עושים פרוג בכנרת – סיקור פסטיבל Progstage 2012

כתב : עדי כהן
כתב אורח: קומרן סהר – כתבה במקור מאתר www.biluim.co.il

סיכום הפסטיבל מאת: קומרן סהר

בינינו, אם היו אומרים לכם שפסטיבל פרוג בינלאומי בסטנדרטים הגבוהים ביותר הולך להתקיים בארץ במשך שלושה ימים, בשילוב עם פארק מים וקמפינג על חופי הכינרת – הייתם (כמוני) סקפטיים במקרה הטוב וזועמים במקרה הרע. למזלנו, יש בקרבנו כאלה שחולמים בענק ולא מפחדים להגשים לכולנו את המשאלות. הרעיון קרם עור וגידים, ובסופ"ש האחרון זכיתי לעבור למימד מקביל; ישראל שבה הדבר שלגביו הייתי כ"כ ספקן אשכרה יכול להתקיים. מסתבר שבישראל המקבילה הזאת אפשר לקום בבוקר, לעשות קפה על הפינג'אן, לטבול בכינרת ולחזות בנופיה המרהיבים, ואז ללכת כמה מאות מטרים, לקבל בירה צוננת מהחבית ולראות מוזיקה איכותית מבוצעת במשך ימים שלמים על גבי במה עמוסת ציוד וכישרון בסטנדרט מקביל או עליון לכל הפקה עולמית בתחום (צפייה בהופעות מבריכת המתחם הייתה מאוד אפשרית ותרמה לאלו מבינינו שצריכים עזרה בלהישאר ערים/לא מסריחים), ולקינוח- להתענג על צלילן של כמה מהלהקות המובילות בז'אנר.

אני הייתי שם, זה באמת קרה.

אפשר להתמקד בלהקות ולסקור את ההופעות לגופן, וכמובן להיות קטנוני ולהתלונן על כל הדברים שהיו יכולים להיעשות יותר טוב (ולא היו הרבה כאלה), אך אני החלטתי ללכת בדרך אחרת ולנסות להעביר לכם את התחושה והוייב ששרר במהלך שלושת הימים המופלאים בפרוגסטייג'לנד.

אז קודם כל ראוי לציין שהסטינג (סביבה, לא זמר פוליס לשעבר שדווקא לא הופיע) היה גאוני: פסטיבל רוק/מטאל בפארק מים, על גדת ימה מוקפת בחורשות עצי איקליפטוס, זה פשוט ביזארי מספיק כדי לעבוד! נוסף על כך ראוי לציין שבהשוואה לפסטיבלי מטאל רבים מספור שאותם פקדתי, הקהל התחשב בסביבה, הבריכה נשארה בצבעה המקורי גם לאחר שלושה ימים, החופים ומתחם הקמפינג נותרו נקיים והמגלשות עדיין עומדות על תילן.

ואם בקהל עסקינן, היה קשה לאתר אנשים חסרי חיוך חולמני על פניהם ומבט קולקטיבי של השתאות, שאומר "אם אני מתעורר/ת עכשיו בבית והמזרון ספוג זה עדיין היה אחד מהחלומות הרטובים הטובים שהיו לי אי פעם". כולם מאושרים, כולם תומכים, כולם קופצים וכולם צורחים. הקהל באמת היה חלק מההנאה במקרה הזה, ולא משוכה להנאה כמו בהרבה מקרים אחרים. אחת מנקודות השיא הבלתי צפויות של הפסטיבל התרחשה במהלך המתנה ארוכה למופע שחתם את האירוע – המפלצת שהיא Pain of Salvation ההופעה, שגם כך הייתה אמורה להתחיל אחרי חצות ביום שבו ההופעות החלו כבר ב-11 בבוקר, התעכבה בשל בעיות טכניות (וכאן חובה לציין שכמעט ולא היו כאלה במהלך הפסטיבל). הקהל הרצוץ חיכה כשעה שבמהלכה כולם מנסים להישאר ערים/שפויים, כשלפתע ברקע התחיל להתנגן ההמנון האלמותי "רפסודיה בוהמית" של קווין. תוך רגעים ספורים כל הקהל הפך למקהלה בביצוע נוראי אך מרגש להחריד של השיר, כולל ניסיונות צורמים בקטעים האופראיים, הדבנגינג בקטעים הרועשים, אייר גיטר המוני בקטעי הסולו ומחיאות כפיים אדירות מכל הנוכחים בסוף השיר. זה היה רגע טהור ואדיר שלגמרי הפיג את המתח, ובדיעבד גם ריגש והלהיב את חברי Pain of Salvation עצמם שחיכו בקוצר רוח לעלות לבמה.

