ספיד מטאל אמריקאי – החיפזון מן השטן

בשנות ה70 המאוחרות פרח לו הסגנון "הגל החדש של המטאל הבריטי" אשר כלל בתוכו להקות מהירות כגון מוטורהד ואיירון מיידן בחיקו. הלהקות הללו היו למעשה התמצית המוכרת שלנו כיום למה שמזוהה עם המונח "הבי-מטאל" בייחוד פה בארץ.
אך לא בלהקות אלה עסקינן אלא בדור ההמשך האמריקאי שלהם, הלא הוא תחילת הת'ראש מטאל, שלב הביניים המחויך והשיכור הנקרא "ספיד-מטאל".
מהו למעשה ספיד מטאל ?
ניתן להגדירו באמצעות 4 להקות עיקריות :
מטאליקה, מגה-דת', אנתרקס וסלייר.
בעוד הרשימה הזאת נשמעת מוכרת, היא מזכירה לרבים ודאי את חברי ארבעת הגדולות, ולמעשה הרשימה זהה. "ארבעת הגדולות" הוא כינוי נפוץ בפי מטאליסטים ותיקים לארבעת הלהקות האלה אשר עזרו להשריש את המטאל היותר אגרסיבי והפחות מתפשר במודעות הציבורית- ובכך גם לזרוע זעים נוספים לסגנונות הדת' והבלאק מטאל.
בעוד ההבי מטאל האמריקאי שעקב בדייקנות בדרכי אחיו הבריטי עם להקות כמו מן-או-וור לדוגמה, הלך וצבר תאוצה, כך גם סצינת האנדרגראונד האמריקאית הלכה וקיבלה את ההכרה בדבר המהיר והכבד הבא – הלא הוא הספיד-מטאל או ת'ראש מטאל לחילופין.
בעוד אני מוצא הבדל מהותי בין מה שיצא מהמטאל האמריקאי לבין המטאל הגרמני בערך בתקופה מקבילה (ויהיו כאלו שיאמרו, ובצדק, שסודום המציאו את הת'ראש מטאל לפני מטאליקה- לכן אעדן במילים ואקרא למונח ספיד מטאל על שם שהוא היה פשוט הבי מטאל מהיר ואגרסיבי יותר- עוד לפני שהיה לו את העוצמה שנתווספה לו מן ההארדקור שפרח בכל מקום- אם כי ההשפעות האלו יצוצו במהרה אצל ארבעת הגדולות).

