על השעטנז והמטאל – שילוב ז'אנר המטאל בז'אנרים אחרים

בנעוריי אנו ה"רוקיסטים" היינו מתי מעט בארץ. בעידן בו לא היה האינטרנט, היו-טיוב, ה-MP3 וכד' החשיפה לרוק כבד הייתה מפה לאוזן, ולא היו אז הרבה פיות ששחו על הז'אנר הרועש והמאד לא מיינסטרימי הזה שלא ממש תאם את החזון והתפישה המוסיקלית תרבותית של יהורם גאון, עפרה חזה ויגאל בשן.

לכן היות והיינו כה מעטים הרגשנו כמו חבורת לוחמי המטאל החתרניים והמורמים מ"ההמון הפשוט" שנהה אחרי מוסיקה בנאלית ולא "מעניינת" או לא "מורכבת" כמו פופ או ראפ או כל מיני דכפין מעין אלו. הרוק הכבד היה הדבר הכי טוב, ויתר על-כן וחשוב מכך – היחיד שהוא טוב, וכל השאר "שטויות במיץ עגבניות" לבורים חסרי הבנה בסיסית במוסיקה.

כך האמנתי בכל לבי ובכל נשמתי האפלה והמיוסרת בכמיהת נער מחוצ'קן, עד שיום אחד בעודי בוהה בתכנית הרוק הכבד HeadBanger's Ball של ערוץ הטלוויזיה RTL שרק בו יכולנו ללמוד על דברים חדשים ברוק הכבד ולצפות בקליפים של הלהקות שאהבנו, ולאימתי הופיע על המסך קליפ שהתחיל נהדר עם AEROSMITH שכה אהבתי, ובהמשך הופיעו פתאום גם חבורת "ראפרים" כהי עור, עם כל השרשראות עם סמלי ה"ב.מ.וו" ושיני הזהב וכל שאר הסממנים הראפיים. זה היה איום ונורא. חילול הקודש. רעדתי בכל נים מנימי נפשי הרוקיסטית.

ואז התחיל השיר Walk This Way ועולמי חרב עליי. זה היה נהדר. מצאתי עצמי עושה תנועות שטניות של "ראפר" בלי לשלוט על עצמי יחד עם האדבנגינג מטורף. זה היה ביצוע אדיר. אדיר. קצבי, ורועש, וחצוף, וכייפי. פשוטו כמשמעו כייפי. התמכרתי לשיר וחיכיתי עם טייפ דאבל קאסט מול המסך בתוכניות הבאות של Headbanger's Ball כדי שאם יופיע השיר אוכל להקליט אותו על קסטה ולהאזין לו כל אימת שאחפוץ בכך (כן. כאמור לא היה אז יו-טיוב ו- I-Tunes וכד'…).

ואז הבנתי שאולי הרוק הכבד הוא לא המוסיקה היחידה שטובה בעולם. וגם אם כן, שיש אפשרות אמיתית, רחמנא-לצלן, שיש גם סוגים אחרים של מוסיקה שהם סבבה לגמרי, וששלום בין סוגי מוסיקה שונים ולא מלחמה ביניהם (אז נהייתי שמאלני מנייק?!) הוא הדבר היחיד שיכל להביא לאחדות ואחווה ושלום עולמי ועניינים…

ב-1991 קרה לי שוב מקרה דומה כאשר אחת מלהקות ה-Thrash Metal הידועות והאהובות של השנים ההן, ANTHRAX, חברה ללהקת הראפ PUBLIC ENEMY, וביחד ביצעו את Bring the Noise של האחרונה. ושוב, זה היה פשוט עצום. אין מילה אחרת להגדיר את ההנאה שבשילוב בין הקצב העצבני של הראפ של PUBLIC ENEMY לגיטרות המכסחות והתופים של המטאל של ANTHRAX. איכשהו השילוב הזה של שני סוגי המוסיקה הכה שונים מחד, אבל הדומים בזעם, בחוצפה ובחתרנות הפך את השלם לגדול פי כמה וכמה מסכום חלקיו.

האהבה שלי לשירים שמשלבים מטאל עם סוגים אחרים של מוסיקה הלכה וגדלה עם השנים. בהמשך שנות התשעים גיליתי שלא רק ראפ "הולך טוב" עם מטאל, אלא גם מוסיקה קלאסית. זה התחיל במעונות של אוניברסיטת חיפה, כשלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ואחר מחבריי הטובים לספסל הלימודים (ינון שהיום הוא פסיכולוג, ולא פסיכי כמוני) הכיר לי את העולם היפה והמורכב של המוסיקה הקלאסית. ינון אהב במיוחד יצירות קאמריות למס' כלים מצומצם, אבל אני, כמו מטאליסט בנשמה, התחברתי יותר לסימפוניות גרנדיוזיות מלאות הוד והדר ועמוסות דרמה. בחיי שמי שלא שמע את הוואלקירים של וואגנר או את התשיעית של ברוקנר לא יודע מהו Death Metal. תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו. זה עצום מכל דבר עצום אחר ששמעתם – אפילו מ-BEHEMOTH או SEPTIC FLESH. בי נשבעתי.

