על אלכוהול, מטאל וגרמנים

חוויות מפסטיבל Wacken Open Air

בירת המטאל העולמית – על מה ולמה

וואקן שלי..התבקשתי לכתוב על חוויתי בפסטיבל וואקן, המכה של המטאל. זו משימה קשה, בעיקר כי כל השהות שם היא חוויה אחת גדולה, מסה של מידע שמפציץ את המוח שלי דרך כל החושים: באופן וויזואלי וגם כמובן דרך שמיעה, ריח ואפילו טעם, מבחינת מישוש.. לא כל כך, לא יצא לי למשש דברים בנסיעות השונות לפסטיבל אבל הרגשתי טוב מאוד דרך הגב שלי את האבנים בקרקע או את מושב הרכב ששימש לי כמיטה ב 4 פעמים מתוך ה 5 שהייתי בפסטיבל. אז, למי שלא יודע, פסטיבל וואקן הוא האירוע המטאלי החשוב ביותר המתקיים כל שנה בסוף חודש יולי או בתחילת אוגוסט בפאתי העיירה החביבה וואקן אי שם בצפון גרמניה, מרחק נסיעה של כשעה מהעיר המבורג. האירוע נמשך כ 3 ימים או יומיים וחצי נטו של הופעות המתקיימות על פני 2 במות גדולות במיוחד הפועלות לסירוגין, במה אחת קטנה יותר ובמה ממש קטנה הנמצאת בתוך אוהל. כל השהות במאורע נשענת לא רק על ביקור בהופעות אלה בעיקר גם על חוויית הקמפינג.

עשרות אלפי המבקרים פורסים אוהלים, ממקמים רכבים וטריילרים ובמשך מספר ימים (לפעמים מגיעים אפילו מספר ימים לפני פתיחתו הרשמית של הפסטיבל) פשוט חוגגים: בירה, בשר, מטאל – השילוש הקדוש, ממלאים את הכרסים של המבקרים והמבקרות. כאשר בין ארוחת בוקר לצהריים וערב, בין פיקחות לשכרות ולהאנגאובר הם צובאים על בימות הענק, מבקרים בשוק המטאל, רוכשים עשרות דיסקים ותקליטים יד שנייה, אוכלים פיצה איטלקית מעשי ידי טורקים או שלל מאכלים גרמניים אוטנטיים מעשי ידי מהגרים לבנונים ובעיקר חוגגים את החופש הגדול. לגבי, לא זוכר איך ומתי שמעתי לראשונה על הפסטיבל, אבל אני כן יכול לספר על מה שהביא אותי לראשונה לשם בשנת 2003 ומה המשיך להביא אותי לעוד מספר וואקנים בהמשך.

Popping The Cherrie – הוואקן הראשון שלי

בשנת 2003, שנתיים אחרי השחרור החלטתי לעשות את הטיול הראשון הגדול שלי. כיוון שלא הצלחתי לחסוך מספיק כסף לטיול גדול באוסטרליה וכיוון שפחות התעניינתי בדרום אמריקה או המזרח החלטתי לטוס לגרמניה לבקר חבר טוב שלמד איתי בתיכון. איכשהו שמעתי על הפסטיבל, בדקתי מי הלהקות המופיעות והחלטתי ללכת על זה. אותו חבר לא היה כל כך בענייני המטאל אבל בכל זאת הסכים לנסוע איתי. וכך יצאנו בשעת בוקר מברלין, ברכבו הישן (פולקסווגן גולף מודל 88', 4 הילוכים ללא מזגן – פרט קריטי שכן אותו קיץ היה החם ביותר באירופה מזה יובל) לכיוון וואקן. בדרך עצרנו במוסך על מנת להתקין רדיו ולהחליף פאנצ'ר. וכך יצאנו לדרכנו בשעת צהריים לכיוון הפסטיבל. פרט חשוב לציין – אז עוד לא היה סמרטפונים עם תוכנות ניווט או GPS ולכן השאלנו אטלס כבישים של גרמניה.

