עשור במטאל – שנות ה-80' מול שנות ה-2000
אלון מיאסניקוב: לפני כמה חודשים נכנסתי לדיון סוער עם חבר טוב, אלון פריד עובד בחברת הליקון, ומעבר לזה שהוא מטאליסט בעל וותק מכובד יותר גם ממני, הוא האדם שאחראי להחתמתה של Orphaned Land בחברת התקליטים Century Media. הטענה שלו הייתה די פשוטה: כבר אין אלבומי מטאל גדולים באמת, הגדולים ביותר נוצרו לפני יותר מעשר שנים, ומאז הז'אנר רק ממחזר את עצמו. לא הסכמתי לחלוטין, אבל בתור מי שגדל על הז'אנר הזה בעיקר בסוף שנות השמונים אני יכול להבין משהו ממה שהוא אומר, לא ממש מצאתי אלבומי מטאל שיכולים מבחינתי להיכנס לאותה הגדרה של "אלבומים מיתולוגים" כמו אלו של Iron Maiden, Slayer, Judas Priest, Celtic Frost ואחרים מהאבות המייסדים – היו לא מעט אלבומים טובים, גם טובים מאד, אבל קלאסיקות? זה כבר נושא לוויכוח.
עקב זאת, החלטנו על סוג של פרויקט, כמה כתבים יחקרו אלבומים מהעשור שנחשב לתור הזהב של המטאל – שנות השמונים – ואחרים ייקחו אלבומים מהעשור הנוכחי, נסקור אותם, ונעשה סוג של חושבים אם באמת הז'אנר הזה מיצה את עצמו, ועכשיו הוא רק ממחזר. חלק מהחלוקה היא ע"פ גיל, חלק נובעת מאהבה לז'אנרים מסורתיים יותר לעומת כאלו עכשווים, אבל המכנה המשותף ברור. לבסוף, נדון בתוצאה, וננסה לענות על השאלה איפה עומד העשור שעומד להסתיים לעומת שנות השמונים…
עדי כהן: אחחחח… Judas Priest. זו המחשבה שעוברת לי בראש כל פעם שאני שומעת את החבר'ה האלה, ומדהים שהם נותנים בראש עד היום. איתם נדמה שהזמן עוצר מלכת ושאתם בכלל על גבי אופנוע "הארלי" מסוקס על כביש נטוש, רוכבים אל השקיעה. קשה לבחור אלבום אחד של Judas, תודה לאלוהים על Best-Ofs, אבל אם חייבים – נדמה לי ש- Screaming For Vengeance דיי מייצג את הלך הרוח. Judas Priest מהללים את המטאל והתרבות שלו בכל הזדמנות אפשרית – עם בגדי עור ואופנועים על הבמה, הם כאן כדי לעשות לנו בית ספר. בפעם הראשונה ששמעתי את סערת הגיטרות שלהם (זה היה ב-"Ram It Down") היה נדמה שכל מה שהכרתי ברח בבהלה מהחלון – רבותי, זה הדבר האמיתי! Judas Priest מחזירים לי את החיים לחיים – מנה קטנה מהם מספיקה כדי להחזיר את הברק לשעות אפרוריות של עבודה ושגרה, וזה בדרך כלל יהיה עם שיר מהיר ובלתי-מתפשר דוגמת "Screaming For Vengeance" שאי אפשר לשמוע אותו בלי חיוך על הפנים וצוואר כואב מרוב הדבאנג. בשירים כמו "You’ve Got Another Thing Coming" ו- "Devil’s Child" יש גרוב מגניב נורא, ו-"Electric Eye" נכנס כבר מזמן לרשימת השירים של כל הזמנים. הקול האגדי של הלפורד במיטבו כאן, ולמרות הצעקות הגבוהות בהן הוא מתפרסם דווקא הקול הרגיל שלו מאוד "רוקרי" וזורק אותי לעולם שכולו טוב. Judas Priest בתקופת הזוהר של Screaming For Vengeance הם נקודת הג'י של המטאל בכל הזמנים – אי אפשר שלא להתאהב בגיטרות המרושעות, ברעש האופנועים ובאווירת ה-"אנחנו קול" שעוטפת את הכל. האלבום הזה שיחרר לא מעט שירים שהפכו למייצגים את הלהקה, וזה אפילו הולך טוב עם בירה.
יותם Defiler: להעז לשים להקת מטאלקור – לא משנה כמה נהדרת היא – כדוגמת Killswitch Engage, לצד להקות כמו Slayer או Iron Maiden מרגישה אפילו לגדול שבכופרים, אחד כמוני, כחטא בל יעבור. ועדיין, אם יש כמה אלבומים שעיצבו לטובה ולרעה את העשור המוזיקלי של ז'אנר המטאל מהצד החיובי של המילניום, לדעתי Alive Or Just Breathing הוא האלבום שצריך להיזכר לדורות, ולא לבכייה. האלבום הזה דחס פנימה את כל מה שהתפרץ רק שנתיים-שלוש לאחר מכן בתור ז'אנר המטאלקור, בכך שהעז בתקופה שבה הניו-מטאל לא אמר עוד את מילתו המסחרית האחרונה, ולקח את הז'אנר המסחרי הזה אל כיוונים קיצוניים בהרבה, שאפיינו עד עתה את הסגנונות המחתרתיים והפחות פופולאריים בארה"ב מבחינת מוזיקת מטאל. Killswitch Engage הציגו באלבומם הזה, שהוא אלבומם השני (אך גם ניתן להתייחס לכך כאלבומם הראשון בחברת תקליטים בין לאומית וגדולה, לאחר שקנו את דרכם בארה"ב כלהקת החימום של In Flames) את מהותו של ז'אנר המטאלקור. הם לקחו את הדת' מטאל המלודי – דאז ז'אנר שלא הספיק להביע עצמו עד תום כראוי, והלהקות המובילות בתחומו אפילו לא זכו להינד עפעף בשוק האמריקאי של מוזיקת הרוק – ועירבבו אותו, כולל המלודיות וההרמוניות של עבודות הגיטרה אשר אפיינו להקות מטאל מסורתיות בהרבה של תחום ה-NWOBHM והפאוור מטאל (שמאז ומתמיד הדת' מטאל המלודי נדמה כאילו חוטא בהשענות כבדה עליו) והרכיבו אותו על מנוע של גרוב מטאל מודרני, הארדקור וגם לא מעט ניו-מטאל. התוצאה הייתה מרעננת, מרהיבה וכובשת – ששינתה בדיעבד את פני עולם המוזיקה המטאלית, לכל הכיוונים, הטובים והרעים כאחד. אך עם כל ההשפעה של האלבום הזה על יצירתם של אלפי להקות מטאלקור שוממות השראה, לא ניתן לקחת משירים כמו "Fixation Of Darkness" או "Self Revolution" את הקרדיט בתור מהלומות מטאלקור מעולות לדורם, ואת "My Last Serenade" בתור להיט המטאלקור האמיתי והראשון.
אלון מיאסניקוב: את Iron Maiden קשה להאמין שיש חובבי מטאל שלא מכירים, גם אם לא כל הצעירים יותר ביניהם, אוהבים את הלהקה. אבל למי שגדל בשנות השמונים, Maiden היו אולי השם הגדול ביותר – בארץ גם גדול יותר מ-Metallica לעומת למשל ארה"ב – וללא ספק הלהקה המזוהה ביותר עם הז'אנר. בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים החל בבריטניה מה שמכונה ה-NWOBHM או בעברית ובלי קיצורים: "הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי", מה שבעצם אומר גל ענק של להקות שהמשיכו את מה ש-Deep Purple ו-Black Sabbath עשו עשור לפניהן. מספר הלהקות היה עצום, כשאלפי סינגלים, 7 אינצ'ים ותקליטים יוצאים במהלך מספר קצר יחסית של שנים. מתוך כל אותן המוני להקות רק חלק קטן עדין פעיל ומצליח היום, Saxon היא אולי הלהקה שבאה אחרי Maiden מהבחינה הזו, הרבה אחרי… הלהקה הזו, שהתחילה דרכה ב-1975 בפרברי לונדון, הפכה במהלך כמה שנים קצרות ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בבריטניה, כשהשיר "Running Free" אף מכניס אותה להופעה מדוברת ב-Top Of The Pops, מצעד הפזמונים הבריטים.
