ספיד מטאל 2 – המהירות לאן ?

לאחר שעמדנו על דקדקנות הספיד-מטאל הראשונית, וסידרנו לנו מספר אומני מפתח בתחום, החלטתי לנסות ולהרחיב בנושא הספיד-מטאל מבחינה רעיונית ואם נאמר ביומרנות- אף היסטורית על היסטוריית המטאל והמוזיקה בכלל, על מנת שאוכל לשתף את אלה שהחליטו לדלג על הסגנון הנהדר הזה ישר אל המטאל הקיצוני יותר, או אולי אלה אשר לא זכו להכיר את הצד הזה במוזיקת רוק… וגם על מנת להשמע חכם.

קודם כל, למה לכל הרוחות קם הצורך בספיד מטאל ? להוציא את העובדה שהאמריקאים חייבים במשך כל ההיסטוריה לקחת דבר-מה ולהפכו לחזק יותר, מהיר יותר וקשה יותר (קחו למשל את ההרואין. מה קרה ? קוקאין לא מספיק לכם כבר, יא נרקומנים ?) נותר פער גדול מדי בין התרבות האמריקאית הפשטנית יותר שגידלה בחיקה את סצינת האנדרגראונד-הארדקור בערך בתקופה המקבילה שמוזיקת ההבי-מטאל הדרמטית התפתחה בבריטניה.
מוזיקת הפאנק עצמה (כמובן שהכוונה היא לאנריכסטים עם האות P בתחילת מילה) התפתחה בעצמה גם בגבולות בריטניה והשפעתה ניכרת לאורך כל המוזיקה המהירה והאגרסיבית של הת'ראש מטאל על כל סגנונותיו, ביחוד בגישה המרדנית האקטיבית יותר מאשר שירי מחאה פסיבים של בלאק-סאבאת' ואיירון מיידן.
שתי להקות באופן מעשי גרמו ללארס אולריך וג'יימס הטפילד, זוג המוחות העיקריים מאחוריי מטאליקה המהוללת, להקים להקת מטאל שנתנה את כוחה כמתחילת הזרם שלעתיד יקרא ת'ראש מטאל בעיקר וספיד מטאל בפרט.
מוטורהד, להקת הבי מטאל מהגל החדש שהתחילה מלאכתה באמצע שנות ה70-, רק נהנתה מהתנוונות ההולכת ועולה של סגנון ההבי-מטאל בתחילת שנות ה80-, זאת משום שמעולם לא היתה זהה בסגנון שלה לסקסון או סאמסון או שאר חברי אותו אזור אנגלי. אפילו ג'ודאס פריסט התחילו לאבד מכוחם אחרי אלבומם הכבד יחסית "זעקה לנקם" מ1982-.

המצב המוזיקלי החל להכנס למחזוריות משעממת. כמה עוד להקות רוק כבד עם סולן לבוש בגדי עור וטייטס ורודים שמשקיע יותר בפן שלו מאשר בשירה שלו, הכתיבה שלו וכל ההשלכות הדומות. כאשר הרכבי העל כמו ג'ודאס פריסט ודף לפרד פנו לנגן מוזיקה שמזוהה כיום עם "גלאם-מטאל" והרכבי מלוקקים כבון ג'ובי ומוטלי קרו החלו לצייץ מבעד לקליפת הסצינות המקומיות אל עבר העולם הגדול. ההשפעה על הסצינות המקומיות הייתה כמובן ישירה. הסצינות הקטנות- שחשו בכך שהלהקות שלהן האזינו והשקיעו מיטב כספם החלו לקרוץ אל עבר המדייה התקשורתית ונטשו את הקהל המקומי שלהם וגרעיני המעריצים הראשוניים לטובת התמסחרות מהירה ועזיבת המוזיקה הכבדה יותר- הדבר הותיר בהרבה מאד מעריצים של מוזיקה שכזאת מן סוג של הלם שהיה צריך להתאושש ממנו, לתת לו תשובה ומענה בצורה אינברטיבית והפוכה לחלוטין.