בשנים הללו הכרתי את APOCALYPTICA, שהרחק הרחק מפינלנד הקרה הביאה את החנקן הקפוא ללהט המטאלי של METALLICA. כמה חן ורגש הם הצליחו להביא לתוך המטאל הרצחני והזועם של METALLICA, עד כדי כך שפתאום התחלתי להרגיש רבדים עמוקים ומלאי חן ועצב בתוך לחנים שעד כה רק גרמו לי לכעוס על העולם ולרצות להחריב אותו. זה היה מלודי להכאיב, יפה עד מוות, מעניין כל כך ואינטליגנטי כל כך כמו סרט של ברגמן שעושה מחווה ל"המנסרים מטקסס". APOCALYPTICA הצליחו להביא תום, אהבה וחן אמיתי לתוך הברזל והפלדה הלוהטת של ה-Thrash הכי עצבני שיש. וזה היה מענג ומפעים. הם כל כך נהדרים שאפילו מבצעי מטאל "רשמיים" כמו Dave Lombardo מפאקינג SLAYER שמחו להשתתף בפרויקטים שלהם ולנגן אתם יחד. וואו. איזה עונג אלוהי/שטני (מחקו את המיותר).

בנקודה זו אני חייב לכתוב שכל הרעיון של הכתבה הזו נולד בי לאחר שצפיתי אמש בהופעה שבה לקחה חלק גם להקה ישראלית בשם SPYBORG שמבצעת עיבודים שלה בגיטרה, תופים וכלי קשת (חשמליים) ליצירות מטאל. אתמול הם ניגנו חלקים מפרויקט חדש שלהם שבו VIVALDI "פוגש את" RAMMSTEIN וזה היה מרגש ונפלא באוזניי. אפילו הקהל שרובו ככולו היה עטוי בחולצות עם לוגואים של להקות DEATH ו-BLACK האזין בעניין ומחא כפיים. אחרי ההופעה חיפשתי חומר שלהם ומצאתי קטעים שלהם מבצעים בין היתר IRON MAIDEN ו- AC-DC. נפלא. חפשו אותם ביו-טיוב.

אחד מהיוצרים הטובים ביותר והעדכניים ביותר בעיניי ב"סיפוח" של מוסיקת "פופ" עדכנית לתוך עיבודים מטאליים מצויינים (לרוב בעיניי) הוא Leo Morachiolli הנורווגי שמשחרר בקצב רצחני עיבודי מטאל מדויקים, מהוקצעים ונהדרים לשירים עדכניים מעולם הפופ, כמו לדוגמא Hello של הזמרת Adelle, Let it Go החופר מסרט הילדים המצויר Frozen, Chandalier של Sia, או Gangnam Style של הקוריאני ההזוי Psy. אני הקטן והלא חשוב ממש נהנה מהעיבודים הללו שמביאים באופן מעט ציני אבל עם הרבה אהבה ואוזן מוסיקלית מוכשרת קלאסיקות פופ לאוזן מטאלית כמו שלי באופן מוצלח (ואם אתם מחפשים את זה, תחפשו גם את העיבוד הקורע של Children of Bodom ל- Oops I Did it Again של בריטני ספירס. קורע. קורע!).

וכל זה בלי להזכיר עדיין את הז'אנרים הסימפוניים עצמם במטאל, שחלק בלתי נפרד מהמהות שלהן ומעיצוב המוסיקה שלהם הוא בשימוש באלמנטים ובכלים סימפוניים בתוך היצירה שהיא "שילוב" ולא "סיפוח" – להקות כמו APOCALYPTICA מספחות את השירים המטאליים בכללותם ומבצעות אותם בעיבודים סימפוניים שעיקרם הוא כלי קשת. זאת לעומת להקות כמו X JAPAN שכבר בתחילת שנות ה-90' יצרו ז'אנר של SYMPHONIC POWER METAL עם יצירה בת 20 דקות שנקראת Art of Life, שבה הקטע עצמו הוא מקורי ומשלב בין נגינת כינורות מלודית וכמעט "קיטשית" לבין סולואים של גיטרה, קצב מנסר ותופים משולהבים בסגנון Power Metal שהתאים לאותן שנים והזכיר מאד יצירות של Yngwie Malmsteen ואחרים. ז'אנר שהתפתח לעצמאי ובעל מאפיינים ייחודיים וקהל שלם של מעריצים עם להקות כמו NIGHTWISH, RAPHSODY OF FIRE, KAMELOT, SONATA ARCTICA Lacuna Coil ואחרות.

