פסטיבל Wacken Open Air 2011 – חלק א

הרבה כבר נאמר פה ב Metalist על פסטיבל Wacken Open Air בשנים קודמות. עבורי השנה הזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם בפסטיבל, ולמרות חששות כבדים, Line Up שלא נראה לי אטרקטיבי במיוחד בהתחלה, ויחסים מורכבים עם העם הגרמני וההסטוריה המשותפת, החלטתי לנסוע. ברגעים אלה כשאני יושב לכתוב כל עוד הזכרונות עדיין לא ברחו מהראש שטוף האלכוהול שלי, אני מבין את גודל הפספוס, מדובר במכה של המטאל, בחלומו הרטוב ובחזון המופרע של כל מטאליסט שחשק ב3 ימים רוויי כמעט כל מה שמספק כל חובב מטאל ממרצ'נדייז, בירה כמו מים, מופעים הזוים ובילוי עם חברים ועד להופעות של להקות גדולות, רגעים בלתי נשכחים והרבה הרבה כיף. אני אתן כאן את הזווית שלי על הפסטיבל, ובחלק ב' של הסקירה תהיה זו טל זכאי, שתתן את הצד שלה ותתיחס ללהקות והופעות אחרות;

יום ג' 3/8-יום ד' 4/8

האמת שעל היומיים שבהם הגעתי לפני תחילת הפסטיבל אין הרבה מה לספר מבחינת הופעות, אז אספר לכם על השתלשלות האירועים האישית שלי בקצרה ועל הופעה קצרה אך הרת גורל אחת, בלי להלאות אתכם בפרטים יבשים ככל שאוכל. הגעתי בשלישי ביחד עם טל זכאי כתבת האתר – מלכת האופל והאגדה , כאשר היא אחראית על המטאל היותר טרו ואני על הקצת פחות. הייתי מלא חששות, רובם קשורים לעובדה שאני בן אדם לחוץ מטבעי, זה שאני ישן באוהל שלא ידעתי באותו רגע אפילו איך להרכיב, וזה שאני נמצא בשומקום אמיתי(כל הישראלים שבוכים שהם גרים בחור – תנסו למצוא על מפת גרמניה את Wacken ותתפלאו לראות שהיא פשוט לא שם כתוצאה מכך שהמקום קטן וחסר חשיבות לרוב העולם). ירדנו מהאוטובוס שלקח אותנו מהעיירה השכנה Itzhoe והגענו אל הפסטיבל, למרות שהיה מדובר ביומיים לפני הפתיחה הרשמית, כבר המקום היה שטוף קהל ואנשים. כשהגענו לשערי הפסטיבל הופתענו משומר גרמני שלא התרשם מאשרת העיתונאים המודפסת שלנו ולא היה מוכן להכניס אותנו. כאשר עשינו פרצופים עצובים הגיע אחראי האבטחה, שכנראה פחד מטל או סתם לא הבין וחשב שאנחנו אושיות מטאל כלשהן, והחליט שמיד ניסע ברכב שלו למשרד הראשי, שם תוך בערך דקה קיבלנו את הצמידים וה passים שלנו ביעילות גרמנית מפתיעה. כשהסתכלנו אחורה לחזור גילינו שהנהג החביב השאיר אותנו עם המזוודות ללכת חזרה את הדרך הלא קצרה למחנה.

פרט חשוב שיש לציין לגבי wacken זה שכמו שכבר צוין וברור לכל מי שהיה שם, הכפר wacken לוקח כולו חלק בפסטיבל, אם זה ילדים בלונדינים קטנים שעושים כסף בהובלת בירות עבור מטאליסטים במריצות קטנות, תושבים שלוקחים חלק באבטחה והתפעול השוטף של הפסטיבל, מרכולים מקומיים שמרוויחים עבור כל השנה בעזרת המכירות לאלפי המטאליסטים ועוד. בהמשך היום הכרתי 3 ילדים גרמנים שיכורים ששאלו אותי למה לחזור למדינה במלחמה אחרי סוף הפסטיבל, ובתור עונש ספגו את משנתי הפוליטית ועזרו לי לבנות את האוהל שלי (שלא היה לי מושג איך להתמודד איתו) בערב התמקמנו עם אחוות הבירה, הלא הם B.O.B וכמה חברים גרמניים שהקימו את המאהל הכי מגניב במתחם עם דגל ישראל עצום שמילא את ליבי גאווה ישראלית.