התשובה הקשוחה של הרוק המלוקק

במחשבות אלו טקסו אותם לארס וג'יימס, שני מעריצים מאוכזבים מאותן להקות, אשר חיפשו בין עם זה יותר עומק או פשוט גישה פחות מתונה ויותר אגרסיבית שיענו לדרישות המרדניות שלהם מבחינה מוזיקלית, הם מצאו מקלט רק אצל מוטורהד העקביים, שנעו מהופעה משכרת אחת למשנהה באותה תקופה ברחבי ארצות הברית, וכמו כן גם אצל להקות שצידן המלוקק עוד לא נחשף כמו דאימונד-הד, איירון מיידן ולהקות פאנק והארדקור כמו המיספיטס ודיסצ'ארג'.
בעוד המוזיקה של מוטורהד היתה גרסה בוסרית של הספיד-מטאל, משלבת בין הפאנק, ההארדקור וההבי מטאל הישן ליצירת סגנון יחודי וכבד, מטאליקה השלימו את החסר במקוריות מוזיקלית וביכולת טכנית גבוהה בהרבה משל רוב הלהקות המסווגות כהבי מטאל, או לפחות ככה זה נשמע לאוזן.
אספו לארס וג'יימס מספר נגנים מקומיים, בהתייחסם למוזיקה שלהם כגורם המוביל בחייהם, ללא שום הטלת ספק שזהו יהיה המקצוע הראשון והאחרון שלהם, התחביב שבשבילו הם ימכרו את חייהם ואולי עם בוא הזמן הוא יעניק להם חיים טובים בהתאם כתגמול.

התוצאה של 1982 מצד מטאליקה היתה דמו בשם "אין חיים עד עור" שכלל 7 שירים (בגרסה הסופית, כי מן המסתבר הופצו גרסאות רבות של 6, 5 ו4 שירים בלבד). אמנם המקוריות המוזיקלית עוד אינה ניחנה במלוא הדרה פה, אך הצעד הבא מעבר להתקדמות הלא בשלה של מוטורהד כבר נשמע. היה אפשר לזהות מתוך הבלאגן הקולי את האחדות המוזיקלית, את מקצב התופים המהיר לפחות כמו שיריהם המהירים ביותר של מוטורהד ואיירון מיידן, מתקפת גיטרות כפולות, האחת משמשת כליווי מהיר וקצבי, אם כי בתקופתו גם קצת מונוטוני, והשנייה משלימה הרמוניות שבזמנן עוד נשמעו מלוכלכות ומזלזלות בסגנון המוזיקלי המקורי של ההבי-מטאל שהיה מושפע בהרבה מהבלוז. השירה היתה מזכירה ברבות את המיספיטס ואת מיטב סצינת ההארדקור- שקיבלה על מוזיקת ההבי מטאל החדשה והאנרגטית מלודייה יחודית, שוב- נשמעת כאילו הגרסה השלמה של מה שהתחילו מוטורהד, שלב הפרפר של שנות הגולם האחרונות.

עם חלוף הזמן והחלפת הנגנים המזדמנים בנגנים קבועים, עם העפתו של דייב מאסטיין אחרי סיבוב הופעות בניו-יורק, והתאחדות עם קירק האמט, מי שיקבל לעתיד מספר רב של פעמים את גיטריסט השנה במגזינים אין-ספור וזאת לא משום שהוא וירטואז-על כיינגי מלמסטיין או גאון מוזיקלי כטריי אזגתות, אלא יותר משום שהיה הגיטריסט הנכון בזמן הנכון, והספיק לחבור אל מטאליקה בדיוק לקראת הפקת אלבום הבכורה המדובר "הרוג ת'כולם".
מה נוסף באלבום הזה שלא היה בדמו ? לא הרבה. השפעותיהן המוזיקליות של מטאליקה, בעיקר בהתבטאות לא מקורית כריפ-אופים צנועים לשירי עבר של הבי מטאל כמו "אש רצופה" של ג'ודאס פריסט ו"למצוץ את האהבה" של דאימונד הד, אך ההד שהאלבום יצר היה ענקי. להקות הבי מטאל מכל מקום בארצות הברית ואף מחוצה לה הבינו שהגיע למעשה עת חדשה בסגנון, שהגבול שקבעו איירון מיידן ניתן לפריצה מבלי שהדבר ישמע כרעש לבן או סתם חוסר כשרון. בתחילה אמנם הביקורת הביטה בעין צרה במיוחד על מטאליקה. לא רק שסגנון ההבי מטאל הרך ביותר כשל לד זפלין ודיפ פרפל היה עוד זכור כלהקה של מופרעים נטולי יכולת מוזיקלית ותו-לאו, מטאליקה הקצינו את פעולותיהם אל עבר דרגה חדשה של אלימות ומופרעות, תיזוזי גיטרה לא ברורים בהופעות, קטעי אילתור כמו-חובבניים על הבמה וקיעקוע התדמית של "הרוקרים של השכונה מופיעים בגדול" על עולם המוזיקה הבימתית לצמיתות, ואם זו לא התרומה הגדולה ביותר שלהם- פריצה פוסט-מודרניסטית של אומנות ההופעה ויצירת אינטרקצייה מיוחדת עם הקהל (מי לא היה מרגיש טוב בהופעה של להקה שהוא עצמו מרגיש שהוא יכול היה להיות במקום הגיטריסט או המתופף, לו רק חשב על זה קודם, דבר שלא היה קיים בלהקות ההבי-מטאל שיצרו דיסטאנס בימתי והופעות דרמטיות), אז ללא ספק המענה של אז היה התשובה הברורה "הם התשובה הקשוחה של אמריקה לכל אותן להקות רוק מלוקקות".