ב-1982 הלהקה הגיעה לנקודה שבה היא הייתה חייבת להתפתח, וזה התבטא בשכירת סולן חדש בשם Bruce Dickinson, בעל קול כמעט אופראי שגרם לסולן הקודם של הלהקה – Paul Dianno – להראות כמו ליצן חצר. יחד איתו הלהקה גם הוציאה אלבום שמזמן נכנס לפתנאון כאלבום שמייצג את מה שגדול, מוגזם ותיאטרלי במטאל – וכאחד המוזיקלים והמנוגנים היטב ביותר בתולדות הז'אנר. The Number Of The Beast עסק בבואו לביקור של השטן כמובטח בברית החדשה הנוצרית, בפולשים ויקינגים, וגם בסדרות טלוויזיה כמו "האסיר". אפשר לאהוב או לשנוא את התוכן באלבום, אבל בסופו של דבר מדובר באלבום קצר יחסית, מרוכז מאד, שמכיל המנוני מטאל קליטים כמו "Run To The Hills" מצד אחד, ויצירות אפיות עמוסות כמו "Hallowed Be Thy Name" מהצד השני. האלבום מכר עד היום למעלה מ-10,000 מיליון עותקים, וקשה לחשוב על מישהו שאוהב הבי מטאל מסורתי שאין לו אותו, מצד שני, הוא דוגמא מושלמת למלודיה, הנטיות הרוקיות, והנאיביות של שנות השמונים – שלרבים מדור שנות ה-2000 קשה כל כך להסתדר איתה.
יותם Defiler: אני יודע ש-Lamb Of God הם הרע במיעוטו אצל אנשים רבים. להקה שהחליטה לקחת על עצמה לדחוף בכל הכוח את עולם המטאל הקיצוני אל קידמת הבמה, גם במחיר היושר האומנותי שלה, וגם במחיר תהילת עולם. אבל לא ניתן לקחת מ-Lamb Of God היותה אחת מלהקות המטאל החשובות ביותר של העשור האחרון, לא בגלל שהיא הצליחה בהחבא לגנוב ריפים מעולים של Slayer ו-Testament ואיזה גימיק וחצי של Pantera – אלא בגלל שהיא הצליחה על כתפי חבריה החלושות להושיע את הרוק האמריקאי משקיעה עמוקה בין נבכי המבוכה של Kid Rock ל-My Chemical Romance. אלבומם הראשון של אלה (אשר החליטו לסלול מחדש את הדרך למטאל קיצוני ונאמן לעצמו, גם אם זה אומר לעבור דרך חתחתים מלאה בשנאה עצמית וסיבובי הופעות בלתי פוסקים) שיצא בחברת תקליטים בסדר גודל עולמי, Epic Records, שם את Lamb Of God על המפה הפוליטית של המטאל הגלובאלי.
תוך שנה הפכו חיות ההופעות לנביאים החדשים של המטאל האמריקאי, ולמרות שאין להם שום בשורה חדשה בפיהם – הם חזרו על המנטרות הישנות והאהודות שהסבו אפילו את הקשוחים שבלבבות לקבל מחדש את אמונתם ברוק כבד ומטאל עצבני. ללא קמצוץ של שירה מלודית, עם ריפים חותכים ועבודת נגינה שמאפיינת להקת ת'ראש מטאל ולא להקת גרוב מטאל פשטנית, הצליחו Lamb Of God לשחרר את האלבום שהעולם חיכה לו מאז The Great Southern Trendkil ו-Seasons In The Abyss – מטאל אמריקאי כועס ובלתי מתפשר. אולי Lamb Of God לא הצליחו לשכנע את המשוכנעים שהם מנגנים מטאל מסורתי, אבל הם היוו שגרירת אימים מפלצתית בפני אלה שלא האמינו שלהקת רוק כה קיצונית יכולה למשול בכיפה, ובכך בהכרח החזירו את התקווה למטאל בעשור שהלך ונדמה כאבוד.
יותם Defiler: אני מאד נהנה לעמוד ולהשוות את Slayer, במיוחד את פאר היצירה הקיצונית שלהם, Reign In Blood, עם המטאל המודרני של היום. כאשר עומדים הקשוחים והמחוספסים שבמטאליסטים, ופיהם נמלאים מים, בזמן שהם מפנימים שדעת מיעוט להם לעומת דעת העולם הדורסנית בתחום – שמסכימה פה אחד ש-Slayer היא הסף המוחלט של המטאל, ומי שמקשיב לה לא באמת יכול להיות מתחזה, הרי אין בה שום דבר מלודי, או שום דבר אווירתי, או שום דבר קליט, יש בה רק מנה גדושה של מטאל רבתי, מתלהם, כועס, דורסני, שטני וחשוך כמו הלילה – הרי ש-Reign In Blood הוא ללא ספק פסגת היצירה של הת'ראש מטאל שזה מגיע לסוגו, כמו שז'אנרים מודרנים ממליטים כביכול יצירות מופת כשל Tool, Mastodon או Between The Buried And Me על ימין והשמאל לעתים. ההבדל העיקרי מתבטא דווקא בהבדלים של הקלאסיקות הישנות אל מול שלטון הדמים של Slayer.
הרי אני יודע היטב שאלבומים כמו Master Of Puppets יהיו לנצח מנת חלקם של אנשים שאוהבים מטאל אך גם רוק וגם פיוז'ן וגם מוזיקת מעליות, ואלבומים כמו Rust In Peace יהיו לנצח התנ"ך של גיטריסטים רבים גם אם הם רחוקים מהמטאל אף שנות אור – הרי שאי אפשר לתייג את Reign In Blood בשום צורה מלבד המטאל, ועל הצד האפל ביותר שלו. מן הסתם, בהיבט של 20 ומי יודע כמה שנים אחורה, האלבום הזה רחוק מלהיות האלבום הקיצוני ביותר בהיסטוריה של המטאל, אבל הוא ירד בדפי ההיסטוריה בתור האלבום הראשון שכבש את עולם המטאל וזאת בהיותו אנטי-מוזיקה מוחלט, כפי ש-Slayer תמיד עמדו מאחורי רעיון האנטי – אנטי-נצרות, אנטי-ממסד, אנטי-לאום, אנטי-גזע, אנטי-הכל. על הדרך, אנטי-מוזיקה נשמעת כמו נוסחה הגיונית למדי – ושירים כמו "Angel Of Death", "Alter Of Sacrifice", והקרשנדו המדמם של "Raining Blood" בעצמו – הרי הם שלעצמם ההוכחה הניצחת.
