עליית האווטאר – למה Nanowar יחברו בין כולנו

לאנשי שוליים ותרבויות מיעוט, טריטוריאליות היא דבר שנתפס די לגיטימי. אין כאן צבא גדול שיכול לקום אל מול מי שיאיימו לפרק את הקבוצה המזערית הזאת וכדי להבטיח גרעין של אמת, יש לוודא שאין מי שעושים כאן זילות או "הפרד ומשול". יש לנו כאן משהו יפה לשמור עליו מכל משמר וזה בתורו ישמור עלינו בחזרה בתקופותינו הקשות. אנשים טובים שומרים קרוב ואם הם חברים לאותם ערכים ובעלי חיבה לאותה אמנות, הם ללא ספק אנשים טובים. ואכן, בקולנוע ובטלוויזיה הפופולריים אנחנו עשויים לראות את הייצוג של אותם "פריקים" במקשה אחת ומוצאים מין את מינהו הרחק מכל תרבות "נורמטיבית".

מעולם לא הצלחתי להזדהות עם הגישה הלוחמנית הזאת שמחפשת להרחיק זרים ממשהו טוב. רבאק, כאן זה לא קומדיית נעורים אמריקנית. כמה אוייבים כבר יש לכם שיחפשו להפיל אתכם מהיסוד? נהפוכו, אם זה טוב, הייתי שמח שהסביבה תקבל הזדמנות להכיר בזה. מובן, טעם אישי זה עניין שניתן לכבד, אבל אני מאמין גדול בלתת צ׳אנסים אמיתיים – כאלה שמבוססים על ממוצעים ולא על קיצוניות. איך עוד נגיע למטאל ברדיו בתוך דבר שגרתי? ישנן כמה להקות שעולות לראשי כשמדובר על פנייה לבסיס רחב מבלי להוזיל את התוצאה כשאחת המובחרות בהן בימינו בעיניי והסיבה שלשמה התכנסנו – Nanowar of Steel.

הלהקה נוסדה בשנת 2003 באיטליה תחת השם Nanowar, כשנראה שכבר מהרגע הראשון חיפשה להיות פרודיה מושלמת על המטאל. שמה יחד עם שמות אלבומיה הראשונים הם פרודיה מובהקת ללהקת המטאל הקלאסית Manowar, אלא שאת הגבריות המאצ׳ואית הקרינג׳ית החליטו להחליף ברמיזות הומואירוטיות ואת הכוחניות הנדושה וטהרת המטאל העמיקו עד כדי גיחוך. לא צריך להיות מומחים גדולים באנגלית כדי לדעת שפוזר לא מתחרז עם לוזר. לא צריכים להיות מומחים גדולים בתרבות המגדרית כדי לדעת שלרכב בלי כיסא על תלת אופן זה לא סמל מובהק לגבריות. לא צריך להיות משוררים גדולים כדי לדעת שכותרת כמו "ניצחון מטאל אמיתי מפלדה" היא over the top ופחות אפית משניתן לשער.

בתחילת דרכם באלבום Other Bands Play, Nanowar Gay הייתה נוכחות לא מבוטלת של פרודיה מלאה לשירים של להקות קלאסיות, כך שהלחן של The Number of the Bitch לא אמור להיות זר לחובבי Iron Maiden כמו גם הלחן של שיר הנושא אשר אמור להיות מוכר לחובבי Manowar. כותרות שירים בסגנון Metropolis Pt. 3 יגידו משהו לחובבי Dream Theater. אוסף השירים שמושמעים ברצועה Radio-Grafia 2 מיועד ישירות למטאליסט הקלאסי הממוצע. בהתחלה הנימה הייתה מיועדת ישירות לאנשי המטאל וצחקה ישירות על המטאל. אפילו שינוי השם שלהם מ-Nanowar ל-Nanowar of Steel מסיבות חוקיות פיקטיביות הוא בדיחה מעולה המיועדת למי שמכירים את סיפורים של Rhapsody of Fire.