מה יש לומר שלא נאמר על המטאל האמריקאי החדש של תחילת-אמצע שנות השמונים ? עיצוב האישיות של הסגנון הזה לדעתי- למשל- משפיע עדיין על כל אחת מהלהקות הקיימות בשוק.
כל אחת מארבעת הגדולות בשלב מסוים הגיע למקום בו היא לא יכלה להמשיך כבר. בעוד מטאליקה שברו את הקונספט המוזיקלי שלהם על מנת ליצור משהו אחר יותר אלטרנטיבי שיותר מתחבר לשורשיהם הרכים יותר כקאנטרי ורוק-בלוז, הם למעשה מכרו את המוזיקה האגרסיבית והכסחיסטית שלהם למרבה במחיר, ואיתה את גרעין המעריצים הענקי שהספיקה לצבור לה.
סלייר, סגניתה הבלתי מעורערת לא פנתה אל המיינסטרים. להפך, דרכיה הוקצנו לדברים אשר נראו לה הכבדים ביותר, אך דעותיהם של חברי הלהקה על תתי-הז'אנר המתפתחים בעקבותיהם הייתה מזלזלת- והכיוון האגרסיבי והלא מתפשר שלהם אף על חשבון המהירות המפורסמת- משך אותם אל הניו-מטאל השנוי במחלוקת. אמנם סלייר לא איבדו מעריצים רבים כשל מטאליקה, אך הם שברו רבים בכך שנטשו את הספיד/ת'ראש מטאל המסורתיים לטובת הנוער העתידי יותר של היום- בכך שענו לציפיות המוזיקליות של הקצה הפופולארי ברשתות הרדיו והטלויזיה- חוברים יד עם להקות אשר נטשו את המוזיקה האגרסיבית יותר שלהם לכל הדעות כמו משין-הד וסולפליי.
אנתרקס היו בעייתיים יותר, כאשר הליין הראשוני שלהם השתנה ובלאדונה, הזמר האיכותי יותר בקבוצת ארבעת הגדולות לצד הטפילד, הביא את הלהקה לגבולות חדשים עד אשר נטשם לאנחות- ושם הלהקה החלה לחפש את עצמה עם רפארים כ"פובליק אנמי". הדבר גרם לערעור בסיסי של גרעין המעריצים ולמרות שהם היו הלהקה שנשארה יותר נאמנה לסגנון המקורי פחות או יותר, להוציא את העובדה שהם היו החולייה השלווה בחבורה, בעלי חוש הומור בשיריהם והידידים של שלושת האחרות, קצת מנעה מהם את איכויות הרצינות של נסיכי המטאל האמיתיים של אותה תקופה.
מגה-דת' האחרונה נעה מבעיית סמים אחת לשנייה בדרך רצופה אלבומים איכותיים עד אשר נסקה הלהקה מטה בעקבות מטאליקה אל עבר הגורם המסחרי, שתחושת המרמור של "מקום שני הנצחי" אחרי מטאליקה מלווה אותה לכל אורך דרכה. למרות שנצפתה התאוששות אצל אלה באלבום הסטודיו האחרון – הלהקה החליטה להפסיק פעילות והפכה את ארבעת הגדולות לשלישייה מקרטעת.

אך עד היום להקות ענק יחסית לתחומן כמו פנתרה, אין פליימס, קריידל אוף פילת' ונאפלם דת' – כולן הושפעו משלב המעבר הבשל הזה במטאל העולמי.

הגל השני של הספיד מטאל האמריקאי קיבל צורה מגובשת הרבה יותר- כל עוד כל להקה נשמעת בתחילת דרכה כחיקוי של אחת מארבעת הגדולות, הסגנון מצא באמצעות להקות כמו טסטאמנט, אוברקיל, אניהלייטור ודארק אנג'ל מיצוי חדש באיזון בין כל הלהקות. בעוד הראשונים בתחום (ובליבי) טסטאמנט (להוציא את אקסודוס שלמעשה הייתה קיימת במקביל לארבעת הגדולות- פשוט לא זכתה להכרה שלהן) הצליחו לייצב בין מטאליקה מבחינת הרית'ם, מגה-דת' מבחינת הגיטרה המובילה וסלייר מבחינת המהירות המסחררת, משופרים בגישת 5 חברים כשל אנתרקס – הלהקה העפילה לגובה קרוב במיוחד של ארבעת הגדולות במקומן המסחרי, שלהקות כמו אקסודוס בעלת הותק ופורבידן המתוחכמת עוקבות אחריה. אין להקת ספיד מטאל כיום שאני יכול לומר בודאות שנשארה נאמנה באפילו 90% לסגנונה המקורי (אלא אם אתם קוראים למוטורהד ספיד-מטאל). טסטאמנט פנו לתחומי המטאל החדש והקיצוני יותר, פורבידן הלכו לצידו האלטרנטיבי של המתרס ואקסודוס איבדה את צורתה בהחלפה לא ברורה של סולנים ואיבוד הגיבוש המיוחד ללהקה עד אשר הלכה לאיבוד בשנות ה90.