אלון מיאסניקוב: למרות שהשורשים של Nevermore, כמו Machine Head למשל נתונים בשנות השמונים – בלהקת Sanctury שממנה יצאו שניים מחברי ההרכב – אין ספק שהאלבום שנחשב בעיני רבים לאחת משתי יצירות המופת של הלהקה הוא תוצר עכשווי לגמרי. Dead Heart תפס לו מקום ככקלאסיקה מודרנית שמשלבת כיוון גיטרות מונמך שאופייני לעשור הנוכחי, ביחד עם מורכבות מוזיקלית – כל זה בתוך מעטפת קודרת במיוחד. שירים על תסביכים מיניים, התמכרות לסמים, ושנאה לדת מושרים בקולו מלא הרגש של הסולן Warrel Dane, אחד הקולות הגדולים של המטאל. מעבר לכך, מדובר בפעם הראשונה שהלהקה מקליטה עם גיטרת 7 מיתרים, עוד דבר שמשנה את הסאונד שלה למשהו מודרני שמאפיין יותר את שנות ה-2000. זהו גם האלבום הראשון שהלהקה הקליטה עם מי שעוד יעבוד איתה על כל אלבומיה העתידים – Andy Sneap, המפיק הבריטי וגיטריסט להקת הת'ראש Sabbat. אי אפשר לקרוא למוזיקה של Nevermore ת'ראש, אי אפשר לקרוא לה ממש פאוור מטאל כבר באלבום הזה, Groove? לא ממש ברור, מה שלא יהיה – מדובר באלבום קלאסי שלא נופל מרבים מאלו שיצאו בשנות השמונים.
אלעד מיאסניקוב: Keeper Of The Seven Keys II לדעת רבים (והם לא טועים) נחשב מאלבומי המופת של המטאל באופן כללי ומסוללי ומתווי הדרך לפאוור מטאל באופן פרטני. האלבום יצא ב-1988 בחברת Noise והופק ע"י Tommy Hansen ו-Tommy Newton. האלבום מהווה חלק נוסף בטרילוגיה (לא בטוח שהלהקה תכננה ל-2 האלבומים חלק שלישי). 3 חלקי Keeper Of The Seven Keys אינם בונים רצף סיפורי מלא, והאלבומים עצמם מכילים שירים ללא קשר לסיפור המסגרת אבל עם זאת לפחות שיר אחד בכל אלבום ממשיך את העלילה לאורך השנים. "Eagle Fly Free" הוא שתפס אותי בפעם הראשונה כשאחי השמיע לי את התקליט. המהירות בשילוב המלודיה, הקול המדהים של Michael Kiske, הסולואים המטורפים והליריקה שבאותו זמן הייתה חסרת משמעות עבורי כי לא הבנתי כל כך אנגלית. במשך הזמן, כשהבנתי שהמטאל עבורי הוא יותר מדת אלא דרך חיים, האלבום קיבל יותר משקל מבחינתי. אם יש אלבומים בהם חלק מהשירים משעממים, חוזרים על עצמם או שאחרי שמיעה אחת או שתיים כבר נמאס לשמוע אותם – ב-Keeper זה לא כך. אחרי "Eagle Fly Free" נכנס "You Always Walk Alone" ו-"Rise And Fall" המשעשע. הלהקה, לא לקחה עצמה יותר מדי ברצינות וכראייה לכך ניתן לשמוע גם את "Dr. Stein או לצפות בקליפ של "I Want Out". כמובן ששיר הנושא "Keeper Of The Seven Keys" הוא החשוב ביותר באלבום – 13 דקות שחותמות את היצירה עם רצון לעוד!
איתן גפני: בבואי לכתוב על יצירת מופת משנות האלפיים, אני מגיע למסקנה שאני לא זוכר אלבומים מהעשור האחרון שראויים להיכנס לקטגוריה "יצירת מופת", לפחות מבחינת האינטלקט הלוקה בחסר שלי. לאחר מאמץ משחבתי, הגעתי למסקנה שיש רק אלבום אחד שאני באמת ובתמים יכול להחשיב כיצירת מופת, והוא האלבום השני של ארבעת האמריקאיים הארמנים העצבניים ביותר ביקום, System Of A Down. לאחר אלבום בכורה עם סאונד נוראי והמון פוטנציאל בכוונת, מפיק העל ריק רובין פרש את חסותו על ארבעת הארמנים מלוס אנג'לס, לטובת הפקה של אלבום שירעיד את העולם, ויכניס את המטאל האגרסיבי באמת בחזרה אל הפלייליסט של MTV. עד יציאת Toxicity, עולם המטאל היה עולם בזוי – MTV, כשהכי הרבה שצופי הרשת המשפיעה קיבלו היה הרכבי ראפ מטאל סרוחים, ואחת Linkin Park, שעל איכותה אפשר להתווכח, אבל על תרומתה קשה. קראו לתת הז'אנר הנוראי הזה "ניו- מטאל" וקשה לי לומר עליו משהו טוב.
אבל אז הגיעו System Of A Down, וטרפו מחדש את הקלפים – ניסו לשווק אותם כניו מטאל, למרות שלא היה באמת בסיס לקישור הזה. העניין הוא, שלא באמת ניתן להגדיר מיהם SOAD, מבחינת ז'אנר: הם מנגנים מטאל עם המון גרוב והשפעות מזרחיות, הם מנגנים מטאל מורכב מבחינת משקלים ובניית שירים, אבל הלחנים עצמם פשוטים. הם מנגנים מטאל שנוגע ב-Doom, Death, Punk, Thrash ומה לא, והם בכלל מצהירים שמודל החיקוי שלהם היא להקת Queen. אבל מעל הכל, הם חבורה של מופרעים שעשו מה שהם רצו, במקום הנכון, ובזמן הנכון. Toxicity הוא יצירת מופת, למרות ובגלל הבעיות שלו – הוא קצר מדי, הוא עמוס מדי, הוא מבולגן מדי, הסאונד באלבום חי מדי (בעיה ידועה אצל ההפקות של ריק רובין – מרוב שהסאונד חי ונקי ממניפולציות, הוא נוטה לדיסטורשן ורעשים לא נקיים), והוא בעיקר אגרסיבי. אבל לא מדי. הטענה העיקרית של מלעיזי SOAD היא שהלהקה צועקת עליהם. מה שנכון נכון: Serj Tankian מעביר את רוב הזמן בלצעוק על המאזין (למרות שמדי פעם הוא מבליח איזו שורה מלודית ומרגשת במיוחד), וכשהוא צועק, הוא צורח עליך דעות פוליטיות שלא מתחבאות מאחורי חברות תקליטים.
עם השנים, SOAD התפרקו, הפכו לפעילים חברתיים עסוקים מדי, הקליטו אלבומי סולו, ומה לא. הפירוק של הלהקה מעולם לא הוכרז באופן רשמי, והקריירה שלהם כלהקה ארכה לא יותר מעשור. יש סיכוי טוב שבעוד שלושים שנה העולם לא יזכור בכלל שהייתה להקה כזו. אבל אני מהמר שכן, ואני מהמר ש Toxicity יהפוך עם השנים לקלאסיקה אמיתית. מגיע לו – אלבום מושלם.
אלעד מיאסניקוב: Peace Sells… But Who's Buying של Megadeth הוא מבחינתי אחד מאלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים. האלבום מסמל לראשונה את קרב הענקים, הלא רשמי, שהתפתח בין הלהקה לבין Metallica. האלבום יצא ב-1986. בתחילת המיקס הייתה זו חברת Combat שטיפלה באלבום, אך העניינים עברו לידי חברת Capitol בהמשך. ב-2004 יצא האלבום מחדש, עם מיקס מודרני יותר שלטעמי ולדעת הקנאים הרס את הייחוד בסאונד המקורי. בעטיפת האלבום מופיע לראשונה Vic Rattlehead פרי מכחולו של Ed Repka – נשען על שלט "למכירה" על רקע בניין האו"ם הרוס לאחר הפצצה גרעינית. בדמו הראשון, היה זה Dave Mustaine שאייר את הדמות, אבל עם ביסוס מעמד בקרב להקות הת'ראש הבכירות אי שם באמצע שנות ה-80', הלהקה יכלה להוציא הוצאה איכותית יותר לאלבומה החדש – מהבחינה האסטטית אך גם מבחינת ההפקה.