מטאליקה יצרו בזכות כלים לא מקוריים תשלובת מוזיקלית ובימתית מיוחדת שהיתה למעשה החולייה הבאה שקהל הרוק הכבד היה צריך באותה תקופה על מנת לעורר תקווה חדשה אחרי שלהקות ההבי מטאל הגדולות החליטו לשבור אל עבר המיינסטרים.

Join us…Join us…Join us…Welcome!

בעוד מטאליקה ממשיכים להתקדם, מעדנים בצורה האגרסיבית שלהם את המוזיקה אל עבר תחכום מוזיקלי, השקעתם במוזיקה ובלחנים הלכה וגדלה, הטקסטים שלהם קיבלו נפח שלא היה להם בהתחלה, בכך שהפסיקו לזמרר אודות הופעות רוק באמצע הלילה ועלילות אימה סוג ז', אלא החליטו לנתב את הקונספציה המוזיקלית אל עבר קריאות מחאה כנגד שימוש בנשק גרעיני, הוצאות להורג, סמים, מוסדות הדת והצבא ועוד רבים. במקביל אליהם יצרו להקות תאומות כמו מגה-דת' ואקסודוס מוזיקה דומה, עם גישה בימתית ומוזיקלית שונה רק במקצת. בעוד מטאליקה היוו מאין סטנדרט ראשוני, מגה-דת' פנו לצד היותר מורכב מוזיקלית- בעיקר בזכות העובדה שדייב מאסטיין היה גיטריסט יותר טוב מג'יימס הטפילד שעמד מאחורי כל לחני מטאליקה, והעובדה שההרכב הסופי של מגה-דת' לפני אלבום הבכורה ובשנים הקרובות הבאות היה מורכב ממאסטיין וידידו הצעיר אלפסון, ושני נגנים מרקע מוזיקת הג'אז – כריס פולנד על גיטרה מובילה וגאר סמואלסון על התופים. אקסודוס לעומת מגה-דת' בחרו פחות במהירות המסחררת והטכניקה הגבוהה ונטו לכיוון השורשי יותר, כהיותם להקה שקמה לצד מטאליקה ולא בעקבותיה, המוזיקה שלהם היתה שונה במקצת- לדעתי היתה פחות מגובשת ורק עם שחרור האלבום הראשון של מטאליקה אקסודוס הבינו לאן פניהם מועדות וההפקה קיבלה שינוי אחר, שגרסתה הסופית נשמעה כמו להקת ת'ראש/ ספיד מטאל פחות מסונכרנת ויותר פראית ממטאליקה.
לעומת צמד אלה, סלייר בחרו צד אחר לגמרי. בהיותם מחפשים את אותו איזון עדין ליצור את השלב הבא בהבי-מטאל כפי שמטאליקה חיפשו, סלייר היו בתחילת דרכם להקת קאברים בשם "דראגון-סלייר" וביצעו שירים של ג'ודאס פריסט ואיירון מיידן, אך עם קבלת התכלית החדשה והמוזיקלית של מטאליקה (לעומת מטאליקה, סלייר בחרו תצורת הופעה שונה לגמרי), הושרש הרעיון בלב הנגנים ג'ף הנמן וקרי קינג והאלבום "לא להראות רחמים" ראה אור בסוף שנת 83, כמעט מחצית השנה אחרי "הרוג ת'כולם" של מטאליקה.

