על הטירוף היפני – כתבה על האלבום Dum Spiro Spero של Din En Grey

דיר אן גריי החלו את דרכם ב-1997 כלהקת רוק אלטרנטיבי מזרם ה-Visual Kei, יותר סגנון הופעתי מאשר ז'אנר מוזיקלי, שכפי שהשם שלו מרמז, שם דגש על הופעה חיצונית ססגונית, לא-ברורה-מגדרית והזויה, לפחות בעיניים מערביות הדיוטיות כמו שלי. למרבה השמחה, ככל שהשנים עברו הם מיתנו את החלק הזה באישיות שלהם (חוץ מסטייה פה ושם, בעיקר של הסולן- עוד נגיע לזה) ופיתחו יותר ויותר את מה שהופך אותם למיוחדים כל-כך- המוזיקה שלהם, כשהם מתנסים בז'אנרים שונים ומשונים ומתויגים תדירות כרוק פרוגרסיבי או אקספרימנטלי. גם הצד המטאלי שלהם הלך והתפתח, ו-Dum Spiro Spero, אחד האלבומים האחרונים שלהם, מציג אותם כבר מגובשים, מיומנים וחדים כקטאנה.

הקטע הראשון, אינסטרומנטלי ברובו בשם Kyoukotsu no Nari, נותן הקדמה קצרה, יפה וחסרת רחמים למי בדיוק הם חבורת המזרחוקים (מזרח-רחוק-ים, מקורי שלי, נא להפיץ) המוזרים האלה. הוא נפתח בכמה מטחים קצרים של תווי-פסנתר. הראשון נשמע יפה, מסתורי ואפלולי. השני מנפץ את הרושם הזה מיד- הוא מעוות, צורם וקצת מפחיד, ומשם זה רק הולך ומקצין. בבת אחת תוקפת את האוזן תזמורת גדושה של גיטרות צורמות, נגינת פסנתר, אפקטים, כלי קשת (או קלידים? לא ברור) והקשה, ועוד הרבה קולות שתהיתי מה לעזאזל מפיק אותם לפני שהבנתי, לתדהמתי/לזוועתי, שזה בן אדם. הסולן Kyo, שעוד נתעכב על האופי הייחודי והשנוי-במחלוקת שלו, נותן בראש בקטע הזה. אמנם זה קצת פחות מורגש מאשר בשירים הבאים, כי הוא לא ממש שר, אבל הוא כן מפגין כאן את מה שהופך אותו, וחלק ניכר מהלהקה, למה שהם- היכולת שלו להפיק צלילים שספק אם מיתרי קול אנושיים ידעו שהם מסוגלים להם, בלי להתחשב באף אחד, בעיקר לא בעצמו ובגרון שלו.

שווה להתעכב רגע על נקודה שהיא אמנם די ברורה מאליה, אבל בכל זאת- דיר אן גריי הם בהחלט לא להקה לכל אחד. קודם כל, למאזין הממוצע הם להקת מטאל-קיצוני-טכני-מתקדם שיודעת לעשות טוב מאוד את מה שהדום והבלאק מטאל נוצרו כדי לעשות- לתת תחושה של חוסר נוחות לכל הפחות, ולפרקים אובדן ואופל ממש. הקטע הראשון מדגים את זה יפה מאוד- אנשים עם נטייה לשקוע לתוך החשיכה של עצמם יכולים בקלות לטבוע בתוך כל הקדירה הרותחת הזו של רוע, טוב, כיעור ויופי ששזורים זה בזה לכאורה בבלאגן וכאוס, אבל בעצם מחושבים מאוד. בכל זאת, החבר'ה האלה הגיעו מהארץ שסרטי האימה שלה שמים בכיס הקטן את שלנו מבחינת זוועתיות. רוצים הוכחה? תצפו בקליפ של Obscure, ואני מניח שאלה מכם שלא יתחלחלו פשוט יצחקו כי ברצינות, כאילו, WTF?! אבל חוץ מזה, השעטנז הזה של מזרח ומערב, מטאל ויפאנית, וכל הז'אנרים שהם דוחסים באמנותיות ברוטאלית-עדינה למוזיקה שלהם (פויקה כבר אמרתי?), מספיק כשלעצמו כדי להרתיע מטאליסט מסורתי+. יש להם בסיס מעריצים גדול, חזק ונלהב ביפאן, אבל הם לא נמנים על הלהקות הפופולאריות ביותר שם, ואפשר להבין למה. גם בקהילת המטאל העולמי יש להם את המקום שלהם, אבל הם לא משתווים ללהקות אירופאית או אמריקאיות- וגם את זה אפשר להבין. הטענה שאני נתקלתי בה הכי הרבה- "הם יפאנים, הסולן שלהם דפוק, ואי אפשר להבין מילה ממה שהוא שר". מצד שני, מי חזה אי אז שדווקא צפון אירופה תהפוך למעצמה בז'אנר, או שאיזה שיר פופ קוריאני יום אחד יכבוש את העולם. קיצר, חבר'ה, תפתחו את הראש. ושיישב עליי סומו אם רובכם אשכרה מבינים גראולינג משמיעה בלבד.