בנקודה זו ראוי לציין את האמנים והלהקות עצמן. כפי שנאמר לעיל, בחרתי שלא להתמקד בכל להקה באופן פרטני כי לדעתי זה גורע מהחוויה הכללית באירוע שכזה. אני בהחלט יכול להגיד בלב שלם שבמשך יומיים שלמים של הופעות היה כיף לראות כל אחד ואחד מן ההרכבים; מעבר להופעות עצמן שהיו מעולות ומצריכות גיליון שלם של סופרלטיבים כדי להחמיא לכל להקה ואמן בנפרד, היה ניכר בבירור שכולם פשוט נהנו והתרגשו להופיע. להקות מקומיות מתחילות ומנוסות כאחד נתנו את הכול על הבמה, הפיצו אהבה ואנרגיה וקיבלו המון אהבה ואנרגיה בחזרה (כן כן, זה היה בדיוק כמו שנטיפי, רק עם דיסטורשן והרבה חולצות שחורות) חברי להקות מחו"ל – שהיית חושב שזה עוד גיג בשבילם – ירדו מהבמה נרגשים ואופוריים, התחבקו עם מעריצים ונשארו בסביבה – פשוט ראית שכיף להם להיות כאן, אצלנו, בישראל, בפסטיבל מטאל. מחמאות גדולות מגיעות לצוותי הסאונד, התאורה וההפקה על עבודתם הנדירה באיכותה במחוזותינו, ובעיקר לצוות המארגן שלימד את כולנו שיעור בלחלום.

אני רוצה לסיים בתודה אישית מקרב לב על כך שדבר כזה בכלל קרה כאן, התברכתי להיות חלק מאירוע מכונן ופורץ דרך, ואני יכול רק לקוות שהדרך מכאן והלאה תהיה ארוכה. לכל מי שהיה שם – אתם יודעים על מה אני מדבר, לכל מי שלא היה – יש לכם עד יום כיפור הבא לחשוב על מה שעשיתם! ולבסוף, ציטוט שיסכם את התובנות שלי מהחוויה העל-חושית הזאת ( ובבקשה דמיינו את זה בקול של אל בנדי):

If you build it, they WILL come

על היום השני ב Prostage – עדי כהן

למען האמת, עד הרגע האחרון עוד פחדתי שכל העניין יתבטל. לא בגלל שלא סמכתי על ההפקה, שהורכבה מאנשים טובים ומקסימים שבאמת אוהבים מוזיקה במקום ממפיקים ממולחים ותאבי בצע, אלא בגלל שכל זה היה נראה לי טוב מדי בשביל לקרות. ההתרגשות התחילה ממש יום קודם, כשהבנתי שכן, זה הולך לקרות, במיוחד לאור העובדה שאני הולכת לראות את הלהקה האהובה עליי, להקה שחשבתי שמעולם לא תגיע לארץ.

