פסטיבל Wacken Open Air 2012 – על בוץ, בירה ואש חלק ב'

המשך יום שישי, היום השני 3.8
The Black Dahlia Murder

כשאני מדמיין את ה Intro כינורות מהאלבום האחרון שלהם ובלחץ אטומי שאפספס שיר, רצתי באמוק בגשם כדי לא לאחר ונכנסתי מהיציאה עוקף באלגנטיות את התור בכניסה. משום מה לשומרים הגרמנים הלחוצים לא ממש היה אכפת, כנראה בגלל הגשם המטורף. נכנסתי למאהל ונדחפתי קרוב לבמה. לצערי פיספסתי את אותו Intro מדובר, אבל הגעתי בזמן לשמוע את הלהקה מנגנת את השיר השני מהאלבום, Moonlight Equilibrium. פגשתי בקהל את יותם ולילו מ SHREDHEAD ושלושתנו נפעמנו מהטירוף של הדליה השחורה. גם ההופעות שראיתי ב DVD והקליפים השונים לא יכלו להכין אותי למופע המטורף שלהם. Trevor הסולן היה תזיזתי כאילו אחז בו דיבוק ומגוון הקולות שהוציא רק תרם לתחושה, הגיטריסטים והבסיסט רצים באמוק והקהל משתולל כאילו אין מחר. קצת התאכזבתי מה Setlist ומהקהל הגרמני המטומטם שלראשונה ראיתי את ההתעקשות הלא ברורה שלו על קיום Wall of Death ללא קשר למי מופיע, איזה שיר מתנגן ואיזה יום היום.

הדליה מצידם הפגינו גיחוך לנושא כשבחרו לנגן את I Will Return, שיר עם פתיחה ארוכה שממש לא אופטימלי עבור העניין. קצת מבעס שהלהקה הופיעה רק חצי שעה, עם סט של שישה שירים, אבל זה בהחלט יותר טוב מכלום. מקווה לראות אותם מתישהו עם סט ליסט מכובד בהופעה באורך נורמלי.

לצפיה בהופעה
Overkill

לצערי הגעתי באיחור של 10 דקות עקב התנגשות עם הופעה קודמת. מתוך אינסטינקט לא ברור נכנסתי אל מעגל הפוגו הבוצי שהתחולל במרכז. במעגל התרחשה תופעה שחזרה אח"כ במהלך כל הפסטיבל, אנשים קפצו והשפריצו בוץ אחד על השני. לאחר כמה שפריצים של בוץ הבנתי שלהישאר נקי כבר לא יקרה אז if ya can't beat em' join them.. לא משנה איפה עמדת – הבוץ היה בכל מקום ואיפה שלא היה בוץ, היו שלוליות של מים וחציר (הפתרון הלא אפקטיבי של אנשי הפסטיבל לגיהנום החורפי שאמור היה לסתום את הבורות אך בסופו של יום פשוט קישט אותם).

מספיק בוץ ובחזרה לOverkill – בפוגו עצמו בלטה מישהי ממש מגניבה שנכנסה במלוא הכוח ולידה סבא גרמני דומה להאלק הוגאן ולא מפסיק להתפרע. על הבמה Blitz שיבח את הקהל וטען שאנחנו אלו שהפסקנו את הגשם בכוח המטאל. הבנאדם הצדיק כל מחמאה ששמעתי אודותיו, הגוף הרזה והתלתלים שלו לא הפסיקו להתנועע ולרגע לא הפסיק לרקוד עם המיקרופון, להשתעשע עם הקהל, להעיף אצבעות משולשות ולחייך כאילו אין מחר. Blitz התפרע משולהב על הבמה ובסינרגיה מלאה עם שאר חברי ההרכב וביחוד עם הבסיסט D.D Verni, שהתבלט לא פחות עם הבס המזמזמת והשמנונית שלו וזכה מ Blitz למחמאה המפוקפקת אך המוצדקת – האיש הרשע ביותר בוואקן, ואכן אין דבר מרושע יותר מצלילי הבס שלו.