הקטע השני- The blossoming Beelzebub, הוא כבר שיר בנוי ויציב של הלהקה לכל דבר, גם אם הוא עדיין מאופק מאוד ולא חושף את כל הצדדים שלה. זמזום גיטרות מבשר רעות – מישהו אמר זבוב? – תופים עם חיים משל עצמם, בינתיים על אש קטנה, וקלידים מכינים את הבמה לקראת הקול, המילים והפרצוף של הלהקה- קיו. הוא פותח בשירה גבוהה ונקייה, כמעט נשית (תזכורת לעבר ה-visual key שלהם, ולעובדה שיפאנים חולים עד כדי חולניות על משחקי המגדר), ומתמיד בה יפה מאוד, עד שצל קלוש של נהמה חייתית מתגנב לקול שלו, ואז כל השיר נבנה מחדש. שוב, רוב הזמן הוא מאופק, אבל אפשר להבחין בקלות בכל המרכיבים שהופכים את הלהקה למה שהיא.

הראשון הוא, בלי שום עוררין, הקול והאופי של קיו. מבחינת מנעד ווקלי ושליטה במיתרי הקול שלו- אין עליו, בלי להגזים. הבנאדם יכול לעשות בית-ספר לחבר'ה כמו מייקל אקרפלט, קובי פרחי, קורי טיילור, מיינארד ג'יימס קינן, סרג' טנאקיג'ן, מייק פאטון ועוד מיני הזמרים שיכולים לשיר לך שיר ערש ברגע אחד ורגע לאחר מכן להפוך למפלצת מהסיוטים הכי גרועים שלך. כשהוא שר נקי, הוא שר נקי, ללא רבב. כשהוא עובר לגראול, הוא באמת מפלצת, או יותר מזה- רוח רפאים יפאנית. וזה רק חלק קטן מהמנעד שהוא מפגין בהמשך- צעקות נקיות או מלוכלכות, צרחות וצווחות שהיו גורמות לבנשי לסיוטים, חרחורים שגורמים לזומבים לתהות מי או מה צוחק עליהם, שירה שקטה וגדושה ברגש טהור וחשוף, שירה גבוהה שלא הייתה מביישת שום זמר פאור או אופרה, ועוד מני קולות לא מוגדרים בעליל, חלקם לא נשמעים אנושיים בכלל. לפעמים נדמה שהוא עושה את זה רק כי הוא נהנה להתעלל בגרון שלו ולמתוח אותו לגבולות חדשים, והאמת- בהתחשב באופי שלו זה לא מפתיע. קיו ידוע בהופעה השנויה במחלוקת שלו על הבמה- לתלוש ראשי עטלפים? לשחוט תרנגולות? להתאפר כמו גוויה? מסכות מפלצתיות? עד כמה שהוא קטן (מה זה קטן, גמד ממש), הכל קטן עליו- הוא מעדיף לפצוע ולהתעלל בעצמו, להטיח את עצמו על הבמה ולזנק לאוויר, להכות בעצמו ולדחוף לעצמו אצבעות כמו קרסים לגרון ולאף עד דם, וכנראה שהוא נהנה מזה. או לפחות היה. בהופעה שאני נכחתי בה הוא כבר היה מתון יותר. כנראה שאחרי כמה אשפוזים הוא הבין שבקצב הזה, ספק אם הוא יוכל לחגוג חמישים.

הדבר השני שבולט הוא חלוקת התפקידים והכישרון של המוזיקאים. חוץ מקיו, שאחראי בלעדית על המילים, הנגנים מקבלים כל אחד מקום בולט ומכובד. החלוקה בין הגיטרות שלKauro ו-Die , שני המלחינים העיקריים בלהקה באלבומיה הראשונים, מרשימה מאוד. באס 5 המיתרים של Toshiya לא טומן ידו בצלחת, נוטל לעצמו קו משלו שעובד בהרמוניה יפה מאוד עם הגיטרות, וגם מרשים ביכולת הסלאפינג שלו. והתופים של Shinya- טוב, כבר אמרתי שיש להם חיים משל עצמם, וחוץ מזה הם יודעים לזגזג בצורה יפה מאוד בין עדינות וברוטאליות. בכלל, כל הלהקה היא כזו- משייטת במיומנות מדהימה בין כל הז'אנרים שהיא תופרת ביחד, בין העדין והקשוח, היפה והחיה, הרגש המתפרץ מול החישוב המדויק.