ביום ד' בבוקר, לאחר לילה של שתיה קשה, קמתי להופעה של נציגנו המקומיים ל Metal Battle הלא הם Hammercult. אחרי שזכיתי להיות בהופעת השקת ה EP שלהם בארץ, הבנתי שאין פה משחקים ושהלהקה עבדה חזק על כל הנקודות החלשות ומתכננת מופע מרסק, תזזיות והרבה הרבה בלאגן. בשעה 14:05, לאחר סאונד צ'ק מציק שבו יקיר החריש אותנו בגראולים דקים, עלו ל W.E.T Stage שליחינו בגרמניה, ותוך בערך 5 שניות התחיל פוגו היסטרי. Hammercult חילקו כ Promotion מוצלח מאוד פטישי יום עצמאות מתנפחים עם אורות, שהפכו בפוגו לאביזר שימושי ובהמשך הפסטיבל לאביזר אופנתי של ממש. המחזה הסוריאליסטי שקרה באותו רגע כלל פוגו אלים מאין כמוהו שהורכב בחלקו מישראלים וממקומיים שלא יכלו להישאר אדישים למתקפת הThrash הארסי של החברים, שאגות מצד הקהל שלא היה מוכן למתקפה המשולבת והופעה שהתרחשה בשעה לא אטרקטיבית אך משכה הרבה קהל, תשומת לב חיובית ומעריצים חדשים ללהקה. לאחר ביצוע של ה EP ושיר נוסף הסתיימה ההופעה, ולאור התגובות סיכויינו בתחרות השנה נראו לא רעים בכלל. המשכתי את היום בשוטטות בפסטיבל ללא הופעות באופק, והלכתי לישון לקראת היום הראשון.

יום ה 4/8

בהתרגשות מרובה לקראת ההופעות וה Metalmarket העתיד להיפתח ועוד חובות עיתונאיות מציקות אחרות, התעוררתי לי באוהל, כשבלילה זכינו בפעם הראשונה לגשם מרענן שעלה לחלקנו באוהל רטוב אבל עבר עלי בשקט יחסי. בהמשך היום שמעתי את ההופעה הראשונה הרשמית של Skyline + Doro, U.D.O ושות` שהייתה חביבה מאוד, אבל למרות ההופעה של Doro Pasch האשה הראשונה של המטאל, וקול אדיר בפני עצמה, לא ממש נהניתי מעוד שירים אודות מטאל, מטאליסטים וכו', לא כוס התה שלי בכל אופן. בינתיים בדרכי חזרה הספקתי לשמוע את Coldwar מתחרים אחרים בMetal Battle שאותם הכרתי לפני כן. חבר'ה מוכשרים מאוד, עם סולן מקועקע ומפחיד מאין כמוהו, אך למרות ה Death Metal האיטי החופר והחולני שלהם, ידעתי וראיתי שהם לא מהווים תחרות עבור הפטישים, ואחרי הצפיה בהם הבנתי שוב שהסיכוים שלנו לזכות לא רעים בכלל. בהמשך היום התחלתי לראות את הפסטיבל קם לחיים וקורם עור וגידים ביומו הראשון עם דוכני אוכל ומרצ'נדייז מגוונים, אטרקציות מטומטמות להפליא כמו למשל Totem Pole שעולה 3 יורו לשעה כאשר אתה מטפס ויושב עליו, או מתקנים מתנפחים במחיר מופקע דומה. הספקתי גם לעבור באוהל Press ולשמוע בהשמעת בכורה את האלבום החדש של Evile ,שנשמע מצוין,לאחר מכן המשכתי אל הופעתה של Helloween.