עקב ענייני עבודה וסידורים הגענו לשם רק ביום חמישי בערב, בסוף ההופעה של The Flower Kings שהוקדמה עקב צורך של המתופף לצאת לכיוון שדה התעופה, ואת שארית הזמן בילינו בהסתובבות ונסיונות לצאת מההלם שכן, זה באמת קורה. המיקום שנבחר לצורך העניין היה מושלם – איזור דשא שעליו הוקמה במה גדולה עם כסאות פלסטיק פזורים מסביב ובר בצד (זה גם המקום לציין שהסאונד היה בסדר גמור ולא אכזב ברוב המקרים), ממש ליד ניצבה בריכה אולימפית ענקית, שניתן לראות ממנה את הבמה – מה שהיה בונוס גדול מאוד בשעות החמות – האטרקציות של הלונה גל, ואיזור קאמפינג וחניה במרחק הליכה. הקרבה של הכל להכל הקלה על כל הסיפור, ולא באמת היה צריך לדאוג לשום דבר. קצת אכזב לראות שלמרות הפרסומים וההפקה המושקעת לא הגיעו הרבה אנשים יחסית לפסטיבל אופן-אייר, ומי שלא היה בהחלט הפסיד. בכנות? אני חושבת שנהניתי כמו שנהניתי ב- Wacken, אולי אפילו יותר. האווירה היתה כיפית, אנשים טובים, להקות מעולות, בריכה שרק תרמה לתחושה של הנופש… רוב הזמן פשוט הסתובבת בבגד ים עם בירה ביד אחת וצ'יפס ביד השניה כשהדאגה הכי גדולה שלך היתה האם לקפוץ לבריכה או לנוח על הכסאות מול הבמה.

עוד בונוס רציני היתה העובדה שהלהקות מחו"ל היו תקועות שם איתנו במשך כל הסופ"ש. כך מצאתי את עצמי מקבלת שש הצעות נישואין מהבסיסט השיכור של The Flower Kings (אחת מהן אפילו כללה חמישה גמלים), מסתחבקת עם החבר'ה המגניבים של Andromeda ששנוררו לנו צ'יפס וסיגריות, מורידה שוטים עם הליין אפ החדש של Pain of Salvation ומנסה לשכנע אותם שהם לא שיכורים מספיק ושזה לא בסדר. זה בעצם היה החלק החווייתי ביותר – לא ההופעות, לא האווירה של הנופש – האנשים, הסמול-טוק, הרגעים הקטנים והנדירים האלה בהם אתה מרגיש שיצאת קצת מהשגרה, שעשית משהו שלא תעשה כל יום. היה נראה שהשוודים העצומים האלה (מה מאכילים אותם שם??) באמת נהנו, במיוחד ממזג האוויר החם שגרם לכולם לרבוץ במשך רוב שעות האור בבריכה או בחוף.

אז אחרי כל ההסתחבקויות בלילה הראשון הגיע הזמן גם לראות קצת הופעות ביום השני (היום השלישי הורכב ברובו מהתאוששות, בריחה המונית לכיוון המרכז, וכיתות אמן שאת רובן הפסדתי לטובת רדיפה אחרי Daniel Gildenlow למטרת ראיון ארוך). למען האמת, ממש חיכיתי ללהקות הישראליות לא פחות ממה שרציתי לשמוע את הלהקות הבינלאומיות – שכן אחרי חלקן אני עוקבת כבר שנים ואת חלקן תמיד רציתי לראות ולא הזדמן לי. בסקירה מהירה: Pie Q שהופיעו ראשונים ב-11 בבוקר (מה שגרם לי לראות אותם מתוך הבריכה) בלטו בכשרון נדיר. השמועות לגביהן היו נכונות – הם באמת מעולים, במיוחד הזמרת שכל טון אצלה היה מדוייק, צלול ונקי. זה היה מרשים במיוחד לאור העייפות, השעה המוקדמת והחום, אבל החבר'ה האלה התנהגו כמו להקה מקצועית לכל דבר ודי ברור שכל נגן שם יודע מה הוא עושה. דווקא את Sumo Elevatorשאותם כבר יצא לי לראות כמה פעמים בעבר, הפעם פספסתי לטובת אוכל, אבל הקלידים והסינתיסייזרים המוזרים ושלל הקולות והסאונדים האחרים שהם משתמשים בהם לא נעלמו מאוזניי. ההרכב Sanhedrin, שלא הכרתי קודם, הוא הרכב אינסטרומנטלי שבפרונט שלו נמצאת חלילנית. הם ניגנו סוג של פרוג-רוק מרגיע שתייגנו בצחוק כ"פרוג מעליות". לא ממש הסגנון שלי, אבל כמו כל שאר ההרכבים בפסטיבל הם היו מקצועיים ומדוייקים בביצוע.

