פסטיבל Wacken 2011 – חלק ב

את נאמנותי לפסטיבל המטאל Wacken Open Air החלטתי להוכיח השנה בפעם החמישית, אם כי היה ניתן לומר אפריורית שמבחינת הליין-אפ זו איננה השנה המוצלחת ביותר לפסטיבל (ביחוד לחובבי המטאל היותר אקסטרימיסטי, כדוגמתי), וכבכל שנה קריאות מתנגדי הגודל והמסחור של הפסטיבל עוברות ומטרידות את מנוחתי. אף על פי שבשנים האחרונות עשרות אלפי לובשי שחורים צובאים את העיירה הגרמנית הקטנה והציורית, וכן ניתן לומר כי כבר על כל חפץ בפסטיבל הוטבע הלוגו של גולגולת הפרה (וכי סביר להניח שזהו עניין של זמן עד שמארגני הפסטיבל יבחרו לצרוב את אותו הלוגו על עכוזיהם של הנכנסים לקמפינג, תמורת סכום סמלי של 5 יורו, כמובן), אך עדיין אין מה לומר, מבחינת לוגיסטיקה, ארגון, נוחות ואווירה, Wacken יודע לספק את הסחורה שנה אחר שנה.

לאחר העלייה לרגל המסורתית, שכללה גרירת מגפי הניו רוק אשר לרגליי, נשיאת ארגזי הבירה שבידיי, וסחיבת מזוודה מקרטעת מאחוריי, סיימנו את מכסת הפעילות האירובית לשבוע הקרוב, וכל שנותר לעשות הוא לרבוץ בכסאות הנוח (עליהם מתנוסס לוגו הפסטיבל, כמובן) שחיכו לנו באיזור הקמפינג הישראלי, ולהתחיל לעבוד על חיסול מלאי השיכר הגרמני הזול תחת השמש הקופחת טרם התחלתם של ימי ההופעות המפרכים.

יום חמישי 4/8

ליומו הראשון הרשמי של הפסטיבל הנוכחי השכמתי קום בשעת בוקר מוקדמת, מתרגשת כילדה קטנה בבוקר חג המולד, עושה את דרכי בינות לנפגעי ההלם משוחמי הכבד מהלילה שעבר המדדים בבושת פנים בשבילי הקמפינג, כאשר מטרתי היחידה והנעלה היא להספיק להגיע לפתיחתו של אוהל המטאל מרקט לפני כולם, על מנת להסתער על דוכני הדיסקים השופעים באין מפריע. האוהל נשאר בדיוק אותו הדבר כבשנים הקודמות, אפילו הדוכנים היו פחות או יותר זהים ונשארו באותם המקומות, דבר שהקל עלי למקד את התקפות הבליץ על הדיסטריביוטרים החביבים עליי. כשעתיים וכ200 יורו אחר כך, חזרתי עם חיוך רחב וערימת דיסקים מכובדת למאהל. את מרבית היום לאחר מכן ביליתי בשוטטות בWackinger Village, תוספת חדשה יחסית לפסטיבל שנוספה ב2009, מעין יריד רנסנס עם טוויסט מטאליסטי, הטומן בחובו פעילויות שונות ומשונות, כגון התנסות בסד עינויים תוך הצלפות, תחרות זריקת גרזנים והנפת פטישי עץ, רחיצה בגיגית מים חמים אותה ממלא בחור שדוף וערום כביום היוולדו, ושאר חוויות מוזרות ומשעשעות בהן נהניתי לצפות מהצד. החוויה האמיתית במקום הזה היא דווקא להתנסות באוכל המעניין שיושבי המקום מכינים, כגון חזיר שלם המסתובב ונצלה, לחמים ביתיים ממולאים כל טוב, ואפילו אוכל מתובל במריחואנה (המיועדת לייצור תעשייתי, לא ממסטלת…) אותו מעט חששתי לטעום. כעת, בבטן מלאה, ובאוהל מלא בדיסקים, נותר רק לנוח מעט, למנות את הכסף שנשאר ולהתכונן נפשית ואלכוהולית להופעה של Ozzy Osbourne המתקיימת בערב.

