לכבוד שנת 2017, שנתי ה-15 (!) במגזין מטאליסט, החלטתי לצאת מהנוסחה. היום בעידן האינטרנט הכול כל כך נפוץ. כל כך להשיג כל דבר שכל מה שמישהו יאמר אפשר או להפריך מיידית, או להסכים או להתעלם. אין נקודות אמצע, אין מקום לשגיאות ואין מקום להתפתחות אמיתית. האינטרנט בולע את הביקורת ואיתה גם את התהליך האוטנטי שאפיין יצירות עבר. מצד אחד, זה מגניב – כי אנחנו מקבלים תדמית מקצועית סופר-מהר בלי ליפול לבורות של אחרים. מצד שני – כדרכו של עולם, אנחנו נהיים תלויים יותר בדברים שמנותקים מאיתנו, ולכבוד המילניום החדש אנחנו גם קצת מתגאים בזה שאנחנו נהיים מטומטמים יותר. לא באופן כללי, אלא קצת בכך שלא צריך לדעת או לזכור או להבין דברים – כי התשובה אליהם זמינה. שזה נכון, אבל זה קצת מרחיק אותנו מדברים שאנחנו לא יודעים כי לא צריך לדעת אותם. לדוגמה, שירים של להקות שהכרנו או שמענו עליהם – אבל לא באמת טרחנו להקשיב ולשמוע. מי לא מכיר את Judas Priest, ממייסדי המטאל העולמיים? אה, אז מן המסתבר יש כאלה שמכירים את Judas Priest אבל מעולם לא שמעו שיר שלהם. או ששמעו אבל רק את Painkiller או את Breaking The Law. וזה שובר את הלב. כי כמו עם שלא יודע מנין בא ולאן הוא הולך – גם המטאליסטים בסופו של דבר קצת ישכחו את הכל ויהפכו לרוב מכריע של אנשים שלא אכפת להם חוץ ממה שמגניב עכשיו – וקבוצה של זקנים נרגנים שאומרים שפעם היה פה יותר טוב. אז על מנת לקרב לבבות, אני מציג לכם סדרת כתבות. 10 שירים שהם לא הכי טובים בשום צורה אבל הם כן עושים אחלה שירות ואחלה יחסי ציבור לשנה המדויקת ממנה הם נלקחו בז'אנר המטאל. נתחיל מ-40 שנה אחורה בדיוק. קבלו 10 דוגמאות של 1977. בהצלחה לכולנו.

Blue Oyster Cult – Godzilla
מי שהייתה הדבר הכי קרוב ל-Black Sabbath שהייתה לאמריקה, Blue Oyster Cult תמיד שמרו על פאסון של רוקרים, גם היום כשהם מאומצים עמוק אל תוך המיינסטרים רק כדי להיות מושמים בשוליים בתור "הלהקה שהדוד מצד אימא פעם אהב". אבל גם אם מנערים מהם את Here Comes The Reaper המוניומנטאלי, ואת Astronomy הרומנטי, שנה לאחר האלבום הפופולארי ההוא הוציאה Blur Oyster Cult את אחד מההבלחות היותר כבדות שלהם. הלהקה, שמעולם לא הייתה יציבה מבחינת הרכב, והנגנים שם התחלפו לעתים קרובות, הסיפתח של Spectres שיושב עמוק בעמק הרוק הכבד איך צריך לפתוח אלבום. אולי מה שהפך להיות בעצם ה-Iron Man שלהם עם סיפור מד"ב מושאל ממקום אחר על הלטאה שמשמידה את טוקיו, כולל אפקטים מפחידים על הקול וקריינות רדיו ביפנית – יש אנשים שלמדו שמבעד לשירה השמחה של Eric Bloom יש בעצם מפלצת שמאיימת להשמיד את הכול. ולהתחיל עם הנוער כמובן.

Riot – Warrior
אלבום הבכורה של Riot האמריקאית, עוד הרבה לפני שהם נאלצו להלחם על שמם בקרב על זכויות יוצרים, הלהקה הפציצה עם אחד משירי ה-Heavy Metal הטהור המוקדמים והטובים ביותר שהעולם ידע לפחות עד Iron Maiden ואולי גם קצת אחר כך. בפשטות ובעוצמה ההרכב הניו יורקי דחס לתוך המוסיקה שלו את הפאתוס של כל המטאל המאוחר ש-Manowar ינסו לנפח בהמשך, ועם כוח וחן שאולי קצת נעלמה לדורות הבאים, אי אפשר לבטל את Warrior בתור אחד מפסגות המטאל של אותו העשור, בכיף לצד היצירות הכבדות והמהירות של Sabbath ו-AC/DC וחבל שהלהקה קצת נעלמה מזמן השידור של המטאליסטים, בגלל החלטות שגויות ובגלל אי אילו אלף סיבות.