השינוי המשמעותי הגיע באלבום Stairway to Valhalla משנת 2018 ומתבטא בכמה אופנים:
ראשית, האיכות עלתה. ההפקה הפכה את המוזיקה ללגיטימית לכל דבר. בעוד שהיה מובן מעבר לכל ספק באלבומים הקודמים שמדובר על אוסף חברים שבאו לעשות צחוקים לחברים האחרים שלהם וחיפשו כל הזדמנות להכניס בדיחות מבוססות ציבור איטלקי, רוב רובו של האלבום הזה פונה לקהל העולמי ומביא יצירות שמרכזן כבר לא הדאחקה. במקום מסויים זה גורם לחשוב על בחירתם של יוצרי הסרט Team America לוותר על רעיון המודעות של הדמויות לכמה שהן מגוחכות וההבנה שדווקא דיבור ברצינות תהומית על נושאים שטותיים הוא מה שיעזור לבדיחה לעבור בהצלחה. המוזיקה פשוט ממש טובה אז עולה ספק קל לגבי רצינות הכוונה במילים.
שנית, שילובים של מוזיקה שאיננה מטאל מקלה על קהל שאיננו מטאלי להיות מסוגל לצרוך את המוזיקה הזאת. מעבר לרפרנסים קטנים למוזיקה פופופלרית סגנון La Raspa, Yankee Doodle, Age of Aquarius או Baker Street, משולבים גם סגנונות כמו Mariachi, רוק אקוסטי, שירה יהודית (בעברית!) או Boogie והרחק עד Reggaeton ו-Gospel לכל דבר. הם אפילו הרחיקו לכת והגיעו עם Norwegian Reggaeton לתוכנית Got Talent של ספרד! לא צריך להבין יותר מדי ב-Black Metal נורווגי כדי להאזין לשיר הזה (אבל זה עוזר).

שלישית, הומור. הומור מתמיד היה שם אצלם, אך צורת ההעברה שלו כבר לא נתנה את התחושה שמדובר בבדיחה פרטית של סצינת המטאל האיטלקית. למעט באלבום Italian Folk Metal שנכתב כולו באיטלקית, ההומור אותו משלבת הלהקה נעשה לגמרי נחלת הכלל. ירד ההילוך מהומור שקיים שם מאז שנות ה-80 ודברים אקטואליים הרבה יותר החלו להראות פניהם. ככה זכינו באלבומים האחרון Dislike to False Metal בבדיחות שבבסיסן רשתות חברתיות, פרודיות סגנוניות על Alestorm, Electric Callboy או Sabaton, התייחסות לטהרני המטאל כבומרים ונתינת אפשרות לכל אדם בשל הוא להוריד את המגננות מעולם המטאל לא רק כדי לאפשר לצחוק עליו אלא גם כדי לאפשר לדעת אילו שאלות לשאול ואיך ניתן לגשת אליו. בנקודה הזאת כדאי גם לציין שהם הצליחו לגרום לזמרים כמו Fabio Lione או Joakim Broden להצטרף לשירי פרודיה על להקות האם שלהם. שיר מטאל פיראטי על פיכחון או שיר שמתאר את שדה הקרב העקוב מדם שהוא גמר מונדיאל פסדינה 1994 (איטליה מול ברזיל) מאפשרים לאהוד ולבוז לסגנונות שבמטאל בעת ובעונה אחת מבלי לדרוש ידע מעמיק מדי בחומר הנלמד.

לבסוף, וטיפה נגעתי בנקודה הזאת קודם, רשתות חברתיות. הנוכחות של הלהקה ברשת היא תענוג בפני עצמו. בין אם מדובר על ממים שהלהקה יוצרת ובין אם מדובר בפוסטים שהלהקה מעלה לרשת אשר מפגינים את הדמות המטא-מטאליסטית שבחרו ליצור לעצמם בעודם צוחקים ישירות על הגיבורים שלהם (והפוסט שהעלו על ביטול ההופעה שלהם בפסטיבל Rock in Park של שנת 2019 כפרודיה ישירה על הודעתם של Manowar על ביטול ההופעה ב-Hellfest הוא כנראה גולת הכותרת). אם זה קורה במטאל וזה בעצם מצחיק, כנראה ש-Nanowar of Steel יכתבו על זה.

דווקא הגישה העכשווית שלהם, שמתוך הרבה מאוד אינטלקט והומור בריאים מביטים במטאליסטים ומאפשרים להם להבין שאין כאן כל אליטה ועל כן אין סיבה לאליטיזם, היא מה שמאפשר לי לראות בלהקה גשר אנדר-רייטד לחיבור בין מי שעשויים למצוא כאן בית חם ובין מי שיהיו מוכנים לסור הצידה מהסף ולתת לסקרנים להיכנס ולהסתכל. די לטהרנות ולבדלנות. המטאל הוא מתנה שיכולה להגיע להמונים. תנו צ׳אנס ללהקה הזאת לממש את הפוטנציאל הגלום בה להיות האווטאר שיחזיר את האיזון בין היסודות. מה אכפת לכם? יהיו צחוקים.