יום שישי 5/8
Morbid Angel

את יום ההופעות העמוס הראשון פתחו עבורי Morbid Angel בשעת צהריים מוקדמת. אל ההופעה הגעתי ברגשות מעורבים, שכן האלבום החדש של הלהקה, Illud Divinum Insanus, אותו אגב מתאר דיוויד וינסנט כיצירת פאר חדשנית של אקסטרים מטאל, מהווה נפילה אפית ממעמדה הרם של הלהקה בעולם הדת' מטאל, ועל פי עטיפת האלבום המתנוססת מאחורי בימת ההופעות, ציפיתי לגרוע ביותר. בסופו של דבר, הופתעתי לטובה מהסט-ליסט שכלל 3 שירים בלבד מהאלבום החדש, ולצידם שירים מהאלבומים הקלאסיים יותר כמו “Immortal Rites”, “Fall from Grace”, “Rapture” ו”Maze of Torment” שפתחו את ההופעה, דיוויד וינסנט שמגרגר בקולו המשעשע בהפסקות שבין השירים, וכמובן סולואים מטורפים של טריי אזגאתות' שעושים כל הופעה של Morbid Angel למוצלחת. גימיק משעשע במהלך ההופעה התגלם בצורת מטוס שזנבו גורר באנר שעליו כתוב “I Am Morbid” (כמו השיר מהאלבום האחרון), שחג מעל לקהל מהלך כל ההופעה. את ההופעה חתמו Morbid Angel עוד כמה שירים ישנים וטובים, ביניהם “Angel of Disease”, “Chapel of Ghouls” שהביא להרבה התלהבות בקרב הצופים, וכמובן לסיום, את “God of Emptiness” שהרעיד את אדמת Wacken.

Sodom

את מנת הט'ראש הגרמני השנתית שלי השתוקקתי כבר לקבל באותו אחר צהריים מעונן, על כן מיד אחרי שהסתיימה הופעתם של Morbid Angel פניתי לבמה הסמוכה כדי לתפוס מקום טוב להופעתם של Sodom. את פניי קיבל בבאנר שחור עצום, הבחור הסטנדרטי מעטיפות אלבומי הלהקה, חבוש מסיכת אב"כ וחמוש במכונת ירייה, ומבשר את בוא המלחמה העומדת לפרוץ באותו אחר צהריים תמים מראה. Sodom אף הם מגיעים להופיע אחרי הוצאה של אלבום חדש, בינוני למדי, In War and Pieces, ואף פותחים עם השיר הנושא את שם האלבום. אמנם הרבה חומר חדש בהופעה לא היה, ומצד שני בחירת השירים הייתה במקרה הטוב תמוהה, הלהקה ניגנה לא פחות מ3 שירים מהאלבום M-16, שירים מSodom ומCode Red (ואפילו לא את Tombstone!) ולא ניגנה על אף קריאות חוזרות ונשנות מהקהל את Ausgebombt בתור הדרן. בצד החיובי יותר, בפן השירים הקלאסיים היו לנו את “Outbreak of Evil", “The Saw is the Law”, “Agent Orange”, “Remember the Fallen”, ושיר ההדרן, “Bombenhagel”, אותו כבר לא הספקתי לשמוע, שכן יצאתי בריצה על מנת לא לאחר יתר על המידה להופעתם הקצרצרה של Khold בקצה השני של מתחם ההופעות.