Helloween

האמת היא, שלא טרחתי לשמוע שום דבר חדש של ההרכב הזה מאז Keeper of the Seven Keys הראשונים וקצת פחדתי שלא אתחבר לסולן הנוכחי ולחומר החדש וצדקתי חלקית. לאחר שמיהרתי להתמקם במיקום טוב עלו החבר'ה, פתחו בשירים ישנים מאותם שני אלבומים והתבשרתי לגלות שה"הבחור החדש" לא רע בכלל, ולמרות דמיון חיצוני מחשיד לסולן המיתולוגי Michel Kiske הוא ושאר שאריות ההרכב ביצעו בצורה מדויקת את הלהיטים הגדולים של ההרכב. זאת למרות בעיות סאונד קשות שהחלו בתחילת המופע והמשיכו לכל אורכו בצורה פחות מורגשת, שגרמו אגב לפיטורים של כמה סאונדמנים במקום. במהלך ההופעה החלה תופעה מציקה שהמשיכה לאורך כל הפסטיבל בדמות Crowd Surfing בלתי פוסק. אני מבין את התופעה, זה כיף כשמעבירים אותך, אבל דירבאלאק, גם ככה אתה נופל לשטח של המאבטחים ולא עולה על שום במה, ויש שירים ורגעים שזה פשוט לא מתאים ואף מיותר כמו למשל סולו תופים..

בהמשך ההופעה Andi Deris הסולן הצליח בכשרון להרוס לי אישית את ההופעה ע"י מריחה איומה של שירים. תהיתם פעם איך נשמע I Want Out כשהוא מתבצע רבע שעה תוך כדי הפעלות של מוגבלים ותנועות פנטומימה? אני מניח שלא, אבל כל מי שהיה בהופעה זכה לראות זאת. כמו כן לא בוצעו בכלל שירים ישנים מה שאולי הגיוני בהתחשב במגבלות הלו"ז של הפסטיבל אבל סיפק סט ליסט שהכיל כמעט ורק שירים מאותם שני אלבומים. כל אלו רק גרמו שוב להרגשה שהסולן החדש הוא תחליף לא תחליף ל kiske. Halloween הצליחו בכשרון לגרום לכולנו לרצות לצאת החוצה, בינתיים בבמה המקבילה החלו לנגן כוכבי הערב הלא הם Blind Guardian

Blind Guardian

מעולם לא הייתי מעריץ של הלהקה, למרות שאני מכיר את החומר, את הבסיס למילים ומתחבר לרוח שלה. אולי בגלל שהם תמיד נראו לי קצת פרווה, אולי זה הסימפוניות המוגזמת שהשתלטה לה על הלהקה בשנים האחרונות, אבל בחיי, Hansi והחבר'ה פתחו את Wacken בכיף. הלהקה פתחה עם השיר הראשון מהאלבום האחרון שלה, המשיכה ב Welcome to Dying שאותי אישית קצת ייגע אך לווה בשיתוף פעולה מדהים מצד הקהל, בכל הערב באופן כללי הרגשתי ש Hansi הוא סוג של שלמה ארצי מקומי, והקהל דיקלם איתו כל שיר ושיר בדיוק מוחלט. בניגוד לשמועות על קולו המתדרדר,הוא סחב את השירים בכישרון רב והזכיר שוב ושוב למה הוא אחד הסולנים הטובים במטאל המלודי, תופעת ה Crowd Surfing נמשכה, לפעמים בצורה נסבלת ולפעמים ממש ממש לא, כאשר כל בן אדם שני מחליט שהוא רוצה לבעוט לכולם בראש. הלהקה המשיכה בסט ישן ומגוון של להיטיה. לקראת הסוף זכור לי לטובה ביצוע סוחף ל Valhalla שהשאיר אותי עם השורות החוזרות Why You’ve ever forgotten me? מהדהדות בראשי עוד אחרי ההופעה עד לאוהל שלי. ההופעה המשיכה בMajesty ו- Mirror Mirror שלווה בפוגואים סוחפים, והסתיימה בפירוטכניקת אש ובקול תרועה מצד הקהל. בהחלט הייתה הופעה שאני אישית לא אשכח וממה שהבנתי, הייתה אחת הטובות של ההרכב ולאחת הזכורות ביותר שלי מהפסטיבל.