גם בז'אנרים היותר "קיצוניים" של המטאל ניתן למצוא להקות שמשתמשות תדיר במוטיבים סימפוניים וקלאסיים. בין אם להקות Dark Symphonic Metal או Gothic Symphonic Metal כמו ANATHEMA, MY DYING BRIDE, PARADISE LOST, ואפילו ה-Symphonic Death/Black Metal שעושה שימוש מרובה בקלידים ובמקהלות פסוודו-כנסייתיות כדי להעצים ולהנגיד את המיתולוגיה הכביכל-שטנית אל מול ה"דיקציה" המוסיקלית המותאמת למוזיקה ותרבות נוצרית. שילובים מדהימים של מטאל רועש ואלים עם מקהלות בארוק, של גיטרות ותופים בקצב לא שפוי עם כינורות ועוגבים, והכל בבליל שנלחם ומזדווג בו-זמנית עם ישו ועם לוציפר. יצירות ארוכות עם שירה כמעט אופראית מחד וגראולים מהגיהינום מאידך. מורכב, מעניין ומאד מאד מיוחד. נציגים של הז'אנר הן להקות כמו ABIGAIL WILLIAMS, APOSTASY, CRADLE OF FILTH, ואפילו SEPTIC FLESH ו- BEHEMOTH שמאד אהובות על הקהל הישראלי ואף ביקרו פה בעבר בהצלחה מרובה.

למרות שהחתום מטה מאד אוהב את בהמות' וספטיק פלאש, אני לא מחובבי הז'אנרים הקיצוניים יותר במטאל, אבל אפילו לאזני המטאליסט המלודי שאנוכי יש לעתים הברקות במיוחד כשזה בא ביחד עם המוטיבים הסימפוניים. בין האלבומים שבאופן קבוע מלווים אותי בנסיעות ארוכות הם The Satanist של הראשונה, ו- The Great Mass של השנייה. בעיניי אלו יצירות קלאסיות לא פחות משהן יצירות מטאל. אני בטוח שבטהובן או שוסטקוביץ' היו מפיקים מהן עונג רב ומצרים מאד שלא הם אלו שכתבו אותן.

אני חייב לציין שדווקא במזרח התיכון בו אנו חיים יש שילוב מצוין פעמים רבות בין מוסיקה אתנית למטאל. להקות שמייצגות זאת במיוחד הן כמובן ORPHANED LAND הישראלית ו- MYRATH הטוניסאית (שהוציאה אלבום מעולה השנה – Legacy). בארץ ישנם ניסיונות לייצר גם שילובים של מוסיקה "ים-תיכונית" או "מזרחית" עם מטאל (כמו למשל METAL SCENT), אבל הח"מ פחות אוהב את השילוב הזה, לכל הפחות כפי שהוא בא לידי ביטוי היום והוא מרגיש קצת יותר ציני ופחות מדיי רציני או משמעותי.

לסיכום, לטעמי בעולם של האינטרנט והטיוב וההורדה של שירים באופן מיידי וגלובאלי ללא מגבלות ומכשולים, אין טעם בכל רעיון ה"הסתגרות" המטאלית. יש המון סוגי מוסיקה בעולם, ובכל ז'אנר מוסיקלי יש דברים טובים יותר ודברים טובים פחות (אל תסקלו אותי…). וכמו במטבח הפיוז'ן, יש מקום מכובד לטעמי במיזוגים חדשים ומעניינים של סוגי מוסיקה הטרוגניים זה עם זה. כמטאליסט, אני אישית מקבל בברכה ולרוב אוהב מאד שילובים של מטאל עם מסיקה אחרת, בכל האפשרויות הגלומות בכך – אם ב"סיפוח" כפי שקראתי לכך קודם לכן, שבו מעבדים יצירות מטאליות שלמות באופן סימפוני וההיפך, ובין אם ב"שילוב" כמו בז'אנרים עצמאיים שיוצרים מוסיקה מקורית שהיא הכלאה או הטמעה של מוסיקה אחת בשנייה. זה כיף לאללא בעיניי. הלוואי שהיו יותר ניסיונות לשלב בין ג'אז למטאל (יש מעט מדיי, כמו למשל PLANET X) וכיו"ב סגנונות מגוונים ושונים.