Uriah Heep – The Hanging Tree
Uriah Heep הצליחו באותה השנה להוציא את אחד מהאלבומים המבאסים שלהם, לעניות דעתי בכל אופן – אבל גם את Firefly המצוין. אתם מבינים שאנחנו חיינו בתקופה שבה להוציא שני אלבומים שהם לא אלבומים כפולים היה ממש לגיטימי, רק תשאלו את Judas Priest. למרות ש-Uriah Heep מפורסמים בעיקר בגלל The Wizard, אחד מהשירים הטובים ביותר של 1977 היה בלי ספק "עץ התליינים" אשר מגלגל סיפור מעולה מבעד לשכבה של רוק כבד, קצבי ומלודי, עטוף באווירה של מדע בדיוני ועם פזמון מצוין שחוזר וקולו העוצמתי של מי שבא והלך מבחינתם, John Lawton, The Hanging Tree הוא וואחד שיר פצצה יחסית ללהקה שבתקופה הזו היה קשה למצוא בה סממני מטאל וממש דפרסיבי לעומת האלבומים העוקבים.

Motorhead – Iron Horse / Born To Lose
הרבה לפני המהירות המחסלת והגישה המכסחת, הצליחו Lemmy וחבריו לייסד בעצם את נקודת האמצע המושלמת לעוד 40 שנים אחר מכן. Motorhead תמיד הייתה נקודת המפגש בין המטאל, הפאנק, הרוקנרול והבלוז. בשיר הזה הבלוז הוא הכוכב האמיתי, אבל הרישול הפאנקי עדיין מחלחל, הכבדות והבסים של המטאל כבר נובטים להם שם, והרוקנרול אין לו סוף. שיר איטי עם סולו בטעם של חולות הדרכים, המנון האופנוענים הזה היה עדיין לפני ש-Motorhead זכו לסאונד הגס והמטונף שהפך אותם למה שהם. ועדיין – זה המקור, והוא נשמע נהדר גם ממרומי ארבעים עשורים.

AC/DC – Hell Ain't A Bad Place To Be
המלכים האמיתיים של הרוקנרול, מהמטאל ועד הסתם, לא סתם התגעו בהיותם מהגהנום (או אוסטרליה, תלוי איך אתם מסתכלים על זה) לדעתי דווקא Hell Ain't A Bad Place To Be הוא האפיטום של גישת הטסטוסטרון על פול ווליום, כזה שמועך את האגו הגברי לבקבוק של בירה, לקללות וצעקות, של החיה שבאדם ושל השטן שבכולם. הריף הקטוע והשיכור שמושך את השיר באף, עם הסולו שמשתולל ועולה באש, לצד השירה הכעוסה והרודפת של Bon Scott, גם מתוך הקבר, לא רק שמוציא את השד מ-AC/DC אלא גם הופך אותם לקבילים בעיני המטאליסטים למרות כל המניירות הרוקנרליות, ושנואים באוזני כמעט כל אחד אחר.

Judas Priest – Sinner
בתכלס, ששמעתי פעם ראשונה את השיר הזה, לא ידעתי בכלל שאפשר לעשות מוסיקה כזו כבדה ב-1977. הייתי בטוח שעד Metallica או לפחות Iron Maiden כולם ישחקו את משחק השקט של Black Sabbath שמדי פעם מתגלגל לכיוונים כבדים יותר אבל מרגיש כמעט בטעות. נא הכנס פה את Judas Priest. עם הדאבל-בס, עם הצרחות הגבוהות של Rob Halford שבפזמון נשמע כמו כומר מטיף ורותח. Sin after sin הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר של Priest, ודווקא בגלל שכולם מתייחסים דווקא ל-Diamond and Rust ול-Dissident Aggressor הכבד פי מיליון – אסור לשכוח את השיר הפותח שנתן את הטון לכל האלבום. אז כן, יש פה עדיין האלמנטים הרוקנרליים שמתאימים ל-Led Zepplin אבל בחייאת, קבלו את הפאלצטו של Halford ואת הפזמונים המדבקים, את עבודת הגיטרה הכפולה בברידג' משתק וסולואים כולל מעבר תופים שבזמנו נחשב בלתי אפשרי. זה ממש החטא הקדמון – פה מולכם.

Thin Lizzy – Opium Trail
למרות שזה לא בדיוק השיר החזק ביותר של Bad Reputation המעולה, הוא בהחלט אחד הכוכבים שהרבה פעמים נשכח מאחור. עם שיר שהוא לא פחות מאפוס על מסע של סמים, אהבה, רדיפה, שלטון טרור, בגידה וכל כולו בפחות מ-4 דקות של קסם ממסמר שרק Thin Lizzy ידעו להכין. עם הריף הפותח שלוקח למימד של חלומות והשירה המהפנטת של Phil Lynott המנוח אשר ידע בדיוק איך להוביל את השיר גם בלי להיות David Coverdale ועדיין לקלוע כמו קליע בדיוק למטרות הרגש. יש משהו ב-Thin Lizzy שמצד אחד מאד-מאד גברי ומצד שני מאד רגיש, מאד פתוח ומאד משוחרר ממוסכמות ומניסיונות לעשות רושם, סוג של אנטיתזה ל-AC/DC (לא בדיוק, תזרמו איתי רגע) ועדיין להצליח להיות הדבר הכי טהור והכי רוקנרול שאפשר להכין. דווקא המלודיה היא זו שאני לוקח מהשירים שלהם אל תוך עולם שלם של מטאל מלודי שקשה להכין יותר מדור הנפילים, לא משנה כמה סמים עושים בדרך.