Ozzy Osbourne

לאחר ההופעה הקודמת התרחקתי קצת וחיכיתי לOzzy שעלה עם אותו אינטרו שבו עלה בהופעה בארצנו לפני כחצי שנה בערך. לאחר האנרגטיות של ההופעה הקודמת התנועות המוגבלות של Ozzy והשואו המעט עייף שלו שהתבטא היטב באותה הופעה קצת צרם בעין, בנוסף לסט ליסט עם להיטים מובטחים כגון Suicide Solution וI Don’t Know אוזי פשוט הרגיש לי עייף. כל הזמן נזכרתי באותה הופעה כדוגמה להופעה שהוא נתן בקצת יותר חשק. אולי גם בגלל ההפרש הקצר בין ההופעות עבורי והעובדה שהשואו של אוזי לא משתנה כל כך ההופעה הייתה קצת מעייפת, ולקראת האמצע עברתי לשמוע את שאר ההופעה מהאוהל שלי, יחד עם עוד הרבה שהתעייפו.

יום ו' 5/8

למרות שנורא רציתי להקדים ולראות עוד להקות בסופו של דבר הייתי עסוק בדברים אחרים אבל הספקתי לראות קצת את מלכי הפולק, Enisferum שהעירו את כל הקהל שעוד ישן ב -12 בצהריים בהופעה אנרגטית מאין כמוה, שגרמה גם לסולד מפולק כמוני לחפש בזעם אחר כוס Mead, עץ לספינה שלי ולדפוק את הראש בזעם. יחד עם עוד קהל רב ששטף את הבמות לקראת ההופעה התקרבתי גם אני, ולאחר מכן עלו להם Suicidal Tendenciesnis שלצערי פספסתי את השיר הראשון שלהם, הלהקה הפגינה את כל האלמנטים המוכרים שלה, מייק הפסיכו סולן שמקפץ מצד לצד עם הבנדנה המפורסמת על הראש, נאומי ההארדקור השוצפים על לעמוד חזק ואיתן, להיות חבר, לעזור לזקנות וכו' וכו'. וסט שכלל בעיקרו הרבה קלאסיקות מאמצע הקריירה לאחר הצירוף של Trujillio על הבס. השעה הייתה אולטימטיבית עבור הלהקה שכן המוזיקה שלהם לא בדיוק מטאל ולא בדיוק פאנק רוק ומיקום שלהם כמופע ראשי בצהריים היה תכנון מוצלח מכיוון שלא היה לצד להקות מטאל מובהקות. בסה"כ הייתה זו הופעה שאני אישית מאוד נהנתי ממנה, וממה ששמעתי גם אנשים שלא הכירו קודם לכן את הלהקה נהנו ממופע אנרגטי לשעות הצהריים, סוג של אתנחתא אנרגטית לקראת הרוע שהגיע לאחר מכן בדמות Morbid Angel.

המשכתי לי את היום עם עוד קניות תקליטים ב Metalmarketכשעל הדרך ראיתי את As I Lay Dying , שנתנה הופעה אנרגטית למדי ולמרות שלא טרחתי לשמוע אותם לפני כן נהנתי גם מהם, הדבר היחידי שהפריע לי הוא התפרצויות השירה המלודית בשקל כמו שכל כך אוהבים לעשות ב Metalcore, אבל נראה שלקהל לא היה אכפת וההופעה לא רק שהייתה מפוצצת בקהל, אלא אף כללה Wall of Death קטנטן, והרבה הרבה פוגואים.