מורכבים מ10- שירים, שני אלבומי הפתיח האלה דומים עד מאד ועם זאת שונים בתכלית. בעוד מטאליקה בחרו לייסד רעיון בימתי חדש המשלב בין הופעות הפאנק ה"שכונתיות" להבי מטאל התאטרלי, סלייר בחרו להקצין את רעיון ההבי-מטאל, את כל הרשמיות האופפת את ג'ודאס פריסט כאשר הם עולים עם אופנועים לבמה או הטירוף של אוזי מבלאק סאבאת, שכשהוא עולה על הבמה, אין לו אלוהים- אך גודל לו תאבון.
סלייר עלו בהופעות שלהם עם איפור שחור על העיניים (מזכיר את קיס למישהו ?) כדי לדמות לעצמם מראה של גוויות מהלכות, וגם הטקסטים של סלייר, להבדיל ממטאליקה שעסקו בעיקר בשלב זה בסיבובי הופעות, מוש-פיטס (פוגו), ודימויים של צבא המתכת וריקוד בתוך אש כמטאפורה להופעה מוצלחת שבה כל הקהל מרגיש כאחווה אחת, ומטאליקה נדמים כארבעת פרשי האפוקליפסה. לעומתם סלייר בחרו להתעלם מהצד הבימתי הזה- והטקסטים שלהם עסקו ללא דימוי נראה לעין בשטן ובשליחיו המביאים אבדון על האנושות, עם רמיזות קטנות המחברות בין הדימוי הבימתי של מטאליקה ובין זה של סלייר באופן רופף (השימוש ב"אני" ו"אנחנו" בשני הטקסטים של הלהקות הוא עדות לכך שהכוונה אינה להמית את כל בני האדם, אלא לאחד את הקהל במטרה הזולה יותר- אויב משותף, ומכיוון שכל אחד משוכנע שהוא שטן בפני עצמו, אלה על הבמה יכולים לשיר אודות זה ולהביא את המאזין למודעות חברתית שלדעתי ניתן לקבל רק בהופעה).

הערה חשובה : באומרי שסלייר כתבו וביצעו טקסטים העוסקים ברוע, אין לדעתי הם הגיעו לשלב המזוהה בטקסטים המאוחרים שלהם- אלה שהשפיעו באופן ישיר על הדת' מטאל והבלאק מטאל- בו הרוע לא היה סתם קריאת אחדות (כי בסה"כ הם רחוקים מלהיות הראשונים שהם "הבחורים הרעים" של הרוק) ועוד לא קיבל משמעות ריטואלית בעלת מסר מהפכני מבחינה מוסרית כבעתיד.
שתי הלהקות צלחו הצלחה רבה בארצות הברית, והיו יריבות מקצועיות זמן רב, משאירות את מגה-דת' היותר מוזיקלית מאחורה, והסיבה העיקרית לכך היתה העובדה הקרה שמגה-דת' התחילו את הקריירה שלהם כרעיון נקמה יומרני של דייב מאסטיין כנגד מטאליקה אשר סילקו אותו בבושת פנים משורותיהם- משמע כשמטאליקה הייתה כבר לקראת שיאה, מגה-דת' הייתה רק רעיון לא ממשי. עד שמגה-דת' לבשה צורת אמת פרקטית ושיחררה אלבום בהפקה מקרטעת בשם "הרג הוא עיסוקי… והעסקים טובים !" אשר היה אגרסיבי יותר משני אלבומי הפתיח של מטאליקה