הישראלי (איתן רדושנסקי, ישיר ברגר, רון בונקר, גיא שמי, ואחד, אביטל תמיר), אפשר להבין עד כמה אתניקס הם להקה גדולה. אלבום קאברים משובח, מלא אהבה והומור, שמוכיח שגם אתה מנסה לצחוק אל אתניקס (ולא נראה שזו הייתה הכוונה), אתה לא יכול להתכחש לעובדה שהם פשוט כותבים שירים טובים.
Disturbed – Asylum במשפט אחד – נדמה לי שאחרי אלבום מסריח והרגשה של מיצוי כללי (שכולל תחושת מסחרה קשה), היהודי הכשר וחבריו הכועסים עושים צעד ענק בחזרה אל כתיבת מוזיקה טובה.
האלבומים המאכזבים
Iron Maiden – The Final Frontier במשפט אחד – אלבום עייף של להקה עייפה עם קהל עייף שזוכר לטובה את השנים היפות ואת הגעגועים לאיחוד מרגש, גם עם חברי הלקה ובעיקר עם רוח היצירה השאפתנית שהולידה יצירות מופת כמו Seventh Son, No Prayer For the Dying, Number of the Beast ובשבילי (תהיו מוכנים לחילול קודש), אפילו The X-Factor (למרות שדיקינסון וסמית' לא לקחו בו חלק). מה אתם רוצים, אמרתי משפט אחד, לא אמרתי משפט אחד פשוט ונכון תחבירית.
השנה שלי
השנה האחרונה הייתה שנה מוזרה מאד מבחינתי, ואני מצטער שאני חולק עמכם רגשות שאינן מתקשרות באופן ישיר למטאל. החדשות הגדולות מבחינתי הן יציאת הסרט הישראלי "כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון, שאולי יבשר את תחילתו של גל חדש ומעניין בקולנוע, שגם אמור להשפיע עליי באופן ישיר (כזכור לכם, אני במאי, ומתעסק בעיקר באימה). לצורך גיוסי הכספים, ביימתי טיזר קצר שזכה לכמה אלפי צפיות ביוטיוב ("בשר תותחים", כדאי לכם!), והחודשים האחרונים עוברים עליי בניסיונות לשכנע אנשים בעלי ממון להשקיע קצת כסף בסרט אימה ישראלי מגניב ביותר.
בין לבין, אני עורך בלוג קולנוע ("רוזבאד", כדאי לכם!), ומנסה להרוויח לחמי ביושר, לעיתים ללא הרבה הצלחה. איכשהו אני מצליח גם לקיים חיי זוגיות נפלאים, ולמעשה, חוץ מהשריפה בכרמל, ובעצם כל מה שמתרחש בחדשות, הייתה שנה די טובה. ובין כל העיסוקים, גם יצא לי לשמוע לא מעט אלבומים חדשים, חלקם משובחים ביותר. השנה האחרונה תיזכר, מבחינתי – בתחום המטאל, בגלל שני אירועים נקודתיים: עזיבתו של מייק פורטנוי, המתופף שגרם לי להמשיך לנגן, את להקת האם שהקים בעצמו, Dream Theater. כבר אחרי אלבומם האחרון (והנוראי) הכרזתי לעצמי בשקט ששינוי דרסטי הולך להגיע ללהקה המופלאה הזו, והנה, מתברר שצדקתי. לעניות דעתי, עזיבתו הוא הצעד הראשון בדרך לפירוק של הלהקה, מהלך שלדעתי צריך היה להתרחש מיד אחרי Systematic chaos, אבל כרגיל, אף אחד לא שואל אותי.
האיחוד של System of a Down סוף סוף קורה, אחרי כמה שנות הפסקה, כמה אלבומי סולו, וניסיונות מוזיקליים מעניינים של שני המוחות המובילים את הלהקה – סרג' ודמיאן. הגיע הזמן לעוד פצצת כעס ארמנית, ואני עדיין בשאיפה (ותקוות שווא) שנראה אותם מתישהו כאן בישראל. בניגוד לעמיתיי, לא התרגשתי במיוחד מהופעתו של אוזי בישראל, למרות שבתחילה הייתי מאד בעניין שלה. ככל שהתקרבה ההופעה הבנתי שאני לא בעניין של להוציא עוד סכומי כסף גדולים על הופעה צפויה מראש, גם אם של אמן מדהים בסדר גדול שכזה. אולי זה קשור להתבגרות, אבל אחרי ההופעה המחשמלת של פול מקרטני, הבנתי שמשהו בהופעות הענק האלו כבר לא מדבר אליי. אולי זה הסטליסט הצפוי מראש, אולי אלפי האנשים המתגודדים יחדיו בשביל לראות אליל בגודל של בובת פליימוביל ממרחק מאה מטרים. ואולי בכלל מדובר בהוכחה ניצחת למשפט של גראוצ'ו מרקס : "לא הייתי רוצה להיות שייך למועדון שמוכן לקבל אותי אל שורותיו". אז נכון, השנה ביקרו אותנו מטאליקה, לינקין פארק, אוזי, ומי לא. אבל כמעט אצל כולם נשארתי בבית, בציפייה לדיפ פרפל במאי, ואולי מתישהו לחבורת הארמנים לעיל. ואולי זה בגלל שאני מזדקן. אוי לא. זה בגלל זה.
פאק.