אם יש משהו שמגניב אותי ב Overkill זו העובדה שהם עומדים סגנונית על הקו הדק מאוד שבין Punk Metal
לבין Thrash ו Heavy בצורה יחודית ומגניבה.. האנרגיות החיוביות והדרייב שההרכב שאב מעולם הPunk בתחילת דרכו בולטים עד היום ומהווים יתרון שמייחד אותם מהרכבי Thrash רבים ולא פחות טובים. בהחלט אחת ההופעות הטובות שיצא לי לראות, מחכה בקוצר רוח למפגש הבא שלי עם החבר'ה האלו. הם אומנם כבר מזמן לא ילדים – אבל גיל מעולם לא היווה פקטור עבורם, רק הרוח האמיתית של המטאל.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix
Coroner

נחתי בשעה הפנויה שהייתה לי בין ההופעות ומיד ניגשתי חזרה אל עבר ההופעה של אלכימאי ה Thrash השוויצרי, הלא הם Coroner. כשהגעתי נתקלתי בכמה חברים מישראל כולל ליאור פלג המפורסם. גם במקרה של Coroner מדובר בלהקה שההכרות שלי איתה לא הייתה עמוקה מדי, למעט שמיעה שטחית לאלבומים המוקדמים וסגידה לאלבום המושלם Mental Vortex. כשהחלה ההופעה הגשם חזר לטפטף, אבל הפעם הוא היווה חלק בלתי נפרד מההופעה ובסוג של התאמה מופלאה הרגיש נחלש ומתחזק בהתאם לשירים. מדובר סה"כ בטריו מחוזקים ב DJ/ קלידן, אבל הכוח במוזיקה בשילוב מזג האוויר האפור והשקיעה שהתהוותה לה ברקע יצרו רקע מטורף והזייתי. הDJ הוסיף מדי פעם לחוויה כשאל השירים הוא זורק סימפול לא קשור ואפילו Scratch. שיא ההופעה היה בשיר Revolution Semtex, שיר מדהים בפני עצמו אבל בביצוע בהופעה אשכרה הרגשתי לחלוטין במקום אחר, כשבקתרזיס המוזיקלי בדמות הסולו לקראת סופו הרגשתי שאני מחוץ למציאות לכמה שניות. בדיעבד, אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי ואחד מרגעי השיא של הפסטיבל עבורי. כל מי שחובב Thrash או מוזיקה ניסיונית ולא היה שם – פיספס ובגדול את אחת ההופעות הטובות ב Wacken של הרכב שנשכח, ולא בצדק.

בעקרון הייתי אמור להמשיך לראות את DRI ולהספיק לחזור ולשמוע מי זכה בתחרות ה Metal Battle אך לאחר שהתחלתי ללכת לכיוון, שמעתי שהלהקה כבר עלתה והשיר Thrashard מתנגן. הבנתי שאני גם ככה מאחר והחלטתי להיות לצד החברים מ SHREDHEAD ולוותר על שארית ההופעה. לצערי למרות הרושם הטוב שהשאירה הלהקה הישראלית על השופטים והקהל, בסופו של דבר נבחרה להקת Doom מסוגננת מאיי פארו, ולאנשים שלנו בוואקן נותרו פרסי התנחומים והידיעה שבסופו של יום השיקולים הפעם היו סגנוניים ופוליטיים. הסתובבתי איתם קצת ולאחר כחצי שעה המשכתי אל ההופעה הבאה להערב.