Khold

הופעת הבלאק הראשונה ובין היחידות בפסטיבל נדחקה לפינה הצדדית באוהל הידוע לשמצה הקרוי בשם הW.E.T Stage, כאשר חסרונו המשמעותי הוא ההופעות הקצרות ותחלופת הלהקות הגבוהה, שגורמת לסאונדצ'ק נורמלי לכל להקה להפוך למשימה בלתי אפשרית, שבדרך כלל מתבצעת בכמה דקות ספורות טרם ההופעה. את הסאונד המזוויע קיבלתי כמהלומת גרזן אל תוך אוזניי, כאשר הכנסתי רגלי בהיסוס אל תוך האוהל לאחר שההופעה כבר החלה. למען הסר ספק, את איכות שמיעתי איבדתי כבר מזמן, לאחר שנים של טחינת רעש באוזניי, ואפילו אני לא הייתי מוכנה פיזית להפצצת ווליום צורמת וחורקת שכזו. לאחר מספר דקות של הסתגלות והלקאה עצמית על כך שלא דאגתי להביא אטמים, הבאתי את עצמי למצב של ריכוז בהופעה. המוזיקה האווירתית והמעט רפטטיבית של Khold, על אף שגדושה במעברים איטיים, לא נגררת אף לא לרגע למצב של שעמום, הסולן בעל הפדחת הצבועה בלבן נותן שואו אנרגטי, חדור כריזמה ונוכחות על הבמה, ולא בוחל בקומוניקציה טובה עם הקהל, בניגוד להרבה מעמיתיו לעיסוק, סולני הבלאק מטאל האחרים, שבמקרה הטוב מסננים איזו קללה או נהמה לעבר הקהל פה ושם. את ההופעה הקצרה אך מרשימה הזו מסיימים Khold עם השיר Død הלקוח מן האלבום השלישי במספר שלהם.

Negator

הופעת הבלאק הנוספת שמגיעה לה לאחר הפסקה קצרה מהרגע שירדו Khold מהבמה, היא של להקת Negator הגרמנית, שמופיעה אף היא בבמה הW.E.T Stage. למעשה זוהי ההיכרות הראשונה שלי עם הלהקה, טרם ההופעה לא שמעתי חומר מוקלט שלה אף פעם, העובדה היחידה שידעתי עליהם היא שהסולן Nachtgarm הוא גם הסולן בהרכב החדש של Dark Funeral, אך באתי בהסתמך על העובדה שהרבה בלאק מטאל לא הולך להיות בפסטיבל הזה, ועל כן עליי לנצל את המעט שיש. לבמה עולים ארבעה חבר'ה עם חולצות עז תואמות, כל אחד מהם נראה פחות בלאקר ויותר בלונדיני וחביב ממשנהו, וכפי שניתן היה להווכח בהמשך, גם הרבה מהאיכויות של הבלאק מטאל לא נמצאות במוזיקה שלהם. כוונתי בכך, היא שעל אף שניכר שהם מאוד מושקעים במוזיקה ובשואו ומוצאים בהם את תשוקתם, הכתיבה והנגינה ניכרות כקרות, טכניות, בנאליות, וחסרות רגש. הניחוש שלי הוא שהבלאק מטאל אינו בראש מעייניהם, ולאורך ההופעה שמתי לב שגם הקהל חש בכך, ואין רואים סימני התלהבות מיוחדים. אולי רק בשיר הנחמד והאנרגטי Panzer Metal מהאלבום האחרון של הלהקה. ואם לא די בכך, גם הסאונד הגרוע מההופעה הקודמת המשיך להופעה הנוכחית, וברובה של ההופעה לא נשמע הסולן כמעט כלל. בסופו של דבר, Negator נתנו שואו לא רע, אך לא הצליחו לשכנע אותי עם החומר שלהם.