את Systema Teleion לא ראיתי המון זמן וקצת התבאסתי לראות אותם בהרכב חסר ללא הזמרת, אבל כהרגלם הם נתנו הופעה ברמה גבוהה. היה קצת מוזר לשמוע עברית פתאום, אבל ההיכרות שלי עם החומר והאלבום החדש שיצא ממש לא מזמן הפכו את ההופעה ליותר כיפית בשבילי. בשלב הזה כבר הייתי במצב קצת קטטוני עקב החום, ובהחלט צריך סבלנות בשביל ההרכב הזה – אבל רמת הביצוע שלהם גבוהה מאוד והחומר מאוד פרוגרסיבי – אולי אפילו יותר מדי בנקודות מסויימות. עוד להקה שהכרתי מזמן היא Stormy Atmosphere שכרגע עובדים על אלבום חדש, וההבדל בין החומר החדש לישן בלט מאוד אפילו בהופעה – עושה רושם שהם מתקדמים למקום הרבה יותר נכון ומתאים להם, התפקידים יושבים יותר טוב וזמרת האופרה משתלבת בצורה הרבה יותר הרמונית בחומר החדש מאשר בחומר הישן בו היא נשמעת "מעל" הכלים. זה מציב זרקור על החסרונות של החומר מהאלבום הראשון, אבל מציב את הלהקה כלהקה לומדת ומתקדמת שמאוד מעניין אותי מה יקרה איתה באלבום הבא שנמצא עכשיו בשלבי הפקה.

להקה שתיכננתי לראות מזמן ולא הזדמן לי היא Bubble Bath שעושה קאברים לשירי פרוגרסיב רוק מוכרים כגון Genesis, King Crimson, Jethro Tull ועוד. אני לא ממש אוהבת פרוג רוק, אבל ההופעה היתה מאוד מעניינת – שילוב של כל מיני כלים כמו סקסופון, כלי הקשה שונים, חליל… הם גם מתלבשים בהתאם לז'אנר ועושים את הקאברים בדיוק מירבי ומדובר בחומר לא קל בכלל. כיף לראות את זה על הבמה, אם כי לסולנית שלהם יש שואו ייחודי שנראה קצת כמו ריקוד קפוארה – מה שהפריע לי בעין כי זה היה מאוד תלוש, אבל אי אפשר לומר שזה משהו שרואים כל יום. גם הסולנים התחלפו ואורחים הצטרפו ובגדול – זה היה נראה כמו מופע מושקע ביותר.