אגב רגש מתפרץ, זה קורה כבר בשיר הבא- Different Sense – שכיאה לשמו, נותן תחושה שונה לגמרי משני קודמיו. זה שיר מטאל קיצוני מטורף, אכזרי ומהיר- הגיטרות צורחות ריפים כבדים וסולואים צרודים, התיפוף של שינייה לא היה מבייש את דת' בשיאם, טושיאה מתחרע בסלאפינג על חמשת המיתרים שלו ושוב- לא דופק חשבון לגיטריסטים, וקיו- נו טוב, הוא פשוט קיו- שד-מלאך-מפלצת-אדם. ועדיין, בתוך כל פרץ האלימות הזו, הלהקה לא שוכחת את הצדדים האחרים שלה- רגעים שקטים ואקוסטיים שזורים בצורה שהייתה גורמת לאופת' להרגיש בבית, אפקטים ברקע נותנים לכל תחושה חלומית/סיוטית, וקיו משלב את כל הרבגוניות שלו במעברים ובהרמוניות וביחד ולהיפך מהמוזיקה. משחק של אור וחושך.

ככה זה ממשיך, פחות או יותר, בשירים הבאים. אמנם יש גיוונים ולכל שיר אופי משלו, אבל בהתחשב בזה שקשה לעקוב אחרי המילים (מעניין למה…), והלהקה שומרת על המשחק האמנותי שלה, אפשר קצת להתעייף מכל זה אחרי בערך ארבעה שירים. הקטע הטוב הוא, שכנראה גם הלהקה חשבה ככה, כי באמת אחרי ארבעה שירים היא דפקה לנו את Lotus, הסינגל הקליט התורני שלה. כן, אני יודע, למטאליסטים יש נטייה לסלוד מכאלה, כי הם מיועדים להיות רדיופוניים-מסחריים-תסמונת-מטאליקה-בלה-בלה-בלה. אבל א'- לי אישית לא אכפת כמה האזנות ברדיו שיר אמור לקנות, כל עוד הוא טוב, ו-ב'- לוטוס הוא שיר מעולה. הוא אמנם נשאר בגבולות מה שהלהקה עשתה עד כה, אבל הוא הראשון באלבום שקיו שר בו בצורה נקייה בלבד, וזה מאוד מרענן, והריפים שלו אמנם כבדים, אבל איכשהו יותר קלים לעיכול ועם זאת טעונים ברגש שהולך יפה מאוד עם השירה. וכמובן, הבאס והתופים תובעים לעצמם מקום ייחודי, אבל לא משתלטים או נדחפים בכוח. מומלץ מאוד גם לצפות בקליפ החלומי והקצת הזוי שלו, שמשקף אפילו יותר את הצד היפה של החבר'ה האלה. הבחורה היפאנית שאיתה שמעתי את השיר, מעסה במקצועה שאין לה שום נגיעה למטאל, הצהירה במפורש שהקול של קיו טעון בצורה שגורמת לה לרצות להעניק לו מסאז' מרגיע ומטהר.

אך נגמר לוטוס, והלהקה דופקת לנו את יצירת המופת של האלבום כולו- Diabolis. אוהו דיאבוליס… יצירה שמונחים שחוקים כמו "פרוגרסיבית", "אמנותית", "אפית", "מגוונת" ושאר מרעין בישין פשוט לא עושים לה חסד. היא מתחילה בצורה שקטה, רגשית אך מאופקת, נבנית לאיטה בין שקט ואגרסיביות שמלווים בשירה נקייה, ובדקה השלישית מורידה את הרגל מהבלמים ולוחצת על פול גז. ואז שוב מרגיעה, ושוב סוערת, ושוב מרגיעה. לכאורה, השיר עושה את כל מה שהלהקה עשתה עד עכשיו- אבל מה שמיוחד הוא המבנה המתפתח והאורך שלו, ואיכשהו, בתוך כל זה, משהו בסינרגיה של המרכיבים יוצר בכל זאת משהו גדול מכל סכום חלקיו ומכל מה שהיה לפניו. אני אישית שמעתי לראשונה את השיר בלי לדעת למה אני נכנס ומה האורך שלו. כשכבר קלטתי שאני באמצע משהו שונה וגדול מהרגיל, הצצתי באורך השיר והבנתי שהלהקה באמת נחשפת כאן במלוא עוצמתה ועל כל רבדיה.