רשת הנגנים המתחלפים בסצינת הספיד מטאל האמריקאית גם הוא זכה לשם ודבר בעולם. בעוד קרי קינג ניגן אצל מגה-דת' בתחילת דרכם, ודייב מאסטיין עצמו היה הגיטריסט המוביל של מטאליקה, שהחולף על ידי קירק האמט, הגיטריסט המקורי של אקסודוס שהחליפו את הסולן שלהם בסולנם המקורי של טסטאמנט ששיתפו את כל המתופפים של סלייר בשורותיהם וחוזר חלילה. הדבר מעיד לפי ראות עיניי על מן דפוס נגינה מקובל שנוסד איפשהו אצל ההשפעות המקובלות על ידי כמעט כל הנגנים בסצינת הספיד האמריקאית שבירתה היא מלכת המפרץ המערבי, סן פרנסיסקו. הלהקות המשפיעות ביותר על כל הסצינה הזאת הן כמובן נושאות הדגל של הגל החדש של המטאל הבריטי- והן ג'ודאס פריסט הרוקרים הבלתי מנוצחים ואיירון מיידן התאטרלים והדרמטים. המוזיקה השונה שלהם יצרה יחד, בתוספת להקות הארדקור ופאנק כמו המיספיטס, אליס קופר, הרמונס והסקס פיסטולס- את מה שאנחנו מכירים כיום כאלבומי הבי מטאל עם דינמיקה גבוהה בהרבה, גישה תוקפנית ודרך חיים של "חייה-את-הרגע".

סצינת הספיד מטאל פרחה בעיקר בשלהי שנות ה80, והגיעה לגוויעה איטית בתחילת שנות ה90 עם עליית הגראנג' בהנהגת נירוונה ופרל ג'אם. ייתכן שהעלייה הפתאומית של מוזיקת בעלת גישה כה סותרת את מהות החיים של הספיד מטאל הכתה את המכה אשר פירקה את ארבעת הגדולות כל אחת לדרכה. היורשים של הסגנון היה הניו-סקול ת'ראש מטאל שאיבד מן החן המהיר כשד של הספיד מטאל ובחר להמתקד דווקא במוזיקה היותר קרובה להארדקור מאשר להבי מטאל הישן. להקות כמו פנתרה וספולטורה השכילו להמשיך להתמודד עם המטאל הדועך במצעדים בעוז ואף שימרו את כוחם פחות או יותר עד היום. להקות כמו משין הד, פיר פקטורי ומאוחר יותר סליפנוט וקורן המשיכו להתמודד עם הקרב על התואר שנהיה גולבלי יתר על המידה למונח "רוק כבד" שרק עוד לפני 10 שנים שימש כמילה נרדפת למהירות מסחררת – הלהקות פנו דווקא לגיטרות כבדות וזנחו את הסולואים הוירטואזים והטכניקה המרשימה, מלבד התופים שתפקידם קיבל עוצמה גבוהה הרבה יותר.

כיום להקות ספיד מטאל כמעט ולא קיימות. במקביל לספיד האמריקאי אגדות ת'ראש גרמניות ממשיכות להניע את גלגליהן שאינן עוצרים ברחבי העולם והשם סודום, קריאטור ודיסטרקשן כבר לקח את חסותו על סגנון הספיד מטאל והת'ראש האמריקאי שנעלם והתנדף מן העולם והזכרונות האחרונים שלו היו "סיזן אין ד'ה אביס" של סלייר ו"ראסט אין פיס" של מגה-דת', ממש בתחילת שנות ה90. שאר הלהקות שהמשיכו את דרך ארבעת הגדולות ממשיכות להתקיים, רובן כאשר רובן המוחץ מעדיף להתפרק על מספר שירי עבר להיטיים ולהמשיך הלאה לסגנונות יותר פופולארים בסצינה כיום.

מספר אלבומי ספיד מטאל ראויים לתזכורת בכל מחיר :

מטאליקה – מאסטר אוף פאפטס. זהו ללא ספק אחת מפסגות המטאל בעולם כולו. מאופיין בשירים ארוכים, סולואים מרגשים, טקסטים העוסקים בפחד ובחוסר-ישע, טונים משתנים שלא משעממים אף לו לרגע- ללא ספק זהו פסגת היצירה של מטאליקה מבחינת לחן וחיבור בינו לבין הטקסט והרבה מבקרים רואים בו אלבום הרוק הכבד הטוב ביותר בכל הזמנים.