את החומר של Distorted Harmony שמעתי עוד בגרסאות הראשוניות שלו, ומה שראיתי על הבמה לא ממש נשמע כמו מה שזכרתי. זה כבר היה יותר מטאל, הקלה לאור העובדה שקשה לי עם פרוג-רוק, ולא מעט הרכבים כבר טחנו את הסגנון. החומר ברמה גבוהה מאוד, מעניין מוזיקלית אבל לא חופר בקטעים כאילו מתוחכמים או מעצבנים מדי, יש להם אחלה חטיבת בס-תופים, והסולן בעל הקול הנעים יושב בצורה מושלמת על כל זה. העייפות התחילה להזדחל לכיווני בהופעה שלSolstice Coill, עוד להקה ותיקה שפעילה כאן כבר המון שנים – ולמרות שאני אוהבת את החומר החדש שלהם, פתאום הורגשה אצלי נפילה באנרגיות. אולי השילוב של וויסקי, חוסר שעות שינה, חוסר התזוזה על הבמה וחומר מלנכולי שקט יותר (יחסית למטאל שהיה קודם, זאת אומרת) לא עבד לי טוב, אם כי בכל יום אחר – רק תנו לי מלנכוליה. אולי היה נכון לתת להם מקום מתאים יותר מבחינת סדר העליה לבמה שכן היה נדמה שבשלב הזה חלק מהאנשים נטשו לטובת התארגנות, מקלחות והתכוננות להופעות הבינלאומיות.

ההפתעה הגדולה של הערב עבורי היו Key of the Moment, אותם שמעתי בפעם האחרונה לפני די הרבה שנים, והופתעתי לגלות על עמדת הסולנית בחורה קטנה עם ריאות עצומות וקול גדול שגנבה את כל ההצגה. הקול שלה היה עוצמתי ורואים שמדובר בזמרת מנוסה מאוד, החומר היה מעניין ובועט הרבה יותר ממה שזכרתי. בשלב מסויים הצטרפו גם רע לבנת ואייל עמיר מפרוייקט RnL הייחודי לכשעצמו. שילובי הקולות ושילוב הקלידנים בהחלט נתנו סיום מפוצץ להופעה מפוצצת ומקצועית, שהיתה חימום מצויין להמשך הערב.

המופעים הבינלאומיים לאותו ערב החלו והלהקה הפולנית Osada Vida עלתה לבמה בלי הרבה ציפיות, לא מצידם ולא מצד הקהל. אף אחד, אבל ממש אף אחד, לא הכיר אותם לפני כן – והיה נדמה שהם קצת חוששים מתגובת הקהל הזר בהתחלה. לסולן שלהם יש קול נקי ויפה והם מנגנים פרוגרסיב נעים לאוזן, אך עם הרבה קטעי פרוג-רוק שאמנם נוגנו ברמת ביצוע גבוהה אך גם היו מייאשים לעיתים. בסך הכל נהניתי בהופעה שלהם אבל אין לי זכרונות ברורים לטוב או לרע, הם לא התקבעו לי בראש לא מבחינת החומר ולא מבחינת השואו שכמעט ולא היה קיים. זה היה הזמן לתפוס את השורות הראשונות לקראת ההדליינרית, ובקהל כבר החלה להתהוות תחושת האופוריה שלפני וההסכמה ש"אם אנחנו כבר מחכים, בוא נהנה". תוך לא הרבה זמן התחילו לזרום קריאות עידוד לבמה (בעיקר "YEAH!" אקראי בכל מיני גוונים וצורות) וממש היה ניתן לראות את הלהקה תופסת בטחון ושמחה לראות שאוהבים אותם. הסולן בשלב מסויים גם תפס פיקוד והחל להפעיל את הקהל, ונדמה היה שבגדול, Osada Vida עברו כאן חוויה נעימה הודות לחום ולעידוד של הקהל הישראלי.