Dimmu Borgir

מי שמכיר אותי יודע שהיחס שלי להרכב הזה הוא די אמביוולנטי; מצד אחד כל הקרקס, המחזמר, התחפושות והתיאטרליות מגוחכים בעיני ונראים כמו קריקטורה רעה של כל סטריאוטיפ מטאלי אפשרי. מצד שני הרגעים המלודיים שלהם מרשימים וכשהם נצמדים אל ה Black Metal הסימפוני הם עושים את זה על הצד הטוב ביותר. בכל מקרה לא היה לי צל של ספק שזו הופעה שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס. תפסתי מקום בין השורות הראשונות מצטופף עם עשרות אלפי אנשים אחרים וצפיתי במופע. הלהקה לוותה בתזמורת הלאומית של צ'כיה ובמקהלה, מה שרק הוסיף למוזיקה המתוזמרת של ההרכב והוסיף נפח דרמטי נוסף למוזיקה ולמופע. אין ספק שהתיאטרליות הורגשה היטב, עם איפור ותלבושות של כלל חברי ההרכב ואפילו כמה מנגני התזמורת שאיפרו עצמם בשחור בכדי להשתלב בהופעה. ההופעה הייתה מיוחדת, מוזיקלית הכל נשמע נהדר והשירים מבוססי התזמורת קיבלו את הכבוד המגיע להם. ההופעה נפתחה עם שני השירים שפותחים את האלבום האחרון – Born Treacherous שפותח את האלבום ו Gateways הסינגל הראשון שיצא מתוכו והיה מלווה באותה מכשפה ששרה באלבום ומשתתפת בקליפ. בהמשך התנגנו להם הלהיטים מכל האלבומים האחרונים ובין לבין הוכנסו קטעי קישור של התזמורת.Shagrath הזמר החליף תחפושות לאורך כל הערב, לא הפסיק לחייך ונראה נרגש מאוד מהמעמד למרות שלא היה מדובר בהופעה הראשונה שלהם בפסטיבל. הפורמט החגיגי עשה את שלו והתזמורת הוכיחה את עצמה כמהלך מוצלח מאוד וחיפתה על החוסר בזמר קלין ובקלידן קבוע בהרכב הנוכחי, לאחר שלפני כשלוש שנים עזבו את הלהקה הקלידן Mustis והבסיסט/סולן קלין ICS Vortex. ההופעה נסגרה עם השיר Perfection or Vanity מתוך האלבום Puritanical Euphoric Misanthropia ולאחר שהודו שוב ושוב לתזמורת נפרדו מאיתנו חברי הלהקה בקידה משותפת, כיאה לכל הצגת תיאטרון מושקעת. אני נשארתי אמביוולנטי לגבי Dimmu Borgir אבל המופע היה בהחלט חוויה מרשימה, הופעה מיוחדת וללא ספק בחירה מצוינת למופע ראשי בפסטיבל.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix

לצערי ובניגוד לכל תכנון אפשרי, לאחר כמה שירים של In Flames קרסתי. התרשמתי לטובה מכך שנוגן חומר ישן יחסית בדמות Cloud Connected ו Only for The Weak המצוינים, כמו כולם התלהבתי מה Intro המפוצץ והאנימציות ההזויות שרצו על הבמה אבל גם בחירת השירים הישנים יחסית וגם ההופעה המאוד מושקעת לא הצליחו להשאיר אותי ער עם רגליים בבוץ. איפשהו התאכזבתי מעצמי כי זו אחת הלהקות שגדלתי עליהן, אבל האמת ניא שאיבדתי אותם איפשהו בין האלבומים האחרונים וכנראה שהשעה, העייפות והעובדה שאין לי טיפה של עניין בחומר היותר חדש עשו את שלהם והתגלגלתי לכיוון המחנה לסגור את היום העמוס הזה.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix
יום שבת, היום האחרון, 4.8

התגרדתי החוצה רק כדי לגלות שהנעליים שלי עדיין לא התייבשו ושהסערה לא נרגעה. בצעד חכם שמתי שקיות נילון על הגרביים על מנת שאוכל להלך בין ההופעות לפחות עם גרביים יבשות. ההופעה הראשונה שלי לאותו יום לא כללה להקה או מוזיקה.. אלא הרצאה של אחד הגיבורים שלי, מר Henry Rollins. חברים שראו אותו יום קודם לכן המליצו עליו בחום, נפגשתי ב Beer Garden במקרה עם כמה חברים מישראל ויחדיו הלכנו לראות את ההרצאה.

Henry Rollins Spoken Word

מהרגע שעלה לבמה, Henry Rollins הבטיח לא להתנשא, לא לתפוס עלינו תחת ולא להטיף לנו אלא רק לחלוק מנסיון החיים שלו ב 30 ומשהו שנה שבהם הוא מתגלגל בעולם. ו-הו, כמה שהוא סיפר. מסיפורים על הילדות המסובכת שלו והאבא האלכוהוליסט, האמא שלו שהכירה לו את המוזיקה בגיל 4 ונתנה לו פטיפון משלו, המכות שחטף בבית ספר מעורב על כך שהיה לבן, הגילוי של מוזיקת המטאל בעזרת להקת Black Sabbath ומאוחר יותר גילוי הPunk והתהוותו לידי הסולן של אגדות הפאנק Black Flag. בנוסף סיפר על מכתבים שהוא מקבל ממעריצים שונים וקונפליקטים שאיתם הוא מתמודד במכתבים הללו, מסעותיו בעולם ובמדינות עולם שלישי והתוכניות שלו ב National Geographic. 50 הדקות של ההרצאה עברו בלי ששמנו לב ובעזרת סיפורים מלאי חן ואנושיות, טון דיבור סוחף והמון חוכמת חיים אותי האיש המדהים הזה כבש.המסר העיקרי שניסה להעביר הוא היכולת למצא מכנה משותף בין קבוצת אנשים גדולה , בדיוק כמו כל אלו שנמצאים שם איתנו בפסטיבל מחוברים בזכות האהבה למוזיקה. בשיחה עם החברים שלי אח"כ הסתבר שאת כל הסיפורים הוא סיפר מהראש, ושחברים שלי שמעו סיפורים אחרים לגמרי אך בעלי אותם מוטיבים. איזה מלך, ואיזה כיף לגלות שהגיבורים שלך גיבורים גם במציאות.