סלייר – רין אין בלאד. אם מאסטר אוף פאפטס אינו אגרסיבי מספיק בשביל להיות המוביל של הז'אנר התוקפני הזה, רין אין בלאד של סלייר הוא בהחלט כן. פחות מחצי שעה של שירים קצרים, מהירים כמו אופנועו של השטן ועוסקים בטקסטים פולחניים, מזוויעים ושנויים במחלוקת. מתחילתו ועד סופו, רין אין בלאד הוא אפיזודת ספיד מטאל מושלמת.

מגה-דת'– פיס סלס…באט הוס באיינג ? אחת מההוצאות הטובות ביותר של מגה-דת', אם לא הטובה בהן. הפגנת גיטרה מרשימה של שני הגיטריסטים דייב מאסטיין וכריס פולנד, שמאסטיין לוקח את התפקיד כזמר וגם כאחראי ראשי על הלחן. האלבום כבד יותר מאלבומיה של מטאליקה, כעוס יותר, בעל גישה הרבה יותר פאנקית, בטוחה בעצמה. האלבום הזה באמת יצירת מופת ללא ספק.

אנתרקס – אמונג ד'ה ליבינג. היצירה הטובה ביותר שיצאה מבית היוצר של אנתרקס. חצי הומוריסטי, חצי ציני- בעל משקל כבד של השפעות הארדקור ופאנק במוזיקה- ריפים כבדים ומהירים ושירה קולנית ורוויית עוצמה. גם האלבום הזה ראוי לכבוד ברשימת האלבומים הראויים לתזכורת.

טסטאמנט – ד'ה ניו אורדר. למרות שלא בת אחת מן ארבעת הגדולות, היא הלהקה שממשיכה בדרך זו בצורה הטובה ביותר. למרות שניו אורדר יצא ב88, האלבום הוא מפגן ספיד מטאל איכותי ומסורתי כפי שהלהקה חונכה בחיקן של ארבעת הגדולות. לאלה שחיפשו את המקום בו כל הארבע לעיל פוגשות אחת את השנייה, ד'ה ניו אורדר הוא התשובה.

אנהילייטור – נוור נוור לנד. למרות שמקורן בקנדה, אניהילייטור היא להקת ספיד-מטאל אמריקאי לפי המסורת, קצת רך מן המקובל באזור המפרץ המערבי, אבל עדיין שופע אותן גיטרות מנסרות של גיטריסטים מוכשרים שנחנו בטכניקה גבוהה, וסולן אשר מהווה גם ג'סטה להבי מטאל הישן יותר. נוור נוור לנד הוא האלבום הרך יותר, המהיר יותר, המרשים יותר והטוב ביותר של הלהקה הזאת.

אוברקיל – ד'ה יירס אוף דיקיי. בעוד סגנון הספיד מטאל מאופיין בשירים קליטים ומהירים, אוברקיל באו לשבור את המוסכמה הזאת, בכך שהם משלבים את כל המוטיבים של הסגנון ובכל זאת ממשיכים לשחק איתו- מאיטים אותו לצורה מסורבלת וגרובית או מוותרים על גיטרת קצב בכמה מקומות לטובת שני סולואים יחדיו, ובכלל נותנים לגיטרת הבס דגש חזק במיוחד. אלבום שונה ומוצלח במיוחד.

אקסודוס– באונדד ביי בלאד. לולא היו כמה בעיות הפקה, ייתכן שזה היה האלבום שפתח את סצינת הספיד האמרקאית ולא קיל אם אול של מטאליקה. האלבום אגרסיבי מאד יחסית לזמנו, ולוקח את הספיד מטאל לפי בחירתו לכיוון אחר מארבעת הגדולות, בהתחשב בעובדה שהחומר עצמו נכתב במקביל לאלבומי הבכורה שלהן. האלבום פרוע לפי מסורת ההארדקור והפאנק ומלווה בסולואים מנסרים לפי ההבי מטאל הבריטי, ובסה"כ מהווה חולייה חשובה במסורת הספיד מטאל.