מיד לאחר מכן כחלק מחובתי העיתונאית נשאתי רגלי אל אוהל הPress Tent להכרזה על הזוכים ב Metal Battle. הגעתי מצויד בבירה עם שאריות Doner Kabab בפה, ומיד נדחפתי לצד הלהקה ביחד עם עוד חברים במשלחת וחברים שהיו בפסטיבל. לאחר המתנה מורטת עצבים השופט הרוסי הכריז בקול רם ששוב זכינו! אני שמחתי בשמחתם, גם כי יצא לי קצת להכיר את האנשים במהלך הפסטיבל והתחברנו וגם כי במהלך השנה האחרונה צפיתי בלהקה קורעת את עצמה ודוחפת את עצמה כדי להשתפר יותר ויותר עד להופעה בפסטיבל שבאמת לא השאירה ספק שהם באו לנצח ולגרום לכולנו Head-Banging עצבני על הדרך. מתרגשים עלו חברי Hammercult לבמה, ובנאום הנצחון הודה יקיר לכולם, לכל מי שבפסטיבל שעושה מטאל ואמר שהנצחון הגיע ללהקה ביחד עם האהבה הרבה שלהם למטאל וכאשר המטאל מהלב ככה הוא נשמע. הוא סיים בקריאה לכולם לראות בלילה בהופעה את Judas fucking Priest! לצליל תרועות מהעיתונאים ואוהבי המוזיקה במקום. כמה תצלומים וראיונות והמשכתי לי הלאה אל המחנה שלנו כשעל הדרך אני שומע את Trivium , יסלחו לי המעריצים אבל גם אם תדקרו אותי בעפרון אני לעולם לא אבין על מה המהומה וההתלהבות מהם. עוד כמה בירות והתרעננות קלה וחזרנו כדי לראות הופעה שעבור רבים הייתה שיא הפסטיבל;

Judas Priest

הסיכוים למצוא בהופעה הזאת מקום לנשום לא היו לטובתנו, במיוחד כישראלים מצויים שיצאו בדיוק דקה לפני העליה של הלהקה – מה שלא כ"כ חכם לעשות בWacken ולמרות זאת ובכישורי הדחיפה הישראלים שלי הצלחנו להידחף לשורה העשירית, הישג לא רע בהתחשב בכך שמדובר בהופעה שצפו בה בסביבות 100,000 איש. ההופעה הנ"ל הייתה חלק מסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, ולאחר העזיבה המתוקשרת של הגיטריסט המקורי K.K Downing. מיד עם עלייתם הורגשה האהבה מהקהל שזכה לאהבה חזרה מצד Rob Halford והחברים. הלהקה פתחה בסט ארוך במיוחד שכלל שירים מכל התקופות, מהאלבומים הראשונים ועד לאלבומי שנות ה-90' בהם סולן הלהקה היה Ripper Owens. הלהקה בלטה בביצועים אנרגטיים ומדויקים, ובהגשות איכותיות של שירים שחלקם היום כבר קצת פחות כבדים ביחס למטאל קיצוני יותר. הגיטריסט החדש Richie Faulkner בלט לאורך כל ההופעה, הוא ניגן בדיוק את שירי הלהקה ואף הוסיף טאץ' משלו. רגעי שיא שנרשמו במהלך ההופעה היו בביצועים ללהיטים הגדולים Breaking The Law שכלל שירה כמעט מוחלטת מצד הקהל,ו Painkiller שגרר בלאגן ופוגואים שהעירו קצת את ההופעה השקטה יחסית. Halford הפעיל את הקהל במשך כל ההופעה ודאג להחליף תלבושות בהתאם לשירים ומצב הרוח.

בין השירים הוא סיפר לנו שהשקיעות בפסטיבלים מרגשות אותו, ובכללי הרגיש כמורה דרך המוביל אותנו במהלך ההיסטוריה המוזיקלית של להקתו. לקראת סוף ההופעה כצפוי, הגיח Halford על אופנוע לביצוע של Hell Bent for Leather ולאחר עוד כמה הפעלות עם הקהל חתם את ההופעה עם Living After Midnight. סה"כ הופעה נהדרת שבלטה מעל השאר בפסטיבל, וגמרה לי להרגיש רע עבור אותו Ozzy שראיתי אתמול, שלא רחוק מ Halford גיאוגרפית ומבחינת גיל אך יכול לקבל ממנו שיעורים בהופעה. ראיתי ילדים בשורות הראשונות והבנתי ש Priest עשו מה שלהקות רבות רק חולמות עליו, ונשארו רלוונטיים לאותו קהל יעד במשך יותר מ40 שנה.

