לאחר בשבוע שעבר היה זה ירון הורינג שחשף את הבעיה שלו עם ז'אנר המטאל הסימפוני שבראשו זמרות אופראיות, מגיעה כתבת אתר מטאליסט ניצן כהן ומציגה את הצד שלה לדיון – שברובו הפוך לזה של ירון. הנה זה: שירה נשית, למה כן:

אפתח ואגיד, לכל אלו מבניכם שמעדיפים ברוטאל, דת', חובבי הת'ראש הוותיקים (אפשר להוסיף: ובעיקר כל מי שהסכים בלב שלם עם מה שירון כתב), הכתבה הזאת היא לא בשבילכם. זוהי לא כתבה פמינסטית נוקבת, אני רק מקווה שתוכלו לשמור על ראש פתוח.

עולם הרוק והמטאל נראה מהצד כאילו היה שמור תמיד לגברים- נגנים, זמרים ומאזינים. אין ספק שלהקות שעיצבו את עולם הרוק הקלאסי הן להקות גבריות למדי – החל מBeatles וQueen, The Rolling Stones, The Eagles, The Who, ועד Led Zepplin. כל הלהקות האלו, שהיו הבסיס האיתן לרוק כמו שאנחנו מכירים אותו היום הן להקות גבריות. המוטיב היה ברור, עולם הרוק לא מתחבר לשירה היפה והעדינה שהייתה דווקא בשיא פריחתה בתקופה ההיא, במוזיקה הקלאסית והתיאטרלית ומאוחר יותר גם בפופ. הראשונה שעשתה שינוי אמתי בתפיסה הזאת, וקישרה גם את המין היפה לעולם העוצמתי הזה, הייתה ג'ניס ג'ופלין. ג'ופלין פרצה את מסך הברזל, דווקא באמצעות ההוכחה ששירה נשית לא חייבת להיות יפה ועדינה, אלא יכולה להתאים גם לגיטרות החזקות.

בארצנו הקטנטונת הכול כמובן קרה מאוחר יותר, אבל הפריצה הנשית לעולם הרוק נראתה קלה, מהירה ובוטה הרבה יותר. הקולות הנשיים צרובים לכל חובבי הרוק הישראלי של שנות ה-80 מזמרות כמו קורין אלאל, סי היימן, וכמובן להקת הרוק ההיסטורית- המכשפות, בהנהגת ענבל פרלמוטר, שכבשו את עולם הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-90.

עולם חדש

עולם הרוק, שניסה להיות סגור ומחתרתי ככל שההצלחה גברה, היה קרקע איתנה לאלבום "מציאות נפרדת" שהוציאה להקת היהודים בשנת 1995. היהודים סחפו אחריהם את הקהל הצעיר לעולם חדש, נפרד, שהשלים את הצורך העז של הרוק הישראלי במוזיקה כבדה ואפלה שדומה במקום מסוים לתקליטים שהגיעו מרחבי העולם של להקות כמו Led Zeppelin, Pink Floyd וגם המטאל שהתחיל אז לתפוס תאוצה – Metallica, Iron Maiden, Motorhead… היהודים פתחו דלת ענקית לרוק הכבד, ובנשימה אחת גם סגרו אותה. כל מי ששמע על הלהקה האגדית יודע שכאשר יפתח שחף, הגיטריסט של הלהקה, עזב, הוא הוחלף בשניים. לא נמצא גיטריסט יחיד שהצליח לעמוד במה שעשה במהלך תקופתו בלהקה. עם זאת, סביר להניח שמעטים השקיעו מחשבה בשאלה המתבקשת – קולה רוויי הסיגריות של אורית שחף, שיחד עם תום פטרובר סחף אחרי הלהקה הצעירה אלפי מעריצים, נתן מקום ללהקות הרוק האפלות להתפתח למרות הקולות הנשיים של חלקן. אם כך, מדוע לא הייתה צמיחה מאסיבית של להקות רוק כבד עם שירה נשית בארץ? הקרקע הייתה פורייה, ואפילו הרדיו העוין בדרך כלל היה מוכן לקבל את סגנון המוזיקה האלים, הלא מתחנף, שמתרחק ככל האפשר ממיינסטרים ומקהל רחב. למעט Eatliz, ומאוחר יותר מטרופולין שהצליחו לרגע, לא היו להקות נוספות שניסו לשבור את תקרת הזכוכית והחזיקו כדי לספר את הסיפור.