וסלייר, אך יצא כבר אחרי שאלה הוציאו אלבום שני. מטאליקה, אשר החלו לכבוש מעמדם כהופעה החמה בארצות הברית בזמן שאלבומם השני "רכב על הברק" לקח את המוזיקה שלהם לכיוונים חדשים (כלל בתוכו שירים מהירים וברוטאלים בהרבה מאלבום ההתנסות "הרוג ת'כולם" וכמו כן גם יצירות אפיות כמו "קריאתו של קטולהו" ו"רכב על הברק" עצמו- ואף בלדת רוק עגמומית בשם "דהייה לשחור" המפורסמת) וסלייר פיתחו את הצד האפל שבמוזיקה שלהם, באלבום קצרצר בשם "לרדוף את הקפלה" ובהופעה חיה מפוברקת בשם "אלמת חי" הגיעו סלייר ליצירה כבדה בהרבה ממה שנשמע עד כה בתחומי הרוק הכבד, או במוזיקה בכלל. "הגהנום ממתין" של סלייר נתן למעשה את יריית הפתיחה של שבירת הקונבנציה שנסדקה עוד בימי בלאק סאבאת ואיירון מיידן – ההלל המוחלט במילות שחור על גבי לבן לשטן וקריאת מוות לישו הנוצרי. הטקסט הבוטה הזה כמובן אינו מצביע על העובדה שסלייר הם חברים בכת השטן ומקריבים ללוציפר קורבנות מדי יום שישי אחר הצהריים. המטרה מאחורי הטקסט השטני של סלייר הייתה כמובן שבירת טאבו. אם איירון מיידן התייחסו לשטן כאל גורם קיים בשיריהם (ועל כך נענשו ולא הותרה להם הכניסה זה זמן רב לחופי ארצות הברית לסיבוב הופעות משום שהם נתפסו כסוגדים לשטן) אך שיש להתנגד אליו או לכל היותר להכנע לו כנגד הרצון האישי, הרי סלייר הקצינו את המושג, חברו אל כוחות השאול בטקסטים שלהם מרצונם החופשי ואף יותר מכך- והרעיון המאחד של "אנשי הרוע מופיעים" כמטאליקה ואקסודוס – קיבל תבנית חדשה, בה הרוע הוא כה גדול שרק הטקסט והמוזיקה הכאוטית והדיסוננטית של סלייר יכול למסגר אותו בצורה שהאדם יוכל לתפוס, ולא איזו דוגמה יומרנית של רשע כפי שהיה בתחום הרוק הכבד בשנים מוקדמות יותר. הנסיונות שכיום נתפסים כמגוחכים על ידי להקות כמו דאימונד הד או מיספיטס להתנות רוע אמיתי דרך מוזיקה אינו מגיע לידי מימוש עד לאלבום הזה. זהו אתגר שריחף מעל עולם הרוק הכבד זמן כה רב ואף להקה לפני סלייר לא הצליחה להגשים את המטרה בצורה כה טובה, ואין הכוונה רק לשיר הנושא העוסק במשא עינויים בגיהנום (הנפתח בפתיחה המפורסמת של המילים Join us אשר נאמרות בפיץ' נמוך במיוחד ובהקלטה מהופכת – ליצירת גיבוב מצמרר מלווה בנהמת גיטרות ומסתיים בקריאת "ברוכים הבאים" מהופכת ומפחידה לפני פתיחת השיר עצמו), אלא גם על ידי שירי שנאה והרג ואפילו נקרופיליה.