כולם די סגרו את הערב, אני אבל הבטחתי לעצמי לצפות ב ACCU§ER , אגדות הת'ראש הגרמניים, שהופיעו בW.E.T Stage מיד לאחר Priest. מי שלא מתעמק ב Thrash עתיק יומין סביר להניח שמעולם לא שמע על הלהקה הזאת, אך מי שכן יודע שמדובר באחד מהרכבי האולדסקול היותר מגניבים שיש. למרות שהגעתי באיחור, ננזפתי ע"י המאבטח הגרמני שאני לא מצלם עם פלאש ובשארית כוחותיי נהנתי מהופעת הת'ראש י הכי טובה שראיתי בפסטיבל. אם לתאר את הלהקה זה ת'ראש גרובי שכזה, מין Meshuggah מוקדמים פוגש את Testament בתקופת The Gathering עם טאץ' גרמני אותנטי. נהנתי מאד, וזו להקה שכל חובב Thrash חייב לעצמו. לאחר שתי הופעות מעולות הלכתי לישון לקראת יומו האחרון של הפסטיבל תוך כדי ש Airbourne נשמעים ברקע , האנרגיות החסרות לא איפשרו לי לגרור את עצמי חזרה עבורם.

יום שבת 6/8

בעצב מהול בשמחה, קמתי לי לקראת היום האחרון ופתחתי את הבוקר בהופעה של אחת הלהקות היותר אהובות עלי – הלא היא The Haunted. ההופעה נפתחה עם קהל דליל מאד בבמת ה Party Stage ומיד עלו חברי הלהקה לאינטרו הזוי ולביצוע מכאיב של 99, Peter Dolving, הסולן האגדה ושערוריות האינטרנט עלה במראה מזוקן ומפחיד עם חולצת פלנל וג'ינס קרוע, ובין ביצועים מרגשים וקורעי לב שתופסים 1X1 את הרגש והכאב שבאלבומים ותוך כדי שהוא מתרסק, מקפץ ויורד על ברכיו עם המיקרופון. ההופעה הלכה והתמלאה בקהל תוך כדי שמתחיל מאחור פוגו מכובד ביותר וDolving הסתלבט על כל מי שמאחורה בקהל שיבוא ויתקרב כי באמת התנועה היתה דלילה בקרבת הבמה. בתגובה כל הקהל מקדימה הפנה אצבע משולשת לפחדנים שמאחור. הלהקה המשיכה עם הסט לכמה שירים מUnseen, האלבום האחרון של הלהקה, ולאחר מכן פתח באנקדוטה משונה על כך ש"על כל מי שלובש שחור ללכת לכניסה, לקבל חולצת פלנל ולמסור את השחורה, ולחזור. מי שכבר לובש פלנל יקבל 50,000 מרק גרמני?!?!?" והמשיך ב"מטאל אמיתי זה אהבה, לא שנאה תפנימו את זה, תאהבו את המוזיקה ואת החברים שלכם". קל היה להבין שהבחור לקח משהו טוב, וחבל שהוא לא השאיר גם לי קצת. The Haunted נתנו הופעה קטנה, קצרה ואיכותית שרק השאירה טעם של עוד וDolving נשאר בעיני למרות הכל אחד הקולות המרגשים במטאל.

המשכתי לי אל עבר כוס בירה נוספת, כשבדרך שמעתי את Dir En Grey , יסלחו לי חובבי הIndustria l התרבות היפנית והחרקירי אבל מה זה החרא הזה?!?!? בחור יפני/בחורה צייץ וצרח ונע בין גראולים לשאגות לשירות קלין לרעש אטמוספרי, תקראו לי שמרן ואטום אבל זה היה חרא מוחלט, אבל כנראה שאני היחיד שחשב ככה כי ההופעה הייתה גדושת אנשים. מילא, לאחר עוד קניות מיותרות וראיון אחד שעיכב אותי קצת הגעתי להופעה הבאה