אלבום ת'ראש מהוקצע, מהיר ואגרסיבי אך עם זאת מורכב וייחודי. בתור ילד ישראלי ממוצע, שרואה חדשות בערוץ הראשון ב-9 בערב יחד עם ההורים, החיבור לליריקה היה מיידי ברגע ששמעתי בפעם הראשונה את שיר הנושא. האלבום עוסק במגוון נושאים חברתיים, פוליטיקה וכד', אך גם מפתיע עם קאבר חביב ל-" I Ain't Superstitious" של Willie Dixon. שירים כמו"Good Mourning / Black Friday" ,"The Conjuring" ו-"Bad Omen" גרמו ללא מעט אנשים לתפוס את הלהקה כשטנית או כלהקת "בלאק מטאל". מאחורי "Black Friday" עומד למעשה מתופף שניגן עם הלהקה באופן זמני לפני הצטרפותו של Gar Samuelson ושם השיר מאזכר את יום מפלת הבורסה ב-1929. השירים האלו אכן ממחישים את העניין בתחום העל טבעי והנסתר – תחומים שהשפיעו על הכתיבה של Mustaine במהלך השנים.
אלון מיאסניקוב: Slipknot האמריקאית הוקמה ב-1995, והוציאה דמו בשם Mate.Feed.Kill.Repeat לפני שהוחתמה בחברת הענק Roadrunner והוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-1999. השילוב של אגרו-מטאל אגרסיבי, שירה ניחרת \ כמעט דמוית ראפ של הסולן Corey Taylor, ומופעים שבהם כל חברי הלהקה בג'קטים תעשייתים ומסכות – משתוללים, דופקים על פחים מסוגים שונים ועושים שאר אקרובאטיקות – גרמו לכך שהאלבום הפך להצלחה מיידת. כל זה לא עשה עלי רושם מיוחד, ולמרות שניסיתי, הלהקה נראה לי כמו תעלול מסחרי לא מוצלח במיוחד. כשיצא אלבומה השני, Iowa, כבר קברתי רשמית את ההרכב כעוד אחד מנציגי המטאל המודרני שאותו יקנו כמה ילדים ועשור לאחר מכן ישכח. את ההפתעה שלי קיבלתי ב-2004. אל הלהקה הצטרף הגורו Rick Rubin בעמדת המפיק והמנחה, וכפי שהוא עשה ל-Slayer ו-System Of A Down לפני כן – הלהקה הוכיחה כי היא מסוגלת להרבה יותר.
The Subliminal Verses הפגין ריפים כבדים אך עם זאת מתוחכמים משולבים במלודיות מרשימות, נגינת ליד איכותית שלא בלטה בלהקה בעבר, ושירה מלודית חזקה של Taylor שסימן עצמו כאן כאחד הסולנים החזקים של העשור. כל זה נכנס בשירים ששילבו אגרסיות עם יכולת כתיבה גאונית ונעו בין שאיבת ריפים מלהקות דת' כמו Morbid Angel (בשיר "Three Nil") ליצירות אפיות דכאוניות להפליא שמקבלת גם גרסא אקוסטיות לא אופיינית ("Vermilion" ו-"Vermilion Pt.2"). למרות שמתוך מרבית האלבומים שנבחרו כאן כטובים בשנות האלפיים מדובר באלבום שיהיה הכי בעייתי לכל ה"אולד-סקולרים", ואני בהחלט כלול בהם, אי אפשר להתעלם מהצעד שעשתה להקה שלפני כן נראתה לי כבינונית לחלוטין, אל תוך איכות טהורה שמשולבת עם כבדות בלתי מתפשרת. ניו מטאל או לא, מדובר באלבום מעולה.
איתן גפני: אפשר להתווכח עד מחר מה הוא האלבום הכי טוב של Anthrax, והדעות לכאן או לכאן. באופן אישי, ATL מ-1987 אינו האלבום האהוב עלי של הלהקה החביבה הזו, אבל בכל הנוגע לשנות השמונים, אני לא יכול לחשוב על אלבום של Anthrax שמייצג את אותה תקופה בצורה טובה יותר. Anthrax, הנציגה הרביעית והפחות נחשבת של רביעיית הת'ראש הגדולה (לצד Megadeth ,Metallica ו-Slayer), תמיד נתפסה כסוג של בדיחה – מטאל מהיר, עצבני, אבל מחויך, עם טקסטים מטומטמים עד כדי כאב. סולן מעצבן עם קול גבוה וצייצני לפרקים (ג'ואי בלדונה, הסולן הראשון). גיטריסט ליווי יהודי חביב (Scott Ian) שמלחין את רוב השירים, אבל לא יודע לכתוב מלודיות, ומתופף אחד ממש מהיר (Charlie Benante).
Anthrax נתנה בראש עם מטאל מהיר – לפעמים הייתה תחושה שהיא מנסה להביס את שלוש המתחרות שלה בתחרות מהירות, ובאלבום המופת ATL היה נדמה שהלהקה מצליחה להתעלות מעליהן: להיטים בקצב מסחרר ("Cought In A Mosh", "I Am The Law", "Indians, Efilnikufesin"), טריוויות משעשעות בהתאמה (שני שירים באלבום נכתבו ע"פ ספרים של סטיבן קינג – נסו לנחש איזה, ושיר אחד נכתב על השחקן הגאון ג'ון בלושי), והעיקר – מטאל מעולה, עם סאונד מהודק, ופוטנציאל הד בנגינג מרשים. האלבום הטוב ביותר של Anthrax בשנות השמונים הוקדש לזכרו של Cliff Burton, בסיסט Metallica, שלימד את כל המטאליסטים של שנות השמונים שאפשר לכתוב מטאל מתוחכם הרבה יותר ממה שחשבו. לעומת אלבומים אחרים של Anthrax, ב-ATL אפשר לשמוע את ההשפעות של Burton, אבל הכי חשוב – אפשר לשמוע עד כמה הלהקה החביבה הזו נהנתה בהקלטות של האלבום הנפלא הזה. קלאסיקה.
עדי כהן: לדעתי, Otep עומדת זקוף בסצנת המטאל בזכות הזמרת שלהם. כשהיא בפרונט היא מביאה לנו את כל הטירוף שלה, ולא חסר לה. רגע אחד היא מזמזמת בצורה שקטה ודי מפחידה, וברגע השני צורחת את הנשמה בסקרימינג לא רע בכלל. עם קול כזה אתה בטוח שזה לא משחק – הבחורה פריקית לגמרי, ובמטאל זה כמובן טוב. "Confrontation" הוא השיר שגרם לי לרצות לשמוע עוד – שירה מהירה, קצב טוב, השיר שמייצג את האלבום אם תשאלו אותי. אבל מעבר לישירות שלו, The Ascension מציע הרבה יותר, עם מוזיקה שמזכירה בחלקה דרמות של סרט אימה עד להתפרצות שוברת ("Milk of Regret") ובכלל, כל מיני אלמנטים מעניינים שחוברים להם יחדיו.
יהיה מאוד קל לקטלג את Otep כעוד להקת מטאל חדשה שמנסה, אבל עם קצת יותר התעמקות אפשר למצוא כאן חדשנות, נסיון לחפור קצת יותר עמוק בז'אנר. הרי אם הייתם שמים זמר בפרונט ומגבירים את סאונד הבס של הגיטרות זה לא היה שונה בהרבה מהבי מטאל מודרני רגיל. לשירים השקטים יותר שלהם דוגמת "Perfectly Flawed", קשה לי להתחבר. הם היו יכולים להתאים לי בגיל העשרה, לא עכשיו באמצע שנות העשרים. ובכלל, הטקסטים מלאי השנאה העצמית, ההרס והעיסוק המוגזם במוות כבר לא מדברים אליי, וגם לא הסטייל הניו-מטאלי בו הם משתמשים לפעמים. אה, וגם הקאבר ל-Nirvana די משעמם. אבל בגדול, Otep נמצאת על הגבול שבין ההבי-מטאל הקלאסי לניו-מטאל המודרני ומצליחה איכשהוא לשחק בשני העולמות עם אגרסיביות נשית בלתי מתפשרת שלא שומעים אצל הרבה להקות.