סימפוניות ודיסטורשן

השיר "Bring Me To Life" של להקת Evenescence זכה להצלחה ברדיו הישראלי, והרוק שהלך והפך לכבד ואלים, הפתיע פתאום וחזר להיות נחמד ומתחנף. גם השיר "My Immortal" של הלהקה התקבל בארץ בחיבה, אבל לא סיפק את הצורך של המאזינים העדינים יותר לדרך ביניים – גיטרות חזקות, תופים מהירים, ועדיין שירה עדינה. רבים מאלו שחיפשו את המפלט, מצאו אותו במטאל הקלאסי- ההאבי והת'ראש. להקות כמו Metallica וMegadeth השתרשו גם אצל הדור השני לאלו שגדלו עליהם. למרות כל אלה, משהו היה חסר לקהל הישראלי. התשובה לכך לא איחרה להגיע, יש כאלה שיגידו בדמות הלהקה Nightwish הפינית שזכתה לאהדה בארץ, גם אם לא כולנו נרצה להודות. דווקא האלבום האחרון של הלהקה עם הזמרת המיתולוגית טאריה טרונן, זמרת אופרה במקצועה, היה זה שנגע בקהל הישראלי. שירים כמו "Nemo", "Wish I Had An Angel", "Ghost Love Score" הדביקו את המאזינים בקדחת האופרה. הצלחתה של Nightwish פתחה פתח גם ללהקות נוספות בסגנון, שהעצימו את השירה הנשית לצד מוזיקה כבדה ומורכבת. מרבית הלהקות שהצליחו בארץ הן להקות שדמו בעיקר לEvenescence ולעיתים גם לNightwish. להקות כמו Flyleaf, Lullacry וWithin Temptation שהפכו לאהובות מאוד, בעיקר בקרב הבנות הצעירות שהתמקמו באותם ימים בישראבלוג ובדיזינגוף סנטר.

בשביל להבין את העולם הזה, שנמצא בין הנו לסימפוניק (כל מיני הגדרות קצת חסרות משמעות), היה לי חשוב להגיד מילה על הנאו-קלאסיקות. הנאו-קלאסיק אמנם נחשב לתת-ז'אנר של האבי מטאל, אבל היום נוגע כמעט בכל סגנון, ובעיקר בפאוור ובסימפוניק שהולכים לעיתים קרובות יד ביד. שימוש במוטיבים קלאסיים מתקופות כמו התקופה הרומנטית והבארוק, יחד עם גיטרות חזקות ומהירות, נותן עוד רבדים עמוקים ומורכבים למטאל המוכר. האבא של הסגנון הוא Yangwie Malmsteen, אבל הוא לא היחיד. הסגנון המיוחד הזה הוביל להקות רבות כמו Symphony X, Rhapsody Of Fire, Warmen, At Vance, Manowar ועוד ועוד. כמעט בכל להקת מטאל שפועלת היום קיימות השפעות קלאסיות בולטות, אולי יותר מבכל סגנון מוזיקה מודרני אחר. מפגן הכוח הבולט שבהם הוא הS&M של מטאליקה. השלב הבא, המתבקש, אחריו, הייתה כניסת הכינורות לחדרי ההקלטה החשוכים של להקות המטאל, ואחריהם גם כל כלי קלאסי שתוכלו לעלות על דעתכם. הדוגמא האהובה עלי, באופן אישי, היא Apocalyptica המורכבת משלושה צ'לנים ומתופף אשר יחד יוצרים עיבודים סימפוניים לשירי מטאל קלאסיים, ולאחרונה גם משלבים יצירות מקוריות.

אם נחזור לנשים, הרי שהלהקה הכבדה ביותר מכל אלו שהוזכרו עד כה היא Nightwish, שלמעט אלבומים בודדים כמו Once, וWishmaster, דומה לבלדות הרוק כמעט כמו למטאל ולפעמים אפילו יותר. רבים לא מכירים את הפינות האפלות של הלהקה שגם הן לפעמים מתגלות בעדינות אין קץ. יכול להיות שזה בגלל שהם מרחמים על הזמרת… דווקא אצלם, אני מאמינה שבאלבום הבא הכול הולך להתגבר קצת.

אם בכך היה נגמר הסיפור, הרי שהכתבה הזאת הייתה קצרה הרבה יותר ומוכיחה את הטענה – שירה נשית הופכת את המטאל לעדין וחלש. אבל המין היפה לא הסתפק בשירה פופית חמודה עם קצת דיסטורשן, או במקרים מסוימים שירת אופרה שביחד איתה יתווספו לדיסטורשן גם קלידים. הזמרות חובבות הז'אנר השתחלו כמעט לכל מקום – החל מBattle Beast, להקת ההאבי מטאל המיוחדת, Sinergy שמנגנת פאוור עצבני וArch Enemy ש.. טוב נו, אי אפשר לקרוא לזה מוזיקה פופית וקלילה. אותן נשים, אחת אחרי השניה, מוכיחות שהמחסור הפיזי בביצים לא מחייב אותך לשירה קסומה מארץ הפיות.