הכרזת המלחמה הזאת על המוסכמות התקבלה כמעט בחוסר אונים בחברות התקליטים ובחנויות, בעוד ארגונים רבים מנסים לפסול את האלבום מלמכר- ואיתו לקבור את כל סצינת המטאל בארצות הברית, חופש הביטוי ניצח והאלבום הופץ ככל אלבום אחר (בקלטות MCD דאז, מישהו זוכר ?) לא רק שהדבר היה סימן איתות להקמת להקות שהתמקדו אך ורק בהלל השטן (מה שלא התבטא אצל סלייר למעשה, אלא רק באלבום סובב רוע זה מ1985-) כמו פוזסד ראשוני הדת' והבלאק מטאל, מלווים על ידי דייסייד אשר צלחו גם הם בארצות הברית כעשר שנים מאוחר יותר.

קולו של טום ארייא, סולן ובסיסט להקת סלייר, אינו מתקרב בכלל לשירה האופראית של ברוס דיקינסון או לגישה הכובשת של רוב האלפורד- ואף לסולן וגיטריסט מטאליקה, ג'יימס הטפילד, אשר בינתיים נשמע כחיקוי חיוור אך בעל פוטנציאל לזמרי הבי מטאל ישנים. השירה שלו מלאה בזיופים וחריגה מהקוים הכלליים של הלחן, פרואה וברברית איך שהיא מתקבלת- הוא ניחן בעוצמה מחוספסת ואינטונציה מרשימה ומשרת יראה על המאזינים, ביחוד עם התקדמותה של סלייר עם השנים. כאשר הגיעה 1986, ובה 3 יצירות מופת של ת'ראש/ספיד-מטאל, המצב בסצינת המטאל האמריקאית נראה כמעט הפוך. להקות כמו מן-או-וור שרחבו על גל ההצלחה של המטאל הבריטי נראו קצת אובדות כאשר ארבעת גדולות הת'ראש (מבלי שהתייחסתי כמעט לאנת'רקס אשר עלו מצידן רק קצת מאחורי מטאליקה ומגה-דת', שומרות על הגישה היותר אינטרקטיבית, הארדקור-פאנקית משהו- עם דגש חזק על חוסר הרצינות בטקסטים שלהם, מן הפך מהופך לשטניות של סלייר, לשנאה של מגה-דת' ולרצינות הכעוסה של מטאליקה) הרקיעו שחקים במכירות אלבומי הרוק, בעוד מטאליקה שומרת על שיא כל הזמנים שאלבומם המופתי והשלישי במספר, "אדון הבובות" נמכר בלמעלה מ1,000,000- עותקים וזאת מבלי שישמיעו או ישדרו ממנו שום שיר ולו פעם אחת במדיה וללא החשיפה התקשורתית הנאותה. זהו סימן למעשה שמטאליקה חייבת הכל לגרעין המעריצים שלה, שללא תמיכת הסצינות המקומיות, לא היתה מגיע לעשות סיבוב הופעות עם אוזי אוזבורן ברחבי אירופה (להקת המטאל האמריקאית הראשונה מבין מגוון רחב של להקות מטאל אשר יצאו לעשות סיבוב הופעות בסדר גודל שכזה), ואולי גם לא היתה מאבדת את הבסיסט המוכשר שלה, קליף בארטון, באותה תאונת דרכים טראגית בשבדיה.
בשנת 86 יצאו מספר אלבומי מופת כמו "אדון הבובות", "שלטון בדם" ו"השלום מוכר… אך מי קונה ?" וסימנו למעשה סופית את סגנון הספיד מטאל לא כאופנת קיץ חולפת אלא כאל סגנון הבי מטאל חדש שצריך להלקח ברצינות לא פחות מההבי מטאל הבריטי.

מותנעים בגישת "לעולם לא נתמסחר" ארבעת הלהקות ניהלו מפגן אגרסייה רציני במהלך התקופה הקרובה כנגד להקות רוק קל בינוני וכבד (אך לא כבד מספיק) בארצות הברית, מותירים את סגנון ההייר-מטאל והגלאם-רוק הרבה מאחורה, באותה דייסה שהם יצרו לעצמם כאשר ויתרו על המעריצים האישיים שלהם. השנים הבאות לווו גם בשחרור אלבומים נוספים ואיכותיים, ואף בזרם להקות ת'ראש/ספיד מטאל חדשות – אותם מעריצים של מטאליקה, מגה-דת', אנת'רקס וסלייר אשר החליטו לעשות את המוזיקה הזאת בעצמם- והולידו את מה שכונה מאוחר יותר "הגל השני של להקות הת'ראש מטאל האמריקאיות" (אקסודוס זכו לחשיפה רק עם הגל השני שכלל להקות כמו טסטאמנט, אוברקיל, פורבידן, ניוקליר אסולט, ויו-לנס, ס.א.ד., אנאקרוסיס אניהילייטור ו-ווווייד הקנדים ופוזסד הקיצוניים יותר). הגל השני אופיין בפרשנויות שלו כמובן לספיד מטאל, יצר אלפי סגנונות ת'ראש/ספיד מטאל צנועים משל עצמו, הוסיף תחכום מוזיקלי מעל הרמה המקובלת של מגה-דת', או הקצין את המהירות והאגרסייה כמו ניוקליר אסולט ופוזסד.

טראגדיות רבות ליוו את הלהקות לכל אורך הקריירה שלהן. להקות שכאלה היו מתקיימות מסיבובי הופעות וכמה עבודות מזדמנות, ומערכת היחסים ביניהן היתה תחרותית וקשה. 3 מתוך ארבע הגדולות חברו יחדיו להופעת ענק משותפת בתחילת שנות ה90, משאירות את מטאליקה עם סיבוב ההופעות חובק עולם שלה שעלה מעבר לכל הציפיות המקובלות.

