על דרום אמריקה, טיפוס הרים, ו Omega Massif
התאריך: 13.04.2011, השעה: 05:42, שעון בוליביה. המיקום: כ-20 ק"מ צפונית לעיר לה-פאז, עיר הבירה. הגובה: 5,950 מטר מעל פני הים. אני מותש לחלוטין. את שש השעות האחרונות ביליתי בצעדי טיפ-טופ במעלי הר, הוואינה פוטוסי, שגובהו 6,088 מטר. קמנו באיזור 11 בלילה, אכלנו "ארוחת בוקר", עלינו על ציוד והתחלנו לטפס. זה היה הטיפוס הראשון שלי, ובוודאי לא האחרון, ואיך להגיד את זה – ההר הזה די אנס אותי. אנחנו כ-130 מטרים אנכיים מהפסגה, והמדריך שלי, סובינו, אומר שיש עוד משהו כמו חצי שעה עד לפסגה. אנחנו יושבים על הקרח, מסתכלים מזרחה ורואים שהשמיים, שהתחילו להבהיר כבר לפני שעה, כבר ממש מוארים, למרות שהשמש עדיין לא זרחה. אני מסתכל למעלה, ורואה גוש קרח עצום, אולי בגודל של פיל בוגר, וסובינו אומר לי שממש אחריו מגיע מישור, ואחרי המישור הזה, זאת הפסגה. אני מסתכל על המדריך הבוליביאני שלי, ואומר לו בתחושת תבוסה אדירה: "אני לא חושב שאני יכול להמשיך לטפס". הוא עוצר שניה, ושואל בנונשלנט "טוב, אז אתה רוצה לרדת למטה?". אני, בלי למצמץ, וכנגד כל היגיון בריא, יורה בחזרה "לעזאזל, לא, אני רוצה להגיע לשם!" ומצביע לכיוון הכללי של גוש הקרח הענק שמפריד ביני לבין הפסגה.
אז לקחתי שלוק של מים, נעמדתי על רגליים רועדות, והכנסתי חזרה לאוזניים את אוזניות האייפוד שלי. ברקע מתנגן האלבום Geisterstadt של להקת Omega Massif הגרמנים, מ-2007. אני עולה, צעד מייסר אחרי צעד מייסר, ואין לי מושג איך זה, אבל שניה לפני שאני מתמוטט, פתאום אני קולט שאני בפסגה. מסביב, עד קצה האופק, רק עננים לבנים סמיכים. רק פסגות ההרים הגבוהות מ-5,000 מטר, מפלחות את שכבת העננים האינסופית הזו כמו דוקרני קרח. ומעל הכל, השמש הזורחת, כדור אש מטורף ומטריף. זה כל כך יפה, וכל כך לא-מהעולם-הזה, שאני מזיל דמעה.
מאז אותו יום, כל פעם שאני שומע את אותו אלבום, ואני שומע אותו הרבה, עוברת בי צמרמורת בלתי נשלטת בגוף. סוף סוף הבנתי למה Omega Massif קראו לעצמם בשם הזה – הם בהחלט מאסיב. כלומר, רכס הרים המורכב מליבת היבשה. עצם גדול, 'מאסיבי', ובלתי מעורער, שפשוט שם, ולעולם ישאר. אני מסתכן בלהשמע קצת אייל שני, אבל דבר יפה מאין כמוהו.
ועכשיו, בסוף חודש ספטמבר, הוציאו החבורה הגרמנית הזאת את האלבום המלא השני שלהם, Karpatia. וכמובן שאחרי החוויה הרגשית המשמעותית שעברתי עם האלבום הראשון שלהם, הייתי חייב לבדוק מה קורה עם החדש. אחרי המעבר ל-Denovali Records, לייבל שמתעסק בעיקר בלהקות נישה שונות במוזיקה הקיצונית – החל מבלאק פסיכוטי כמו Celeste המעולים דרך נויז-דרון-בלאק בסגנון Nadja ואפילו כמה להקות המשתייכות למה שנקרא DoomJazz, מן שילוב בין דרון לג'אז פתוח ושקט. בכל מקרה, Denovali נראה כמו הלייבל המתאים ל-Omega Massif, שעושה מוזיקה שאני מסוגל לתאר אותה רק כמו "מטאל הרים", מסיבות שהוסברו בפסקאות הקודמות, אבל אני מניח שרוב האנשים יסווגו אותם כסלאדג' אינסטרומנטלי.
האלבום Karpatia, הקרוי על שם רכס הרי הקרפטים המשתרע על מספר מדינות במזרח אירופה, מתחיל בשיר Aura שנשמע קצת כאילו הוא מתחיל מהאמצע. הריף הפותח נשמע כאילו הוא המשך של שיר שבא קודם לו, אבל מאחר ואין שיר כזה – לא כל כך הבנתי את העניין. אבל מהר מאוד החבר'ה הגרמנים מתעשתים, משנסים מותניים ומתחילים לעשות את מה שהם עושים הכי טוב – סלאדג' מטאל אווירתי, שמרגיש כאילו העולם עצמו זז בקצב המוזיקה. המוזיקה מכילה לא מעט שבירות קצב, עצירות ושינויי ווליום שרק מוסיפים לאווירתיות של האלבום, עד שלפתע הריף הדי מהיר שליווה את השיר עד כה, יורד בטמפו בדקה ה-4:20 לחצי מהירות, מה שהופך אותו בבת אחת לכבד פי עשרות מונים. למעשה, זה כל כך כבד, שאני בטוח שאם תשמיעו את האלבום הזה ברמקולים, בווליום מספיק חזק, תגרמו לשבר הסורי-אפריקאי להתבקע עוד טיפה. העינוי האיטי והמצויין הזה ממשיך למשך כדקה, ואז נכנס קטע שקט ונקי, כמעט פוסט-רוק ממש, ומתגבר לאט לאט עד שנשבר שנית לריף במהירות בינונית, עם הדהודי הגיטרה הנקייה מעל כל ההמולה והרעש.