נסיעה שהייתה אמורה לקחת בסביבות 4 שעות התארכה לכדי 6 שעות, אבל בסוף הגענו. אני לא יכול לתאר במילים את השוק הראשוני שמקבלים שכשמגיעים לרחובות העיירה ורואים את אלפי המטאליסטים הולכים עם גלונים של בירה, את שלל השלטים המצחיקים, וכמובן את הלוגו של הפסטיבל בכל פינה. בחצרות הבתים עומדים האזרחים השלווים צופים בהצגה שחוזרת על עצמה כל שנה – אלפי ילדים, ילדות, נערים ונערות הולכים כמו עדר לבוש שחור לכיוון מתחם הלינה, לשם גם פנינו מעדו. כיוון שזו הפעם הראשונה בפסטיבל ולא היה לי עם מי להתייעץ לא היה לנו מושג מה להביא, כמה כסף ומה לעשות. ולכן הפעם הראשונה בוואקן הייתה החמצה: ראשית, בגלל לינה ברכב, שהייתה מאוד מאוד לא נוחה, שנית, לא היה לי מושג עם מה להתחיל: הופעות, להשתכר, שוק המטאל, או להתחיל עם כל דבר שזז שעונה לתיאור בלונדינית עם עיניים כחולות. אני כן יכול להגיד בסיפוק שזכיתי לראות את Slayer על אמת ולא רק לשמוע אותם כמו בוואקן 2010,

אז לא היה ניתן להתקרב בכלל לבימה, את Annihilator – הופעה קצרה בשעת צהריים מאוחרת אבל עדיין הופעה מרשימה ושוברת, את Circle II Circle – להקתו של Zak Stevens סולן Savatage לשעבר, Diamond Head העתיקים שנשמעו כאילו יצאו מבוידעם חנוקים בנפתלין, Gamma Ray שכל הופעה שלהם היא חגיגה אחת גדולה, Masterplan הסופר גרופ שהוקם ע"י יוצא Helloween הגיטריסט Roland Grapow. עוד הופיעו Primal Fear, Rage, Metalium, Running Wild, Sentenced לפני שהתפרקו, ו Testament. כמובן שגם פספסתי כמה להקות, שהיום אני מתחרט על שלא ראיתי אותם, כמו Twisted sister, The crown, Dark angel, Rotting christ, Malevolent Creation או Assassin הגרמנים. לסיכום, הוואקן הראשון עבר עם תחושת החמצה אבל השאיר תאבון גדול לקפיצה נוספת.

וואקן סיבוב שני – Chris Amott משעמם למוות

בשנה שאחרי, 2004 הגעתי כבר יותר מוכן, הפעם עם אישורי כניסה למתחם העיתונאים, מטלות לביצוע ראיונות, רכב שכור נורמאלי, אוהל ואספקת אוכל סבירה. השהות במתחם העיתונאים, ההתחככות עם האומנים השונים וכמובן כמובן ביצוע הראיונות פנים אל פנים עם אנשים כמו Luca turilli גיטריסט Rhapsody לשעבר, Gaz Jennings הגיטריסט של Cathedral, ראיון שמהלכו הצטרף גם הסולן Lee Dorrian. אלו היו ראיונות כיפים, כאילו ישבתי לדבר עם חבר על איזה בירה. חוץ משני אלו, ישבתי גם לדבר עם Christopher Amott הגיטריסט של Arch enemy – ראיון שאזכור לדראון עולם גם מבחינת הפדיחות שעשיתי לעצמי וגם העובדה שמדובר במרואיין לא קל. חווית הראיונות והשהות במתחם העיתונאים הייתה מדהימה. הקרבה הבלתי אמצעית אל אותם אומנים שרק ראיתי בקליפים או בעטיפות הדיסקים, נמצאים עתה במרחק יריקה – פשוטו כמשמעו.

כיוון שהמטאליסט צועד על קיבתו הוא זקוק לשני אבות מזון חשובים ביותר: בירה ובשר. הפעם, במתחם העיתונאים זכינו בבשר קצת יותר איכותי עשוי על גריל וצ'יפס עשוי היטב. בשנה זו הייתה בעייה אחרת, לאזן בין ביצוע הראיונות ומסיבות העיתונאים (עם Motorhead או מפיקי הפסטיבל) וההופעות, דבר שיצר לא מעט התנגשויות ופספוסים. את Anthrax זכיתי לראות רק באופן חלקי, כך גם את Helloween. את Brainstorm ו Cannibal corpse פספסתי לגמרי. אבל מה שכן זכיתי לראות את Cathedral, Death angel, Destruction, Dio, Grave digger, Hypocrisy, Motorhead, nevermore, Saxon. כך שהפעם הפסטיבל היה קצת יותר ממצה מהשנה הקודמת אבל עדיין עם תחושת החמצה.