Tsjuder

איני גאה במעשה שאני הולכת לספר לכם אודותיו, אך התנחמו לכם בעובדה שבסופו של דבר ישנו עונש לכל פשע מתועב, ואני אכן באתי על שכרי. הסיפור הוא כזה, את ההופעה של Tsjuder מאוד רציתי לראות, ועל כן עשיתי מעשה בל יעשה ויצאתי להפסקה קצרה מההופעה הנהדרת והארוכה להפליא של Judas Priest שארכה לא פחות משעתיים וחצי תמימות של הסטוריה מוזיקלית ארוכת שנים. את עונשי קיבלתי בכך שפספסתי את הביצועים ל”Painkiller” ול”Breaking the Law”, אך אתם הרווחתם את ביקורתי על הופעת הבלאק הטובה ביותר בפסטיבל. את ההופעה רוויית האטיטיוד המיזנטרופי החלו Tsjuder שעלו לבמה מקושטת האנטיקרייסטים, מסננים את שם השיר הראשון, “Helvete”, ומתחילים לקרוע את הבמה בבלאק מטאל חדור שנאה, ובסאונד שסוף סוף התעלה על עצמו והציל את הW.E.T Stage ממפלה נוספת. שירים נוספים ראויים לציון מההופעה הזו הם בין היתר, “Beyond the Grave” מהאלבום המצויין Kill for Satan, וכמו כן “Eriphion Epistates” מDemonic Possession בעל התיפוף הפסיכי לחלוטין. על אף חוסר קשר משווע עם הקהל בהופעה, האווירה בין הצופים הייתה אחוזת טירוף, וניכר כי כל הנוכחים התענגו על אווירת הבלאק מטאל בשעת הערב המאוחרת הזו. בכנות, היה שווה לפספס כמה שירים של Judas Priest בשביל החוויה המפוקפקת הזו.

Triptykon

סיומו של יום ההופעות השני קרב ובא, השעה כבר קצת אחרי 11 בערב, ואיזורי הבמות התרוקנו כמעט לחלוטין מאדם כאשר כל תשושי Judas Priest חזרו למאהליהם, חלקם לאגור מעט כוחות להופעה של Airbourne. בשארית כוחותיי נשארתי להופעה של Triptykon, שכן אם לבא בימים כמו תומאס גבריאל פישר יש אנרגיות בשעה כזאת, אין לי תירוץ טוב באמת לא להשאר. ההופעה של Triptykon משכה אליה מעט מאוד אנשים, ולמעשה הייתה רק חלופה ללהקת Cradle of Filth שביטלה את הופעתה ברגע האחרון, לא למורת רוחי הרבה, אם לומר את האמת. את Triptykon, להקת גות'יק-דום מטאל, מקים תום ג'י ווריור לאחר שהוא עוזב את Celtic Frost ב2008 כאשר הוא מגרד כבר כמעט את גיל 50. את ההופעה מתחילים Triptykon עם קאבר, כמה סימבולי, לCeltic Frost, ונותנים ביצוע איטי וdoomי ל”Procreation of the Wicked” בתור התחלה. עד כאן, לא רע, אך שאר החומר המקורי שניגנו מכאן והלאה מתגלה כמשמים וחסר מעוף למדי, שם המשחק הוא כתיבה בנאלית, איטיות והמון באס, שאגב על עמדתו אמונה באסיסטית בשם Vanja, שיכולתה הטכנית מוטלת מעט בספק, בעיקר כי היא לא עושה הרבה במהלך ההופעה מלבד לשלוח מבטים כועסים לקהל. הגיטריסט, שאף חולק את עמדת הווקאלס עם תום ג'י, הוא דרך אגב גם הגיטריסט החדש של Dark Fortress, ואף הוא לא מצליח להרשים אותי יתר על המידה באף אחד מתפקידיו בלהקה, ובשואו הדל שהוא מציג. למעשה, כל ההופעה הזו רוויה באטיטיוד מוגזם ומאולץ, ומה שנשאר לומר הוא שחבל שלא יכולנו לקבל במקום עוד הופעה של Celtic Frost כמו בWacken של 2006.