Paradise Lost

מודה ומתוודה, שנים יש לי אלבומים של הלהקה ואני עוקב אחריהם בערך 7 שנים, אבל בכל ההופעות של ההרכב בארץ התקמצנתי ולא ראיתי אותם אף פעם בהופעה חיה. אחרי האלבום האחרון והמצוין שלהם החלטתי שאין מצב שאני מפספס את ההופעה הזאת ויהי מה. על הדרך להופעה שמעתי את Napalm Death שהחלו להעיר את מי שעוד לא התעורר והגעתי בדיוק לתחילת ההופעה. לקול תשואות הקהל התנגן ה Playback של הלהיט The Enemy מתוך האלבום האפל In Requiem, מזג האויר הקודר הלם את השיר כמו כפפה ומיד לאחר מכן התנגן השיר הראשון מהאלבום החדש – Honesty in Death. למי שלא שמע – האלבום החדש מכיל מנה מרוכזת יותר של גיטרות מעבר, וזה נשמע היטב בהופעה כשהצמד Aedy/Mackintosh נשמעו חד מאוד עם הלידים והמעברים והדגישו את הנקודות היותר חזקות של האלבום האחרון.

Nick Holmes היה מקסים כהרגלו, קצת בלתי מזוהה בלי השיער הארוך, אך עדיין כריזמטי ומשעשע, במיוחד בקטע בהופעה שבו הוא ניסה לצעוק "Barney! Shane" על מנת לקרוא לחברי Napalm Death שהופיעו בבמה ליד. אומנם בהתחלה היו קצת בעיות בסאונד, ומזג האויר די נמאס, אבל ה Setlist המצוין שמר על העניין וכלל באמצע להיטיי אולדסקול כדוגמת As I Die ועוד ממתקים. כל כך שקעתי בהופעה, שאפילו בחורה גרמניה סתומה שהחליטה שזה מצחיק לקפוץ בבוץ ולהשפריץ עלינו לא הצליחה להרוס לי את הכיף. נשארתי בסוף עם טעם של עוד וחרטה על כל הפעמים שלא ראיתי אותם בארץ.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix

לאחר ההופעה היה לי חלון זמן קטן, אחרי שראיתי עוד חבר'ה ישראלים ואף ניגשתי לסיבוב חוזר באוהל של Nuclear Blast ואוהל ה Merch השכן, הלכתי לבדוק אם האוהל שלי ושם הוחלט ביחד עם החבר'ה להתחיל לקפל את הדברים לקראת נטישה אסטרטגית של הפסטיבל אחרי סיום ההופעות ב1 בלילה בנסיון להימנע מהפקקים שצפוים בבוקר . התכנון בהמשך היה לראות את ההופעה של Sick of it All אבל לצערי תכנון זמנים לקוי ובעיות בריאות גרמו לי להתעכב על ארוחת צהריים ולכך שפספסתי בערך חצי הופעה. מרחוק הספקתי לשמוע כמה שירים שאני מכיר ואוהב אבל בגדול להקה כמו SOIA מתאים לי יותר לראות במועדון קטן מאשר על ה Party Stage ולמרות הביצועים הנלהבים והקהל שהכיר את השירים והנוסטלגיה עבורי בתור מי שחרש על האלבום The Blood Sweat and No Tears, ההופעה הייתה נחמדה בלבד ולא יותר מזה ולא היה לי קריטי לפספס את רובה.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix
Testament