וואקן 2010 – פעם שלישית בירה

לאחר שנתיים של הפסקה, החיידק עדיין בער בי והחלטתי לטוס שוב ב 2007 וב 2008. ע"מ לא להתיש אותכם הקוראים, אדלג לווקן המשמעותי ביותר מבחינתי. ב 2010, הצלחתי לשכנע את אחי, אלון, עורך האתר לטוס עימי לפסטיבל. עבורי זו הייתה הפעם החמישית ועבור אלון הפעם הראשונה. הגעתי מספר ימים לברלין לפני אחי ודאגתי להתארגן על ג'יפ מפואר, כיוון שהפעם היו בידי קצת יותר אמצעים. השנה, הנסיעה וההגעה לפסטיבל הייתה חלקה וקלילה הודות ל GPS. מעבר לזה, המזג אוויר לא שיחק כל כך לטובתנו אבל עדיין חיכה לנו פסטיבל עם ליינאפ מטורף, הרבה בשר, קצת בירה וקצת מיד.

הלהקה המרכזית שלשמה הגענו לפסטיבל הייתה Iron maiden. הייתה זו הפעם השנייה שהלהקה מופיעה – הפעם עם סיבוב ההופעות של אלבומם החדש. שנתיים לפני זכיתי לראות את הלהקה עם סיבוב ההופעות Somewhere Back in Time World Tour, הופעה מדהימה מכל הבחינות: היכולת של ברוס וכמובן הסט ליסט שכלל אך ורק שירים מששת אלבומיהם הראשונים של הלהקה. ב 2010 הסט ליסט, לצערי כלל בעיקר שירים מאלבומיהם החדשים של הלהקה, אמנם שירים טובים אך בפועל ההופעה הייתה מעייפת ומאכזבת – בעיקר לאור העובדה שהיינו צריכים את טלסקופ החלל "האבל" כדי להצליח לראות את מה שמתרחש על הבמה. אבל עדיין סימנו V על הופעה של Iron maiden.

להקות נוספות שהיה לנו חשוב לראות ובהחלט סיפקו את הסחורה – Kamelot, Motley crue, Orphaned land שהפליאו בהופעתם על הבימה המרכזית בשעת צהריים חמימה, Overkill שנתנו בראש עם הופעה בועטת במיוחד לרגל צאת אלבומם האחרון, Unleashed השוודים ושתי להקות קלאסיות ענקיות נוספות: W.a.s.p שכיסחו לגמרי עם Chainsaw charlie וריגשו עם Wild child ו Heaven's Hung in Black ו Candlemass שהופיעו עם Robert Lowe האמריקאי (סולנם מאז 2007). הסולן השיכור, בשילוב עם הופעה מאוד תיאטרלית, לילה ותאורה דרמטית יצרו יחד הופעה מעולה שזכינו לראות ממרחק יריקה מהבמה.

וואקן 2012? כדאי?

כנראה ש 2010 היה ה Wacken האחרון שלי מכמה סיבות: כסף, זמן, כוח ובת זוג. אבל עדיין מדגדג לי להגיע לפסטיבל השנה לאור התותחים שהולכים להרעים שם: Amon amarth, Coroner, Cradle of filth, D-A-D, Dimmu borgir, DRI, Forbidden, Gamma ray, Massacre, Ministry, Napalm death, Overkill, Sacred Reich, Sanctuary, Saxon, Testament ועוד רבים וטובים.

בנימה אופטימית של שאיפה לעלות לרגל, אני מאחל לכל מטאליסט באשר הוא להגיע לשם לפחות פעם אחת בחיים.רק אם הצלחת להגיע פעם אחת בחיים לפסטיבל, להנות בו – אפשר למות.