על אנשים וקעקועים
כשהייתי בשנה ג' בתואר ראשון בעבודה סוציאלית (אמיתי לגמרי!) התבקשתי לעשות מחקר שקשור באוכלוסיות שוליים ועולם העבודה. בחרתי לעשות מחקר איכותני (כזה שמדברים בו הרבה ואין בו סטטיסטיקות מפוצצות) על החוויות של אנשים מקועקעים בראיונות העבודה. הבחירה כמובן הייתה מאוד לא מקרית, שכן אני מקועקע ונאלץ לבלות בהמון ראיונות עבודה. הרעיון העיקרי במחקר היה לנצל את הבמה כדי להשמיע את קולם של האנשים המקועקעים ככאלה שמודרים מהחברה ונתפסים כחריגים בגלל הקעקועים שלהם.
אם נתמצת לרגע את הפרטים היבשים אך משמעותיים של מבנה המחקר, מדובר במחקר אשר תוצאותיו מבוססות על ראיונות. הנחקרים הם 3 אנשים (בכל זאת, רק מחקר של תואר ראשון), שני גברים ואישה, שלושתם תושבי הדרום (נתון שחשוב לציין שכן בפריפריה לרוב היחס למקועקעים קצת יותר בעייתי מאשר באזור המרכז), בגילאי 25-31, כאשר לשלושתם קעקועים גדולים ובולטים (עוד עניין משמעותי, לעומת קעקועים קטנים או קעקועים שקל להסתיר). הגבר הראשון הינו מוזיקאי מסצנת ההיפ-הופ, השני מוזיקאי מסצנת המטאל והשלישית פאנקיסטית.
להלן פרק הממצאים, הכולל ציטוטים מתוך הראיונות עם המשתתפים במחקר:
משתתפי המחקר תיארו את הקעקועים כאמצעים להנצחת העצמי שלהם:
"בסופו של דבר אתה לומד שיש דברים כל כך חזקים וכל כך חשובים שהם באמת שווים להיות חלק ממך לכל החיים. ואיזה דרך יותר טובה יש להשאיר משהו חלק ממך לכל החיים מאשר לקעקע אותו? אתה מבין? זה לקחת את החרא ולהפוך אותו ליופי". "זה מסמל את התפיסה שלי… זה מסמל מבחינתי הגנה על החלשים. לעזור לאנשים. להיות בן אדם טוב". "היום הקעקועים עוזרים לי לזכור את הסיפורים השונים, לזכור חוויות שעברתי קשות וטובות. באנגלית יש ביטוי- בגלל שהתרבות האלטרנטיבית כל כך חזקה שם ש"אנשים מקועקעים הם בסך הכל שעונדים את ליבם על שרוולם" ואני בהחלט מזדהה עם המשפט הזה". "השם של הבת שלי א' מקועקע לי על הכתף. היא האישה הקטנה שלי שהפכה אותי לאמא, כך שאין יותר נשי מזה מבחינתי".
המשתתפים גם תיארו קשר הדוק בין אהבתם למוזיקה כהשפעה וכאמצעי להנצחה לבין קעקועים:
"כשהייתי נער התחלתי להיכנס לכל העולם הזה של הרוק והמטאל ולשמוע מלא להקות. אבל תכלס? כל העולם הזה הוא לא רק מוזיקה. זאת תרבות. זאת תפיסה. לדעתי או שאתה באמת חלק מזה או שלא. וחלק מהתרבות הזאת זה קעקועים". "אני מבטא את עצמי במוזיקה והיא כל כך בתוכי וכל כך חלק ממני והקעקוע מראה כמה היא חלק ממני. קעקוע מראה כמה משהו מסוים חלק ממך. קעקוע זה משהו שהוא בלתי הפיך. אלא אם אתה מוריד בלייזר הוא תמיד שם. תמיד עליך. תמיד חלק ממך. המוזיקה חלק ממני והקעקוע מבטא שהמוזיקה תמיד עליי". "מה שחשבתי זה שקעקוע בתור דבר שיושב לך על היד שזה צריך להיות משהו שמבטא את הפנימיות שלך! אתה לא תצייר כל דבר על עצמך! אז החלטתי שאני רוצה לעשות קעקוע של מיקרופון שיושב על הזרוע בצורה שמזכירה אינפוזיה. החוט של המיקרופון מתחבר לוריד ומבטא את האהבה שלי למוזיקה". "בערך 12 שנים שהייתי מזוהה עם סצנת הפאנק רוק ואפילו את הטיול הגדול שלי עשיתי ללונדון כדי לחפש עוד פאנקיסטים מהבירה של הסצנה וחלק מהקעקועים שלי מזוהים עם הסצנה הזאת".