עדי כהן: Trash הוא אחד האלבומים הקלאסיים של כל הזמנים, אחד מאלה שלא באמת עוזב את המערכת שלכם לעולם. גם אם נטשתם אותו – עוד תחזרו אליו. את Alice Cooper אין מי שלא מכיר, אם במוזיקה נוטפת הזיעה שלו או בשמועות אלו ואחרות על הפרובוקציות שהוא אחראי להן כל שני וחמישי, אבל החוויה שלי עם Trash היתה רומנטית למדי – הפעם הראשונה שלי איתו היתה כשהייתי גמורה מעייפות, ובן זוגי החליט לשים אותו ברקע ולשיר לי את כולו לתוך האוזן. ואללה, התעוררתי – אין כמו הגיטרות הבועטות והטקסטים המיניים-להחריד כדי להעיר בחורה ישנה, מבטיחה לכם. Trash הוא אלבום סקסי, מהתקופה הזוהרת בה לכל להקות ההארד-רוק \ הבי-מטאל היה רק סקס-סמים-רוקנרול בראש ושום דבר מעבר לזה. עוד לפני התבכיינויות פוליטיות, טקסטים אנטי-מלחמתיים ורוקרים מזדקנים שהחליטו לחזור בתשובה.
Alice Cooper, ו-Trash בעיקר, מלאים ברוח נעורים שובבה. האלבום הזה הוא פשוט כיף טהור – בלי לחשוב יותר מדי, אלבום שלא לוקח את עצמו ברצינות, האלטר-אגו שכל אחד רוצה שיהיה לו. גם אם Alice Cooper מתגלה בחיים האמיתיים כאדם משכיל ומתפלסף (כן, מסתבר שהסצנה ההיא בסרט "עולמו של ווין" דיי נאמנה למקור), האלבומים שלו הם אותו אלטר-אגו שרוצה רק בחורות, מסיבות ויאללה-בלגן. אף מטאליסט לא יכול להשאר אדיש מול שירים כמו "Poison" המיתולוגי, קליפים מלאים בעור שחור וגיטרות צורחות, וטקסטים מצחיקים כגון "Pull my trigger / I get bigger / Then I’m lots of fun!". קצת אתנחתא עם שירים רומנטיים-קיטשיים במיטב המסורת של שנות ה-80' וזהו, באמת שלא צריך יותר מזה. Trash הוא אלבום שהצליח לעשות לי מצב רוח טוב גם בפקקים המתישים של הבוקר, והוא מצליח לעשות לי את זה כל פעם מחדש. שימו אותו במערכת ותראו איך הבחורה קופצת עליכם. בשלוש מילים: כיף, כיף, כיף.
אלון מיאסניקוב: את Machine Head שמעתי לראשונה ב-1995 עם אלבום הבכורה Burn My Eyes, אחד האלבומים שיצר את הגרוב מטאל כפי שאנחנו מכירים אותו היום, שאיפשהו לצד Vulgar Display Of Power של Pantera ו-Chaos AD של Sepultura הקים ז'אנר חדש – שלקח את הת'ראש שחברי הלהקה כאן גדלו עליו, והחדיר בו השפעות של הארד-קור, ברייקדאונס וכו', וגם לא מעט גרוב. Machine Head היא בעצם התוצר של להקה וותיקה יותר, Vio-Lence – להקת ת'ראש אמריקאית משנות השמונים המאוחרות שלמרות שהוציאה שלושה אלבומים, לא ממש השאירה סימן בולט בסצנת הת'ראש. גיטריסט הלהקה Rob Flynn הקים את Machine Head ועיצב אותה בדמותו, והוא אחראי להצלחה הענקית, האומנותית והמסחרית של Burn My Eyes. אני חייב להודות שמשם והלאה הלהקה קצת הפכה ללא אקטואלית מבחינתי, אף אחד מהאלבומים הבאים שלה לא ממש תפס אותי באותה רמה, במיוחד לא כשבאלבום The Burning Red הלהקה השתמשה בשירת היפ-הופ ובסאונד מודרני מידי שהפך אותו לסוג של נו-מטאל.
The Blackening היה מבחינתי הפתעה ענקית. אמנם האלבום הקודם, Through The Ashes Of Empires, היה לא רע, אבל The Blackening הוא כבר יצירת מופת. האלבום השני של ההרכב עם הגיטריסט המוביל Phil Demmel, חברו של Flynn ב-Vio-Lence לשעבר, הכיל ריף על גבי ריף של מטאל זועם וכתוב היטב, הוא זנח כל השפעה נו-מטאלית ושתל בתוך המטאל של Machine Head גם Harmony Leads מלודים של שני הגיטריסטים, בהשפעת Iron Maiden, קטעים אגרסיבים שקרובים יותר לת'ראש מכל מה שהלהקה עשתה בעבר, ובעיקר, גישה בלתי מתפשרת בכתיבת השירים שהובילה לכך שמדובר באלבום המורכב והכבד ביותר שהוציאה הלהקה. יכול להיות שהמבקרים קצת הגזימו כשהשוו את האלבום ל-Master Of Puppets של Metallica, אבל בהחלט מדובר בקלאסיקה של הז'אנר, שיכול להיות שעוד עשר שנים נזכור באותה שורה פחות או יותר כמו האלבומים הגדולים של שנות השמונים.
איתן גפני: כמה שורות נשפכו על האלבום הזה, שנחשב (לצד Master Of Puppets) לאלבום הטוב ביותר של להקת המטאל הגדולה ביותר בהיסטוריה. בניגוד לרוב חובבי Metallica, אני חושב ש-AJFA הוא האלבום הכי טוב של הלהקה, ולו רק מכיוון שלרגע אחד, הם הפסיקו לחשוב כמו אנשי עסקים וניסו לחשוב מחוץ לקופסא, ואולי מבלי להתכוון שינו את פני המטאל לנצח. AJFA הוא האלבום הרביעי של Metallica, לאחר אלבום בכורה מהיר וחביב, ולאחר שני אלבומי ת'ראש קלאסיים, שהשני מביניהם (Master) נחשב ליצירת מופת, אך הוא סבל מבעיה חמורה במיוחד – מחסור בדמיון. נכון, הריפים קטלניים, חלק מהשירים נצחיים, אבל האלבום היה העתק של האלבום הקודם – השירים היו גרסאות מפותחות יותר וכתובות טוב יותר מהשירים ב-Ride The Lightning, אבל התחושה (בעיקר כיום, עשרים ומשהו שנים אחרי) היא ש-Metallica פשוט ניסו ליצור את אותו אלבום, והפעם בצורה מוצלחת יותר.
AJFA הוא רגע המפתח בקריירה של Metallica – על בסיס הנוסחה של שני האלבומים הקודמים הם יצרו יצירה מאתגרת, מורכבת ומרשימה, הכוללת קטע אינסטרומנטלי (טוב, כמעט) המוקדשת לזכרו של הבסיסט הגאון שמת שלוש שנים קודם לכן בתאונת אוטובוס קטלנית. החל מהפתיחה הרצחנית ("Blackened"), דרך שיר הנושא המורכב במיוחד, עם עצירה קטנה בקלאסיקה נצחית ("One"), וביקור מסיים במחוזות הנגינה המהירה ברמות מטורפות (השיר החותם את האלבום "Dyers Eve"). הסאונד באלבום היה מהפכני לתקופתו, ובעייתי כיום, אבל בעל קסם משלו ("אז לא נשמע את הבס, בסדר. גם ככה בסיסט חדש, ולא מגיע לו…" אמרו אולריך והטפילד), הכתיבה המורכבת התוותה את הדרך להרכבי פרוגרסיב מטאל שחיפשו ביטוי לאגרסיות שלהם אבל לא ידעו איך אפשר לכתוב מוזיקה מתוחכמת במסגרת מטאלית (קשה להתווכח על כך – זה היה אלבום המפתח בהתפתחות ז'אנר הפרוגרסיב מטאל, לצד האלבום השני של Dream Theater שנקרא Images And Words) וסיבובי ההופעות שליוו את האלבום הפכו את מטאליקה למפלצת המטאל שהיא כיום.