מבחינתי, Andromeda היוו הפתעה. אני מכירה אותם כבר משנת 2000 וקצת, מהתקופה של האלבומים I=II ו- Chimera, וממש לא אהבתי אותם בהתחלה למרות שבאמת ניסיתי. זו הסיבה שלא התרגשתי לשמוע על בואם, אבל כשנתתי צ'אנס לחומר החדש הופתעתי לטובה – עם השנים Andromeda תפסו לעצמם סאונד כבד, הפקה עוצמתית, והחומר שלהם נהיה הרבה יותר מגובש עם דגש על כוונה ואמירה. לאורך ההופעה תהיתי לעצמי האם שווה לתת שמיעה מחודשת לאלבומים הראשונים, אבל כשהם ניגנו שירים מהם נזכרתי מחדש בסיבה שלא אהבתי אותם מלכתחילה – הרבה יותר מדי פרוגרסיב "מגניב" ומתלהב ופחות מדי כיוון, לא משהו שמייחד אותם, לעומת הקטעים החדשים יותר, בהם David Fermberg הסולן, שבמפתיע מחזיק בקול מאוד נעים ורך יחסית לסגנון – מפגיז במלודיות מרגשות. אפשר לומר שהלהקה ניערה את הקהל, שעד אז שמע רוב היום פרוג רוק עדין יותר – והביאה מטאל כבד ורציני לבמה למרות המלודיה הברורה שמחזיקה אותם. סוף סוף הדבאנג! גם אצלם פאניקה קצרה נרשמה בתחילת ההופעה, כשהגיטרה של Johan Reinholdz הפסיקה לנגן במשך שיר שלם והוא התרוצץ על הבמה בתסכול בנסיון לפתור את העניין עם הסאונדמן, כששאר ההרכב המשיך לנגן כרגיל. יותר מאוחר הוא סיפר שקריאות העידוד בסגנון "זה בסדר!" שנזרקו לעברו הורידו את סף הלחץ, ובכלל שהקהל החם נתן להם אהבה אדירה – למרות שגם הם לא היו מוכרים בקרב הקהל הישראלי לפני כן. ראיתי הרבה פרצופים מופתעים מאיכות המופע והחומר, ונראה שההחלטה להביא אותם היתה נכונה, שכן נדמה שמלהקה לא מוכרת הם הפכו לחביבי הקהל בן רגע.

וההיילייט של הערב – Pain of Salvation. אני לא חושבת שזו תהיה הגזמה לומר שלפחות 80% מהקהל בא לראות אותם, בלי להכיר בכלל את האחרים. תקלות הסאונד נמשכו (זה המקום לציין שיחסית למופעים בסדר גודל הזה, רק בשתי ההופעות האחרונות נרשמו תקלות משמעותיות) והלהקה חיכתה כשעה לעלות לבמה, כשבנתיים התארגנה בשורה הראשונה קבוצה מאולתרת לשירה בציבור של שירי הלהקה, אני ביניהם – אלא מה, במטרה להעלות אותם כמה שיותר מהר. רגע קסום במיוחד היה כשברמקולים התחיל להתנגן השיר Bohemian Rhapsody, ובצורה ספונטנית כל מי שהיה בקהל התחיל לשיר. כולל הקולות בקטעים המקהלתיים, כולל הדבאנג בקטעים הכבדים, טעון שיפור אך בתיאום מושלם (Daniel Gildenlow בכיתת האמן לאחר מכן: "הצצתי מאחורי הקלעים לראות אם תעשו את זה… כן עשיתם את זה!! שרתם את הכל!! עם ההדבאנג!! עם הקולות!!"), ממש כמו שרואים בסרטוני יו-טיוב, רק בצורה לא מאורגנת לחלוטין. כשהסתיים השיר כולם היו במצב רוח אפילו יותר טוב, אם זה היה אפשרי בכלל, אופוריים ומאושרים ומוכנים להופעה בה' הידיעה, ואני לא אשקר אם אומר שכזאת – עוד לא ראיתי.