המשתתפים מתארים חוויה של ייחודיות כאנשים מקועקעים:
"חלק מזה זה להיות קיצוני. להיות אנטי מה שמקובל, להביע את עצמך בדרכים שלא כל אחד היה מביע את עצמו". "מצד אחד אתה מרגיש חזק. אתה מרגיש יותר… כאילו… כאילו אתה יותר יודע מי ומה אתה. כאילו אתה יודע ויש לך את הביצים לשים את זה שם בחוץ מול כולם". "חלק מתרבות שלמה של אנטי. של מרד. של לבוא ולצעוק אני פה בתנאים שלי ולא בתנאים שלכם ולכו להזדיין!". "זה חיפוש עצמי דרך התנגדות".
העצמי המזויף בראיונות עבודה
שלושת המשתתפים תיארו כיצד החברה תופסת אותם:
"יש את התחושה הזאת מהסביבה כאילו אתה לא בסדר. כאילו עברת על איזה חוק מעצם העובדה שאתה קיים ויש לך דיו על הגוף". "בטח חשבו שאני מעשן סמים או פסיכי או משהו כזה. כאילו, כאילו מסתכלים עליי כמו עבריין". "הדבר הבוטה שהפריע לי זה לא שהוא רצה שאני אסתיר. זה ה"מתי אתה מתכנן להוריד ולהיפטר מזה". וואלה לא מתאים! ההסתכלות הזאת זה יותר מדי חדירה לפרטיות. אם אתה רוצה שבתוך האוניברסיטה אני אהיה ככה מילא, אבל להיכנס לי לתוך הבית, לתוך החיים". "קעקוע מתחבר לגברים לגנגסטרים ואופנוענים והארלי דייוידסון וקעקוע של בית כלא וכאילו, לא היית מצפה לראות את אובמה עם קעקוע מרוח לו… זה משהו שהוא outcast". "שאני שרמוטה, שאני מסוממת, שאני זרוקה כזאת שלא איכפת לה מעצמה, שאני לא אחראית. לא מאמינים שאני אמא בכלל. וכאילו מה? למה זה משנה שיש לי קעקועים? למה, אתם יודעים מה הם אומרים בכלל?! אתם יודעים מי אני?! כאילו, הם לא רואים שכל קעקוע זה סיפור. זה חוויה. אני רואה סיפור בקעקוע. הם רואים אות קין".
המשתתפים תיארו כיצד היחס החברתי מתבטא גם בראיונות העבודה וכיצד הם מרגישים בסיטואציה זו:
"הקצה של הקעקוע ביצבץ כזה מתחת לשרוול והוא קלט את זה. מאותו רגע כל הראיון הוא רק הסתכל לי על היד במבט בוחן כזה ולא הסתכל עליי בכלל. זה היה מה זה מעצבן!". "מתסכל לדעת שאין לך שליטה על איך הסביבה שלך מתנהגת. מתסכל אותי להיות מוקף באנשים בורים מסכנים חיים בסרט שלא יודעים ולא רוצים לדעת מי יש מתחת לכל הדיו הזה, כאילו שדיו זה רעל". "זה מתסכל. זה מביא לתחושה שאנשים חושבים שאתה זה מה שאתה נראה כלפי חוץ וזה לא נכון. בן אדם זה יצור מאוד מורכב עם הרבה מאוד תכונות ודברים וידע ויכולות ובעיקר דברים שלא רואים כלפי חוץ וכשמגיעים ושופטים אותך לפי הקעקוע שלך זה מעצבן. זה מה שאתה חושב לפי הקעקוע? אתה לא יודע כלום! אפילו לא הצלחת להבין מה הקעקוע! אנשים שואלים אותי "מה זה על היד? משחת שיניים?" אז לפי זה אתה יכול להגיד מי אני? זה גורם לך לחשוב "וואלה יש אנשים מטומטמים בעולם". חבל עליהם". "מצד שני לפעמים צריך להוריד את הראש ולשתוק. עם הפרופסור אני יודע שאני צריך אותו ואני אשלם את המחיר כדי להשיג את המטרה שאני רוצה וחבל לי". "כמובן שהאמת הייתה שזה כי הם סיימו לנצל אותי… לדעת את זה, שפשוט רצו לנצל אותך, זה הכי פוגע. זה הכי מכעיס. זה רק אומר לך איזה אנשים חארות יש בעולם הזה". "זה מפריע לי מאוד השפיטה הזאת של אנשים שבטוחים שהם מכירים אותך שבפועל מעולם לא נפגשנו. זה מעליב מאוד. כל מי שמכיר אותי יודע שאני בחורה רגישה ואינטליגנטית ולשים עליי תוית של עבריין רק בגלל שאני אוהבת אומנות גוף זה פשוט פוגע או לחילופין כל מני ארחי-פרחי למיניהם ששמים עליי תוית של אישה משוחררת מינית שתלך עם כל גבר שפונה אליה. מי הם חושבים שהם?! זה מטריף את הדעת! כן, יש לי קעקועים! כן אני מאוד אוהבת אומנות גוף! לא זה לא נותן לאנשים זרים לגיטימציה לפנות אליי! לא אני לא זורמת! אני לא זונה! אני לא אישה משוחררת! אני מאוהבת עד מעל הראש ואני לגמרי אישה של גבר אחד. זה באמת משאיר הרגשה מאוד מעיקה".