AJFA הוא הדרך הטובה ביותר לחתום את שנות השמונים – אלבום המופת של להקת המטאל שהפכה לתופעה עולמית, וסללה את הדרך למיליוני ילדים שחיפשו דרך לפרוק את הכעס אבל לא ידעו כיצד. שלוש שנים אח"כ Metallica יעשו היסטוריה עם האלבום השחור שהביא את המטאל לכל בית בעולם, בדרך הקדמית. שנה מאוחר יותר יקליט Dave Mustaine, מנהיג Megadeth (המתחרה הגדולה של Metallica) את אלבום התגובה שלו ל-AJFA – יצירת מופת מושלמת בשם Rust In Peace, ולמרות שבמבחן הזמן הוא מנצח בגדול (אין מה לעשות, RIP הוא אלבום הרבה יותר טוב, מכל בחינה), במבחן ההשפעה ועוצמת החשיפה – Metallica מנצחים בגדול.
אלון מיאסניקוב: למרות שהדת' והבלאק מטאל ללא ספק הגיעו לשיאם בשנות התשעים, ואז גם יצאו מרבית האלבומים הקלאסים של שני הז'אנרים, Behemoth הפולנים, שהתחילו דרכם כלהקת בלאק מטאל ובהדרגה הפכו לדת' מטאל שבו יסודות בלאקים, הגיעו לשיאם דווקא במהלך שנות האלפיים. אלבום אחר אלבום נראה היה כי הלהקה הקיצונית מגיעה לשיאים של תחכום מוזיקלי משולב באגרסיות מעוררות השתאות, כשהריפים המבריקים של סולן \ גיטריסט הלהקה ומנהיגה Nergal משתלבים ביחידת הקצב מהמהירות והתוקפניות שידע ז'אנר המטאל הקיצוני, והטקסטים הם מופת של מיסיטיקה ופילוסופיה ברמות שמעט להקות הגיעו אליהן לפני ומאז. Zos Kia Cultus הוא אחד מרגעי השיא של הלהקה, הפקה ברורה וחדה, ומטאל קיצוני בצורתו הטהורה ביותר: מורכבת, ייחודית, נוטפת אווירה של רוע ומיזנטרופיה, ובעיקר – כבדה ואגרסיבית. החל מההתקפה של השיר הפותח "Horns Of Baphomet" דרך קטעי הבינים והמעברים מלאי האווירה, מדובר כאן באלבום מטאל שמשאיר אותך עייף עד מרוקן בסופו, זה ההיפך המוחלט מהאזנה קלה, והתמצות של כל מה שלהקות וותיקות יותר כמו Deicide או Morbid Angel עשו לפני כן. מאות ריפים מורכבים בשיר, חילופי מקצבים בלתי פוסקים, שירה ניחרת מהירה וחסרת אוויר, זה האקסטרים מטאל של שנות האלפיים – מנה מרוכזת במיוחד של כל מה שהז'אנר הציג לנו לפני כן.
אם משווים את שנות ה-80' למטאל בעשור האחרון ניתן להצביע על מספר תמורות שחלו: להקות שהיו פעילות אז, התבגרו, הוציעו אלבומים עם סאונד איכותי יותר, הפקה מהוקצעת, הן מגיעות לאוזני מטאליסטים ברחבי העולם אם בגלל מהפכת האינטרנט ואם בגלל צמצום מרחביו של הגלובוס בעזרת טיסות בינ"ל. כיום המטאל מתקרב יותר לקונצזוס והופך להיות תופעה יותר גדולה משהיה בעבר, לכן נוצרים סרטים בנושא, להקות מרואיינות בתוכניות חדשות ואירוח, פסטיבלים מתקיימים כל ימות השנה בכל רחבי העולם ומרכזות שלל להקות. בנוסף ישנן אלפי להקות חדשות עם אנרגיות צעירות, יכולות ביצוע וכתיבה מגוונות וייחודיות – מה שמשאיר את המטאל חי ונושם.
עם זאת, אם משווים את העשור האחרון למטאל של שנות ה-80', אנו עדים מן מהצד השני להיעלמות של כמה מן התכונות הייחודיות של הלהקות דאז. הרבה להקות בתקופה הזו הונעו מכורח המציאות שסביבן: פוליטיקה, החיים תחת מסך הברזל ולאחר מכן – נפילתו, הסכסוכים במזרח התיכון שלא בהכרח נגעו לישראל, גלובליזציה, זיהום אוויר, עוני, תיעוש ועוד אי אילו שינויים מרחיקי לכת הניעו את הנוער אז לעלות על הבמה ולבעוט בכל פרה קדושה ואז לרדת מהבמה ולבעוט בקהל וחוזר חלילה. כשאני מסתכל על הופעות מלפני 20 שנה, כשאני מאזין לתקליטים ישנים וקורא את הליריקה אי אפשר להתעלם מן העובדה שמשהו מן הניצוץ הזה של בעיטה במוסכמות קצת דעך. אולי זה סתם התרפקות נוסטלגית וסניליות או סתם זיוני שכל רגשניים, אבל, מעריצי הת'ראש שמתים לעוד הופעה של Forbidden או Anthrax בליין אפ המקורי, Kreator בתקופת Pleasure To Kill או Exodus יחד עם Paul Baloff או Zetro כן מבינים למה אני מתכוון.
קצת קשה להשוות בין שני עשורים כל כך שונים. שנות השמונים היו עשור נוראי מכל בחינה מוזיקלית, אבל דווקא בתוכו המטאל הצליח להתבלט עם יצירות מופת קאנוניות שחלקן הצמיחו תת ז'אנרים ופיתוחים משל עצמן. שנות האלפיים היו העשור הפוסט מודרני, כזה שמאפיין את עצמו בחוסר ידיעה לגבי ההמשך, בכל אספקט תרבותי, ובמקביל נדרש לתת תשומת לב לאירועים חברתיים הרי גורל. היו יוצרים שהעדיפו להתחפר בתודעה של עצמם והלמשיך ליצור את האמנות שלהם במנותק מהמתרחש סביבם, והיו כאלו שנתנו לתסמינים החברתיים להשפיע עליהם – לטובה או לרעה. מספיק להביט בהרכבים כמו System Of A Down, Metallica, Megadeth ולהבין שיש הרכבים שבחרו להיות מושפעים מתכתיבי הזמן (כל הרכב עם הצורה בה הוא מיישם זאת) ומצד שני, לראות הרכבים כמו Slayer או Arch Enemy שפשוט ממשיכים בשלהם, ללא התייחסות לכסף, פיגועים, או תכתיבים שמסביבם.