Iced Earth

ההופעה הייתה בעלת משקל היסטורי שכן זו ההופעה האחרונה עם הסולן האדיר Matthew Barlow שהחליט סופית לפרוש מהלהקה, דקה לפני שמחליף אותו הסולן החדש בטור שלהם בנובמבר. אני שוב פיספסתי את השיר הראשון, כנראה בגלל חוסר הדיוק הישראלי שלי בהופעות, והגעתי לשיר השני Declaration Day, אומנם לא מתקופתו של הסולן ובמקור בוצע ע"י Tim Ripper Owens אבל Barlow עמד בו בגבורה וביצע אותו בשיא היכולת שלו, פרט לכמה קטעים בהם העליות הקוליות קצת זויפו. ההופעה עצמה הייתה טובה ומהנה, וההרכב הנוכחי יושב הדוק, בייחוד גיטריסט הליד Troy Seele שהדהים בסולוים ספונטניים בחלקם לכל ההופעה וניגן מדהים. הבעיה שלי עם הלהקה מאז ומעולם היא במונוטוניות של החומר, המון שירים נשמעו לי אותו דבר וזה קצת מעייף, מעבר לזה Barlow אוהב נורא לתת עליות צווחניות בקול וזה מגניב ומרשים, הבעיה היא שכמו בכל דבר כשמשתמשים בשטיק הזה כל חצי דקה זה קצת נמאס. סה"כ היה לא רע בכלל אבל יכול להיות יותר טוב עם הסולן היה נצמד יותר לעיבודים של השירים המקוריים.

Sepultura

לפני שנגיע להופעה, חשוב לי לציין שאני מאלו שמתנגדים בתוקף לתפיסה שלפיה אחרי עזיבת Cavalera הלהקה איבדה את הזכות לשם שלה. אני אומנם איבדתי אישית עניין אחרי Nation ב2001 אבל הלהקה ממשיכה כבר הרבה שנים לייצר מוזיקה טובה ולשאת את השם בגאווה, בעיקר בזכותו של Andreas kisser שלמרות שהרבה אוהבים לשכוח ולהאשים אותו במירמור בפירוק הלהקה, הריפים הזכורים ביותר של הלהקה נכתבו על ידו גם בתקופתו של מקס. תוסיפו לכך את העובדה שהמחליף של מקס, אדון Derek Green הוא ענק ברזילאי עם קול שעולה עליו בעשרות מונים, אז גם בתור מעריץ של הלהקה בעיקר עד Roots ומעריץ גדול של כל הפרויקטים של Max Cavalera ידעתי שמצפה לי משהו טוב. ההופעה נפתחה עם השיר Arise שאומנם בוצע קצת מאכזב, אבל העיר את מי שעוד היה רדום בקהל, בהמשך הגיעו שירים מהאלבום החדש Kairos.

בשלב מסוים אמר Derek שהם הולכים לבצע שיר אולדסקול ומיד פצחו ב Troops of Doom שהכאיב קשות, אלו מאיתנו שציפו לקצת מנוחה נתקלו מיד בשרשרת של להיטים ישנים שגררו פוגואים רצחנים וכאבים בצוואר. אחד אחרי השני התנגנו להם Territory, Inner self, Rattamathtaולקול שאגות הקהל הסתיימה ההופעה ב Roots. אומנם לא שמענו הרבה מהחומר החדש, אבל אני וכל מעריץ אחר של הלהקה צפה במפגן כוח מטורף ולהקה שנושאת בכבוד את שמה ואת השירים היותר ישנים, לצד החומר החדש. ומי שחושב אחרת יקבל מכות מDerek Green.

המשכתי לי בשוטטות, תוך כדי קניות של הרגע האחרון ודיבור שוק עם המוכרים ב Metalmarket שנועד להשיג לי להשיג הנחות בחוואה. משם אספתי חברים והלכנו להופעה של Warrant הגרמנים, (לא הרכב הGlam האמריקאי) וכמעט יום אחרי, שוב חזרתי לנגינת ריפים בגיטרה דמיונית ונענועי ראש כאילו אני יום לפני כן בהופעה של ACCU§ER. למי שלא מכיר את Warrant, מדובר בהרכב Speed-Thrash עתיק, ששיחרר אלבום אחד אי שם בשנת 1985, התפרקו-התאחדו-התפרקו וחזרו לאחרונה. ההופעה גרמה לכל שריר שעוד לא נתפס בצוואר שלי להיתפס והייתה מהנה לחלוטין. בהופעה בעיקר בלט הגיטריסט של הלהקה, שלא ניגן מסובך מדי או עשה שום דבר מיוחד חוץ מלנגן טוב, והיה גם חביב לראות את הקמע של הלהקה, The Enforcer שהוא מין מלאך מוות שמן שחזר והסתובב בין השירים והיה גימיק חביב מאוד.הייתה זו הופעה מעולה וסיפתח מצוין לבלאגן שהתרחש עם הופעתה של Kreator לאחר מכן. במקביל המשיכו לנגן Avantasia, הרכב הפאוור מטאל התיאטרלי-שאפתני של Tobias Sammet, סולנה של Edguy ן, ההופעה שלהם אומנם החלה במקביל לשל Warrant, אך נמשכה עד 21:30, לצערי אני לא מהחסידים של הבחור או של ההרכב הזה , הוא די פיספס אותי בין עיבוד מוזיקלים מסובכים למה שנראה כמחזמר מטאל מתוסבך, אבל ככל הנראה ולפי הסיפורים של חבריי הייתה הופעה מוצלחת.