ישר מההופעה הקודמת התמקמתי עם חברים מקדימה מצד ימין בשורה הראשונה. אם מזג האויר ההזוי שחשף שמש עצומה לא היה הזוי דיו, תוסיפו לזה את העובדה שעמד לידי הצייר של התפאורה שברקע ושל העטיפה של האלבום האחרון, מר אלירן קנטור. הבן אדם צייר את העטיפה ואחראי ללא מעט עטיפות ולוגואים של להקות בארץ ובעולם והיה מגניב לפגוש אותו פנים מול פנים. במהרה התחילו לעלות לצלילי ה Intro חברי Testament, ובראשם הסולן והמנהיג Chuck Billy והחגיגה החלה. אומנם חברים שהיו מאחור התלוננו על סאונד נורא, אבל אני נהנתי מכל רגע. ההופעה נפתחה עם השיר Rise Up מהאלבום האחרון של ההרכב -שבהופעות הופך לחגיגה באמצעות הדיאלוג של Billy עם הקהל והמשיך עם הסינגלים של האלבום – Native Blood ו True American Hate וסט שהלך והשתבח עם להיטים מפעם דוגמת Over The Wall,The Preacher, The New Order ו Into The Pit, שקיבלו שדרוג רציני עם התיפוף המאסיבי של Gene Hoglan. לקראת הסוף הלהקה חשפה באנר ענק שעליו היה רשום "Free Randy", כמחווה עבור סולן להקת Lamb of God. ביחד עם ההקדשה ל Blyth של הפצצה . D.N.R אח"כ הסתבר לי שהוא בדיוק שוחרר יום לפני וכנראה השלט הוכן מראש. היה משהו אדיר בעיני בעובדה ש Gene Hoglan מבצע בכשרון שיר שבמקור ניגן Dave Lombardo. למי שלא יודע – Hoglan בתחילת דרכו היה גרופי של Slayer ואפילו החזיק ל Lombardo את הסט בזמן שהם הקליטו את האלבום Reign in Blood ובעיני זאת הייתה סגירת מעגל די מגניבה. הלהקה חתמה את ההופעה ב 3 Days in Darkness העוצמתי שמגיע גם הוא מהאלבום The Gathering וירדה לקול תשואות הקהל. הופעה עוצמתית של הרכב עוצמתי שנמצא בתחיה מחודשת. מקווה שהאלבום החדש יצליח והם ימשיכו להוכיח שלמרות שהם אינם ב Big 4 מדובר באחד מהרכבי הThrash היותר עוצמתיים שידע עולם המטאל.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix

לאחר מכן וczni vvupgu,, הברך הימנית שלי, שהתחילה לכאוב בקטע לא סימפטי עוד קודם, הידרדרה עוד יותר לעולם רע של כאב. מה שממש לא בא בטוב בהליכות הבעייתיות גם ככה בבוץ העמוק ששרר בכל אזור הבמות בפסטיבל. לא היה לי כוח להתעכב אצל אנשי הצלב האדום – בעיקר כי ידעתי שמדובר בפציעה עתיקה שלי במיניסקוס שהספקתי כבר לשכוח. עקב הנכות החדשה, נשארתי במתחם הבמות במקום להסתובב. נכנסתי לתא שירותים וישבתי לי כשלפתע החלה ההופעה של Cradle of Filth ומעבר לסאונד הסופר מוגבר שהרעיד את הקירות בשירותים ואת החרבונים שלי, הצווחות של Dani Filth ממש ממש לא באו לי בטוב וביחד עם כל התהודה ברקע שלא איפשרה לי זמן איכות שקט, המעיים שלי הגיבו בהתאם. כשיצאתי משם איכשהו ניסיתי להקשיב למוזיקה, אבל באמת באמת שזה לא נגע בי בשום צורה, אז במקום להישאר ולהתלכלך על Cradle, ניסיתי לגרור את עצמי ימינה ולשמוע כמה שאפשר את Dark Funeral שנשמעו הרבה יותר חלש, אבל גם הרבה יותר מעניין. למרות שכבר ציינתי שאני והבלאק מטאל לא חברים. משהו בהם עבד הרבה יותר עבורי. המוזיקה שלהם מכסחת ואמיתית הרבה יותר מההצגה לכל המשפחה של Cradle ואף Dimmu Borgir. לקראת הסוף הסולן Nachtgarm ביקש מאיתנו להרעיש על מנת שישמעו משהו עם ההגברה המאסיבית והלא חברית של Cradle , והקהל מצדו עשה ככל יכולתו. בלאקר אני כבר לא אהיה, אבל Dark Funeral היו מהנים מאוד.