יום שבת 6/8
Moonsorrow

אין הרבה דרכים טובות יותר להתחיל את הבוקר מאשר עם הופעה של להקת הפולק-בלאק מטאל החביבה עליי, Moonsorrow, העולים לבמת הBlack בתור ההופעה הפותחת ליום ההופעות השלישי לפסטיבל. את אוויר הבוקר הקריר ממלאים Moonsorrow בצלילי הפולק הנהדרים שרק הם יודעים להפיק, ומציפים את הבמה בכמויות אנרגיה עצומות כאשר הם רצים ומקפצים אנה ואנה, ולבסוף אף מגלים לקהל המנומנם את סוד מקור האנרגיה כאשר הסולן פונה לקהל ואומר “We know you have a hangover… We don’t” ושותה מתרופת החמרמורת האולטימטיבית- עוד בירה, כמובן. את ההופעה פתחו Moonsorrow עם השיר Tähdetön מהאלבום החדש ששחררו השנה והמשיכו עם “Kylän päässä” ו”Kivenkantaja”. בשלב זה בהופעה מבקש הסולן מהקהל המגיע מכל קצוות תבל לשיר יחד איתו את “Sankaritarina”, המתעלה מעל כל שפה מוכרת, ושיתוף הפעולה של הקהל מסתכם בחוויה עוצמתית ונהדרת, על אף כמות הקהל המועטת. את ההופעה סיימו Moonsorrow עם “Köyliönjärven Jäällä”. באופן אישי, לא זכור לי שנכחתי בהופעה של Moonsorrow שאכזבה אותי, הפינלנדים האלה בהחלט יודעים לתת שואו ולא משנה באיזה תנאים, וכמובן שגם יש להם את החומר האיכותי שהם מנגנים שיגבה אותם.

Onslaught

את הצהריים שלי בחרתי לבלות עם Onslaught המתקמבקים ולהנות ממנת ט'ראש בריטי, בשעה שרוב האנשים שלא מבינים עניין, בהומור כמובן, הלכו לראות להקות כמו Kataklysm וThe Haunted, שהופיעו אף הן אותה השעה. הדבר היחיד שלא היה לי ברור הוא כיצד דוחקים להקה בסדר גודל של Onslaught לבמה הצדדית והעלומה ביותר בכל הפסטיבל, במת הBullhead City, שהיא מעין אוהל קרקס עצום מחוץ למתחם ההופעות, בו בד"כ מתקיימים כל אירועי ההיאבקות הנשית בשמן, כן כן. בכל מקרה, מאחר וכמות הקהל הייתה דלילה ביותר, בקלות רבה תפסתי לי מקום בין כל הdie-hard fans עטויי וסטי הג'ינס והפאצ'ים שם בשורה הראשונה. את ההופעה פותח הסולן Sy Keeler בצווחת “Spitting Blood in the Face of God!” שנתנה את האות לפתיחת השיר “Killing Peace”, אלבום הקאמבק הרצחני של Onslaught. הגימיק הנחמד באוהל הזה הוא שיש מעין לשון של במה שנכנסת לתוך הקהל, עליה מתרוצץ הסולן חדור האנרגיות הלוך ושוב ומשלהב את הקהל שמוצא את עצמו עד מהרה משולהב לחלוטין. רוב השירים בהופעה היו לקוחים מהחומר החדש של הלהקה ובפרט מהאלבום האחרון, Sounds of Violence, ביניהם “Born for War”, “The Sound of Violence”, “Code Black” ו “Rest in Pieces”, ובמפתיע אף ביצעו את הקאבר שלהם ל”Bomber” של Motörhead. מKilling Peace לבד מן השיר הראשון, לא איחרו לבוא גם “Seeds of Hate”, ואיך אפשר בלי, “Burn”. אך הופעה של Onslaught בלי קלאסיקות איננה הופעה כלל, ועל כן החזירו אותנו Onslaught לשנות ה80' העליזות עם “Metal Forces” מהאלבום The Force, וכן “Angels of Death”, “Power from Hell” ואף “Thermonuclear Devastation” בתור הדרן מהאלבום “Power from Hell”. על אף שמהליין-אפ המקורי נשארו רק הסולן והגיטריסט Nige Rockett, הביצועים לשירים הישנים היו לא פחות שוברים, והפרפורמריות של החבר'ה הבריטים הללו היא מהטובות שיצא לי לראות, המון אנרגיות, חיבור מצויין לקהל, גישה צנועה ורוויית הכרת תודה למעריצים, Onslaught פשוט נהנו, וכך גם אנחנו.