נכון שאני משוחדת שכן הם הלהקה מספר אחת שלי כבר שנים, אבל ראיתי אנשים שלא הכירו בכלל את המוזיקה שלהם, או שלא אהבו אותם כל כך מסתובבים לאחר ההופעה בעיניים מעורפלות, בקושי יודעים איפה הם וממלמלים לעצמם "וואו, מה זה היה לעזאזל"… קטעים שקטים ומרגשים בקולו הנפלא של Daniel Gildenlow, התפרעויות רוק-סטאריות בשירים המטורפים יותר שלא היו מביישות גם להקות כבדות פי עשר, סטליסט נפלא שלא יכלתי לבקש טוב ממנו… הכל היה פשוט מושלם. אבל זה לא רק השואו שהם הרימו, שעלה עשרות מונים על כל הלהקות ביחד (מפתיע, לא חשבתי שהלהקה יודעת לעשות שואו למען האמת) וגם לא בחירת הסטליסט, שלא היו בו נפילות מתח בכלל – זו הטוטאליות שבה קיבלנו את Pain of Salvation. כש- Gildenlow נמצא על הבמה, הוא כולו שם. וגם כשהוא מתפרע, וגם כשהוא שר בעדינות, נראה כאילו הנשמה שלו נשפכת מהמיקרופון והגיטרה החוצה. זה לא כישורי משחק, זה לא הפרפורמר שהוא מתיימר להיות – זה פשוט מי שהוא, זה מה ש- Pain of Salvation אמורה להיות, ואם תמיד טענתי שהם להקה טוטאלית זו היתה ההוכחה הניצחת.

זה היה כל כך אמיתי ומטורף ומדהים שדי מהר הרגשתי כאילו התנתקתי מהמציאות לעולם אחר שהלהקה יוצרת לי על הבמה. זה התחיל ב- Gildenlow עם הגיטרה לבד, שר את Road Salt. אי אפשר שלא להתרגש כשהוא שר את המילים הכנות האלה – "אולי אני לא קשוח מספיק" – בצורה הפגיעה והחשופה הזאת, כל כך לבד על הבמה. "Softly She Cries" ו- "Linoleum" היו ההפך הגמור, כאוס שלם של כל הנגנים והתפרקות של ממש. מדי פעם Gildenlow עבר לעמוד על תוספות מוגבהות של הבמה, קרוב יותר לקהל ולצלמים במתחם הצלמים המבודד שמיד התאספו סביבו לתפוס תמונה מקרוב, לעיתים עם הגיטרה ולעיתים רק עם מיקרופון, לעיתים נראה כמו ג'יני אתלטי שמביט בך במבט חודר בעוד הוא מכשף אותך לתוך עולם משלו ולעיתים כל כך עמוק בתוך המוזיקה שהיה נראה כאילו עוד שניה הוא נקרע עם הגיטרה ונופל יחד עם הסולו. הקהל ידע כמעט את כל המילים לשירים ושר בכל הכוח בחזרה, וממה ששמעתי ממעריצים שהיו בהופעות של הלהקה בחו"ל – זה לא היה טריוויאלי.

הופתעתי לגלות חמישה שירים מ- The Perfect Element, ביניהם "Used", ו- "Morning on Earth", ולמרות שבעבר דווקא שירים אחרים פירקו אותי לגורמים, משהו בעדינות השברירית של השיר הספציפי הזה נגע בי כל כך עמוק, וכש- Gildenlow הגיע לפזמון והכנות לא מפסיקה להשפך ממנו -לא יכלתי להכיל את זה יותר ודמעות זלגו לי מהעיניים. בהתחלה עוד הרגשתי מטופשת, אבל מבט בעיניים של אחרים בסיום ההופעה הוכיח לי שממש לא הייתי היחידה, ואפילו הוא בעצמו חתם את ההופעה במשפט "אני מקווה שגרמתי לכם לבכות". השיר המזוהה ביותר עם הלהקה, "Iter Impius", שיר מנצח מ- BE שאין עליו ויכוח, זכה להדים עצומים בקהל, במיוחד לאור העובדה ש- Gildenlow ירד מהבמה, חצה את מתחם הצלמים ועבר ישר אל הגדר, ללחוץ ידיים למעריצים בזמן שהוא שר את הבתים. הייתי מאושרת לשמוע את "Undertow" (שלצערי הגיטריסט החדש שר את כולו מסיבה עלומה) ואת "Beyond the Pale", שני השירים האהובים עליי מ- Remedy Lane, וההופעה הסתיימה בבמה ריקה כשברקע Gildenlow שר את משפט הסיום מאחורי הקלעים. בשבילי זו היתה עוד נקודת שיא, שכן לא חשבתי שזה שיר שאזכה לשמוע על במה בכלל. בהדרן "No Way" מ- Road Salt 1 הטירוף כבר אחז בהם לחלוטין, ובסיום השיר, בלי שום התראה, הוא נעמד על קצה האיזור המוגבה שלצד הבמה, חייך חיוך של בנאדם שאין לו מה להפסיד… וזרק את הגיטרה בכוח לקרקע ללא שום התראה מוקדמת. כנראה שאני לא היחידה שהיתה בהלם מהמהלך הכל כך לא צפוי הזה (יותר מאוחר, בכיתת האמן: "אמרתי לעצמי 'אני באמת הולך לעשות את זה?' ואז אמרתי לעצמי 'ברור!'), ו- "Sisters" הכואב הרגיע מעט את הרוחות, לסיום מושלם ורגוע של הופעה מושלמת.