שני העשורים דומים מאד – האייטיז החריבו את היהלומים שהתגלו בסבנטיז מחד, וחשפו יהלומים לא מעובדים מאידך. שנות האלפיים החריבו את רוב ההתפתחויות המעניינות של הניינטיז (שהיו בעצמן פיתוח מודרני של הסבנטיז) לטובת טרנדים מתחלפים, פסגות חדשות וקריסת אימפריות דמיקולו שהוכתרו ככאלה לאחר אלבום אחד, או סרט אחד, או ציור אחד, וכן הלאה. אין לי תשובה מה הוא העשור הטוב יותר מבין השניים. אם ממש תלחצו עלי, ותאיימו עליי בדגדוגים בבית השחי עד זוב דם, כנראה שאתן לכם תשובה, וגם היא מתחמקת, לכן לא יהיה לכם מנוס מלהכות אותי עד מוות. אם הייתי צריך לבחור איזה מבין העשורים מוצלח יותר, השמונים או האלפיים, התשובה שלי תמיד תהיה שנות השישים.
קשה לי להתייחס באופן אובייקטיבי להשוואה בין שני עשורים כמו שנות השמונים לעשור הנוכחי. מטאל התחלתי לשמוע בשנות השמונים, עם להקות כמו Iron Maiden, Slayer, Metallica ו-Helloween, ואת ההתרגשות שקיבלתי מלשמוע את האלבומים האלה לפני שידעתי משהו על הז'אנר, ועם כמעט אפס חשיפה בתקשורת המעטה שהייתה אז – אי אפשר לשחזר אחרי כמעט עשרים שנה, לא משנה עד כמה יהיו טובים האלבומים שיצאו. מה שכן לומר בשקט הוא ששנות האלפיים לא יכלו לשחזר את מה שקבע הז'אנר בשנות השמונים. אלו היו השנים המכוננות של המטאל, בהן נקבעו רוב הכללים שגם היום המטאל עוקב אחריהם. המטאל הקיצוני התחיל כבר אז, דת' מטאל היה, ת'ראש היה, הארדקור היה, וכל מה שהגיע בשנים האחרונות הוא שינוי ועדכון של הז'אנרים האלה. גם היה שילוב של מטאל וראפ, או שילוב של מטאל ואינדסטרייל – אז איך אפשר להתפלא כשרוב האולד-סקולרים באים ואומרים שהמטאל רק חוזר על עצמו, ולא מייצר שום דבר חדש?
נכון, היו אלבומים מעולים, ולהקות שהגיעו לשיא שלהן בעשור הנוכחי, ונכון שיש לא מעט חבר'ה צעירים שבאים ואומרים שהם לא מבינים מה מיוחד ב-Iron Maiden, או שביניהם Lamb Of God טובים יותר מ-Slayer, אבל לי – בתור מי שהקשיב לכל הלהקות האלה כל כך הרבה שנים אחרי שהלהקות המוקדמות יותר, אלו שהשפיעו על העכשוויות – קשה לשמוע שום דבר חוץ מחיקוי. מוצלח אולי, מופק יותר, ולעיתים גם מנוגן יותר טוב, אבל עדיין חיקוי. אני מניח שאין מה לעשות. בסופו של דבר מוזיקה נעשית בצורתה המודרנית כבר כמעט מאה שנה, ומטאל החל מגילגוליו הראשונים עושים כבר ארבעים שנה – אז כמה אפשר כבר לחדש ולהמציא?
Rammstein? להקה בשם Die Krupps עשתה את זה כבר הרבה לפני, Slipknot? חברי Gwar לבשו מסיכות ושילבו מטאל באינדסטרייל כבר בשנות השמונים. System Of A Down? ההרכב Mr. Bungle כבר שילב את הטירוף חוצה-הז'אנרים הזה הרבה לפניהם. זה לא אומר שלא היו אלבומים ענקיים, מהכתבה הזו ברור שהיו כאלה, אבל מבחינת השוואה – אני לא חושב ששום עשור לפניו ומאז שנות השמונים היה חשוב כמוהו, או ייצר כמות כזו של אלבומי ענק בז'אנר.
מצחיק שנגררתי לדיון הזה דווקא באמצע הכנת קומפילציית "אהבה בסגנון ההארד-רוק". יש לי שם בעיקר שירים קינקיים כגון "Animal" של W.A.S.P. או "Still Of The Night" של Whitesnake ואפילו "Knocking At Your Backdoor" של Deep Purple. יש שם הרבה גיטרות מגניבות וזמרים שבאמת יודעים לשיר. יש שם שירים שנותנים בראש, ולמען האמת, אני לא חושבת שיש שם שיר שנכתב אחרי שנות התשעים. עושה רושם שהכל נהיה מסובך יותר במאה העשרים ואחת: תרבות השפע חלחלה עמוק לתוכנו והביאה איתה הכל מהכל, וגם בעולם המטאל. אם נניח, אחרי ש-Deep Purple זכו לתהילה, היה לנו בעיקר הארד רוק שהתפתח להבי מטאל שהלך ברובו לאותו כיוון, פתאום יש דת'-מטאל, בלאק-מטאל, גותיק-מטאל, דום-מטאל ואיציק-מטאל. לא רק זה, אלא שהיום הסגנונות כל כך מעורבבים אחד בשני שאני מוצאת את עצמי ממליצה על אלבום כ-"בגדול זה פאוור מטאל, אבל עם קריצות ברורות לתקופת Maiden, עם מתופף חיה שלא יבייש להקת דת' מתחילה, ולזמר לפעמים יש יציאות של הבי לגמרי."
אולי זה לא במקרה – אלא פשוט כי כבר עשו הכל. ללהקות של היום אין ברירה אלא לנסות ולהמציא משהו חדש. להקה שתנסה לעשות את מה שכבר עשו אז באייטיז תזכה לכותרת "חקיינית עלובה". כבר לא יהיה לנו ה-Master Of Puppets הבא, כבר לא יהיו לנו אולדי'ז. גם להקות ענק כמו Metallica ו-Iron Maiden שעדיין משחררות אלבומים לא מצליחות לשחזר את ההצלחה של האלבומים הגדולים שלהן, ואולי גם לא מנסות. הן חייבות להתעדכן, לנסות לחדש אף הן, אחרת רק ימחזרו את מה שכבר עשו. היום השפע הקיים כבר לא מרגש אותנו, וגם לא נעריך את המוזיקה כמו שהוערכה פעם, כשחובבי רוק נרגשים היו נפגשים לשמוע את החדש של Motley Crue, שאחד מהם הצליח להקליט על קסטה מצ'וקמקת. היום הכל נעשה כבר, והכל זמין, והכל מודרני מדי. הסאונד שונה, החברה שונה, העולם שונה.
אני לא חושבת שהתקופה הנוכחית תצליח לייצר קלאסיקות כאלה – לא כי אין לנו מוזיקה טובה, אלא כי יש לנו יותר מדי מוזיקה טובה. כי היום בזכות הסאונד המלוטש ויכולות ההקלטה, בזכות האינטרנט והקלות בה נעשים הדברים – כל אחד יכול. כל אחד יכול להקליט, כל אחד יכול ליצור מוזיקה ולהפיץ אותה, כל אחד יכול להוציא אלבום שנשמע כל כך טוב עד שהוא מחפה על מכלול חסרונותיו. אתה יכול להחזיק במשרה מלאה ולהקים משפחה ועדיין להיות כוכב רוק – אתה לא חייב לחיות כמו כוכב רוק, לנדוד בדרכים עם בקבוק ויסקי ולקוות שמישהו יגלה אותך. בתקופת אותם אולדי'ז יקרים שלנו – הם היו חייבים לחיות את החלום כדי להגשים אותו. הקלטות ארכו יותר זמן, הפצת האלבום נעשתה "ברגליים". גם הנגנים היו חייבים להיות יותר מדויקים כדי להוציא הקלטה סבירה. הם חיו את ה"סקס-סמים-רוקנרול" ולכן גם המוזיקה שלהם נשמעה יותר אותנטית ובועטת. שלא לדבר על הקהל שתמך וההופעות הגרנדיוזיות. היום, זה כבר לא כל כך מרגש, הופעה. הרי אפשר תמיד לראות את ה-DVD.