Mayhem

בשעה מוזרה מעט להופעת בלאק מטאל, עולים Mayhem לבימת הBlack קצת אחרי 4 בצהריים, להופעתם הראשונה בפסטיבל מאז שנת 2004, מאז Attila חזר לתפקיד הסולן והחליף את Maniac, וכן הגיטריסט Blasphemer עזב את הלהקה, אותו החליפו Mayhem להופעה הנוכחית במוזיקאי זמני ככל הנראה. לאורך כל ההופעה נראה Attila אפאתי לחלוטין, עיניו נפוחות כאילו לא ישן בערך שנה וחצי, אבל בסך הכל נותן את ההופעה באטיטיוד הרגיל והמיזנטרופי שלו, שיש בכך גם הרבה מן הערך המוסף של לראות אותו מופיע לייב. באשר לסט-ליסט, ברובו היה משובח ביותר, וכלל בעיקר את שירי הקאלט של הלהקה, ההופעה החלה עם “Pagan Fears”, “Ancient Skin” מWolf’s Lair Abyss, איבדו אותי קצת כאשר פנו לחומר חדש עם “My Death” מChimera, “Cursed in Eternity” המצויין, לאחריו במפתיע במיוחד שיר מGrand Declaration of War, “A Time to Die”, מהאלבום האחרון בוצע “Illuminate Eliminate”, לאחר מכן את השיר שסחף אותי יחד עם כל הקהל בטירוף חושים של “Freezing moon”. בשלב זה של ההופעה הלהקה לקחה אתנחתא מסויימת בזמן ש”Silvester Anfang” מתנגן לו ברקע, וחזרו לכסח עם השיר העוקב המתבקש, “Deathcrush” וסיימו עם שלושה שירים קלאסיים אולטימטיביים, “Buried by Time and Dust”, “Pure Fucking Armageddon”, ו”De Mysteriis Dom Sathanas”. לכל הדעות סט-ליסט מענג, למעט העובדה שלא נוגן “Life Eternal” למרבה הצער, הסאונד לא היה מבריק בעיקר בגלל הרבה רוח שהייתה באיזור, וכמובן שהיה יכול להיות הרבה יותר רצוי אם ההופעה הייתה מתקיימת בשעת לילה מאוחרת יותר, ולא בשעה שרוב האלפורד קם משנת הצהריים שלו.

Vreid

את Vreid יצא לי כבר לראות בWacken ב2009, למען האמת השתעממתי למדי מהחומר בהופעה ההיא, ולא הרגשתי צורך מיוחד לשמוע חומר מוקלט שלהם או אפילו להגיע להופעה השנה. לאחר ששמעתי מספר דעות הפוכות לחלוטין משלי בנוגע ללהקה, החלטתי לתת ליוצאי Windir הנורווגים צ'אנס נוסף. ההופעה התקיימה בParty Stage, כאשר הגיע יחסית הרבה קהל, רובו מפוזר על כר הדשא העצום שמול הבמה, ונותן תחושה די נינוחה ולא מחייבת להופעה. לבמה עלו Vreid במעין מדים נורווגיים משונים ותואמים כמובן, החומר, כפי שזכרתיו מאוד בנאלי. את ההופעה פתחו עם שני שירים מהאלבום החדש שלהם, V, “Arche”, ו”Fire on the Mountain”, לאחר מכן אף ביצעו שני שירים מהאלבום הראשון של הלהקה, Kraft, “Raped by Light” ו“Wrath of Mine”. את ההופעה סיימו Vreid עם השיר היחיד ממנו נהניתי במהלך ההופעה, “Pitch Black”. השואו כלל אמנם הרבה פירוטכניקה, וכנראה כדי לחפות על האנמיות שבפרפורמנס של החבר'ה הללו. הרי ברור כי Windir גוועה בכפור יחד עם Valfar, ולי די ברור כי בVreid לא נמצא לה יורש ראוי.