קשה לתאר את זה במילים – זו לא היתה "סתם עוד הופעה", אלא משהו בליגה אחרת לגמרי מכל מה שראיתי עד עכשיו וראיתי לא מעט. Pain of Salvation לא גרמה לנו להנות – היא גרמה לנו להתרגש ולדמוע ולהשתאות ולהתמודד עם עצמנו. אני לא אגזים אם אומר שזו הייתה חוויה רוחנית של ממש… מעולם לא ראיתי אמן כל כך כן, כל כך אמיתי שמעז להסיר את כל המסכות ולעמוד חשוף על הבמה, שמעז להראות את השחצנות והרוע והפגיעות והאקסטזה שלו באותה נשימה, ועוד לחגוג את כל חוסר השלמות הזה. אני עוד מנסה לעכל מה ראיתי וספגתי שם, ויש הרבה, וגם כל מי שהכרתי עוד הסתובב עם התחושה הזאת ימים אחר כך, עם השאלה האולטימטיבית "אז איך חוזרים לשגרה עכשיו?".

בגדול אני חושבת שמה שייחד את הפסטיבל הזה היתה בעיקר האווירה הטובה, האנשים שהסתובבו כל היום עם חיוך מאושר על הפנים. אפילו אנשים שלא מתים על פרוג ומצאו את עצמם שם נהנו רק מעצם ההוויה. זה משהו שלא ראיתי בעבר בהופעות כאן וראו בבירור שהאווירה הזו השפיעה גם על הלהקות עצמן, שהודו בבירור שהקהל היה אדיר, ולא הפסיקו להסתובב בין כולם, להצטלם, להרים כוסית, לפטפט ולהתלהב ממזג האוויר. גם צוות ההפקה הסתובב מאושר ומחוייך בין כולם, למרות הלחץ והתקלות המעטות, במקום לרוץ ממקום למקום בפרצוף זועף כמו שאר צוותי הפקה שיצא לי לראות. כנראה שככה זה כשאתה עושה משהו שאתה באמת אוהב – לא רק שהוא יוצא על הצד הטוב ביותר, אתה גם מצליח להפוך כמה מאות אנשים למאושרים עד הגג. הופעות טובות יש תמיד – בארץ ובחו"ל, אבל הרגעים הקטנים… המפגש עם מוזיקאים שלא ראיתי הרבה זמן, החיוכים האקראיים שנזרקו בין אנשים שלא מכירים אחד את השני, השוטים על הבר , הצחוקים עם הלהקות, אינספור ההסברים על ישראל והמצב הכלכלי\פוליטי, והצפיה בזריחה לפני שפורשים לאוהל כל לילה… לי ולחבריי החיוך עדיין לא נמחק מהפנים.