בלי לבזבז הרבה זמן, נכנס השיר Wolfe, וכמו הזאב שעליו הוא קרוי, מתקיף את מערכת השמיעה בריף חזק מאוד, קצת שבור ופסיכוטי, עד כמה שמוזיקה בטמפו של 80 פעימות לדקה יכולה להיות פסיכוטית. השיר הזה קצר מאוד (3:35 דקות, קצר בהשוואה לסוג המוזיקה שהם מנגנים) אבל הוא מאופיין באנרגיות אלימות ובריף מוביל חזק מאוד שנהיה כבד מרגע לרגע.
השיר השלישי באלבום, Ursus Arctus (דוב חום בשמו המדעי), הוא שיר שבעיני מיוחד מאוד, מכיוון שאפשר לחלק אותו באופן די ברור לשני חלקים – הפתיח שמתגבר מתחילתו ועד לנקודת ה-3:10, וכל מה שמגיע אחריו – שאפשר רק לתאר ככאוס בלתי מתפשר. איך שעובר השעון את רף ה-5 הדקות, הריף המרכזי נשבר לאחד הריפים הכבדים ששמעתי בחיי, ללא ספק, מדובר פה בריף שיכול להזיז לוחות טקטוניים. עם גיטרות בפידבק ברקע, הריף מתאפיין באקורדים מאוד דיסוננטים, והוא כל כך כבד וכועס שפשוט בא לך להרוס משהו. ובדיוק כשההרגשה הזאת מגיעה לסוג של שיא, שוב אנחנו נפרדים למעברון שקט, אבל עם ידיעה ברורה שכשהוא יסתיים אנחנו נחזור שוב לשתי דקות של תענוג כבד, איטי ומשוגע, עם עוד ריף לא מהעולם הזה.
השיר הרביעי, Im Karst, מתחיל בדומה לקודמו, אבל מה שמעניין פה זה שהלהקה עוברת בערך באמצע השיר לריפים מהירים שלא ציפיתי לקבל מ-Omega Massif, ריפים שאיפשהו הזכירו לי אפילו קצת מטאל שבדי בסגנון Dark Tranquility בתקופות מסויימות. זה בהחלט לא אופייני להם, וזו יציאה די חד פעמית באלבום הזה. שיר הנושא, במפתיע, הוא רק סוג של אינטרו לקראת השיר Steinernes Meer, בגרמנית "סלע ימי", והוא גם השיר הארוך באלבום עם 11:04 דקות של סלאדג' אינסטרומנטלי במיטבו. הוא מתחיל מאוד פוסט-רוק עד ל-3:30, שם נכנסות הגיטרות המכסחות של מיכאל מלכרס ואנדראס שמיטפול הגיטריסטים. הריף המוביל של רוב השיר הוא מאוד קצבי ומיוחד, עד שב-6:00 נכנסות גיטרות אווירתיות לכל הסיפור והמוזיקה לאיטה מתגברת ומתעצמת, ובשתי הדקות האחרונות אנחנו חווים קליימקס מוזיקלי עם עצירה פתאומית, ירידת קצב לקצב זחילה, וריף עוצמתי מאוד, שמשאיר את המאזין בסוף האלבום פשוט עם טעם של עוד…
אין לי ספק שהאלבום הזה מצויין. ידעתי את זה עוד לפני שהוא יצא, פשוט ידעתי שלהקה שמוציאה אלבום כמו Geisterstadt אחרי שנה וחצי של קיום חייבת להוציא משהו איכותי ביותר כשייתנו לה את הזמן והמשאבים המתאימים. ואין לי צל של ספק ש-Omega Massif עשו זאת, ידעתי את זה ישר מהשמיעה הראשונה. זה באמת ובתמים אלבום מעולה, אולי האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ובכמה שנים האחרונות. השאלה הגדולה היא – מי יהנה מזה? מדובר פה במוזיקת נישה, שרק אוהבי הסלאדג' ו/או המוזיקה האווירתית יתחברו אליה. העובדה שהלהקה היא גם להקת סלאדג', גם כותבת בעיקר שירים ארוכים המתעלים על סטנדרט ה-5 דקות של המטאל המודרני, וגם עושה זאת ללא סולן – מרחיקה אותה ממרבית המטאליסטים הממוצעים. אבל מי שאוהב להקות אווירתיות, מתחבר לפוסט מטאל ולסלאדג', בהחלט שווה לו לבדוק את האלבום הזה (או את הקודם לצורך העניין) מכיוון שיש פה יהלום חבוי, והוא רק יכול להרוויח.