לצפיה בהופעה
Amon Amarth

לצערי ההופעה הייתה עבורי מראש על זמן שאול, כי ידעתי שסביבות 19:35 עלי לעוף כבר חזרה אל Nasum. אבל השתדלתי להפיק ממנה את המיטב. ההופעה נפתחה עם War of the Gods שפותח את האלבום האחרון, Surtur Rising. דבר ראשון ששמתי לב אליו מהמיקום הבעייתי שלי בהופעה (שורה 12 בערך) זה הגודל העצום של חברי הלהקה.סיפרו לי כבר שהם לא רק שרים על מיתולוגיה נורדית, אלא שהם ויקינגים בעצמם ואני חשבתי שזו הגזמה פרועה, אבל ממש כמו במוזיקה שלהם, הם חבורה של ויקינגים! כבר בשיר הראשון התפאורה פלטה מתח מכובד של אש, שרק הוסיף להופעה האינטנסיבית והמדויקת של ההרכב. הסולן Johan Hegg, נראה מבסוט במיוחד. גם בשירים עצמם הוא הקפיד לחייך חיוך שלעתים נראה מרוצה ולעתים מרושע למדי ובלט היטב מבעד לרעמת הזקן והשיער שלו. הספקתי לשמוע שירים מהאלבומים Fate of Norns, האלבום הקודם Twilight of The Thunder Gods ואף השיר Death in Fire מהאלבום Versus the World מ 2002 אבל לצערי בדיוק אחרי ש Johan הזמין אותנו לשמוע את Cry of the Black Birds, הייתי חייב להתחיל לזוז והפסדתי חצי הופעה. אבל ממה שספגתי Amon Amarth השאירו עלי רושם חיובי מאוד, ואומנם לא התחשק לי לשתות פתאום Mead אבל כן התחשק לי לתת סיבוב נוסף לדיסקוגרפיה שלהם.

לצפיה בהופעה
Nasum

אכלתי ברבאק מנה של נודלס שהייתה ארוחת הערב שלי בין לבין, וגררתי את עצמי בבוץ לכיוון ה W.E.T Stage, שדווקא היה יחסית אחד המקומות היבשים היחידים בפסטיבל. פיספסתי את השיר הראשון, אבל זה היה מחיר הוגן בעבור הפשרה שבלראות אותם ואת Amon Amarth יחדיו. למי שלא יודע – Nasum הם בערך ה At The Gates של ה Grindcore, ונחשבים לאחד ההרכבים היותר ידועים שצמחו בז'אנר מאירופה. לצערנו בשנת 2004 נהרג הסולן Mieszko Talarczyk בצונאמי שהיה בתאילנד והלהקה למעשה התפרקה. שאר חברי הלהקה הודיעו השנה על טור חגיגות 20 שנה ללהקה, שבמהלכו את עמדת הסולן מאייש סולן Rotten Sound, Keijo Niinimaa. אז איך בעצם הייתה ההופעה? קשה לי להגיד. Nasum ו Grind בפרט הם דברים שאו שאתה מתחבר אליהם או שאתה ממש לא. אני לא הפסקתי להשתולל, שאפתי כל פיסה של טירוף שיש במוזיקה ואהבתי כל רגע. רוב הקהל לצדי היה המום, פרט לכמה אנשים בקרבת הבמה, מעריצים שהכירו את החומר. ההופעה הסתיימה לה די מהר, סה"כ חצי שעה הופעה. אבל Nasum הזכירה למי שהיה לו ספק את התפקיד החשוב שלהם בעיצוב הז'אנר ובניתוץ ראשים בכללי. כנראה שגם הלהקה נהנתה מההופעה כמונו, כי אחרי שהסתיימה ההופעה הגיטריסט יצא מבעד לוילונות שהיו על הבמה וצילם את כל הקהל בפלאפון שלו.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix
Machine Head