התמודדות עם הפרדוקס של בין עצמי אמיתי לעצמי מזויף
שלושת המתמודדים תיארו כיצד הם מתמודדים בתוך ראיון העבודה עם הקונפליקט בין העצמי האמיתי שעל גופם לבין העצמי המזויף אותו הם צריכים להציג בראיון העבודה:
"באותו רגע פשוט הסתכלתי לו על העיניים בלי הפסקה. גם כי הכעיס אותי לראות שהוא מסתכל על הקעקוע ולא עליי, וגם כי רציתי שהוא יסתכל לי בעיניים בחזרה. גם כדי להתרכז בי וגם כדי שאולי יראה את הכעס שהיה לי אז בעיניים. בכללי בראיונות עבודה אני פשוט מסתכל למראיין תמיד בעיניים… מבחינתי בראיון אתה אמור להסתכל לבן אדם בעיניים והוא אמור להסתכל בשלך כי העיניים אומרות הכל, וכל השאר לא אומר כלום. הקעקועים לא אומרים להם משהו נכון. הם מסתכלים ורצות להם סטיגמות. ואם הייתי נכה? אז הם היו מסתכלים והיו רצות להם סטיגמות אחרות. ואם הייתי אישה? ואם הייתי אתיופי? וזה מיותר. אם הייתי אישה אתיופית נכה הייתי יושב מול המראיין ועדיין מסתכל לו בעיניים, כי כל השאר לא חשוב. מה שחשוב זה אם אני כשיר לעבודה שאליה אני מתראיין או לא. בפעם האחרונה שבדקתי, קעקוע לא מונע ממך לעשות את רוב העבודות בעולם". "אני יודע שזה סוג של בריחה אולי. כי כאילו אתה לא יכול להיות אתה כשאתה בראיון עבודה. אתה צריך שהבן אדם ייקח אותך לעבודה. אתה תלוי בו. ואם מי שאתה לא טוב? או שאתה טוב אבל לא איכפת לו מי אתה אלא הוא מתמקד באיך שאתה נראה? אז זה לברוח מאיך שבחרת להיראות, או לברוח מהחשיבות של זה אולי" "העברתי את השיחה ומשכתי אותה לכיוון אחר". "אז אני אהיה עם חולצה ארוכה, אני לא אתעסק שהוא לא יראה את הקעקוע, אחרי שאני אסיים איתו אני אוכל להמשיך הלאה בחיים שלי ולעשות מה שאני רוצה". "עם כל הרצון הטוב וכל הכבוד לקעקוע, צריך להתקדם לאנשהו בחיים. אז אם זה אומר להעלים את הנוכחות של הקעקוע באותו רגע בשביל להתקדם אז כן. זה מה יש לצערנו". "לעיתים קרובות היו מעירים לי ואומרים שאני ממש מקושקשת. כאילו… וואלה?! באמא שלך?! אז פשוט הייתי מנסה להתחמק באלגנטיות. מחייכת ואומרת שאין לזה קשר לכישורים שלי".