Kreator

את הערב האחרון של פסטיבל Wacken 2011 מקרבים לקראת סיום אחת ההד-ליינריות הקלאסיות לפסטיבל, Kreator. כמות הקהל הבלתי נתפסת מכסה את מתחם ההופעות כמעט עד לאפס מקום, כנראה שגם מפני שמיד לאחריהם יעלו Motörhead לבמה הסמוכה. כאן מתגלים החסרונות שבפסטיבל בסדר גודל של Wacken, שבהופעות עם כל כך הרבה קהל, אין הרבה ברירות מעבר ללעמוד קילומטר מהבמה ולא להצליח לשמוע את המוזיקה כמו שצריך, ביחוד אנשים שהמטאל כבר הפך את אזניהם לבלתי שמישות בעליל. למרות זאת, ולמרות שאת ההופעה ראיתי בעיקר דרך מסכי הענק שמוצבים במתחם, מדובר בKreator, ועל כן לא ניתן שלא להסב מההופעה פחות מהנאה צרופה. הסט-ליסט של ההופעה היה מאוזן למדי בין התקופות, בין הקלאסי לחדש, את ההופעה התחילו Kreator עם “Choir of the Damned” מPleasure to Kill, המשיכו עם 2 שירים מהאלבום האחרון, “Hordes of Chaos”, ו “Warcurse”, לאחר מכן פנו חזרה לקלאסיקות וביצעו את “Endless Pain” ו”Pleasure to Kill” שגררו התלהבות המונית מצד הקהל המשולהב, רצף נוסף של שירים חדשים, “Destroy What Destroys You” מהאלבום האחרון, ו2 שירים נוספים מקודמו, “Voices of the Dead” והשיר הנושא את שם האלבום, “Enemy of God”, לאחריו הגיע “Phobia” ורצף השירים מViolent Revolution- “Reconquering the Throne”, “The Patriarch”, וכמובן “Violent Revolution”. את ההופעה סיימו Kreator עם שלוש קלאסיקות Kreatorיות אולטימטיביות, “Betrayer”, “Flag of Hate” והאחרונה שבהן “Tormentor”. את ההופעה ליווה וידאו-ארט נהדר, וכמובן הפירוטכניקה השמורה ללהקות בסדר גודל שכזה. על אף כמות הקהל העצומה, האנרגיה חדרה את הקהל לאורך כל מתחם ההופעות הרחב, והייתה זו הופעה שבהחלט משאירה טעם לוואקן הבא.

סיכום

ההופעות הגיעו לסיומן, ולמרבה הצער צריך לחזור הבייתה, לחום הנוראי של אוגוסט בישראל, לחזור לישון תחת קורת גג, לא לשתות בירה עם ארוחת הבוקר ולאורך כל היום, לא לראות הופעות עד שאי אפשר כבר לעמוד על הרגליים, לא לפגוש אנשים מוזרים מכל קצוות תבל, וגם לא לשבת ולקשקש על מוזיקה כל היום. אבל אני מוצאת נחמה בכך שההנאה נובעת מכך שישנו Wacken רק פעם בשנה, ולמען האמת, על אף שלל התלונות, אני כבר לא יכולה לחכות לקיץ הבא. נתראה בWacken 2012! Rain or Shine!