אולי השירה הנשית לא זרה למטאל כמו שחשבנו, היא לא חייבת להיות יפה ועדינה. אבל היא יכולה. המצליחים ביותר בארץ, שעשו את הקישור בין השירה היפה למטאל הכועס, הם Epica. Epica מוכיחים שגראולים ואופרה יכולים לעבוד ביחד. כל עוד מדובר בקישוט שלא מעפיל על המוזיקה אלא מוסיף לה נפח, זה לא דבר רע! Epica הצליחו לעשות את המהלך לא רק עם אופרה וגראולים, אלא גם עם כינורות וסימפוניה שלמה. השירה היפה לא חייבת לכבות את המוזיקה האפלה והכבדה, להפך, להקות רבות הוכיחו אחרת – Tristania שעושים את הקישור בשירה קצת יותר כיפית ומוזיקה עצבנית, וXandria שמספקת חומרים דומים לEpica ואפילו כבדים יותר.

כמובן שיתכנו מקרים בהם להקת המטאל המתהדרת בפרונט נשי תישמע יותר כמו מיצג אופראי עם דיסטורשן וליריקה אפלה, כמו במקרה של Amberian Dawn שמזכירים גרסת פאוור כבדה לNightwish. אבל במקרים אחרים, לדוגמא, Eluveitie, אנה מרפי זוכה לתפקיד שירה צדדי בלבד והיא מצליחה להוסיף נפח מיוחד למוזיקת הפולק הכבדה.

ישנם חובבי מטאל מעטים שיגידו ששירה לא נקייה פוגעת בלב ליבו של המטאל – הגיטרות, התופים, הבאס. בעיניהם, השירה היא רק קישוט למעטפת השלמה שהלהקה מציעה, והמטרה בשירה היא בעיקר מילים שיתנו נפח למוזיקה, ורק בתנאי שיעמדו כולם יחד בסינרגיה זה עם זה, ולא אם אחד מעפיל על אחר. בעיני אלו, השירה מהווה תוספת ליצירה השלמה, תוספת שאינה שונה מהחליל, הכינור, חמת החלילים ושאר הכלים המוזרים שלהקות המטאל לדורותיהן מצאו. אם כך, כל עוד הקישוט מוצא לעצמו מקום שאינו מפריע לכלים האחרים אלא עובד יחד איתם, השירה הנקייה, האופראית והיפה, יכולה רק להוסיף. ודוגמאות המוצלחות, היא מוסיפה לא מעט.

הסצנה הישראלית

במשך שנים ארוכות סצנת המטאל הפורייה בארץ הביאה לנו הברקות כמו Orphaned Land וBetzefer, והפריצות הנשיות שאפו לאפס. היום, המצב הולך ומשתנה, הולך ומתעצם. להקות המטאל הישראליות שמתהדרות בפרונט נשי עצמתי הולכות ומתרבות, ובאיכות הולכת וגוברת. עוד קיימות פה ושם להקות ותיקות יותר כמו Early Rise שהוציאה בימים אלו את אלבומה השני. המסה האמתית נמצאת בלהקות החדשות, להקות שצמחו מתוך המוזיקה הקלאסית והמטאל גם יחד, והן בונות את עצמן בקצב התקדמות בטוח. להקות כמו Edellom, Sensorium, Magen, הזמרת Infy Snow שתופסת תאוצה בקצב מסחרר, וSomnia המעולים שהוציאו לאחרונה את הEP הראשון שלהם. כמובן שהרשימה כאן היא בערך פסיק מהלהקות בסגנון שכבר ניסו את מזלן, הופיעו ואפילו אספו קהל קטן (או לא קטן) של מאזינים. אני מאמינה שבתוך זמן לא רב, עולם המטאל הישראלי יצמח גם לכיוונים האלו, שנראים קצת פחות "קשוחים ואפלים" (למרות שיכולים להיות יותר קשוחים והרבה יותר אפלים). נראה שאותן להקות סימפוניות מבטיחות יצמחו לצד שלל הז'אנרים האחרים שמפלסים לעצמם מקום בסצנת המטאל הישראלית, ואולי אנחנו אפילו צפויים לראות שיתופי פעולה מעניינים וסגנונות חדשים שיקומו ויעלו מארצנו הקטנטונת.