בהמשך, תיארו המרואיינים את החוויה הרגשית הזאת בתוך הפרדוקס שבין עצמי אמיתי לעצמי מזויף:
"כי אתה מי שאתה, וטוב לך על מי שאתה. עם מי שבחרת להיות. עם איך שאתה רוצה להיראות וזה לא עניינו של אף אחד, וזה מכעיס! כי כאילו, מי אתה שתסתכל עליי עקום?! אם היית יודע את המשמעות של כל הקעקועים האלה עדיין היית מסתכל עליי עקום?! ואם אתה המראיין מביע את עצמך באמצעות כתיבת שירה או ציור אני אשפוט אותך על זה?! אז מה הבעיה שלך!?". "בטח שזה משפיע. כאילו… תבין, זאת האהבה שלי. זה מה שאני עושה. זאת הדרך שלי להביע את עצמי, וכאילו, למה בכלל שתהיה לבן אדם בעיה עם זה? למה האהבה שלי צריכה בכלל להיות מחסום?". "זה לוותר להם. זה למכור להם את נ' שהם רוצים ולא את נ' האמיתי כי אני צריך אותם יותר ממה שהם צריכים אותי. את נ' האמיתי אני שומר למי שידע באמת לקבל אותו. למי שירצה לקבל אותו. מי שמקבל אותו מרוויח ומי שבגללו הוא נעלם מפסיד רק בגלל הסטיגמות שלו וזה חבל"."אני בחרתי להיראות ככה! אז מי אתה שתסתכל עליי עקום? מי אתה שתחשוב יש לך מושג מה הקעקועים אומרים עליי? מי אתה שתשים עליי תויות וסטיגמות? אתה לא יודע עשירית ממה שעברתי בחיים! מי אתה שתדחה אותי בגלל זה?!". "אני לא נותנת לזה את המקום. כאילו, כן חשוב לי מי שאני וחשוב לי להביע את זה כמו שאני מביעה את זה שזה בקעקועים בין היתר, אבל מה לעשות שגם צריך להתפרנס? אבל כשאתה יושב שם ואתה מרגיש את זה, את איך ששופטים אותך בלי להבין אותך, זה פשוט מרתיח. אבל אני לא מראה כעס. כמו שאמרתי, אני מדלגת. שולחת את הבן אדם בחזרה לעניין שזה הראיון עבודה ואם אני מוכשרת לעבודה או לא."
ממצא נוסף: שינוי בתפיסה חברתית
המתמודדים רואים את האפשרות לשינוי בתפיסה החברתית דרך שינוי בסביבה הקרובה שלהם:
"אפשר לשנות סטיגמות רק אצל מי שמוכן לקבל ולשמוע. אצל הסקרנים שעוצרים אותי ברחוב אני יכול לשנות את הסטיגמות". "בדיוק לא מזמן חבר שלי עשה את הקעקוע השני שלו. את שניהם עשה רק אחרי שהכיר אותי. עוד חבר מדבר איתי כבר שנים על לעשות קעקוע". "להורים אין בעיה. לאבא כבר לא איכפת. כשאני עושה קעקוע חדש אני לא מספר להם. לוקח להם זמן לקלוט. לאבא זה לוקח המון זמן. כמה ימים. לשאר המשפחה אין בעיה. דודות שלי מה זה חמודות. מדי פעם שואלות אותי על הקעקועים ולוקחות את זה טוב. לאחים שלי גם אין בעיה". "שאייקוניי תרבות יהיו מקועקעים זה יתחיל להיכנס יותר לתרבות וכשמשהו נכנס לתרבות בסופו של דבר הוא משנה תפיסה חברתית". "מבחינת חברים וכאלה אין הערות שליליות. יצא לי להיתקל בהיבטים שליליים נגיד עם הסופר והפרופסור. על פי רוב כאילו התגובות הן חיוביות. יוצא לי כאילו… אנשים רואים את הקעקוע ואמרים שזה יפה. זה כשאתה מדבר על משהו לא פורמלי. "לחיות את החיים שלנו כאחד האדם כמו שהרבה מאיתנו באמת, ללכת לאקדמיה, להתחתן, להביא ילדים ולשקף את זה לעולם". "הארוס שלי אוהב אותם כי הוא מבין שהם מי שאני. שהם הסיפור שלי. לאמא שלי זה קשה כי בכל זאת גדלתי בחינוך סובייטי אבל עם השנים היא למדה לקבל את זה. הבת שלי כמובן רואה אותם כחלק ממני".
לסיכום: שם המחקר היה "אתה רוצה להיות נגד אבל גם להיות חלק". זה משפט שאמר לי חבר טוב שלמד איתי. החלטתי שזה יהיה השם הכי טוב למחקר, שכן בסופו של דבר כן יש משהו בעולם הקעקועים והחיבור שלו עם המטאל שממצב אותנו כתרבות נגד, ובסופו של דבר, אנחנו כן רוצים שיכירו בנו כחלק לגיטימי מהחברה. מעבר לזה, בכוונה לא ניקדתי את המילה "חלק" במטרה ליצור כפל משמעות. אשאיר לכם לחשוב לבד על כפל המשמעות הזאת. בסופו של יום, עצוב להגיד שמחד, האדם המקועקע הוא רק אדם השואף להביע את עצמו ולהנציח את העולם הפנימי שלו, אך החברה בה אנו חיים דוחה אותנו כשהיא נתקלת בקעקוע, ובדרכה שלה כופה עלינו להסתיר אותם ובכך להסתיר את עצמנו ואת כל מה שאנחנו מנסים לייצג עם הקעקועים שלנו.