למרות שכבר ראיתי את הלהקה בארץ ב-2007 , אחד הדגשים עבורי השנה הייתה ההופעה שלהם, במיוחד אחרי האלבום האחרון והמצוין שלהם מהשנה שעברה שממש רציתי לראות בלייב. אז למרות הגשם שחזר בענק עוד באמצע ההופעה של Scorpions (שלא ממש עניינה אותי), והחברים שלי שלא ממש שיתפו פעולה בגלל הגשם הסוער, יצאתי לי לבדי להופעה. השתחלתי אל בין השורות הראשונות, כשהברך הורגת אותי מכאבים. ובאיחור קל התחיל להתנגן לו הפלייבק של I Am Hell (Sonata in C#), השיר שפותח את האלבום האחרון ופצצה רצינית. אכן בלייב זו הפצצה מוחלטת – Rob Flynn הוא בנאדם שיודע להופיע והנסיון המוזיקלי והבימתי שלו ניכר עם כל טרמולו, סולו ושירה בוכיה. פרט לפלייבק של המקהלה בשירת ה"אקפלה" בהתחלה, כל השיר בוצע בדיוק מטורף ולא השאיר אף אחד אדיש. בסיום השיר Flynn סיפר על המעמד שיש בתור להקה שמופיעה ב Wacken, על האחדות שבמטאל ועל כמה שהוא מבסוט מאיתנו שאנחנו שם למרות המזג אויר הזוועתי שהיה במשך כל הפסטיבל ודי הפסיק בתחילת ההופעה. לאחר מכן נוגן Old, להיט ותיק מימי Burn My Eyes. הקהל הגרמני התעורר קצת וזיהה ברובו את השיר, הילדים המפגרים שלא זיהו, התעקשו לנסות ולפתוח Wall of Death – מה שלא כל כך עבד להם כי הלהקה לא ממש זרמה איתם – וגם לא השיר, שלא יועד לזה כ"כ. דבר נוסף ששמתי לב אליו היה נוכחות של של מעריצים מבוגרים יותר, מעריצי Scorpions שפשוט זרמו לשם מההופעה הקודמת כי שמעו כי טוב. לאחר מכן נוגן הלהיט Imperium ולאחריו Flynn הצהיר שהשיר הבא לא נוגן יותר מ15 שנה ע"י הלהקה, השיר המדובר היה A Thousand Lies מאלבום הבכורה של ההרכב. Flynn המשיך במהלך ההופעה להשתעשע עם הקהל – הוא מסר לקהל כוסות עם וודקה-רדבול , נזף בבחור שלא זז מספיק לטענתו באחת השורות הראשונות, ולאחר שנוגן שיר הנושא מתוך האלבום האחרון, הוא הקדיש לקול תשואות הקהל את הלהיט העצבני Aesthetics of Hate לאח ששוחרר Randy Blyth. כצפוי השיר גרר פוגואים שהלכו ונפערו להם מכל מיני כיוונים בקהל. לאחר מכן הלהקה ירדה לה לזמן מה, וכשחזרו, Flynn ישב לו עם גיטרה אקוסטית על הבמה, הודה לנו על כך שהאלבום האחרון נכנס לכל מיני מקומות במצעדים של מכירות והתמרמר על מה שמוכר היום במוזיקה (או בום בום פאף בום פאף לפי החיקוי שלו לדאבסטאפ…) במקביל הוא החל לנגן את Darkness Within מהאלבום האחרון. שיר שמספר על כוחה של המוזיקה. לאחר הביצוע המלהיב הלהקה המשיכה עם השיר המפציץ This is The End – גם הוא מהאחרון, שגרם לנו לחשוש שההופעה עומדת להסתיים. אבל הלהקה המשיכה עם Halo המרגש, וחתמה את ההופעה על פי המסורת עם Davidian. כיף לראות להקה שאני אוהב מתעלה על עצמה כל פעם מחדש – אם זה באלבומים שבהן היא ממציאה את עצמה מחדש כמו האחרון או פשוט בהופעה מעולה. Machine Head ממשיכה להרוויח בצדק את מקומה כאחת הלהקות המובילות במטאל המודרני.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix
Ministry