את Motorhead העדפתי לפספס, לא חלילה מתוך חוסר כבוד אל Lemmy, אלא כי אישית אני די משתעמם מהם וחוץ מ2-3 שירים אני לא נופל מהם בכלל. מצב השומה תקין למי שדאג. בשארית כוחותי האחרונים בהחלט הגעתי ל Kreator , שנתנו הופעה סוערת ביוחד, אל מול גשם סוער שפקד את כולנו הרבצתי מקלחת ספונטנית(לא היו הרבה כאלו ב5 ימים שלי במקום) והלכתי לראות קצת את Children of Bodom שמצידם עלו לעוד הופעה. למרות שהביצועים שלהם מדויקים להפליא אני מעולם לא התרגשתי מהם. זיהיתי כמה שירים מהאלבום החדש, ואת Angels Don't Kill ולמרות שהיה 1 בלילה, הלהקה הבינה את הכבוד שנפל בחלקה לנעול את הפסטיבל ונתנה סט ארוך יחסית ומאוד מהנה. באמצע ההופעה נטשתי לכיוון הParty Stage לעבר ההופעה של Eläkeläiset , להקה שלמען האמת לא הכרתי, ומסתבר ששמם בפינית הוא פנסיונרים. מה שכן, כשהגיטריסט של Kreator ממליץ לך על להקה, חייבים לפחות לבדוק. כשבאתי גיליתי הרכב הזוי שנראה כמו ועדה מחוזית יושבים על שולחן בבגדי פולקה, ומנגנים בכלים פיניים מסורתיים גרסאות כיסוי לשירי מטאל ידועים. אני בדיוק הגעתי להתחלה של Got The Time של Anthrax, שדרש ממני איזו דקה של ריכוז כדי לזהותו, למרות שהיה כיף מאד המחשבות על ההשכמה המוקדמת קטעו לי את ההופעה. בדיוק כשחזרתי זכיתי לשמוע את Bodom מבצעים את הסיום הקבוע שלהם עם הלהיט Downfall לאור זיקוקים, וכך בידיעה שאני צריך לקום ב5:30ולהתחיל להתקפל לכיוון ברלין נגמר הWacken שלי.

אחרית דבר

בראש צלול עם Valhalla שעדיין מתנגן לי במוח אני מנסה לפרוס במילים את הכיף שהיה וזה קצת קשה. אז למרות שאין כמו המיטה והמקלחת והגולדסטאר אני רוצה להגיד תודה לכל מי שסבל אותי 5 ימים ואת הריחות הנלווים אלי, הליין-אפ של שנה הבאה כבר נראה לי אטרקטיבי עם Forbidden, Ministry ו Amon Amarth שכבר אישרו הגעה ואני מאוד רוצה לחזור. למרות שגם בפסטיבל ה22 עדיין יש מה לשפר, והיעילות הגרמנית עוד יכולה למקסם את ההנאה מהפסטיבל בדרכים נוספות, ולמרות שקצת מעיקה הכמות המטורפת של האנשים שכבר מגיעה לשם – 125,000 איש, למרות כל זאת Wacken הוא חובה עבור כל מטאליסט. חוויה שונה מיוחדת ומטורפת ולכל מי שהיה ויהיה, נתראה בשנה הבאה בWacken הממש לא בנויה!