סופו של כל דבר טוב

אך אט אט כבתה ההתלהבות הנערית של מטאליקה, ובסופו של דבר גם הם נשברו ללחצי הכסף והמפיקים הגדולים אשר שיכנעו אותם לעזוב את עדת מעריציהם לטובת כיבוש מוזיקת הרוק בכלל, בכך שיש להחליק כמה פינות ולעדן את מוזיקה, אולי להוסיף עוד בלדה או שניים לאלבום ולצמצם את כמות השירים המהירים. מטאליקה זכו לעבוד בסופו של דבר עם המפיק בוב רוק (שעד היום מלווה אותם) אשר כנראה הפעיל לחצים כאלה וכך נוצר מותג הרוק המפורסם בעולם, האלבום השחור של מטאליקה, החמישי במספר (אחרי "צדק לכל" הפרוגרסיבי והמולחן היטב) אשר פנה לקהל הגדול והרחב ולא לקהל המצומצם שהחזיק את מטאליקה עד כה. בעקבות מטאליקה פנו גם מגה-דת' אל הצד המסחרי (אחרי אלבום מופת בשם "להחליד בשלום" בו מצא דייב מאסטיין נגני איכות כניק מנזה המתופף האנרגטי ומרטי פרידמן גיטריסט-העל ומיסד אותם בהרכב שלו לאלבום הזה שיצא ב1990 ולעוד 4 אלבומים נוספים עד 1997 בה מנזה יעזוב ואחרי אלבום כושל נוסף ב99, פרידמן ימצא עצמו גם הוא מחוץ ללהקה), אנת'רקס לא איבדו את קהל מעריציהם האחיד, כי המוזיקה שלהם מעולם לא הייתה אחידה ומתפתחת כשל שלושת האחרות, ולכן כאשר עשו דואט עם אומן ההיפ-הופ "פאבליק אנמי", הדבר זעזע את המטאליסטים ברחבי העולם אך לא את גרעין המעריצים המצומצם של אנת'רקס. סלייר לעומת זאת שברו ממסגרת המטאל המסורתי שלהם רק אחרי 1990 והפסקה ארוכה מביקורים בסטודיו בעקבות סיבוב הופעות ארוך במיוחד לכבוד צאת אלבומם החמישי "עונות במעמקים" מ1990-. המהירות היתה איטית יותר ומסורבלת יותר (מגמה ששמנו לב אליה גם ב"דרומית מגן עדן" לעומת "שלטון בדם" המסחרר והמהיר בטירוף), אך הקונספצייה נשארה דובקת ברוע האדם, אם זה בשטן שבתוכו, שמחוצה לו או שסובב אותו. האלבום שיצא ב1994- היה נקודה מאכזבת אחרי פרישתו של אשף התופים דייב לומברדו מהצוות באופן סופי (לאחר שמקומו היה רעוע עוד מ1988) והאלבום השישי "אצבע אלוהים" (תרגום חופשי – "התערבות אלוהית" כתרגום ישיר) בהגיע לחנויות, ההפקה החדה של הלהקה נעלמה ונותר נוסח חדשני ומעורפל לסאונד הגיטרות המנסר של ג'ף וקרי הגיטריסטים. השירה של טום נהייתה יותר צרודה עם חלוף הזמן. זאת ובעקבות סגנון הנו-מטאל והריביזציה של ההארדקור באותן השנים, ניתן לומר שסלייר מעולם לא פנו למעשה לקיצוניות יזומה מראש, פשוט הקצינו מלאכתם של אחרים. כאשר התהפכו היוצרות והמטאל לא היווה עוד את הקיצוניות המוזיקלית כמו המוזיקה האלקטרונית הפרועה, וילדי הרוק נדמו לנערים אשר תקופת דור האיקס עבורם הייתה משבר מוזיקלי חולף ולהקות כמו ספולטורה ומטאליקה הן נחלת עבר מלבד זכרוןם המלל המפורסם של מספר שירים, לכן איבדו סלייר את הכיוון של ההקצנה המוזיקלית כפי שניסו לעשות זאת מאז שנטשו את הגישה המייאשת של להקת קאברים עוד ב1982-, מה שגרם להם אט-אט לקבל את הסאונד בתחילה, ולבסוף אף את המוזיקה הנרכשת איתו- של ניו-מטאל פופולארי באופן יחסי כמובן, וזאת על מנת לשמור על הארשת של הרוע שהלך לאיבוד עם השנים, בייחוד עם נסיון שכלול הטקסטים (שבאמת הלכו והשתפרו) על חשבון האווירה המוזיקלית שאבדה, כמו השינוי מטמפו מהיר במיוחד למוזיקה כבדה ובעלת סאונד כבד, אך מסורבלת ומזדחלת מול התוהו ובוהו השחור של "שלטון בדם".