Ministry הם עוד סיבה טובה עבורי לבוא לפסטיבל ואחת מהלהקות האהובות עלי. לא היתה שום התלבטות בעיני בין לראות אותם, לבין ללכת ולראות את Watain שהופיעו במקביל. כי עם כל הכבוד ל Watain, אין עוצמתי מהמוזיקה של ההרכב הזה, שמונהג ע"י הנרקומן/גאון Al Jourgensen, שמריץ אותו כבר 31 שנה, בצלמו ודמותו המעוותת הוא אחד האבות המייסדים של ה Industrial Metal. ההופעה הייתה במסגרת איחוד של ההרכב, שהתפרק ב 2008 והתאחד לסיבוב בפסטיבלים השנה ועל הדרך גם שיחרר אלבום מצוין בשם Relapse שלשם שינוי התעסק בנושא אחר פרט לג'ורג בוש(לו הקדיש טרילוגיית אלבומים שהאחרון בהם יצא ב2007). לא ראיתי בחיי הופעה של Ministry ולא יכולתי לדמיין בשום צורה איך המוזיקה הסוטה והעוצמתית שלהם תשמע בלייב, לאחר שבהאזנות ביתיות היא לרוב נשמעה כהלחמה של מכונות תופים, תכנותים וסימפולים ושירה צבועת אפקטים. ההלם שחטפתי בעת תחילת ההופעה (שהתעכבה קצת) היה די רציני. Jourgensen התכונן היטב להופעה והתחמש בהרכב על עצבני ומנוסה ובהופעה מושקעת. ההופעה נפתחה עם השיר Ghouldiggers מהאלבום האחרון. השיר, שמדבר על כך שבעסקי המוזיקה משתלם יותר כלכלית להיות מת מאשר חי, נכתב לאחר ש Jourgensen כמעט ומת ב2010 מדימומים פנימיים .הבנתי ש Ministry בהופעה זה הרכב הת'ראש העצבני ביותר שראיתי במשך כל הפסטיבל. Aaron Rossi המתופף התחרה בהצלחה וניצח את מכונות התופים, הגיטריסט, הבסיסט והקלידן אחוזי טירוף גם הם החזיקו יפה את החומר האגרסיבי של הלהקה ומעליהם ניצב Jourgensen כמנצח בקול רובוטי חרוך, וביחד עם הקליפים ברקע נתן הופעה שהראתה לכל ספקן שהוא חי ובועט. בהמשך נוגן השיר No W מהאלבום Houses of The Mole, ושירים נוספים משאר אלבומי טרילוגיית ה Anti-Bush ומאלבומי העבר הקלאסיים של ההרכב מתחילת שנות ה-90'. לצערי בסביבות השעה 1:30 היה עלי להתחיל לחזור לכיוון המאהל כדי להתחיל ולהתגלגל החוצה, יצאתי לאט לאט מהמתחם הראשי עם הפרצוף לבמות וזכיתי לשמוע בסוף את Thieves המצוין שסגר את ההופעה. בעיני הדבר הכי מופלא שהופעה טובה יכולה לעשות למישהו זה להתאהב בהרכב, או להתאהב מחדש אם מדובר בהרכב שאתה כבר מכיר. אני ללא ספק תידלקתי פה את האהבה שלי לMinistry, ונתתי עוד כמה שמיעות לאלבום האחרון בזכותה. סיום מפואר לפסטיבל ללא ספק.

לצפיה בהופעה
להאזנה ללהקה ב Musix
אז היו עוד כמה חולי נפש עם כוחות שנשארו לצפות ב"הרכב הסודי" שהופיע, Edguy במקרה שלנו. אני עפתי לאוטו ותוך חצי שעה אני והחבר'ה התקפלנו החוצה ואף הצלחנו בדרך פלא לא לשקוע בכלל בבוץ. יומיים אחרי זה, אחרי עצירה ב Kiel שבמהלכה החזרנו את עופר הביתה ודפקנו מקלחת אחרונה לפני הטיסה, כבר הייתי חזרה בישראל בחמסין. האמת? התגעגעתי לחום ההחלטי, לעברית ולחדשות. היה מטורף ב Wacken וטוב שהיה, אני לא יודע אם אני אחזור שנה הבאה, אבל נחיה וניתן לליין אפ להתייצב ולבוץ להתייבש סופית. בינתיים אני עדיין חושב ש Wacken מחזיק בצדק את תואר הפסטיבל הגדול ביותר, ונקווה ששנה הבאה, הוא יהיה גם היבש ביותר. RAIN OR SHINE או RAIN OR RAIN, זו הייתה חוויה מהנה.

לחלק א' של הסקירה