בשורה התחתונה, אני לא חושבת שהתקופה ההיא היתה טובה יותר או פחות. העולם התקדם ואיתו המוזיקה, היום ניצבים אתגרים חדשים מול מוזיקאים, שבראשם הדרישה לחדש, מה שמביא לנו מוזיקה יותר מגוונת ואינטלקטואלית. נכון, פעם המטאל היה כיפי יותר ולא לקח את עצמו כל כך ברצינות, כל מה שהיה לחבר'ה ההם בראש היה מסיבות ובירות, להתחרע על הגיטרה ולצרוח למיקרופון. היום המטאל שלנו כואב יותר, בומבסטי יותר, מתעסק וחופר בנושאים ברומו של עולם, הנגנים נדרשים ליותר והכתיבה מתוחכמת וקשה. זה טוב וזה טוב – זה פשוט שונה. וכשמצד אחד, יש לנו אולדי'ז כמו Black Sabbath ב-De-humanizer, שנשמע לחלוטין כמו אלבום שיצא ממש השנה בהפקה מעוצבת, ומצד שני את Marshall Law שנולדו ממש בפתח הניינטיז אבל עדיין עושים הבי-מטאל לגמרי לפי הספר – אני בטוחה שיהיה בסדר.
קל לת'ראשר כמוני להתייחס לעשור האחרון כעשור של פוריות, למרות הירידה הדרסטית במוזיקת מטאל מסורתית – גם מבחינה יצירתית וגם מבחינה מסחרית. חלק גדול מכך נובע שאת מיטב מוזיקת המטאל האהובה כל כך על העשור של שנות ה-90' אני נוטה שלא לחבב, ולהוסיף על כך שאת המוזיקה שנוצרה בשנות ה-80' אני מוקיר כקרובה למקודשת. אבל הרבה יותר קל לי להצביע על מגמות מוזיקליות דומות שהופכות את שני העשורים לכמעט שווים בעוצמתם, עם פסיקה קטנה לטובת אחד מהם שלבסוף. נתחיל מהבסיס – העשור של שנות ה-80' נתן לידה מחודשת למטאל המסורתי, דאז גרסת השיא המוקצנת של מוזיקת רוק כבד, אם זה Iron Maiden, Venom ו-Angel Witch ב-1981 או אם זה Obituary או Bathory ב-1989 – המטאל רק נהיה יותר ויותר קיצוני ככל שאבא זמן דחק בשעונו. המגמה בהתאם הפכה לדומה לעלייה הלינארית הזו גם מבחינה מסחרית. Iron Maiden הפכה לאחת הלהקות המצליחות ביותר של העשור, שלא לדבר על כך שהיא נהנתה לקצור את הפירות גם בחציו הראשון של העשור הבא. Judas Priest ו-W.A.S.P הפכו לסוגיות שלמות משל עצמן – ונוצרו אייקוני תרבות בלתי נלאים מבחינה מוזיקלית, לרוב יוצאי להקת Black Sabbath כמו Ozzy ו-Dio.
מבחינה זו – ניתן להתייחס למטאל הפופולארי של שנות ה-2000 באופן דומה. את ה-Glam Rock ירש ה-Emo וה-Screamo – שניהם שמים סוג של מאפיין חיצוני בולט ונשי בשיא החזות החיצונית, ואיכשהו מקבלים את מלוא הביטחון בגבריותם, שניהם דנים במלל וקונספטים של אהבה וחיי העולם הגדול – נוגעים ממש לעתים רחוקות בעניינים ברומו של עולם, רק שהאחד הוא מאצ'ו בלתי מתפשר (למרות התסרוקת המנופחת והאיפור) והשני הוא בכיין נשי ומתחסד (וגם פה, איפור ותסרוקת מצחיקה מתלווה לכך). האופנה מדברת בשם עצמה – ולדעתי, כפי שתנועת המטאל יצאה בראש חוצות נגד מה שנהייה מה-Glam Rock של אמצע שנות ה-80', ושיחררה להקות Thrash Metal ו-Power Metal משובחות לאין שעור בעקבות כך, גם העשור הנוכחי הוציא בריאקציה נהדרת מאמתחותיו את ז'אנר ה-Metalcore – אותו מרבים להלעיז רבים ממכריי.
בתרומתו המוזיקלית ז'אנר המטאלקור עומד בקנה מידה זהה – באופן יחסי כמובן – לז'אנר הת'ראש מטאל. הוא המדרגה הבאה עבור אנשים שהבינו שהמוזיקה היא לא רק בנוגע לפוזה וללבוש, אלא אך ורק לאופי המוזיקלי הבלתי מתפשר של מטאל שלעצמו. אם Kreator ו-Slayer חצבו באש את מסורת הת'ראש – הרי As I Lay Dying ו-Killswtich Engage עשו זאת בשביל הדור הנוכחי. נכון, אין פה אלבומי פלטינה שמתגלגלים – בגלל שהדור הנוכחי חי בעולם של צריכה מיידית, חדל מלרכוש אלבומים של להקות שהוא אוהב, ואף חדל מלצרוב עותקים שלהם כפי שהיה בשלהי המילניום. בכך נגדעו ביחד גם ההערצה האבסולוטית לקונספט של "כוכב רוק" כאשר אותם "כוכבי רוק" של העבר כיום כמעט ורעבים ללחם, ובמקביל כרת כמעט לחלוטין את תעשיית המוזיקה המודרנית על התשתית שלה, מטאל, רוק ופופ גם יחד. לטוב או לרע נדע רק בעתיד – אך כל שינוי הוא מפחיד לכשהוא מגיע וכל להקה, מ-Waking The Cadaver ועד ל-Megadeth מפחדת מהשינוי הזה כשיפגע כבר במלוא עוצמתו כמטאור שפוגע בכדור הארץ, ויכחיד את הדינוזאורים המוזיקליים לעד.
מי ישרוד את המהפך בתעשייה? כנראה שרק הטובים באמת, עם קומץ נכבד של אומנים שאינם טובים באמת אלא משווקים באופן אקסיסיבי ומוצלח עד מאד. אז לדור הזה יש את Jamey Jasta ואת Matt Haffey בתור מעצבי דעת הקהל, ובעוד Ozzy נחשב עוד בשנות ה-80' לענק רוק שעוד כוחו במותניו אחרי כמעט שני עשורים של פעילות, כיום ברנשים כמו Philip Anselmo ו-Max Cavallera לא אמרו את מילותיהם האחרונות בתחום המוזיקלי ועלולים, די בדומה ל-Henry Rollins, להפוך לאייקון תרבות מחתרתי – אם עדיין לא הונצחו בעולם הרוק לעולמי עד.
אין ספק שהאירוע המעצב של המטאל בעשור הנוכחי היה רצח Dimebag Darrel – גיטריסט Pantera לשעבר שהפך בין לילה לשילוב מוטרף בין ג'ימי הנדריקס וג'ון לנון עבור כמה וכמה דורות של מטאליסטים. לא חושב שהיה משהו עם כל כך הרבה אימפקט על דור שנות ה-80', אולי להוציא את מאבקו של Dee Snider מ-Twisted Sister בצורה רהוטה במערכת הצנזורה האמריקאית. כיום, הממסד מחבק את המטאל כל כך חזק, שקשה לראות מבעד לחיבוק הזה אם נשאר משהו ששווה התייחסות לעיצוב דעת הקהל באופן אוטונומי ואוטנטי כפי שהמטאל עיצב את דעת הקהל המטאליסטית בשנות ה-80'. כיום, הכול במילא נקבע לפי האינטרנט, ולא תעזור אף "תחייה מחודשת" של ז'אנר גוסס. אני מקווה שהעשור של 2010-2020 לא ייתן לנו רגע דל אלא יחדש את עצמו ללא הפסק. כן יהי רצון.