ניתן לומר כיום שלכל דבר טוב יש סוף, וגם עידן הספיד מטאל הגיע לקיצו בתחילת שנות ה90, וכעת רק להקות אבודות שבטעות הגיעו לחברות תקליטים רציניות (פלאטסאם אנד ג'טסאם, מישהו ?) שיצירותיהן הטובות ביותר ממזמן נחות על משכבן בדפי ההיסטוריה, מכוסות באבק המהביל של הסאונד המחורבן שכמעט דבק בכל הסגנון (קשה לפרוח בסצינת האנדרגארונד של שנות ה80, מה לעשות) ורק להקות אשר נפגשות כעת מחדש לאיזושהי מחווה לימי עבר בפסטיבלים אירופאים ואמריקאים מוצאות לנכון להמשיך להחיות את הסוס האלמת-חי הזה אל עבר שנות ה2000. ארטילרי הדנים, ניוקליר אסולט חסרי הפשרות ואף לאחרונה אקסודוס במתכונת המאוחרת שלהם, להקות כאלה מנסות להמשיך את המסורת של הספיד-מטאל, כמובן ליד הסצינה הניצבת איתנה של הת'ראש מטאל המגובה בהפקה הקרירה של גרמניה, ששנת 2000-2001 בורכה ביצירות מופת מצד דוכסי הת'ראש הגרמנים, קריאטור ("מהפכה אלימה"), סודום ("אם-16") ודיסטרקשן ("כל הגהנום משתחרר" ו"השטן" הקצת פחות מלהיב) אשר ממשיכות לבצע אומנות-דיש מוזיקלית כבר יותר מ15 שנים שכל שינוי סגנון שניכר על פניהן רק עזר להן לעצב את המוזיקה האישית והאיכותית שלהן. מצידו האחר של האוקיאנוס- אסכולת הת'ראש מטאל המודרני, שחב חייו לסצינת הספיד הותיקה, עוד קיים ובועט במלוא הכוח עם הרכבים כמו פנתרה שכבר זכו לותק של 12 שנה בסצינה הפופולארית, נוורמור שממשיכים להעניק מוזיקה המשלבת בין האווירה המלנכולית של שנות ה80 הדקדנטיות לבין הניוסקול ת'ראש של אמצע ה90, וכמובן גם כמה פרחי מטאל חדשים יותר כמו ד'ה דיפייסד האלטרנטיבים יותר, פרוטוטייפ הפרוגרסיבים, אימג'יקה המלודים וטסטמאנט אשר עוד מעידן הספיד מטאל שלהם העניקו מוזיקה משובחת, ובגלגולם החדש הם שוברים גבולות בסטנדרטים של להט מוזיקלי בת'ראש מטאל.

כמה מילות סיכום, לפני פרידה נוספת- אני מניח שלכל מטאליסט המכבד את עצמו שומר אלבום ספיד-מטאל אחד אהוב בלב, אם זה המטאליקה הראשון בגלל הנוסטלגיה, מגה-דת' "החלד בשלום" בגלל הטכניקה, סלייר בגלל שבלאקרים אוהבים להראות קשוחים ומתחברים לשורשים שלהם, או אקסודוס או אנת'רקס בגלל הבלאגן, קשה לומר שהסגנון הזה תפס את רוב המטאליסטים במקום הנכון, ואלה תמיד חיפשו את הקיצוניות עוד יותר (ובצדק, בשלב הביניים בשנות ה80 הספיד מטאל היה שלב ההמשך להבי מטאל, ואנשים רבים ששמעו איירון מיידן אמרו שמטאליקה זה זלזול במוזיקה כבדה וטובה, ופישוט החומר המוזיקלי לכדי בלאגן נטו), אך אפילו המטאליסט הקשוח ביותר שלשמוע אלבומים מקוריים זה עלבון בשבילו, והוא מעדיף לשוטט על נתיבי הרשת כדי למצוא להקות גריינד-גור או בלאק-מערות שמגיעות מדרום אפריקה או אוזבקיסטן, ולעתים דעות נאו-נאציות המתלוות למוזיקה אף תורמים לזיקה העניינית (על זה יאמר : מה ???) אפילו הם מוכרחים להעריך את הענף עליו הם יושבים, לשתות מן הבאר המשותפת לכל סצינת המטאל ולא לירוק פנימה או משהו אחר שישמע קצת פחות יומרני.

עבור הממש-ממש-קשוחים ביננו אתמצת :

ספיד-מטאל זה טוב, תשמעו מטאליקה כי כיום זה קול להיות אולדסקול.