Scorpions – The Riot Of Your Time
רשימה של משהו משנות ה-70 שלא כוללת שיר של Scorpions היא לא פחות מרמאות. ואני דווקא בוחר באחד מהשירים היותר נשכחים של Scorpions מתוך Taken By Force – אולי בעיקר כי הוא מכיל את התקופה בתור השיר עצמו. הוא מדגדג באמצעות סאונד משובח, מגיטרות אקוסטיות אל תוך דיסטורשן נוהם, עם ברידג' מלודי שאחר כך מיליון להקות יעתיקו, ועם מסר של הרמת אגרופים והתנגדות. נכון, זה לא בדיוק Sails of Charon מאותו האלבום, אבל יש פה עבודת גיטרה מצוינת ודריסת רגל משמעותית לנציגה הגרמנית של המטאל המוקדם, הכוח של השיר הזה נשמע רלוונטי גם היום, גם מטווח של 40 שנה ודווקא הסיומת המרשימה של השיר מרגישה כאילו המסע של ה-Scorpions שממאן להיגמר – משאיר לנו משהו להלחם עליו, שמגיעה בטעם של רוק כבד, ומשאיר טעם של עוד.

Rush – Xanadu
אני מרגיש שאני מרמה כשאני מכניס את Rush לרשימה. תמיד היה להם כזה חן מעורר השראה ומעולה, גם היום, ויש תמיד קורנים סוג של אור וחמימות ונועם שכל כך לא מתאימים למטאל, שזה תמיד הרגיש לי כאילו הם לא שייכים – מעולים ככל שיהיו, והם אכן אחת הלהקות הטובות ביותר בעולם. אבל כל הקטע של המטאל הוא שהוא לא באמת מתחזק חוקים תקינים, ובעוד ש-Rush הוא אולי להקת ה-Progressive Rock הטובה ביותר בעולם אי פעם נקודה אל תעזו להתווכח, השיר שלהם Xanadu מתוך האלבום המופתי A Farewell To Kings הוא אולי התנ"ך של כל מה שפרוגרסיבי בעולם הזה, ממוסיקה דרך קולנוע ועד להכול. נכון, יש אנשים שלא יכולים לעכל את Rush, ו-Xanadu נשמע להם שיר ארוך מדי, במיוחד שהוא קצת חוצה את קו ה-11 דקות, אבל היי אתם – אלה שקשה להם עם Rush – המורה שלכם הייתה אומרת לכם שההפסד הזה הוא כולו שלכם. אני אומר לכם שאתם צריכים לעשות בדק בית ולראות מה לא בסדר אצלכם בראש. Xanadu הוא יצירת מופת של אודיסאה במזרח, דרך מיתולוגיה אודות חיי אלמוות, והמחיר שיש לשלם, עם שיר שמרגיש קצת כאילו עבר כהרף עין, וקצת כאילו הוא נמשך עד קץ התבל. נכון שהוא נחשב לאחד מהשירים החזקים ביותר של Rush אבל הרבה מוותרים עליו בגלל אורכו. תעשו לעצמכם, מי שלא מכיר את Xanadu המיסתורית, מוזמן לבוא לעשות את הסיבוב למבקרים – אבל כמו רבים לפניכם – אתם כנראה לעולם לא תעזבו.

Quartz – Pleasure Seekers
אולי אחת מהאבות המייסדים של ז'אנר ה-NWOBHM, לא רחוק מאחורי Judas Priest עמלו להם Quartz במלאכה הקשה של המתכת, ועם אלבום שמופק על ידי האחד והיחיד Tommy Iommi והוד והדר שמנצנצים מהם כמו תכשיט שמושך את השודדים, Quartz היו יותר מרק אנקדוטה ללהקות שאתם מכירים באות Q, אבל במלוא המהירות שהם הגיעו, הם דעכו אחרי שלושה אלבומים ב-1983 ונעלמו להם. דווקא עכשיו, בסוף 2016, החליטה הלהקה לחזור בקאמבק עם אלבום חדש – אבל לאלה שרוצים לשמוע איך נשמעו שלהי סוף השנות ה-70 מבעד לאנשים שהעזו לעשן אותם – לכו על Pleasure Seekers של Quartz, לא המהיר שבשירים, למרות שהוא מדבר קצת על נהגי שודים, הוא עדיין מהביל מרוק כבד, מטאל מוקדם ותחושה ערפילית שאבדה עם הזמן לנצח – תחושה כזו של תקופה שלעולם לא תשוב, לעתים לטובה, אבל בעיקר לרעה.