אחרי זה האלבום בכל זאת קצת נמתח. לא ששלושת השירים הבאים הם גרועים. להיפך, הם מצוינים ואחד מהם שנושא את השם המפגיזhageshisa to, kono mune no kana de karamitsuita shakunetsu no yami ("האלימות והחשיכה של החום השורף שכרוך סביב לבי" בתרגום גס ביותר), היה החשיפה האמיתית הראשונה שלי ללהקה על כל עושרה, אבל הם סובלים מתסמונת השירים-האחרונים-באלבום-ארוך: בשלב הזה הייתי כבר כל כך עמוס במה ששמעתי עד כה, שרמת הריכוז שלי פחתה, למרות שהאזנה בנפרד לשירים האלה יכולה בקלות לחשוף את נקודות הכוח שלהם.

אבל אז, בשני השירים האחרונים שמהווים מעין יחידה אחת, הלהקה מרגיעה ולוקחת נשימה. הם שבריריים לפרקים ואגרסיביים לפרקים, אבל רוב הזמן מלווים בשירה נקייה, נמנעים מלהתפרץ לגמרי ונותרים מהורהרים. כל זה עד לחצי השני של השיר האחרון, ששוב מאיץ ונותן בראש, ואפילו מחדש קצת לעומת כל מה שקדם לו. זה לא הסיום הכי מושלם שאפשר היה לבקש, אבל הוא די הולם בסך הכל.

הנקודה האחרונה שבולטת באלבום היא השפה. דיר אן גריי ייחודיים גם בכך שבניגוד לרוב להקות המטאל שפרצו, הם כמעט ולא שרים באנגלית. קיו דובק ביפאנית שלו, ומנצל את היתרונות שלה עד תום. ואיך אני יודע? כי אמנם התרגומים של השירים שמופיעים בחוברת האלבום מבהירים היטב את העיסוק בהיבטים אפלים של הנפש והחברה, אבל הם ברובם נראים די מוזרים. ובתור מישהו שיוצא לו להתעסק קצת ביפאנית וביפאנים, אני יכול להצהיר בלב שלם שזה אכן ככה: לשפה הזו יש כל כך הרבה ניואנסים שונים משפות מערביות, שתרגום שלה הוא תמיד בעייתי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בטקסטים עם דימויים, מטאפורות ומשחקי מילים שייחודיים לתרבות. לכן, אפשר אולי להגיד שמכל המכלול, הטקסטים של האלבום מהווים את הנקודה הבעייתית ביותר למאזין המערבי. אני אישית אוהב את השפה הזו, את הצליל ואת הניגון שלה, כך שלא מפריע לי לא תמיד להבין מה אני שומע, ושוב- זה גם ככה המצב ברוב הלהקות שיש בהן גראולינג, אבל אולי לא כולם יחלקו איתי את התחושה הזו. ועדיין, קיו זורק פה ושם משפט באנגלית, למרות שהמבטא הסופר-כבד והגראול שלו לרוב מקשים מאוד להבין מה הוא אומר. גם שם האלבום- Dum Spiro Spero, הוא ביטוי לטיני שפירושו "עוד אני נושם, אקווה". כמו שכבר חרשתי, הלהקה הזו פורצת גבולות וז'אנרים. אפילו השם שלה הוא שילוב של מילים משפות שונות שיוצר משהו חסר משמעות כשלעצמו, חוץ מהיותו שמה של הלהקה הזו. דומה קצת למוזיקה שלה.

יכול להיות שזו טעות להתחיל היכרות עם אומן דרך האלבום האחרון דווקא בדיסקוגרפיה שלו. חבר'ה שמכירים את דיר אן גריי לפני ולפנים בטח יגידו לי שאני מתלהב ממה שבשבילם הוא א'-ב' של ג'-ד', ומבחינתי זה שם את כל שאר אלבומי הלהקה בנעליים מאוד גדולות. זה קרה לי עם דת'- הכרתי אותם כשהיו בשיאם, ומשם כל אלבום שלהם ששמעתי גרם לי לומר, "מגניב, אבל ב-sound of perseverance הוא היה יותר תותח". ועדיין, Dum Spiro Spero כשלעצמו הוא אלבום ססגוני, כבד, יפהפה, אפל, קשה לעיכול שמחייב כנראה כמה האזנות, לקרוא את המילים ואולי גם לנסות לברר למה התכוון המשורר היפאני בראש המלא אנימאנגה שלו. מה שבטוח- רק שילוב של כל כך הרבה דברים שלרוב אנחנו לא רגילים שהם הולכים ביחד, יכול לבנות יצירה ייחודית כזו. אבל היי, מה חדש בזה, זה תמיד היה ככה.

ולסיום, פרט מכשיל קטן: אי אפשר להשיג שום אלבום של הלהקה בארץ! אז יאללה אמאזון, או יותר טוב- בואו ליפאן!! זה מקום מדהים ושונה כל כך. ויש יפאניות.